כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

חייו של אברהם סוצקבר, גדול משוררי היידיש בישראל, הקיפו כמעט מאה שלמה. זו המאה ה-20 הסוערת, רבת התהפוכות והמלחמות.

הדר בן-יהודה | 23.04.17 | 3 דק' |
Share
אברהם סוצקבר
מזוודתו של המשורר אברהם סוצקבר שהוכנה משברי כנף המטוס שנשלח להצילו

הספרייה הלאומית מזמינה אתכם לערב מחווה למשורר היידיש אברהם סוצקבר. לפרטים נוספים והרשמה ללא תשלום לחצו

 

סוצקבר, המשורר הרגיש, חווה על בשרו, במלוא עוצמתם, את ימי השואה ואת תקומת מדינת ישראל. הוא ידע לתמצת רגשות, תחושות לב ומחשבות ולזקקם לכדי שורות שיר קצרות. את כל זאת עשה סוצקבר בשפתו, שפת אמו ושפת אבותיו בליטא, היא היידיש.

ערב מלחמת העולם השנייה היה אברהם סוצקבר משורר שכבר פרסם והתפרסם, מהצעירים המבריקים והמבטיחים במרכז הספרותי שצמח בווילנה. בזמן המלחמה צעד סוצקבר בדרך הייסורים של יהודי וילנה והיה עד למעצרים, להוצאות להורג ולגירוש לגטאות ולפונאר. תוך כדי מאבק הישרדות יום-יומי הוא המשיך לכתוב ולקח חלק בתיאטרון בגטו. את עיקר זמנו הקדיש לתעד את חיי היהודים, את התרבות היהודית ואת פשעי הנאצים כנגד היהודים. סוצקבר וחבריו אספו כל פתק, כל ספר כל פיסת עדות, והחביאו או הבריחו אותם. המשורר הצטרף למחתרת הגטו וכתב על הדברים הנוראים שקרו לו ושראו עיניו: אמו שנרצחה בפונאר. התינוק שנולד לו ונרצח בבית החולים של הגטו.

 

"הַאֲנִי הַמְשׁוֹרֵר הָאַחְרוֹן בְּאֵירוֹפָּה?
הֶאָשִׁיר לַמֵּתִים, אִם אָשִׁיר לָעוֹרְבִים?
שֶׁטָּבַעְתִּי בְּאֵשׁ, בְּבִצוֹת, בְּמֻגְלָה,
שְׁבוּי שָׁעוֹת וּרְגָעִים מֻטְלָאִים, צְהֻבִּים."

(מתוך "שירו של משורר יהודי ב-1943". גטו וילנה. תרגם: בנימין הרשב. כינוס דומיות, עם עובד וכרמל, 2005)

 

בספטמבר 1943, ימים ספורים לפני חיסול גטו וילנה, כשסוצקבר תשוש ומיואש, אשתו פריידקה שכנעה אותו לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים. פריידקה, סוצקבר ורעהו הטוב והקרוב שמרקה קאצ'רגינסקי, צעדו יחד עם הפרטיזנים מאה קילומטרים בין הכפרים הגויים והצבא הגרמני עד שהגיעו לאזור אגם נארוץ' והצטרפו למחנה הפרטיזנים "נקמה".

 

המשורר הפרטיזן סוצקבר אוחז בתת מקלע

 

בזמן שלחמו בשורות הפרטיזנים, התגלגלה לרוסיה הפואמה "כל נדרי" שכתב סוצקבר עוד בגטו. הפואמה סיפרה על האקציות של יום כיפור תש"ב, כש-4,000 יהודים מגטאות וילנה הובלו לפונאר. הפואמה תורגמה לרוסית ונקראה ב-1944 בבית הסופרים במוסקבה. הרושם שעוררה היה עז. הקהל נדהם מעוצמת מילותיו של סוצקבר שגילו את זוועות הפתרון הסופי.

קמה קריאה ציבורית להצילו ובעקבותיה התקבלה הוראה רשמית מטעם השלטונות הסובייטים להביא את המשורר הפרטיזן אל מוסקבה.

מטוס ראשון ששלחו הסובייטים ליערות כדי לחלץ את המשורר התרסק, ומקרעי כנף-המטוס העשוייה פח, הכינו לסוצקבר מזוודה שלתוכה אסף את כל שיריו ואת התיעוד מהמלחמה שהיה בידיו. במרץ 1944 מטוס שני נשלח ונחת בהצלחה על אגם קפוא. זה היה מטוס דו מושבי וסוצקבר עלה עליו, ישב בפתחו עם אשתו פריידקה קשורה לברכיו, ושני פרטיזנים פצועים שנדחפו מאחור. הוא לא שכח את המזוודה. המטוס הצליח להמריא ולטוס למרות האש שנורתה עליו מהגרמנים והגיע בשלום לצד הסובייטי.

 

מזוודת הפח של אברהם סוצקבר

 

באותו חודש הגיעה משפחת סוצקבר למוסקבה, שם קיבלו את פניה אנשי סטלין. המשורר פתח לפניהם את המזוודה והראה להם את התיעוד שבתוכה. במוסקבה ערכו לכבודו אסיפה ענקית בנוכחות אלפי אנשים והוא התקבל שם כגיבור לאומי.

עשרות מיליונים בברית המועצות קראו ב"פראוודה" את הסיפור על סוצקבר, על גטו וילנה ועל הפרטיזנים היהודים שלחמו נגד הנאצים. סוצקבר קיבל מכתבים מכל רחבי ברית המועצות, ונסע לאסוף עדויות מפי ניצולים מהשטחים הכבושים ששחררו הסובייטים. סיפורו היה כה ידוע ודמותו כה מוכרת עד שב-1946, בחרו בו שלטונות ברית המועצות להיות היהודי היחיד שיופיע במשפט נירנברג, כעד מצד המשלחת הסובייטית. מיליוני יהודים בברית המועצות העריצו אותו על שהעיד בפני הנאצים על השמדת העם היהודי.

 

העד היהודי הראשון

"נירנברג, בבית המשפט. רבע לשתים-עשרה בצהריים. יום רביעי, 27 בפברואר 1946:
התובע הסובייטי והחוקר שלי, דיבר אתי עוד קודם לכן על האחריות הגדולה של דברי בבית המשפט. 'אתה העד היהודי הראשון. אתה צריך לדבר בשם מיליוני נרצחים. עליך לספר לעולם איך שחט הפאשיזם הגרמני את אחֶיך.'
כל תא ותא בתודעתי הרגיש באחריות הגדולה הזאת. שני לילות לפני הופעתי לא יכולתי לעצום עין. לנגד עיני ראיתי את אמי, רצה עירומה בשדה מושלג – והדם החם המטפטף מלבהּ הירוי מתחיל לנזול בחדרי ולכתר אותי כמו בטבעת. (…) פעמיים סירבתי לבקשת המרשל לשבת, כנהוג, ודיברתי בעודי עומד, כאילו אני אומר קדיש על הנופלים. דיברתי רק על וילנה. על מה שראיתי וחוויתי בעצמי."

(מתוך "חרוזים שחורים" הקיבוץ המאוחד 2015, תרגם בני מר)

 

הנה קטע מצולם מהעדות:

 

אחרוני משוררי היידיש במוסקבה

במוסקבה פגש סוצקבר את משוררי וסופרי היידיש הנערצים עליו, אלה שחלם להכיר מאז היה נער משורר בווילנה. לאחר מלחמת העולם השנייה הם היו בשיא תהילתם וזכו לאהדת השלטונות הסובייטים.

 

סופרי יידיש במוסקבה, לאחר מלחמת העולם השנייה. מימין לשמאל: [?], חיים גראדה, אהרן קושנירוב, דוד ברגלסון, בן ציון גולדברג, איציק פעפער, שמואל האלקין, פרץ מרקיש. עומד, ראשון משמאל: אברהם סוצקבר. (קושנירוב, ברגלסון, פעפער ומרקיש נרצחו בהוראת סטלין)

 

סוצקבר חש, מה שנעלם מחושי המשוררים היהודים האחרים, שהקרקע בוערת תחת רגליו ושגם ברית המועצות היא לא מקום בטוח עבור יהודים.

אילו היה סוצקבר נשאר ברוסיה, יש להניח שגורלו היה כזה: הוא היה נאסר, נחקר ומוצא להורג יחד עם פרץ מרקיש, איציק פעפער, דוד ברגלסון וסופרים יהודים אחרים שנרצחו ב-1952 בהוראת סטלין.

בעוזבו את ברית המועצות לקח איתו המשורר את כל הרשימות והניירות, את כל התיעוד שאסף.

את הארכיון של גטו וילנה, את העדויות שרשם מניצולים אחרי המלחמה. את השירים והיומנים שכתב. ואת המזוודה. הוא הביא אותם ארצה כשעלה ב-1947. כעבור שנים הפקיד אותם בספרייה הלאומית למשמרת עולמים.

בארץ המשיך אברהם סוצקבר לכתוב עוד שנים ארוכות. האיש שפחד שיהיה המשורר האחרון באירופה,  זכה בפרס ישראל והיה לגדול משוררי היידיש בישראל. הוא נפטר לפני שבע שנים.

 

סוצקבר בחדר עבודתו בישראל.  צילם: הנריק ברודר – Henrik Broder – 1992

 

תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים על הסיוע בתחקיר. החומרים והתמונות מארכיון אברהם סוצקבר בספרייה הלאומית.

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

המכתב האחרון ששלחה חנה סנש נחשף

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

הדר בן-יהודה , כותבת ועורכת תוכן, הספרייה הלאומית

כותבת, מתרגמת ועורכת. מחברת תסריטים, מתרגלת טאי צ'י ויודעת איך להתאים לאנשים את הספר שהכי מתאים להם בדיוק עכשיו. יום אחד אכתוב אותו. צילום: טל ניניו
לכתבות נוספות של הדר בן-יהודה >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו