כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

"כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פקודיך" – מאבקם של ניצולי השואה לשמר את המסורת לאחר החורבן האיום.

דניאל ליפסון | 21.06.17 | 17 דק' |
Share

עם סיום מלחמת העולם השנייה החלו ארגוני סיוע שונים לטפל בצרכיהם של היהודים ניצולי השואה. הם סיפקו להם מזון, ביגוד ועידוד. אחד הדברים להם נזקקו ניצולים דתיים, בחורי ישיבה לשעבר ורבנים, היה ספרי קודש ללימוד ולתפילה.

בחלק מהמחנות המשוחררים, דוגמת ברגן-בלזן ולנדסברג, הצליחו היהודים להדפיס בעצמם מבחר קטן של כותרים.

יחידת ה-Information Control Division) IDC) של הצבא האמריקני המוצבת בגרמניה הייתה אחראית על חינוך מחדש של האוכלוסייה הגרמנית לאחר תקופת שלטון הנאצים. לשם ביצוע מלאכה זו, קיבלה היחידה שליטה על כל אמצעי המדיה והתקשורת כמו בתי דפוס, תחנות רדיו ובתי קולנוע.

בעזרת ה-IDC, הצליח הג'וינט היהודי (Joint Distribution Committee) בשלב ראשון לספק ספרים רבים לעקורים. ספרים נוספים, שהוחרמו על ידי הנאצים, נמצאו במחסן איסוף באופנבך וגם נשלחו למחנות. אך כל אלה לא הספיקו כדי לענות על הביקוש הגבוה.

חודשים ספורים לאחר סיום המלחמה, פנה הרב אברהם קלמנוביץ – מראשי ועד הרבנים האורתודוקסים בארה"ב – אל רשויות הצבא האמריקני. הוא הפנה אליהם את הבקשות הרבות שקיבל מרבני מחנות העקורים להדפיס מספר ספרי לימוד ותפילה. תחילה, נענה הצבא לבקשה והוציא לאור דפוסי צילום של ספרות קודש שהודפסה לפני השואה. מאוחר יותר נאלץ הצבא לסרב לפניות נוספות של הרב: העלויות והחוסר בנייר לא אפשרו זאת.

גם מי שהיה מנהל ועד ההצלה של אגודת הרבנים בארה"ב, הרב נתן נפתלי ברוך, ועוזרו הרב אביעזר בורשטין, השתדלו אצל צבא ארה"ב. ב-1947 כבר נענו כל הפניות בשלילה. הרב ברוך הצליח לרכוש בזול סיגריות, קפה וויסקי ובעזרתם קנה דיו, נייר ושירותי הדפסה בבית דפוס מקומי. כך הודפסו עבור העקורים 240,000 סידורים, הגדות, ספרי הלכה, ספרי מוסר, משניות, גמרות ועוד. הגמרות הודפסו בפורמט קטן ונוח ב-10,000 עותקים של מסכתות תענית, מגילה וחגיגה. בעמוד השער מופיע הכיתוב "מתנה מאת ועד ההצלה לשארית הפליטה".

 

שער הגמרא שהדפיסו הרב ברוך והרב בורשטין

 

ספרות קודש במנזר

באפריל 1945 שחררו כוחות אמריקאים את מחנה דכאו. חלק מהניצולים, ובהם הרב שמואל יעקב רוז מקובנה, הועברו לבית החולים הגרמני סנט אוטיליאן ליד לנדסברג. הרב וחבריו השתוקקו ללימוד התורה כפי שעשו לפני הגעת הנאצים לליטא, אך ספרים לא היו להם. יום אחד הגיע גרמני זקן ממנזר סמוך, ומכיוון שזיהה את הרב וחבריו כיהודים דתיים – הודיע להם על כרכי תלמוד הנמצאים במנזר.

הוא הביא לרב רוז מסכתות נדרים וקידושין של ש"ס וילנא כרוכים יחד. מיד החלו יהודי בית החולים ללמוד בשמחה את דפי הגמרא. הם חילקו את הכרך לדפים בודדים כדי לאפשר לכולם לנצל אותם והחליפו ביניהם את הדפים. ניצולי שואה החלו לעשות את דרכם לבית החולים מן המחנות הקרובים רק בכדי לשמוע שיעור גמרא.

האיש שסיפק את הגמרות היה בעל בית דפוס והוא הסכים להדפיס את מסכת קדושין ונדרים בכרכים נפרדים וב-10,000 עותקים. את הפרויקט מימן ועד ההצלה בארה"ב.

 

שיעור תורה במחנה העקורים ווינדסהיים

 

על מלאכת הצילום והדפוס עמלו רבות הרב רוז וחבר לשעבר מישיבת סלובדקא ששהה עימו במחנה, הרב שמואל אבא סנייג, ששימש בעבר גם כרב בצבא ליטא. הם מצאו ניצול יהודי צעיר שצייר עבורם את תמונות שער הגמרא. בחלק התחתון של השער, ציור של צריפי עץ ועגלת משא על רקע גדרות תיל ומגדלי שמירה, נופה של מחנה דכאו, שכן לידו מופיע הכיתוב "צריף העבודה שבו ישבנו, התפללנו ולמדנו בחשאי". בחלק העליון של השער מופיעים מבנים בעלי כיפות ודקלים גבוהים המבטאים את ארץ ישראל. מתחת לנוף זה הופיע דברי המשנה "משעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול", המובא בהגדה של פסח. בשער גם כיתוב המייחס את ההוצאה לאור לאגודת הרבנים ולוועד ההצלה. בתחתית העמוד מופיע הפסוק בתהילים "כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פקודיך".

במסכתות שהודפסו נוסף גם דף הקדמה המתאר את השמדת הספרים בידי הנאצים, את הרצון ללמוד מתוך ספרי הקודש ואת מסירות הנפש בהדפסתם בשנית בסנט אוטיליאן.

הגמרות הודפסו ב-1946 וחולקו בין יהודי מחנות העקורים.

עותק אחד של שתי מסכתות אלו נמצא גם באוסף הספרים הנדירים בספרייה הלאומית.

 

שער מסכת נדרים

 

הרבנים רוז וסנייג עברו למינכן, שם הוקמה אגודת הרבנים של רבני המחנות. הרב סנייג מונה ליושב ראש האגודה והרב רוז למזכיר. האגודה טיפלה בכל צרכיהם הדתיים של ניצולי המחנות.

אבל עדיין לא הודפס תלמוד (ש"ס) שלם; זה היה חלומם של שני הרבנים. הם הצליחו למצוא מספר מסכתות בבית קברות ליד מינכן ועוד כמה נשלחו משוויץ. הם איתרו גם בית דפוס בהיידלסברג שיכול היה לבצע את המלאכה, אך עדיין נזקקו לתמיכה חיצונית. את הרעיון להדפיס ש"ס שלם הם העלו עם הרב פיליפ ברנשטיין, אחד מיועציו לענייני יהודים של הגנרל ג'וזף מקנארני, מפקד הכוחות האמריקאים באירופה. הרב ברנשטיין תמך מאד ברעיון והציע אותו למפקדו. הרב ברנשטיין הסביר את הערך ההיסטורי של ספרי התלמוד לעם היהודי. הוא תיאר את שריפתם בידי הנאצים כחלק משאיפתם להשמיד העם היהודי. הרב פנה למצפונו של הגנרל וביקש שצבא ארצות הברית יקים לתחיה את התרבות שגרמניה חשבה לחסל. אף אומה בהיסטוריה לא הדפיסה את התלמוד עבור העם היהודי, והנה נפלה בחיקו של הגנרל ההזדמנות להדפיס את מהדורת תלמוד 1947 על אדמת גרמניה הכבושה.

מקנארני החל להתעניין ברעיון. הוא ביקש ממפקד השלטון הצבאי בברלין להעריך את היקף ההשקעה שיאלץ הצבא להשקיע בפרויקט. בקשת שלושת הרבנים הייתה ל-3000 סדרות תלמוד של 16 כרכים כל אחד. כמות כזאת דרשה 1,200 לוחות הדפסה שעל כל אחד 8 עמודי תלמוד. כמות הנייר והחומרים האחרים היתה גבוה ביותר. היתה הקצבה של חומרי דפוס לעקורים במחנות, אבל לפי החישוב – רוב החומר הזה ישמש את פרויקט התלמוד – דבר שתרם לחלק קטן מאד של העקורים בלבד. אמנם הרבנים מצאו בית דפוס והצליחו להביא עוד שני ש"סים מחו"ל לצילום, אך כדי לבצע את המשימה נדרשה תמיכתו של הצבא. החישוב הקר של גורמי הצבא היה שהדפסת התלמוד עבור ציבור לומדי הגמרא מבין העקורים הרבים, ידרוש 150 טון של נייר מתוך 1400 שהיה להם.

הם החליטו שהפרויקט לא היה הוגן או הגיוני.

משרדי ה-ICD היו מוכנים להדפיס מספר ש"סים לפי כמות הספריות שבאזור הכיבוש האמריקאי – המספר שנבחר לבסוף היה 50. לאחר דיונים ובירורים נוספים, ההחלטה הרשמית להדפסת 50 סדרות תלמוד התקבלה בפברואר 1947. במאי קיבלה הג'וינט על עצמה להדפיס 1000 סדרות נוספות.

 

ישיבת בית מאיר – במברג

 

 

אך הביצוע התעכב בגלל המצב הכלכלי הקשה בגרמניה ובשל מחסור בחומרים כמו אלו הנדרשים לצילומי דפוס. ההדפסה עצמה החלה רק בנובמבר 1948 בבית הדפוס של קארל וינטר בהיידלברג. הכרכים הראשונים של ש"ס מינכן-היידלברג שיצאו ממכבש הדפוס, נשלחו לראשי הצבא האמריקאי ולנשיאים טרומן וחיים וייצמן. המדפיסים הבינו ש-16 כרכים לסידרה לא יספיקו, והעלו את המספר ל-19 באישור הצבא והג'וינט.

כמו בגמרות שהדפיסו בסנט אוטיליאן, גם מהדורה זו זכתה לשער מיוחד. הפעם הצייר חתם בה את שמו: ג. ראזענקראץ. נוף מחנה דכאו נשאר אבל נעשו בו שינויים. הכיתוב המייחס את המהדורה למקום שבו שהו הרבנים רוז וסניעג נמחק, שכן היא הייתה מיועדת לאוכלוסייה רחבה הרבה יותר. במקומו נכתב "מחנה עבודה באשכנז בימי הנאצים". נוספו בציור גם שני אסירים יהודים המעמיסים גופות על אותה עגלת משא שהופיעה בציור של כרכי סנט אוטיליאן. נוף ארץ ישראל השתנה במעט, אבל עדיין הודגשו עצי הדקל ובניינים עתיקים. במרכז השער הודיעו המדפיסים שהספר יצא לאור על ידי ועד הרבנים בגרמניה בסיוע צבא ארה"ב והג'וינט.

מעבר לשער יש דף הקדשות; ראשונה מופיעה הקדשה באנגלית לצבא האמריקאי, שבנוסף להצלת היהודים מידי הנאצים – המשיך לתמוך בהם גם בהיותם עקורים. ההקדשה השנייה, בשפה העברית, ארוכה יותר, ומתארת את השמדת התלמוד בזמן השואה, את קורות ההדפסה המחודשת בסנט אוטיליאן של שתי מסכתות ואת סיועו של הרב ברנשטיין בפרויקט הדפסת התלמוד המלא. המדפיסים, הרב סניעג והרב רוז, שוב מודים לצבא ולג'וינט על תמיכתם בהדפסה.

 

הקדשת ש"ס היידלברג

 

שער ש"ס היידלברג

 

בנובמבר 1950 הסתיימה מלאכת הדפוס, אך שערי מדינת ישראל הצעירה נפתחו מכבר ורוב יהודי מחנות העקורים כבר לא היה באירופה לקבל את הגמרות שהודפסו עבורם. בשנים אלו כ-350,000 ניצולים יהודים עזבו את אדמת אירופה, רובם לישראל.

צבא ארה"ב התעקש שחלק מהש"סים יישארו בגרמניה. כל היתר נארזו ונשלחו לישראל, לארה"ב, לצרפת, למרוקו, לאיטליה, ליוגוסלביה ולמקומות נוספים. לספרייה הלאומית הגיע עותק כבר בשנת 1951. בסך הכל הודפסו כ-700 סדרות תלמוד. לימים יכונה ש"ס זה "תלמוד הניצולים".

הרב מנחם מנדל שניאורסון, לימים הרבי מלובביץ', התייחס לפרויקט הדפסת התלמוד כשהגיעו הגמרות לניו יורק. לדבריו, מפעל חשוב כזה היה בעבר סיבה לשמחה גדולה. אך היום כשספרי קודש רבים כל כך הושמדו בשואה, הדפסת התלמוד מהווה הנצחה של האסון הגדול וממלאת צורך דחוף של לימוד תורה. העובדה שהיא הודפסה באותה מדינה שהביאה חושך לעולם, היא סוג של צדק אלוקי.

תודה לרב אבישי אלבוים ולגברת אסתר פרבשטיין על המלצותיהם בנושא פוסט זה.

 

כתבות נוספות:

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

 




דניאל ליפסון

דניאל, ישמח לעזור לכם לנווט בין מאגרי המידע, הקטלוגים המקוונים והפרויקטים הדיגיטליים השונים בחיפוש אחר מבוקשכם בספרייה הלאומית. תחביבים: גילוי אוצרות, הפתעות וסודות בנבכי האוספים. מילתו האהובה (באנגלית), serendipity היא הערך המוסף לעבודה המאתגרת בספרייה.
לכתבות נוספות של דניאל ליפסון >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו