חשיפה: מכתב התמיכה בציונות של "אבי האומה" הסינית

באוספי הספרייה התגלה מסמך מכונן מקורי בן מאה שנה: "אומתכם הנפלאה וההיסטורית ראויה למקום מכובד במשפחת העמים", כתב המנהיג הסיני ד"ר סון יאט-סן במכתב לפעיל ציוני

ב-24 באפריל 1920 ביטא "אבי האומה" של סין המודרנית, ד"ר סון יאט-סן, את תמיכתו הבלתי מתפשרת בציונות ואף כינה אותה: "אחת מהתנועות הדגולות של העת הנוכחית". את המילים האלו הוא כתב במכתב ששלח לניסים אליאס בנימין עזרא, שהיה סופר ומוציא לאור בעל השפעה ומייסד "האגודה הציונית של שנגחאי".

ד"ר סון יאט-סן, 1911

סון יאט-סן היה נשיאה הזמני הראשון של הרפובליקה הסינית שקמה ב-1912, לאחר נפילת השושלת הקיסרית האחרונה. הוא היה בין מנהיגי הרפובליקה בתקופה שלפני מלחמת האזרחים הסינית והמהפכה הקומוניסטית במדינה. תמיכתו של סון יאט-סן בציונות תועדה היטב. אף תוכנו של המכתב שציטטנו לעיל היה מוכר, אך העותק המקורי והחתום בכתב ידו נתגלה כעת מחדש, יותר ממאה שנים לאחר כתיבתו.

בעקבות גילוי המכתב תיארה את חשיבותו פרופ' גאו ביי, מומחית לקהילה היהודית של שנגחאי במאה ה-20: "מרגש מאוד שהמכתב שכתב סון יאט-סן אל נא"ב עזרא נחשף. מדובר במסמך מכונן, המשליך אור על תמיכתה המוקדמת של ממשלת סין הלאומנית בציונות".

כעת אפשר לצפות במכתב לראשונה באופן מקוון.

ד"ר סון יאט-סן מבטא את תמיכתו בציונות במכתב ששלח אל נא"ב עזרא, 24 באפריל 1920. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי להגדילה

תוכנו המלא של המכתב:

רח' מולייר 29,
24 באפריל 1920.
אדון נא"ב עזרא,
שנגחאי.

מר עזרא היקר:

קראתי את מכתבך ואת העותק של "מבשר ישראל" בעניין רב, ואני מבקש להבטיח לך שתמיכתי נתונה לתנועה זו – שהיא אחת מהתנועות הדגולות ביותר של העת הנוכחית. כל אוהבי הדמוקרטיה אינם יכולים שלא לתמוך בלב שלם ולברך בהתלהבות את התנועה, שמטרתה לשחזר את אומתכם הנפלאה וההיסטורית שתרמה רבות כל כך לציוויליזציה העולמית וראויה לזכות במקום מכובד במשפחת העמים.

אני,
שלך בהוקרה,
סון יאט-סן

ההיסטוריה נחשפת

המכתב נתגלה מחדש בעקבות מהלך המתנהל בספרייה הלאומית, בתמיכת קרן ליר, ובמסגרתו נבחנים מחדש מיליוני פריטים מתוך האוספים והארכיונים השמורים בספרייה. עם הפריטים הללו נמנים מסמכים אישיים, תמונות, תעודות וחומרים מגוונים נוספים של דמויות בולטות מן המאה ה-20. היוזמה היא חלק מתהליך ההתחדשות שהספרייה הלאומית עוברת, בין היתר לקראת המעבר הצפוי בשנת 2022 לבניין חדש המוקם סמוך לכנסת.

הדמיית הקמפוס החדש של הספרייה הלאומית, הנבנה סמוך לכנסת בירושלים. © הרצוג ודה מרון; מן-שנער

מבדיקת התיעוד הפנימי של הספרייה עולה כי המכתב נמצא באוספיה מאז 1938 לפחות, אבל מעולם לא נכלל בקטלוג הפומבי הפתוח לחוקרים – עד היום. עדיין לא התברר כיצד בדיוק הגיע המכתב לספרייה. אולם ארכיונאית הספרייה, רחל משרתי, מוסיפה מידע שיכול לקדם את פתרון התעלומה: "נא"ב עזרא נפטר ב-1936. מאחר שהמכתב הגיע לספרייה לכל המאוחר ב-1938, אפשר לשער שעזרא עצמו תרם אותו לספרייה – כמו מנהיגים ציוניים אחרים באותה תקופה. אפשרות אחרת היא שמישהו נתקל במכתב אחרי מותו של עזרא ושלח אותו לירושלים מתוך אמונה שהספרייה הלאומית היא ביתו הראוי של המכתב".

נא"ב עזרא נולד בעיר לאהור (כיום בפקיסטן). רוב חייו הוא חי בשנגחאי, ובה היה סופר, מוציא לאור ופעיל חברתי. לאחר הקמת "האגודה הציונית של שנגחאי", הוא ייסד את הביטאון "מבשר ישראל" וערך אותו במשך עשורים ארוכים. על אף הריחוק מהמרכזים הגדולים של החיים היהודיים והפעילות הציונית, עזרא הפיץ את עיתונו ברחבי העולם וגרם לקולו להישמע. בעיתונים שונים סביב העולם פורסמו מאמרים שכתב וערך במגוון רחב של נושאים, ובהם יהודי סין, ציונות, קבלה וחדשות בנות הזמן.

יחסים חמים

לסון יאט-סן ולמנהיגים סינים נוספים היו יחסים חמים עם אישים יהודים וקהילות יהודיות מקומיות ובינלאומיות. יחסים אלה נוצרו לעיתים קרובות בעת שהותם של המנהיגים בגלות, לפני נפילתה של שושלת צ'ינג הקיסרית. דוגמה אחת מתוך רבות היא סיפורו של שומר ראשו ויועצו הקרוב של סון עצמו, מוריס כהן שנודע בכינויו "טו-גאן" (Two-Gun). כהן הססגוני, שהיה יהודי יליד פולין וציוני נלהב, התקרב לקהילת הגולים הסינית כששהה בקנדה.

על כל פנים, סון לא היה המנהיג הסיני הראשון, וגם לא היחיד באותה תקופה, שתמך בתנועה הציונית בפומבי. בספרה "Shanghai Sanctuary", מסבירה פרופ' גאו שכבר ב-1918 שלח סגן שר החוץ של ממשלת בייג'ינג דאז, צ'ן לו, מכתב ליו"ר האגודה הציונית של שנגחאי, אלי כדורי. במכתבו הביע צ'ן לו "תמיכה אישית" בציונות וציין שבעקבות הצהרת בלפור גם הממשלה הסינית אימצה גישה דומה כלפי התנועה.

סון יאט-סן (יושב) עם ממשיך דרכו בהנהגה, צ'אנג קאי-שק. שניהם הביעו את תמיכתם בציונות

לאחר מותו של סון, נא"ב עזרא ונציג נוסף מטעם האגודה הציונית של שנגחאי נכחו בהלוויה הרשמית שלו על פי הזמנת הממשלה הסינית. צעד זה הדגיש כי החיבור בין השניים היה משמעותי הרבה מעבר להיכרות אישית.

טקס ההלוויה הרשמי של ד"ר סון יאט-סן, 1929

תודה רבה לפרופ' גאו ביי ולרחל משרתי על סיוען בכתיבת כתבה זו.

350 שנה אחרי הגירוש: הספרדים והיהודים נפגשים לראשונה במרוקו

איך הגיבו הספרדים כששמעו פתאום את שפתם ההיסטורית מפי יהודי העיר תטואן שבמרוקו?

קצין ספרדי משוחח עם מארחיו היהודיים

בתאריך ה-6 בפברואר 1860, לאחר כמה חודשי מלחמה, עמד הצבא הספרדי בשערי העיר תטואן שבצפון מרוקו. בכניסתם חיכתה להם אוכלוסייה מורעבת ולבושת קרעים, שנפגעה קשה בפרעות שפרעו בה הגיסות המרוקאיים קודם נסיגתם מהעיר. אוכלוסייה זו קידמה בברכה את חיילי הצבא הספרדי בברכות כגון: "תחי מלכת ספרד ובעלה הנעלה, יחי הספרדים, יחי הכתר הספרדי".

מפגש זה היה דרמטי וטעון ביותר. המברכים היו יהודי קהילת תטואן. הם צאצאי היהודים שגורשו מספרד בסוף המאה החמש-עשרה. המתברכים היו חיילי הצבא הספרדי שהיו צאצאי המגרשים. הברכות נאמרו בלשון המשותפת לשתי קבוצות האוכלוסייה היא השפה הספרדית, אשר וריאנט שלה החכיתיה המשיך להיות מדובר על ידי יהודי צפון מרוקו גם יותר משלוש מאות שנים לאחר הגירוש. מדובר היה למעשה במפגש המוני ראשון בין הספרדים והיהודים מאז גירושם של האחרונים בסוף המאה החמש-עשרה.

הכיכר המרכזית של תטואן, הגעת צבא ספרד, היהודים יוצאים משכונתם

מפגש זה השאיר את רישומו בזיכרונם של בני הקהילה והסופר מואיז בן הראש בחר לפתוח את ספרו מפתחות לתטואן בהתייחסויות למפגש זה. כדבריו: "ואז בחורף של שנת 1860, הגיעו הספרדים, ואנחנו כמובן דיברנו אתם בחקטיה [חכיתיה], הם היו המומים, הנה עומדת שכונה שלמה, החודריה המסוגרת של תטואן, ומדברת עמם בספרדית של לפני שלוש מאות שנה".

ואכן מקצת מאנשי הצבא הספרדיים שנכחו באירוע הזכירו בזיכרונותיהם את הרושם העמוק שעשתה עליהם שמיעת השפה הספרדית כה רחוק מביתם. כך התבטא למשל הרופא הצבאי ניקסיו דה לנדה: "כיצד יכולנו שלא להתרגש עמוקות [מהמפגש עם היהודים], אם פרט לכך שזיהינו בצבע עורם ובתווי פניהם את סימני הגזע האירופי, שמענו מהם בהפתעה לא צפויה את השפה ההרמונית של קסטיליה כמו שדיברו אותה אבותינו. הם היו צאצאי היהודים הספרדים שחוסר הסבלנות הדתית זרק אותם בזמן אחר מאדמתנו. אך למרות הזמן שעבר והמרחק עדיין שמרו בקדושה שפה זאת מדור לדור … זיכרון חי ממולדתם".

אולם חרף התייחסויות אוהדות אלו נראה שאצל רוב המחברים הספרדיים שלטו דווקא החשד וחוסר האמון כלפי היהודים. חוסר אמון שנבע כמובן מהתפיסות האנטי יהודית שרווחו בקרב הספרדים לאחר הגירוש. לדעתו של הסופר הידוע פדרו אנטוניו דה אלרקון "דמויותיהם [של היהודים], התנהגותם, כמו הדרך בה התאמצו לדבר ספרדית דחו אותנו … בצורה עמוקה". אלרקון אף סבר בהתחלה כי השפה בה דיברו היהודים לא היתה שפת אימם וכי השימוש בה היווה אמצעי בלבד לזכות ברצונם הטוב של הספרדים. אף לאחר שנוכח בטעותו לא שינה אלרקון את דעתו לגבי היהודים בשל העובדה הפשוטה כי "השמחה אשר תמיד נגרמת כאשר שומעים את שפת האם על אדמת נכר נעלמה רק מהמחשבה על האנשים הנתעבים שהתבטאו בשפה שלנו".

מפגש זה היווה את יריית הפתיחה בלבד לשהות משותפת בת יותר משנתיים בעיר של היהודים וחיילי הצבא הספרדי. שהות שהסתיימה רק בחודש מאי 1862. שהות זו הכבידה מאוד על היהודים שאולצו לארח חלק מן החיילים בבתיהם. בשל קרבה זו רבו האינטראקציות בין חיילי הצבא לבין יהודי העיר. בעיתונות התקופה וכן בספרי זיכרונות שכתבו הלוחמים על השתתפותם במלחמה עם מרוקו מובאים התייחסויות רבות ליהודים, למנהגיהם, לאופן לבושם של הגברים והנשים ועוד.

שיחה בין יהודי, מאורי (מוסלמי) ונוצרי

במיוחד היתה האינטראקציה קשה לנשים היהודיות. שרדו לנו עדויות על רומנים שבין יהודיות לבין חיילי הצבא אך גם על מעשי אונס ואלימות. רבו גם התיאורים של הנשים היהודיות כמעין יצור אקזוטי ומפתה כפי שהיה מקובל לתאר את הנשים המזרחיות בספרות הקולוניאלית האירופאית. כך למשל תיאר אלרקון את היהודיה תמו, אישתו הצעירה של שמואל סוחר התכשיטים (כנראה ששמה לקוח מהמילים הספרדיות te amo כלומר אני אוהב אותך): "כאשר אני מסתכל על דיוקנה, היא נדמית כפסל מצרי שפוסלה על ידי [פסל] יווני. השמלנית שלה העשויה מבד ורוד, רדידה הלבן המרוקם בזהב, צעיפה המכותר ביהלומים … כיסוי ראשה העשוי משי … כולם חוברים יחדיו כדי לגדל ולהלל את גופה הפתייני". אולם בסופו של התיאור מאס אלרקון ביופייה של היהודייה משום שהוא נדמה לו כיופי המבטא חושניות פיסית בלבד. יופי זה אינו מבטא את הגדולה הרוחנית אשר לדעתו קיימת רק באישה הנוצרייה, שנושעה בזכות האוונגליון והנצרות. רק היא יצאה מגדר בעל חיים לגדר אדם. מאוחר יותר בספרו לאחר שסיפר על חוויותיו עם אישה מאורית אותה גילה על גג אחד הבניינים הסמוכים למקום מגוריו כתב כך: "זאת הסיבה מדוע לא התאהבתי בה, זו הסיבה מדוע אי אפשר להתאהב בנשים שאינן נוצריות, כלומר, בנשים שלא עברו רהביליטציה, נושעו, הוצאו מהאין החברתי שבו מצאם ישוע; בנשים כמו תמו או המאורית מהגג שחיות כמו היצורים האי רציונליים ואף מתות מבלי שהן יכולות להביא לידי ביטוי את תכונות הנפש שלהן".

משפחה יהודית

בשל דעות מופרכות כגון אלו על היהודים שהביעו החיילים הספרדים סוברים החוקרים שעסקו במפגשים אלו שמדובר למעשה במפגשים מוחמצים. לא נוצרה היכרות אמיתית בין הספרדים ליהודי העיר. נראה שהפרספקטיביות הנוצריות אירופיות הקשו על אנשי הצבא לראות ולהבין את בני האדם איתם חלקו את העיר במשך יותר משנתיים.

אולם ממפגשים אלו לא שרדו רק עדויות כתובות אלא גם עדויות שבציור וברישום. רבים מהספרים של הלוחמים כוללים גם איורים של היהודים שנתקלו בהם. ספרו של אלרקון "יומן של עד ממלחמת אפריקה", שנתרם לספריה הלאומית על ידי נציגו של בית רוטשילד במדריד איגנסיו באואר, כולל רישומים רבים כאלו אותם אנו מציגים במאמר זה.

אבו ג'ילדה, ראש הכנופיות ומלך פלסטין

סיפורים ושירים רבים נכתבו על דמותו של שודד הדרכים שהפיל חיתתו על הנוסעים בארץ ישראל של שנות ה-20 וה-30. חזרנו אל סיפורו וסיפור לכידתו.

1

אבו ג'ילדה (מימין) ועוזרו, בתמונה מתוך העיתון "פלסטין"

אף אחד כבר לא זוכר בדיוק איך נלכד שודד הדרכים מטיל האימה על ידי משטרת המנדט הבריטי. הגרסאות מרובות ושונות. הדיווחים מספרים על מאות שוטרים שהקיפו את המערה בה הסתתר אבו-ג'ילדה עם שותפו ערמיט. חלק מהסיפורים טוענים שמקום מחבואו נחשף על ידי נערה שהיה עמה בקשר והייתה מבקרת אותו באותה מערה הסמוכה לכפר הולדתו. סיפורים אחרים טוענים שדווקא חבר מכנופייתו היה זה שמסר אותו לשוטרים. היו אפילו שסיפרו שאחיו של אבו-ג'ילדה, הוא ולא אחר, חשף את מקום מסתורו של השודד. בעיתונים נכתב שדווקא יד ימינו הנאמן היה הבוגד. לא פלא שסיפורים רבים מספור התפתחו סביב דמותו של מי שכינה את עצמו "מלך פלסטין" וחמק מידיי השוטרים זמן כה רב. אפילו שנת לידתו המדויקת לוטה בערפל.

כן, בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שוד דרכים עדיין היה סכנה שאפשר היה להיתקל בה אם התרחקת ממקומות היישוב המוכרים. ולא היה שודד דרכים ידוע יותר ומאיים יותר מאשר אחמד חמד אלחמוד, אבו-ג'ילדה בפי הכל.  מהר מאוד השתלט על השטח סביב לעיר שכם, וערך שם מעשי שוד נועזים ורבים מספור.

1
אבו ג'ילדה (מימין) ועוזרו אל-ערמיט מצולמים על נשקם ותחמושתם. מתוך העיתון "פלסטין", 14 באפריל 1934.

 

בעת שנלכדו במערה המבודדת, היו אבו ג'ילדה ועוזרו ערמיט, מבוקשים על ידי המשטרה הבריטית כבר כמעט שנה. שנה קודם לכן, לכד אבו-ג'ילדה שוטר מקומי שהגיע לנסות לסכל שוד דרכים, עינה ורצח אותו. עוד לפני כן היה אבו-ג'ילדה, או בשמו האמיתי אחמד חמד אל-חמוד, שודד מבוקש שחמק פעם אחר פעם מציפורני שלטונות המנדט, לעיתים אחרי עימותים עם המשטרה. אחרי הרצח הציעה המשטרה פרס כספי בסך 350 לירות ארץ ישראליות עבור כל פרט מידע אודותיו ועל מיקומו.

1
פרס לתפיסת אבו ג'ילדה. מתוך "דבר", 15 בדצמבר 1933.

 

כל הניסיונות לתפוס את אבו ג'ילדה עלו בתוהו. המשטרה הטילה מצור עם עשרות ומאות שוטרים על מספר מקומות מסתור בהם נצפה לכאורה שודד הדרכים. החיפושים אחריו נערכו אפילו בסיוע אווירונים, אך ללא הצלחה. כאמור, עוד לפני שנעשה רוצח, ביקשו השלטונות ללכוד את אבו ג'ילדה בשל מעשי שוד הדרכים הרבים שהיה מעורב בהם, מטיל אימה על חקלאי מחוז שכם, עמק יזרעאל, חיפה והסביבה: פעם חוטף עדר כבשים, פעם שודד ביצים ועופות, ועוד ועוד.

ההתנגשויות התכופות מול המשטרה והשלטונות, שבמהלכן נטען שהרג 5 שוטרים, הפכו את דמותו של אבו-ג'ילדה בפולקלור הפלסטיני המקומי לדמות של לוחם חירות שנאבק בשלטון הזר. הוא תואר כמעין רובין הוד ששודד מהעשירים את כספם, שם נרדף לאדם אמיץ המורד במוסכמות ומפיל את חיתתו על הסביבה. שודדים אחרים השתמשו בשמו כדי לאיים על קורבנותיהם, וסביב דמותו שלו נקשרו סיפורים רבים. גם שירי עם נכתבו עליו, ולא הייתה מסיבה או חתונה שבה לא שרו את המפורסמים שבהם.

אבל לא רק הפלסטינים דוברי הערבית סיפרו על אבו ג'ילדה סיפורים. דמותו השתלבה היטב גם בסיפוריהם ושיריהם של היהודים יושבי ארץ ישראל. במילון הידוע שחיברו דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה, ותיעד את הסלנג העברי של תקופת קום המדינה, הופיע תחת הערך "אבו-ג'ילדה" הפירוש: "פרא אדם, פושע, אגרסיבי (על שם השודד ראש אחת מכנופיות הערבים בשנות ה-30)". המושג השתרש בשפה העברית באותה תקופה כך שאפילו משה דיין קיבל את הכינוי הזה. אריאל שרון חלם בילדותו ללכוד את שודד הדרכים. אבו-ג'ילדה הופיע לפחות בשני שירים עממיים שונים, שאחד מהם אפילו תיאר אותו כ"מלך השדים". גם יותר משלושים שנה אחר כך, שמו של אבו-ג'ילדה עדיין שימש מושג שגור שאפילו התגנב לתסריט של "השוטר אזולאי", סרטו של אפרים קישון.

1
כותרת העיתון ביום לאחר לכידתו של אבו-ג'ילדה. מתוך "דבר", 15 באפריל 1934.

 

גם התקשורת לא הסתירה את עניינה בשודד המאיים ששם את השוטרים לצחוק. בעיתונים הערביים היללו את דמותו והרבו להתבדח על חשבון המשטרה וכשלונותיה. העיתונים העבריים דיווחו על מעלליו בחשש וייחלו לתפיסתו, ואילו בעיתון החשוב דובר האנגלית ה-"Palestine Post", פרסמו אפילו ריאיון מיוחד איתו שנערך במקום שלא נחשף. אבו-ג'ילדה עצמו שיתף פעולה בשמחה, ונהג לשלוח למערכות העיתונים מכתבים ותמונות אותם דרש – לעיתים באיומים – לפרסם בהקדם.

1
אבו ג'ילדה (משמאל) ואל-ערמיט על ספסל הנאשמים בבית המשפט. התמונה נצבעה בדיעבד. קרדיט: עולא תמימי, קודס-נט.

 

בסופו של דבר נלכדו השודד ועוזרו הקרוב שכונה אל-ערמיט – נתפסו אפילו ללא ירייה אחת – והובאו למשפט. המשפט ארך יום אחד בלבד ובסופו נידונו השניים למוות. ערעורם נדחה וגזר הדין יצא אל הפועל. באותם ימים שלפני ההוצאה להורג פגש בו איש הלח"י חיים דבירי, מפגש בלתי-נשכח שתיאר בספרו "יום אביב שלא יישכח" (הוצאת "יאיר", 1986). שמו של אבו-ג'ילדה הוסיף להטיל אימה עוד עשורים רבים לאחר מכן.

הצד היהודי של במבי

פליקס זאלטן היה סופר יהודי-אוסטרי שחי בתקופת הנאצים וחיבר ספר על יצור קטן ותמים שכל חיות היער דוחות אותו

פליקס זאלטן לצד יצירתו המוכרת, במבי

כולנו מכירים את במבי. עובדה ידועה פחות הקשורה לעופר המקסים ששבה את לבבות הילדים ברחבי העולם היא שלבמבי יש צד יהודי. אז מי היה פליקס זאלטן, מחבר הספר "במבי", ומה הקשר בינו לבין הרצל שלנו?

פליקס זאלטן נולד בבודפשט בשנת 1867, נצר למשפחת רבנים. שמו המקורי היה זיגמונד זלצמן, וכבר בגיל צעיר היגר עם משפחתו לווינה. בהיותו בן 16 אביו פשט את הרגל, והנער נאלץ לעזוב את לימודיו ולצאת לעבוד כדי לסייע לפרנסת המשפחה. הוא עבד בחברת ביטוח ובזמנו הפנוי כתב שירים וסיפורים קצרים ושלח אותם לעיתונים. ב-1900 פרסם את אוסף הסיפורים הקצרים הראשון שלו.

לאחר פרסום הספר עזב זאלטן את משרתו והחל להתפרנס בתור מבקר תיאטרון. הוא הצטרף לחבורת משוררים שישבו באחד מבתי הקפה בעיר. באחד הימים של אותה שנה נכנס לבית הקפה בחור גבוה ומזוקן בשם תאודור (שייתכן ששמעתם עליו). תאודור הרצל הציע למבקר והסופר הצעיר עבודה ב"נויה פרייה פרסה", העיתון שבו היה הרצל עורך בכיר, ובין השניים נרקמה חברות ארוכה. לזאלטן הוצע להחליף את חברו בעריכת מדור הפיליטונים, היות שזמנו של הרצל הוקדש לפעילות ציונית משנה זו ועד מותו הפתאומי ב-1904.

זאלטן היה ציוני נלהב, בין היתר בזכות כתביו של הרצל. ב-1924 ביקר זאלטן ביישוב העברי בארץ ישראל ואף חיבר יומן מסע בשם "אנשים חדשים בארץ ישנה". ביומן סיפר על היחסים המתוחים בין האוכלוסייה הערבית ליהודית בארץ. כשנשאל מדוע ביקר בארץ, ענה כי "כיהודי אני אהיה נבוך עד עמקי נשמתי אם לא אעזור ואתרום עד כמה שאוכל לבנייה של פלשתינה."

לאחר שנים ארוכות של אנונימיות יחסית, ב-1923 הוציא זאלטן את ספרו המוכר ביותר, "במבי: חיים ביער". הספר זכה להצלחה מסחררת באוסטריה ובגרמניה. ב-1928 תורגם הספר לאנגלית והפך להצלחה גם בארצות הברית. שמו של גיבור הספר, במבי, לקוח מהמילה במבינו שמשמעותה ילד באיטלקית.

כריכת המהדורה הראשונה של "במבי" שהתפרסמה בברלין בשנת 1923

עתה, משהתוודעתם למחבר של "במבי", האם תופתעו לגלות שלא מעט אזכורים ורמיזות ליהדות וציונות מפוזרים בספר? אחד הרמזים הברורים ביותר הוא משפט מתחילת הספר – "אין זו אגדה, למרות מה שאתה רוצה" – אזכור לאמירתו המפורסמת של הרצל, חברו של זאלטן.

למעשה, אפשר לקרוא את הספר כביקורת של המנודה על החברה שדחתה אותו. במבי הוא אייל צעיר החי ביער תחת איום מתמיד. סיפורו של במבי משקף את חייו של המחבר, יהודי ציוני שחי בחברה הדוחה ורודפת את בני דתו פשוט משום שנולדו לתוכה. אחרי האנשלוס  הוחרם הספר באוסטריה, וזאלטן נאלץ להימלט מאוסטריה מולדתו. הוא מכר את הזכויות להפקת הסרט עבור סכום זעום של חמשת אלפים דולר לבמאי סידני פרנקלין, וזה מכר אותם לוולט דיסני ואולפנו האמריקאי. בביוגרפיה שחיברה בוורלי דרייב על חייו של מחבר "במבי", מצוטט זאלטן: "הובאתי אל דיסני כשידיי ורגליי אזוקות וחסם בפי".

פליקס זאלטן לבוש בבגדי צייד. ציד בעלי-חיים היה אחד מתחביביו של הסופר

כשמשווים בין הסרט הקלאסי של דיסני ובין הספר של זאלטן הדמיון והשוני מזדקרים מייד. דיסני אומנם שמרה על מבנה העלילה המקורי: אייל צעיר הגדל ביער עם אימו, ובהמשך הסרט הוא מאבד אותה. בסוף הסרט הוא פוגש את אהבת נעוריו ומוליד ילדים בעצמו כחלק ממעגל החיים ביער. אבל בספר, בניגוד גמור לסרט, במבי הוא דמות דחויה. מלבד ארנב וסנאי בודדים, שאר חיות היער מקניטות את במבי ותוקפות אותו.

כרזת הסרט "במבי" בעברית משנת 1959, פורום פילם / וולט דיסני

ברגעים שונים בספר אנחנו מקבלים הצצה לחייהן הקשים של חיות אחרות: זאב המנהל שיחה עם כלב ציד בנושא ביות חיות, לפני שהכלב קורע אותו לגזרים; שני עלים הנושרים מהעץ ומהרהרים במצבם; ואיילת צעירה המפנטזת על עתיד שבו בני האדם והחיות חיים יחד בהרמוניה, רעיון ששאר בני מינה דוחים מייד בגיחוך. הסרט של דיסני מתאר את היער כמקום המתנהל בהרמוניה המופרת רק בידי האדם. בספר, לעומת זאת, מעגל החיים ביער מתואר בצורה ישירה ומדויקת יותר, ובו חיות טורפות אחת את השנייה ונאבקות על מקומן. זו הסיבה שזאלטן התעקש שאין לסווג את ספרו בתור ספר ילדים.

עד היום פורסמו שישה תרגומים של "במבי" לעברית: המהדורה הראשונה יצאה לאור ב-1941 בתרגומו הנאמן למקור של מ.ח. בן אברהם על-פי ספרו של זאלטן; לתרגום השישי אחראי מיכאל דק, והוא יצא לאור ב-2011 במסגרת הסדרה "הרפתקה: סופרים מתרגמים קלאסיקה" של הוצאות מודן ואוקיינוס.

כריכת הספר במהדורת 1941 בתרגום לעברית מאת מ.ח. בן אברהם. צילום: מיכאל זילברמן

ספר המשך ל"במבי" ראה אור בשנת 1941 ונקרא "הילדים של במבי". בשמונה באוקטובר 1945 נפטר פליקס זאלטן בציריך שבשווייץ.

אגב, לא נוכל לשלח אתכם לדרככם מבלי לספר שבשנת 1985 יצאה לאקרנים גרסה חדשה של "במבי", שהופקה ברוסיה. בגרסה זו הפכו האיילים והאיילות לאנשים אמיתיים, והאייל במבי הוא ילד אנושי.

https://www.youtube.com/watch?v=w9qWEL6t5G8

לא צפינו בסרט כדי להגיד לכם מי בדיוק משחק את הנבל, אבל נשמח לשמוע בתגובות ממי שצפה.