ספר התניא – רבי שניאור זלמן מלאדי

מדוע שמורים בספרייה אלפי עותקים של "ספר התניא" של מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי?

שניאור זלמן בן ברוך, מתוך אוסף אברהם שבדרון, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

"ספר התניא" של מייסד חסידות חב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי מצוי באוספי הספרייה הלאומית ביותר מ-3000 עותקים. זהו ספר יסוד בחסידות. עד לחיבורו, התאפיינה החסידות בהעברת דברים בעל-פה ודרך חוויה אישית ישירה. "הספר התניא" מסמן את התמסדותה כתופעה דתית.

או כדברי ר' שניאור זלמן מלאדי: "כי אין דומה שמיעת דברי מוסר וקריאה בספרים… כי טוב הגנוז בספרים אף כי מתוק האור לעיניים ומרפא לנפש…"

​​​ר' שניאור זלמן מלאדי נולד בלאזני (Liozna, כיום בבלרוס). ישנן מספר גרסאות באשר לתאריך הולדתו: בי"ח באלול תק"ה (15.9.1745), י"ז כסלו תק"ז (19.11.1746) ודעה שלישית הטוענת שנולד ב ט"ז בכסלו תק"ח (18.11.1747). ברישומי הספרייה נרשמה שנת הולדתו כ-1745, שהיא המסורת המקובלת בחב"ד.

בגיל עשרים עבר למעזריטש ולמד אצל ר' דב בער המכונה המגיד ממעזריטש, תלמידו המובהק של "הבעל שם טוב".

בשנת תקנ"ד הוציא ר' שניאור זלמן את חלקו הראשון של המפעל הלכות תלמוד תורה, ובשנת תקס"א יצאה גם חוברת על הלכות ברכות הנהנין. רק לאחר פטירתו בשנת תקע"ד הוציאו בניו שלושה חלקים משולחן ערוך הרב על אורח חיים, חושן משפט וריבית, והלכות נדה. לאחר פטירת המגיד ממעזריטש בשנת  תקל"ג (1772) ועלייתו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק לארץ ישראל בשנת תקל"ז-1777 נתמנה ר' שניאור זלמן למנהיג החסידים בליטא.

ר' שניאור זלמן התיישב בעיירתו לאזני והקים בה ישיבה. תורתו הועתקה על ידי תלמידיו והופצה במאות כתבי יד ברחבי מזרח אירופה. במחלקת כתבי היד של הספרייה מצויים מספר כתבי יד הכוללים מאמרים אלו ועשרות תצלומי יד של כתביו הפזורים ברחבי העולם.

את פרסומו העיקרי רכש ר' שניאור זלמן עם פרסום ליקוטי אמרים תניא מהדורה ראשונה סלאוויטא תקנ"ד הספר ליקוטי אמרים תניא. הספר נקרא על שם תחילתו "תניא [פ"ג דנדה] משביעין אותו תהיה צדיק ואל תהיה רשע…". בספר זה פורש ר' שניאור זלמן את כל תורת החסידות וכולל בו הנחיות לעבודת הבורא ולדרך החיים שבה צריך החסיד לנהוג. למעשה זהו הספר הראשון המנסח בכתב את עקרונות החסידות. פרקים מהספר הועתקו במאות עותקים על ידי תלמידיו בישיבת לאזני והופצו ברחבי מזרח אירופה. מהדורה מודפסת ראשונה יצאה לאור בסלאויטא בשנת תקנ"ו (1796), ללא אזכור שם המחבר. ב"הקדמת המלקט" מסביר בעל התניא את סיבת חיבור הספר והדפסתו:

 "… כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאה בספרים שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשיכה יתהלכו בעבודת ה' בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים אף כי מתוק האור לעינים ומרפא לנפש…  להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות וגם השכחה מצויה על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו: ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוך קונטריסים אלו יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו והם יבוננוהו… והנה אחר שנתפשטו הקונטריסים הנ"ל בקרב כל אנ"ש הנ"ל בהעתקות רבות מידי סופרים שונים ומשונים הנה ע"י ריבוי ההעתקות שונות רבו כמו רבו הט"ס במאוד מאוד ולזאת נדבה רוחם של אנשים אפרתים הנקובים הנ"ל מע"ל לטרוח בגופם ומאודם להביא את קונטריסים הנ"ל לבית הדפוס מנוקים מכל סיג וט"ס ומוגהים היטב".

 

ספר לקוטי אמרים

 

בהקדמתו זו עונה בעל התניא לאותם אדמורי"ם וחסידים שטענו שדברי חסידות הינם מתורת הנסתר ויש ללמדם בעל פה בלבד. הספר נתפשט במהירות בקרב חסידי חב"ד שהפיצוהו לציבור הרחב.

ליטא הייתה מעוזם של ה"מתנגדים" לחסידות ובראשם הגר"א מווילנה. המחלוקת בין המתנגדים לחסידים בליטא הגיעה לשיאה בשנת תקנ"ט (1798), כשנה לאחר פטירת הגאון מווילנה. בספרו המאסר הראשון, ירושלים תשע"ב, סוקר יהושע מונדשיין על פי מסמכים מארכיון הגנרל פרוקורור בפטרבורג את השתלשלות האירועים החל מכתב המלשינות החתום על ידי הירש בן דוד מווילנה בד' בסיון תקנ"ח (8.5.1798) שיועד אל הקיסר פאוול הראשון, שבו נטען כי ר' שניאור זלמן מלאדי אוסף אליו צעירים פורקי עול והכין רשימות שנועדו לעזור לצרפתים בפלישה לרוסיה. עוד נטען בכתב כי החסידים חיים בהפקרות ומפירים את מסגרת החוק. בעקבות הלשנה זו נאסר הרב יחד עם עשרה מתלמידיו והובא לחקירה בכלא בפטרבורג. פקודת השחרור מהכלא ניתנה בי"ט בכסלו תקנ"ט (יום שהפך אצל חסידי חב"ד ל"חג הגאולה") ובכ"ח בכסלו, נר חמישי של חנוכה תקנ"ט (26.11.1798) הובאו הרב ותלמידיו לווילנה ושוחררו. כשנה לאחר מכן נאסר ר' שניאור זלמן מלאדי שוב ושהה כשבועיים במעצר (ד'-כא בכסלו תקס"א, נובמבר-דצמבר 1800). לאחר פלישת נפוליאון לרוסיה בשנת 1812 ברח האדמו"ר מלאדי לכיוון אוקראינה, במהלך מסע זה נפטר בכפר פיינה (Piena, כיום רוסיה) והובא לקבורה בעיר האדיץ’ (Hadich, במחוז פולטבה, רוסיה).

החל מאמצע המאה העשרים קיבלו על עצמם שליחי חב"ד ברחבי העולם להדפיס מהדורה של ספר התניא בכל מקום שבו דרכה כף רגלם של יהודים. בספרייה הלאומית קיים אוסף של כשלושת אלפים הדפסות של ספר התניא במקומות שונים בארץ וברחבי העולם.

ליקוטי אמרים תניא מאלפי מקומות בארץ ובעולם. צילום: עופרית אסף, הספרייה הלאומית

מול המונופול הרבני: "מכתב אהבה" לנאורות האירופאית

חיבור אחד של הוגה יהודי בשם יצחק וצלר חושף כמה עשרות שנים לפני עלייתה של תנועת ההשכלה את סיבות העומק שעוררו את התנועה שכונתה לא פעם "המהפכה הצרפתית של היהודים"

שער היצירה "ליבעס בריף", מאת הסוחר-נוסע יצחק וצלר. בין אוספי הספרייה הלאומית נשמר אחד משמונת כתבי היד היחידים של היצירה.

תנועת ההשכלה האירופית הייתה תנועה שחצתה את העולם היהודי ופירקה סופית את המונופול הבלעדי של היהדות הרבנית. בתולדותיה המיתולוגיים של ההשכלה נזכר משה מנדלסון בתור גיבור העל (או הנבל האולטימטיבי) שהוציא את עם ישראל מבורותו (או שיקע אותו עמוק בחטא), זה שפרץ את חומות ארון הספרים התורני (או זרק את התלמוד והמשנה עבור ספרות חול וכפירה). האמת, כרגיל, מורכבת יותר.

בשנת 1749, שנתיים לפני מותו, השלים יצחק וצלר את כתב היד של חיבורו הגדול, "ליבעס בריף", אשר ניתן לתרגמו לעברית כ"מכתב אהבה". בתור מי שהתפרנס כסוחר-נוסע במרבית מדינות אירופה, ראה עצמו וצלר מוסמך לתצפת ולבקר מבפנים את החברה היהודית-אירופאית. היות שהבין היטב שרבים מקוראיו יסלדו אוטומטית מהמסר שלו, הקדים כל משפט ביקורת בביטוי "בעוונותינו", במטרה להראות לקוראים שהוא חלק מהחברה אותה הוא מבקר.

 

הקדמת היצירה "ליבעס בריף" מרתק לראות שאת שמות הפרקים כתב וצלר בעברית, בעוד היצירה עצמה נכתבה ביידיש

 

למרות שניכרת בקיאותו של וצלר בספרות התורנית, הוא מרחיק את עצמו במודע מכל שיוך עם האינטיליגנציה היהודית של תקופתו: הרבנות. הוא בחר לחבר את "עמודי עולם" ביידיש, ולא בעברית, שנחשבה לשפת הקודש והאצולה הרבנית, מתוך שאיפה לפנות באופן ישיר לכלל החברה היהודית. הוא אף הרחיק לכת ובחר להכליל בפנייתו גם את נשות הקהילה: הוא ביקר את הגברים היהודים על שמנעו כל אפשרות להשכלה מנשות הקהילה, וקרא להם למהר וללמד את בנותיהם עברית ותורה.

 

דוגמה נוספת לשימוש בעברית ויידיש ביצירה

 

הדרת הנשים בקהילה היהודית סימלה עבורו לא רק את השחיתות המוסרית של יהדות אשכנז, אלא הייתה בעיניו סימפטום לחולי עמוק בהרבה: רמתם הירודה של מייצגי היהדות. הוא תקף במילים חריפות את העליבות והרדידות של הרבנים בקהילות שפגש והאשים אותם בלעג המוטח ביהודים כולם על ידי הנוצרים. בדומה למשה מנדלסון ממשיכו, וצלר ירא השמים לא קרא לזנוח לחלוטין את הלימודים התורניים, שהיו מנת חלקם של כל צעיר יהודי, אלא לשלבם עם היכרות מעמיקה של החידושים המדעיים והפילוסופים של עידן הנאורות.

"עמודי עולם" מייצג את אחד הניסיונות הראשונים והנועזים בפריצת חומות הגטו האינטלקטואלי שגזרו היהודים על עצמם. הפחד העמוק מההשלכות האיומות שעלולות להיות מנת חלקם של פורצי החומות הבאים – ערעור האמונה הדתית ושקיעה בכפירה – היה הסיבה העיקרית שבגללה יצאו רבנים רבים ומכובדים נגד הלימוד הזה. ביקורת זו איננה מפתיע.

מה שחשוב יותר מהביקורת האוטומטית שהוטחה בספרו (ביקורת אותה צפה וצלר עצמו) אלו הם רגשות האשם שמצליח וצלר לעורר ברבים מקוראיו: מספר עשורים לפני השבר הגדול שתביא ההשכלה לחיי יהודי אירופה, חושף חיבורו של וצלר בצורה כנה כמה מהסיבות העיקריות לאותה מהפכה: הרצון לשקם את כבוד היהדות והיהודים והכמיהה הבלתי נשלטת לידע המסעיר שחשפו ופיתחו הוגי הנאורות האירופית. ​

 

המתיוונים מגיעים לתל אביב

מכתב גלוי שנשלח ב-1922 לעיריית תל אביב דורש: הסירו את פסלי הנוי בקרבת בית הכנסת הגדול!

"אפרודיטה מקנידוס", הפסל היווני פרקסיטלס, המאה הרביעית לספירה

מאות שנים לאחר שפרץ מרד החשמונאים בעקבות הצבת פסל של ראש פנתיאון האלים היווני זאוס בבית המקדש, ואנו מוצאים במשנה סיפור התמודדות נוסף עם תרבות יוון: סיפור הצבת פסל אפרודיטה אלת האהבה בבית המרחץ בעכו. רבן גמליאל, שהיה פוקד בקביעות את המרחץ, הפתיע מתרחץ נכרי בשם פרוקלוס בן פלוספוס, כשהסביר לו שלמרות הכתוב בתורה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג יח), אין ברחצה בקרבת הפסל מעשה עבודה זרה כי "אני לא באתי בגבולה – היא באה בגבולי" – ומוסיף, "אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי, אלא נעשית היא אפרודיטי נוי למרחץ".

כמעט אלפיים שנה לאחר מכן, ותושביה של תל אביב נאלצים להתמודד עם מקרה דומה, הפעם כזה שמגיע מגבולות היהדות. השנה היא 1922/ תרפ"ב ומכתב גלוי נשלח לעיריית תל אביב הצעירה. וכך נפתח המכתב:

אחדים מאתנו עברו בשבת זו לטיול לכבוד שבת, ברחוב אלנבי ובעמדנו ברגש של קדושה ושמחה אין סוף, בראותנו את הבנין הנהדר של בית הכנסת, ההולך ונבנה המשמח אלקים ואנשים ביפיו והלב מתמלא גיל וחדוה, ותקוה לאשר לאומי גשמי ורוחני גם יחד.

"לא תעשה לך פסל! מכתב גלוי לעירית תל-אביב", להגדלה לחצו על התמונה

הסצנה הכה יהודית-ציונית הזו הופרעה עד מהרה "בראתנו פתאם על שער הבית היפה של המנוח פחטר, פסלים ברוח יוני אמתי שהאליליות בולטת מכל קוויהם ואחד מהנוכחים הזכיר לנו שכתוב בעתונים, כי יעשו גם טקס וחגיגה בגלוי הפסלים כנהוג אצל אומות העולם".

ומתי בחרו המתיוונים החדשים להציב את הפסלים בקרבת בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, בליבה של העיר העברית הראשונה? "ודוקא בשבוע זה, שבו חל שבעה עשר בתמוז יום שבו נשתברו הלוחות מפני …" – בנקודה זו לא פירטו מחברי המכתב, אבל ברור שהכוונה היא לעבודה זרה, עבודת העגל.

אפשר בקלות לשער כיצד המכתב הקצר שלפנינו, שנתלה ככל הנראה ברחבי העיר כולה, הוא חלק ממאבק שהתקיים – ועדיין מתקיים – על אופיה של ארץ ישראל המתחדשת והתנועה הציונית הקורמת ערים, קיבוצים ומושבים בכל שטחיה. מתנגדי הצבת הפסלים לא מעמידים את עצמם כנגד שיבת עם ישראל לארצו, להפך – הם מנסים להשפיע עליה מבפנים. המסר שלהם ברור: "דעו נא אדונים, כי בזה שתחקו את מעשי הגוים לא תמצאו חן בעיניהם, כקוף בפני אדם תחשבו".

בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, תל-אביב, מתוך אוסף לנקין, אוניברסיטת פנסילבניה

ההתנגדות לפסלים היווניים, מיהרו מחברי המכתב להבהיר, אינה מהווה התנגדות לאומנות בכללה. למעשה, כתבו, "אם אין עבודה לפסלים הנכבדים פה בארצנו, יפתחו נא אמנות יהודית אמיתית כמו גפן של זהב שהיתה במקדש וציצים ופרחים וכדומה. אבל" וכאן נחשף הפחד האמיתי שלהם, "לא צורות אדם ולא צורות אלילים קדמונים או חדישים".

כותבי המכתב ראו עצמם כממשיכיהם הישירים של המכבים ("דעו נא, כי ישנם עוד נכדים למכבים!") וכמתנגדים להתיוונות ולהתבוללות – שתי מילים המשמשות באותה המשמעות במכתב.

החתומים על המכתב לעירייה

ומה ייעשו אם לא תשמע העירייה בקולם ותפעל להסרת הפסלים? גם לזה נמצאה תשובה. בסוף המכתב כתבו: "אם לא תתחשבו עם דרישתנו זאת שהיא דרישת הקהל היהודי הרחב, דעו-נא כי לא נחריש בשום אפן, ונשתמש בכל האמצעים (החוקיים) עד שנכריע את התבוללות המכוערה הזאת ועד שנבער את הפסלים ממחננו, וכמו אליהו הנביא בשעתו נגיד לכם: למה אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם שייכים אתם לעם ישראל לכו ברוחו ובמנהגיו, ואם להתבולל חפצתם למה באתם הנה? ואם תאמרו הלא זה רק לנוי נעשה, דעו נא כי נוי זה חרפה הוא לישראל".

המכתב הגלוי התפרסם ב"הארץ", 19 ביולי 1922. לכתבה המלאה לחצו על התמונה

הפחד מ"התיוונות" מלווה את עם ישראל מאז המפגש הראשון שלו עם תרבות יוון הקלאסית. משמעותו המקורית של המושג הייתה אדם יהודי המקבל עליו את התרבות היוונית השולטת (ומאוחר יותר, הרומית) ובכך זונח את דת אבותיו או – אפשרות שכיחה יותר – משלב אלמנטים "זרים" מתרבות יוון בתוך היהדות. ברבות השנים ובדעיכת תרבות יוון ורומי, הפך המתיוון, פוטנציאלית, לכל אדם המאמץ לעצמו סממנים שונים מתרבויות העולם במחיר השמירה הקפדנית על כל תג ותג של ההלכה היהודית.  גם אם זה אומר, כפי שראינו, הצבת פסלי נוי בחצר ביתו, והרי הדיבר השני – וזאת לא הזכירו מחברי המכתב – אוסר במפורש על עשיית פסל וכל תמונה.

 

כתבות נוספות

ההורוסקופ העברי הראשון!

האם אתם חיים חיים של משורר עברי מתחילת המאה הקודמת?

בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים

תיעוד: כך מצילים כתב יד עתיק

כתב יד תימני עתיק, הנושא איור קדום של מנורת הקנים משוקם בימים אלו במחלקת השיקום והשימור. הצטרפו אלינו למסע מאחורי הקלעים

הם נחשבים לרופאים המומחים, לכירורגים של הספרייה הלאומית. בכל יום עובדי מחלקת השימור שלנו מרכיבים את העבר מחדש, חתיכה אחר חתיכה, תרתי משמע. הפריטים הנדירים שאתם רואים בתצוגות הספרייה ובארכיונים מרשימים ויפים, אך הם לא מגיעים אלינו במצב הזה בדרך כלל. לרוב, הפריטים העתיקים סופגים נזק רב לאורך זמן ומגיעים אל הארכיון שלנו במצב רעוע: קרועים, שבורים, מקומטים, דבוקים ומלוכלכים.

לאחרונה הגיע למחלקה כתב היד 'אלוגיז אלמג'ני'. מדובר בכתב יד תימני עתיק משנת 1595 ובו מדרש גדול על פרשיות התורה. כתב היד כתוב בעברית ובערבית-יהודית. בין היתר תמצאו בו איורים יפיפיים בהם תיאור מרשים של מנורת הקנים, מפת הפיצול של בני יעקב ושרטוט האפוד והחושן. כתב היד הגיע במצב שברירי – כריכתו ודפיו קרועים, הוא נתפר בצורה שהזיקה לדפים המעוטרים בחורים וסדקים והדיו החל לאכל את עצמו ולכרסם בנייר.

מרסלה סקלי, מנהלת מחלקת השיקום והשימור, סיפרה באלו בעיות נתקל הצוות: "כשכתב היד הגיע אלינו הוא היה מלוכלך מאוד. התפירה הייתה על העמודים קרוב מאוד לכיתוב, במיקום שגרם לחלק מהדפים להישבר עם הזמן. היינו צריכים לפרק את התפירה כדי להבין שלא מדובר בגליונות אלא בערימת דפים בודדים שנתפרו יחדיו, דף – לדף".

ואז ניגשו עובדי המחלקה לעבודה: חיים שושן, משמר ספרים במחלקה, תיעד את מצב הפריט לפני טיפול, כנהוג לעשות עם כל הפריטים שנכנסים לעבודה. תחילה פירק את הכריכה מגוף הספר. לאחר מכן הוא ניקה את הדפים ראשית מלכלוך רב שהצטבר לאורך השנים ומורכב בעיקר מאבק, חומרים שנדבקו לנייר עם הזמן, שערות וכתמי שעווה, לצד מיני עלים וזרעים. כששאלנו את חיים מהו הלכלוך הכי קשה שנתקל בו במהלך העבודה הוא מיד פלט: "דנ"א אנושי – שערות של זקן".

לאחר מכן ניגש חיים למלאכת שיקום הדפים. הוא מחליט לזנוח את התפירה הישנה שבכל מקרה הזיקה לפריט ולהשתמש בטכניקה של יצירת גליונות בעזרת נייר יפני: בהתאם למספר העמודים, מחלקים את הדפים הבודדים לגליונות, שני דפים בכל גליון שביניהם מודבקת שכבה עבה של נייר יפני, שתחזיק היטב את הדפים ותאפשר גמישות במהלך העיון. כך הוא מניח את הגליונות אחד על השני עד שלבסוף יוכל לתפור את כולם כמקשה אחת, לספר אחד.

שני דפים המרכיבים יחד גיליון, מודבקים בעזרת נייר יפני המופק מצמחים שונים

אם ניכנס אל המיקרו ונסתכל עמוק יותר בכתב היד, נגלה שהוא לא חף מנזקים קטנים ומעצבנים: חלקים מהדף שנקרעו הוחלפו בטלאים עשויים מגזירי עיתון או נייר פנקסים ושוכתבו, הדיו החל לאכול עצמו ובחלק מהדפים נוקבו חורים שעלולים לפגוע בשלמות הכללית של הפריט. וחיים נדרש לטפל בכל אלו:

את הטלאים הישנים מחליטים לשמר גם כן, מאחר והם משלימים את הטקסט ומשמשים עדות לטכניקת העבודה הישנה. כדי לטפל בחורים החדשים, חיים מכין בעצמו טלאים חדשים. "סוג הדיו שבו השתמשו בכתב היד הזה בעייתי במיוחד", ומפרט על תהליך ההפקה, "כשצרעה מטילה ביצים בתוך עץ הגירוי גורם לעץ להפריש נוזל שחור שעוטף את הביצים. בעבר היו מלקטים את הכדוריות השחורות האלו וטוחנים אותן לדיו שהרכבו הכימי עשיר בחומצה." ולכן הספר כמו אוכל את עצמו במקומות מסוימים.

את החור שנוצר מכסים גם בעזרת נייר יפני בתהליך עדין מאוד. ראשית, חיים משרטט את מיתאר החור מצידו ההפוך של הדף, ואז שולף חתיכת נייר יפני שזהה לפיסה החסרה בדף. לאחר מכן הוא בודק שהמידות מתאימות, מורח דבק מיוחד שלא פוגע בנייר ובדיו ומשטח את שתי השכבות לשכבה אחת. כעת תיעצר התקדמות הנזק לדף ולא יתרחב אל האיור.

הכנת הטלאי החדש, ניתן לראות את נזקי הדיו (העיגולים השחורים) המאכלים את הנייר:

 

מדידת הטלאי החדש על הדף:

 

הדבקת הטלאי החדש על הדף:

 

השטחת הטלאי והדף לשכבה אחידה:

 

זהו. לאחר שיכרכו את הספר מחדש, הכריכה החדשה תגן על הפריט ותשמור עליו כדי שאתם – הקהל הרחב והחוקרים הרבים שמגיעים לספרייה הלאומית – תוכלו ללמוד אותו, על אודותיו ועל הקהילה התימנית העתיקה. מלאכת שימור פריטים עתיקים היא מסובכת ועדינה ביותר, ונדרשת מיומנות גבוהה ומומחיות בנושא. עובדי מחלקת השימור של הספרייה אחראים להצלת הפריטים הנדירים ביותר עבורנו – ולמעננו ולמען הדורות הבאים. כי העתיד מתחיל בשימור העבר.

 

 

כתבות נוספות

איך לרכוש כתב יד בארבעה צעדים (לא כל כך) פשוטים?

ספר התהילים שהציל את נתן שרנסקי בכלא הסובייטי

כך הציל סרן אייזיק בנקוביץ את עולם הספר היהודי