נדיר: האיש שהצליח לדחוס את כל התלמוד לכרך אחד!

צפו בהישג יוצא הדופן של שלמה בן שמשון: 37 מסכתות התלמוד, 1154 עמודים, והכל בכרך אחד

בין השנים 1343-1342 העתיק שלמה בן שמשון בכתב ידו את כל התלמוד הבבלי בכרך אחד המכיל 577 דפים שהם 1154 עמודים (דף גמרא=שני עמודים). סוג הכתיבה שבה השתמש שלמה בן שמשון לא הייתה הכתיבה המרובעת ההדורה שהייתה מקובלת לכתיבת החיבורים הקנוניים, אלא כתיבה בינונית – שמאפשרת כתיבה צפופה ומאסיבית יותר, אשר באמצעותה יכול היה המעתיק לצרף את כל 37 מסכתות התלמוד ונוסף על כך את המשנה בכרך אחד. ככל הידוע, הישגו של שלמה בן שמשון הוא חסר תקדים – לא רק בהיותו הכרך היחיד של התלמוד הבבלי שהשתמר בכתב יד, אלא בעיקר בהיותו היחיד שידוע לנו שנוצר מלכתחילה בכרך אחד ויחיד.

 

קולופון היצירה

עם חלוף השנים והדורות, התגלגל כתב היד ברחבי אירופה, ועבר בין בעלים שונים שהשאירו את חתימותיהם בגוף כתב היד. איננו יודעים את שם הבעלים המקורי של כתב היד היות ששמו נמחק על ידי מי מבעליו המאוחרים של כתב היד. השערות שונות הועלו לגבי מיקומו במהלך המאות שחלפו, אך מה שבטוח הוא שאי שם במהלך המאה ה-19 נאסף הכרך יחד עם כתבי קודש אחרים מכנסייה גרמנית והועבר לספרייה הממלכתית של מינכן, ועל כן שמו – כתב יד מינכן.

מתוך כתב היד

בשנת 1862, מאות שנים לאחר המצאת הדפוס, זכה רבי רפאל נתן רבינוביץ' לחזות במו עיניו בכתב יד מינכן לשלמה בן שמשון בספרייה הממלכתית של מינכן. מאותו הרגע החליט להקדיש את שנותיו להשוואת כתב היד המפורסם עם הדפסות מאוחרות של התלמוד בניסיון להרחיב את הידע של הלומד באשר לגרסאות השונות של נוסח התלמוד. מאחורי פרויקט זה, לו הקדיש מעל עשרים שנה מחייו ופורסם תחת השם "דקדוקי סופרים", עמדה מטרת על: לחזור ולהציג לקוראי וחוקרי התלמוד את השינויים, העיבודים הקיימים וההשמטות שבכתבי היד העתיקים, אותו אוצר אבוד שהדפוס – בנטייתו להאחדה טקסטואלית – זנח עם הדורות.

 

"תם ונשלם" סיום העתקת התלמוד

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

גלגוליו של ש"ס יעבץ

הסיפור מאחורי מהדורת התלמוד שכבשה את העולם היהודי בסערה

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט




רואי לוי משוטי הנבואה חושף את הסיפור מאחורי "ידיעה"

"בשמיים הבריקו ברקים כחולים ועלתה לי בראש המחשבה שהברק הוא סימן בשבילי"

בְּקוֹמָה שְׁנִיָּה בִּבְנֵי בְּרָק

מִשְׁפָּחָה שֶׁל חֲרֵדִים
הֵם יוֹדְעִים שֶׁמַּשֶּׁהוּ טוֹב
רַק אִם הוּא מַה שֶּׁהֵם יוֹדְעִים
אִישׁ צָעִיר מֵהֶרְצְלִיָּה
בְּמַחְלֶקֶת עֲסָקִים
מַאֲמִין שֶׁעִם הַכֶּסֶף
הוּא יַגִּיעַ לַשְּׁחָקִים.

מֵי מְכַוֵּן אֶת הַתְּנוּעָה
וּמֵי נוֹסֵעַ
אֵיזֶה מִין סוּג שֶׁל הַשְׁפָּעָה
פּוֹעֵל עָלַי
מַה הָאֱמֶת בַּנְּבוּאָה
וּמִי יוֹדֵעַ
אִם אֱלֹהִים נִמְצָא בְּתוֹךְ מַחְשְׁבוֹתַי.

מִתְמַחֶה בְּטֶלֶפַּתְיָה
מִתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ עַצְמוֹ
מְנַסָּה מֵהָאַמְבַּטְיָה
לְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ
אִם יֵשׁ כֶּסֶף מְזֻמָּן
אָז מִי צָרִיךְ אֶת הַקַּבָּלָה
מַה הַקֶּשֶׁר בֵּין אֲדוֹן עוֹלָם
לְרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה.

(מילים ולחן: רואי לוי)

 

אני זוכר את שנת 1993-1992 בתור שנה מכוננת בחיי, התקופה שבה חלמתי את שוטי הנבואה. עבדתי בקפיטריה של אתר החרמון בתור מוכר שוקו לגולשים. בסוף כל יום עבודה הייתי יורד ברכבל העליון. באחד הימים הייתה סופת ברקים. סגרו את האתר בגללה. הייתי תלוי לבד על הרכבל, בין שמיים וארץ, לבוש בחרמונית. בשמיים הבריקו ברקים כחולים שהקיפו אותי מכל כיוון, ופתאום עלתה לי בראש מחשבה שהברק הוא סימן בשבילי, סימן שמעורר לפעולה וקורא למחשבה.

הרכבל העליון בחרמון. תמונה באדיבות רואי לוי

בחזרה, כשישבתי בהסעה למגורים בנווה אטי"ב, עלתה לי בראש המחשבה ההפוכה, "כולם ראו את הברק הזה, אז מה פתאום שהוא סימן בשבילך". מחשבה אחרת התעוררה מיד כדי להשתיק את המחשבה הזאת, "אם הברק עורר את המחשבה שהוא בשבילך, אז המחשבה שנולדה בראשך מחויבת המציאות בדיוק כמו הברק עצמו." הרעיון שעמד מאחורי שרשרת המחשבות הזאת הוא שהדברים שעוברים לנו בראש גם הם מכוונים על ידי ההשגחה. את הרעיון הזה לקח לי שנים להעביר במילים ובמנגינה. זה קרה רק בשיר 'ידיעה', שהופיע באלבום השני של שוטי הנבואה.

 

מֵי מְכַוֵּן אֶת הַתְּנוּעָה 
וּמֵי נוֹסֵעַ 
אֵיזֶה מִין סוּג שֶׁל הַשְׁפָּעָה 
פּוֹעֵל עָלַי 
מַה הָאֱמֶת בַּנְּבוּאָה 
וּמִי יוֹדֵעַ 
אִם אֱלֹהִים נִמְצָא בְּתוֹךְ מַחְשְׁבוֹתַי.

 

בשנת 98' או 99' גרתי ביפו עם אשתי הראשונה ננסי. ננסי עשתה אז עלייה מאנגליה. דרכה נחשפתי, התעמקתי וצללתי לתוך עולמות של מוזיקה קלטית/אירית/סקוטית. לא הרבה יודעים שיש קשר בין מוזיקה מסורתית מהאיים הבריטים לבין השיר 'ידיעה'.

עבדתי כמורה לאנגלית בבית ספר תיכון ביפו, שמעתי שוב ושוב את האלבום של הלהקה Fairport Convention. זאת הייתה להקה מגניבה ששילבה מוזיקה קלטית עם רוק פסיכדלי. טחנתי את האלבום הקלאסי שלהם Liege & Lief.

כשלקחתי את הגיטרה התחלתי לנגן מנגינות דומות שנקראות jig; מנגינות פשוטות בשני אקורדים שמקיימות שוני בין המלודיה של הבית למלודיה של הפזמון.

הז'אנר הזה משך אותי. ישבתי במרפסת בדירה שלנו בסגולה 8 ביפו (וגם בחדר המדרגות), ושם חיברתי את שתי המנגינות שלימים יהיו הבסיס לשני שירים מהאלבום השני שלנו – 'ידיעה' ו'אמונה'. מבחינתי אלו שני שירים אחים – שיר דאנסי ושיר שקט. הייתה לי המנגינה, אבל בשביל שיר צריך מילים.

המילים ל'ידיעה', חלק מהם לפחות, הגיעו אליי דווקא ביום כיפור כשהלכתי עם ננסי מהבית של סבתא שלי זכרונה לברכה מגבעת שמואל לבית של חברים בגבעתיים. עברנו בבני ברק, ועל הרקע של המנגינה (היא שימשה כמו דף נייר) הגיעו המילים.

 

בְּקוֹמָה שְׁנִיָּה בִּבְנֵי בְּרָק 
מִשְׁפָּחָה שֶׁל חֲרֵדִים 
הֵם יוֹדְעִים שֶׁמַּשֶּׁהוּ טוֹב 
רַק אִם הוּא מַה שֶּׁהֵם יוֹדְעִים 
אִישׁ צָעִיר מֵהֶרְצְלִיָּה 
בְּמַחְלֶקֶת עֲסָקִים 
מַאֲמִין שֶׁעִם הַכֶּסֶף 
הוּא יַגִּיעַ לַשְּׁחָקִים.

 

את הבית השני כתבתי באמבטיה לפני הופעה. הייתי עושה אמבטיה לפני כל הופעה. אני מעריך שהיו חודשיים הפסקה בין הבית הראשון לשני.

 

מִתְמַחֶה בְּטֶלֶפַּתְיָה 
מִתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ עַצְמוֹ 
מְנַסָּה מֵהָאַמְבַּטְיָה 
לְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ 
אִם יֵשׁ כֶּסֶף מְזֻמָּן 
אָז מִי צָרִיךְ אֶת הַקַּבָּלָה 
מַה הַקֶּשֶׁר בֵּין אֲדוֹן עוֹלָם 
לְרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה.

 

כשניגנתי את 'ידיעה' ללהקה כחלק מאיסוף החומר לאלבום הראשון, הם אמרו שזה נחמד אבל לא מתאים כרגע. כשאספנו חומרים לאלבום השני, החבר'ה נדלקנו. אחרי הצבעות ודיונים עם חברת התקליטים שלנו 'הליקון' השיר נבחר כסינגל.

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

כתבות נוספות

מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית

הלשון העברית המשתקפת בתכלאל (סידור תפילה) שנכתב על ידי ר' שָלֵם שבזי

חשיפה ראשונה: נוסף על ספרי המדע, הדת והפרשנות שכתב, הותיר לנו ר' שלם שבזי מחזור תפילה תימני שנתי בשם תִּכְּלַאל

תִּכְּלַאל – מחזור התפילה התימני השנתי

ר' שלם אל-שבזי (1619–1720) חי ופעל בדרום תימן. שמו המלא הוא שָלֵם [בערבית: סַאלֵם]. בן יוסף בן אביגד בן חלפון מַשְׁתָּא אַלשַּׁבַּזִי. אביו, יוסף בן אביגד, היה משורר וגם היה מראשי הקהילה. הוא עסק בקבלה ובהוראה. שבזי כונָּה 'משתא' על שם מקורהּ של משפחתו, וכונה גם 'אלשבזי' על שם עירו. 'משתא' הייתה משפחה מפורסמת, שממנה יצאו משוררים וסופרים ידועים, שהרבה משיריהם ומן ההעתקות שבכתיבת ידם מצויים בידינו עד היום, והם מפארים את יצירתה הרוחנית של יהדות תימן. לשבזי היו שני בנים ושתי בנות. המפורסם שבהם הוא שמעון, שהיה ממשיך דרכו ברבנות ובשירה. לפרנסתו עסק שבזי במלאכת האריגה, אך את מלאכתו עשה עראי ואת יצירתו הרוחנית – שירה, פרשנות על ספרי קודש שונים, מחזורי תפילה שהעתיק – עשה קבע.

כמקור לכתיבתו שימשו ספרים בתחומים שונים: בתחום המדרש והאגדות היה 'מדרש הגדול' לר' דוד בן עמרם אַלְעַדַּנִי (המחצית הראשונה של המאה ה-14), אשר שימש בסיס לפירושיו; בתחום הפרשנות האלגורית והמדעים היו לו ספרי ר' בחיי בן אשר אבן חלואה (ה'ט"ו, 1255 – בסביבות ה'ק', 1340); ספר 'סגולת ישראל' לרב ישראל הכהן מדרום תימן, אשר כתב פירוש מעמיק ל'מדרש הגדול' והוא מפרשו במספר רבדים הכוללים קבלה ופילוסופיה; עוד בתחום הקבלה שימשו אותו ספר הזוהר, 'שערי אורה' לר' יוסף בן אברהם ג'יקטיליה (1323-1248 לערך), ועוד ספרי קבלה.

בשל אופיו הנמרץ ובשל סקרנותו העצומה, נדד שבזי ממקום למקום ברחבי תימן. בנדודיו תר הוא אחר ספרים, ולמד להכיר את הקהילות היהודיות והלא-יהודיות השונות, מנהגיהן ואורחות חייהן. הוא יצר קשרים עם חכמי דורו, וזאת מתוך הערכתו ואהבתו העזה לתורה ובמיוחד לחכמי תקופתו מן העיר צנעא, כגון ר' סעדיה בן דוד דְּרַיְן. הוא מהלל את לומדיה בשירתו בכינוי 'חֶבְרַת בְּנֵי תוֹרָה', ואף כשלא היה בסביבתם חש הוא כאילו הוא שוכן בתוכם. שיריו משובבי הנפש נסכו תקווה בלב הקהילות שעבר בהן לעתיד טוב יותר. על אף היותו רחוק מהן פיזית, הן ראו בו את מנהיגם הרוחני והמדיני, המגונן עליהם ממרחק המקום והזמן.

גם בתחום יחסיו מחוץ לקהילה היהודית עשה שבזי חיל רב, בקושרו קשרים אמיצים עם אנשי השררה והשלטון שבמחוזות השונים של תימן, ולכן אף הם הכירו בגדלותו הרוחנית והמדינית, בסגולותיו ובעצותיו, שמהן נהנו הם לעתים מזומנות.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

הפרטים הביוגרפיים הפזורים ביצירותיו בשירה ובמדרש, מתארים את מצבו הקשה של שבזי, גופני וכלכלי כאחד. על אף מצבו זה נתברך שבזי בתשוקה עזה לבוראו, וחתר בלי לאות לשלמות בכל התחומים: הלימודי, הרוחני, המוסרי וההנהגתי. אף ידיעותיו הכלליות היו מרובות בתחומים הבאים: ברפואה, בחכמת הטבע, באסטרולוגיה, בקריאה ב'גורל החול', בחכמת הפרצוף, בשימוש באבני חן, בקמיעין, בכשפים ובלחש.

 

יצירתו הספרותית של שבזי

שבזי חיבר חיבורים שונים: תפסיר 'ספר איוב' מאת רס"ג (אוטוגראף של שבזי) עם מספר פירושים בשוליים; ביאור ('שַׁרְח') להוראות בדרך שו"ת על הלכות מאכלות אסורות והלכות שחיטה להרמב"ם (אוטוגראף); 'הפטריות כל השנה' עם ניקוד עליון וטעמים, עם פירושים בשוליים מאת שבזי (אוטוגראף); ספר 'גורל החול'; 'כִּתַּאבּ אַלזִּיגּ' – חכמת מערכות הכוכבים והמזלות; 'שימוש תהילים' – ספר הנחיות לשימוש במזמורי תהילים כסגולה להשלמת צרכים רוחניים וגופניים כאחד; 'ספר המרגלית' – תפילות וסגולות, פירוט אברי הגוף ותפקידיהם, תרופות לחולאים שונים; ומדרש 'חמדת ימים' – פירוש על התורה, המבוסס על תורת הקבלה.

נוסף על הספרים הנזכרים לעיל, הותיר לנו שבזי תִּכְּלַאל – מחזור התפילה התימני השנתי – בשתי מהדורות בהעתקתו: מהדורה ראשונה נכתבה בפרק הזמן שבין השנים הת'-התט"ו, 1640–1655. בתִּכְּלַאל זה יש עשרים פיוטים חדשים שטרם פורסמו. תכלאל זה נמצא בשלבי עריכה והתקנה לדפוס על ידי ציון בר-מעוז, אשר עוסק שנים רבות בתורתו של שבזי. את כל המידע בדבר קיומו של תכלאל זה במהדורתו הראשונה קיבלתי ממנו ועל כך תודתי נתונה לו.

המהדורה השנייה מפורטת ומקיפה יותר. את התִּכְּלַאל ערך והעתיק שבזי והוא מושא בְּלוֹגֵנוּ. תִּכְּלַאל זה נמצא בבית הספרים הלאומי ולהלן פרטיו: העתקתו נסתיימה בשנת א'תתקפ"ח לשטרות (ה'תל"ז ליצירה, 1677 לסה"נ), סימנו במתכ"י [=המכון לתצלומי כתבי יד]B 704 (152 Yah.) ; MSS-D 20. הוא מנוקד בניקוד עליון עם פירושים בשוליים, ו- 170 עמודים במספר.

פה תוכלו לצפות בתִּכְּלַאל המלא והמקוון

התִּכְּלַאל כולל את מרבית הנושאים והמדורים המופיעים בכל תִּכְּלַאל תימני שנמצא עד לזמנו של שבזי: תפילות החול (1–7), תפילות השבת (7–15), תפילות ראש חודש ושאר המועדים (16–22), תפילות ופיוטים לראש השנה (22–27), תפילות ופיוטים ליום כיפורים (27–30), ענייני חנוכה ופורים (31), קידוש ליל שבת וברכת המזון (31–33), קידוש לשלוש רגלים (34), ברכת הלבנה ועירובי תחומין, חצרות ותבשילין (35), ברכת אירוסין וקידושין (36–40), ברכות המילה (41–43), פיוט למילה (41–42), ברכות לנימול (44–45), פסח כולל סדר ליל פסח ודינים שונים (46–54), סליחות ופיוטים לימים נוראים (54–102), סוכות (103–111), שמחת תורה (111–117), פרקי אבות פרקים ב-ו (117–126), נוסח הכתובות, הגיטין ושאר שטרות (126–133), מצוות מעקה (133), פדיון הבן (134), מצוות חלה (135), מצוות מזוזה (135), פסוקים להוצאת ספר תורה (136–140), ענייני הבדלה (141–143), לוח העיבור (143–148, 135–141), שבעה הספדות (143–147), לקט מהלכות אבלות לרמב"ם (147–148), ענייני לוח השנה העברי (148–162), תפילה להינצל מצרה (163–164), סדר המנהגות (164–167), שו"ת על ספרים אחדים מתוך 'משנה-תורה' לרמב"ם (167–170), פרקי משניות [ זבחים (165), שבת (7–8), אבות (117–126, 13–15)].

התבוננות מעמיקה בתכלאל שבזי מאפשרת לראות כי אף שהעובדה שהוא חי בתקופה של ספיגת נוסחי ספרד בדרום תימן, עדיין היה הוא נאמן למסורות תימן הקדומות הן בנוסחי התפילה והן במנהגים, ולכן התכלאל מוכיח שעדיין הוא משתייך למסורות תימן הקדומות ולא למי ששוּקע בהן נוסח ספרד.

נתון מעניין נוסף הוא העובדה כי באותיות מסוימות משתקפים הרגלי כתיבה האופייניים לסופרים מעתיקים מתימן, לדוגמה: כתיב האות שׂ – בקו השמאלי שלה ניתן לזהות כמין עיטור: עשׂה (14), לעשׂר (14), נושׂא (56).

במאה ה-17 התפרסמו בתימן שני תִּכְּלַאלים חשובים: 1. תִּכְּלַאל בשירי, אשר מאוחר יותר נכלל על ידי המעתיק הדייקן, ר' שלום קרח (1952-1873), עם 'התכלאל הקדום' ועם תכלאלים קדומים אחרים בתוך תכלאל אחד שנקרא 'תכלאל קדמונים'; 2. תִּכְּלַאל משתא-שבזי, שהעתיק ר' ישראל בן יוסף משתא בשנת 1622 לסה"נ שכינויו 'סָפְרָא', הוא בנו של המשורר יוסף בן ישראל  (נולד במחצית הראשונה של המאה ה-16 ונפטר במחצית הראשונה של המאה ה-17). תכלאל זה הדפיס בנימין עודד יפת במהדורת צילום בשנת תשמ"ו.

 

טעימות מתוך הממצאים

1. מילים רבות מופיעות בדרך כלל בכתיב מלא, למשל: זוֹהְמָה (141), וְשַׂמְחֵינוּ (20), לצדן מילים המופיעות בכתיב הזהה לכתיב המקראי, למשל: כְּמוֹשִׁיעֵנוּ (5), יְפַרְנְסֵנוּ (33).

2. בתִּכְּלַאל שבזי מצויות עדויות רבות למסורת הקריאה של המשנה שבפי יהודי תימן, עם שיש הבדלים מסוימים בינה למסורת הקריאה של שבזי עצמו הן בתפילה והן בפיוטים. בתִּכְּלַאל זה נמצאים שני פרקי משנה מנוקדים: פרק ב ממסכת שבת, 'במה מדליקין'; שישה פרקים של מסכת אבות; פרק ה ממסכת זבחים; וקטעים ספורים מתוך הגדה של פסח (אגדתא דפסחא). דוגמות לניקוד מעין זה:

א. מסכת שבת, פרק ב (8): נַחוּם, בָּעִטְרָן, נְפָט, מִיטַּמֵּא, לוּסְטִים, שְהוּא עוֹשֶה (לא 'עוֹשָהּ'), לִידָתָן, עִם חָשֵיכָה, אינה חָשֵיכָה.

ב. פרקי אבות, פרק א (14): אנטוּגְנוֹס, שׂוֹכוֹ, כָּעבדים, וִהְוִי, בָּטֵל, יִירָש (=יורש), וּשְׂנוֹא, נְגַד, מֵיסַף, יֵילַף. וכן: "לִיתַּן" = ליתֵּן (119).

ג. זבחים, פרק ה (165): הַזָאָה, שְׁיַירֵי, אָשָׁם גְּזֵילוֹת.

ד. אגדתא דפסחא – (48) אֲפִיקוֹמוֹן, כְּמַה שַׁאָמַר, הַקְהַא.

 

3. מצויות צורות ניקוד המשקפות את דרך ההגייה בלשונם של יהודי תימן בנוגע להגיי המעבר שלפני הפתח הגנובה, למשל: המילה רוּחַ נכתבת רווַח בשני ווים כהגיית הפתח הגנובה בפי יהודי תימן (120) וגם רוַח (120) בוי"ו אחת, לשביח (21, בלי ניקוד) וּמִזבֵּיַח (94).

כמו כן, מצויות מילים המנוקדות כמבטא בני תימן השונה מן הניקוד הטברני המקובל, למשל: שְׁאָלוֹת = שְׁאֵלוֹת (167).

מצויות גם צורות מנוקדות המשקפות את ייחודי המבטא של בני חטיבת דרום תימן, למשל: החלפת חולם    בצירי ולהיפך: מוֹפוֹת – מופת (69), יִשָׁפוֹטוּ – יִשָּׁפֵטוּ (30), וכן חריזת חולם וצירי: עָכוֹר – סוֹכֵר (41), וְכוֹסֵף – סוֹף (43).

ניתן לערוך השוואות בין המסורת של שבזי לבין מסורות הקריאה של בני חטיבות אחרות מתימן. שבזי חי בתקופת ביניים או בתקופת מעבר מבחינת חדירת שינויים בנוסחי התפילה שבתימן, ובשל כך ניתן לראות בנוסחו את השפעת השינויים. שינויי הנוסח השפיעו אף על מסורת ההגייה של יהודי תימן. דוגמה  מובהקת של שבזי לביניימיוּת בתחום תורת ההגה ניתן לראות בעמ' 21 של כתב היד:

"ואין אנו יכולין לעלות להיראות להשתחוות לפניך בבית בחירתךְ בנוה הדרךְ בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, מפני היד שנשתלחה במקדשךְ".

כאן שבזי נאמן לנוסח תימן הקדום, שכמוהו מופיע בנוסח ה'בלדי' של יהודי תימן[i]. לעומת זאת, משפטים אחדים לאחר מכן, כותב שבזי:

"נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונךָ, כמו שכתבת עלינו בתורתיךָ על ידי משה עבדךָ".

כאן שבזי מנקד שלא כמנהג תימן הקדום, אלא כפי שנוקד בסידורי הדפוס בנוסח ליוורנו, שהובאו לתימן. מיד לאחר מכן ממשיך שבזי:"בנה ביתךְ כבתחילה וכונן מקדשךְ על מכונו", בחזרה למנהג תימן הקדום.

4. ישנה עקביות בהופעת כתיביהן של צורות לשון שונות בתחום הפועל והשם, למשל: חיבור מיליות – בכתבי היד התימניים מצורפת המילית 'של' בהוראת שייכות למילים שאחריהן, ובדומה לכך וכן מילית היידוע הערבית 'אַל–': שַׁלַּזְבָחִים (165), אליחיד [בלי ניקוד] (16).

נוסף על כך, נמצא שרק רש"ש מחבר שלוש מיליות נוספות אל המילים העוקבות להן: א. מילית היחס 'אל'    – אַלרֵעֵהוּ = אל רעהו [עמודה שנייה] (119), אלביתיך [בהערה, בלי ניקוד] (39), ב. מילת השלילה 'אַל' – אַלתִּפרוֹש (117), "וְאַלתַּאְמֵן" (117), "וְאַלתָּדִין" (117), "וְאַלתֵּאמַר" (117). ג. המילית 'כל' – כלמקום [בהערה, בלי ניקוד] (14).

 

 

 

סידורו של ר' שבזי, כמו גם ספרי תפילה נדירים נוספים יוצגו במסגרת תערוכה מיוחדת בספרייה הלאומית. אנחנו מזמינים אתכם לבקר בתערוכה שתהיה פתוחה מה-2.9.2018 ועד ה-4.11.2018.

 

 

כתבות נוספות

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות




"הספד וצידוק הדין"

המסתורין מאחורי כתב היד: נוסח גנרי לעילוי נשמת אדם אהוב, או דרך לציין את הנורא מכל? למי הוקדש כתב היד?

"אחינו הנפטר לבית עולמו"

"הספד וצידוק הדין", הוא השם שהוענק לכתב היד הקצרצר, שאיננו זקוק ליותר משורות ספורות כדי להציב שאלה בפני הקורא: האם הועתק ללא כוונה לאדם מסוים – כנוסח גנרי לעילוי נשמת אדם אהוב, או שדווקא הועתק לציון הנורא מכל – מות ילד רך בשנים? רמזים לשתי האפשרויות מופיעים בששת דפיו.

 

העמודים הראשונים של כתב היד. לחצו על התמונות להגדלה

 

את שתי ההשערות העלה איש מחלקת כתבי היד של הספרייה ד"ר עזרא שבט, בהסתמך על העמוד הראשון של כתב היד. את ההשערה שלא מדובר בהספד על אדם ספציפי מבסס על כך ששם המת מצוין באות פ' (כנראה כרמז למילה פלוני). את ההשערה שיתכן שכתבי היד נסוב על מוות של ילד צעיר תולה ד"ר שבט במשפט בארמית, אותו תירגם כך: "הילד היקר והנעים שנפטר מעולם הזה כרצון אלהי שמים וארץ".

תחת שני התנאים הייחודים הללו פוסח כתב היד על הנוסחה המקובלת לפטירת אדם, הספד על גדולתו ומעשיו הטובים של הנפטר, ומעתיק כתב היד עובר להרהורים על צידוק הדין. לבד מהקדיש המופיע בסוף היצירה, השיר הפותח עוסק בבקשת השלמה וקבלה של הנפטר עצמו (ושל אוהביו) את מותו, והוא רצון האל. שיר זה משובץ בקריאות כגון: "ואל יתעצב לבך מזאת הגזרה, שזו גזרה הנגזרה על כל בריה ועל כל היקום וזה סוף כל יצור…" (דף 3ב).

 

"ואל יתעצב לבך מזאת הגזרה"

בדף הרביעי פוצח כותב כתב היד בתפילה ליטאנית, שבה חוזר משפט אחד פעמים רבות אגב החלפת מילים או צירופי מילים במילים נרדפות. השיר מפתח את מושג ה"שלום" באמצעות סדר האלפבית העברי.

 

ובאסיפתו לבית עולמו אסף אתו תהא אסיפת שלום

בריחת שלום

גניזת שלום

דריכת שלום

הריפת שלום

יועירת שלום

 

שלום היא מילה שימושית מאוד

 

עמוד 5ב (מימין) ואילך מוקדש לנוסח מורחב של תפילת קדיש, כפי שנהוג לומר בכל העדות מיד אחרי הקבורה. זהו הקדיש המקורי המלא, שממנו הורכבו (ולמעשה קוצרו) הקדישים המוכרים לנו. נוסח זה נאמר גם בסיום לימוד מסכת תלמוד. יש בו מוטיבים משיחיים מובהקים, כגון שכלול ובניין בית המקדש והשמדת כל עבודת אלילים מהארץ. אולם, מה שמייחד את הנוסח שלפנינו היא הרחבה נוספת המתחילה באמצע עמוד 6א (העמוד משמאל) ומסתיימת בסוף החוברת בעמוד 6ב (העמוד מימין).

 

נוסח הקדיש המורחב

"תתכלי מותנא הדין מננא". גם את הקטע הזה תירגם עבורנו ד"ר שביט מן הארמית המקורית. תרגומו: "יתכלה המוות הזאת מאיתנו וממכם ומפני כל בית ישראל, חטא, חרב, שבי, מות, גלות, שונאים ואויבים, וישב הקדוש ברוך הוא מחרון אפו (…)". מקטע זה יכול להשתמע שהנפטר ניספה בנסיבות של מוות המוני. תוספת זו מחזקת את שתי ההשערות איתן פתחנו: ייתכן שכתב יד זה נוסח בנוסח גנרי לקהילה שסבלה מחורבן, וייתכן שהוקדש לעילוי נשמת ילד שהלך לעולמו בטרם עת ובנסיבות שלא כדרך הטבע.

מקורו של כתב היד בארצות המזרח, יתכן תימן. הוא הועתק במאה התשע-עשרה או העשרים.

תודה לד"ר עזרא שבט על עזרתו בחיבור הכתבה

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

כתבות נוספות

מדוע האותיות הערביות מנוקדות בניקוד עברי?

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד