הסטודנטים נגד הקנצלר: משפטי סטודנטים פוליטיים באוניברסיטה העברית ב-1930

הסיבה לדרישה: "פעולתו המתמידה והמתגברת של הד"ר מגנס בכוון ההרס של האידיאה הציונית והמפעל הלאומי"

לא חסרו מאורעות דרמטיים בעשור הראשון לקיומה של האוניברסיטה העברית. לאחר פתיחתה הרשמית בשנת 1925, בין גיוס הכספים למכונים ומעבדות וגיוס תלמידים למוסד החדש, מקימיה ומייסדיה של האוניברסיטה פעלו במציאות פוליטית ולאומית רבת תהפוכות. גם מקומם של הסטודנטים לא נפקד ממציאות זו.

בשבועות הראשונים של חודש מרץ 1930 הרוחות סערו באוניברסיטה העברית בירושלים ככלל ובהסתדרות הסטודנטים בפרט: שתי קבוצות סטודנטים, ברית סטודנטים "אל-על" וחברי קבוצה אינציטיבית – מהם לימים תצמח הסקציה של הסטודנטים הרביזיוניסטים באוניברסיטה העברית – דרשו כי הסתדרות הסטודנטים תדרוש את פיטורי קנצלר האוניברסיטה העברית, הד"ר י.ל. מאגנס. הדרישה לפיטורים נבעה מנאומו של ד"ר מאגנס והבעת עמדתו הפוליטית בפתיחת שנת הלימודים ומיד לאחר מאורעות תרפ"ט, ונמשכה לאחר שד"ר מאגנס פרסם את החיבור "כמו כל הגויים?" באנגלית ובעברית.

 

ד"ר י.ל. מאגנס

"חושבני שלמותר לי להביע לפניכם את עמדתי ביחס לפרובלימה היסודית על החיים ההדדיים בארץ הקדושה של שני עמים, ערבים ויהודים, ושלש דתות, יהדות, נצרות ואישלאם. כידוע לכם, דעתי היא שיש צורך למצוא דרכים […] לחיים ולעבודה משותפים במובן התרבותי, הכלכלי, החברותי, המדיני ובכל המובנים האחרים. כמו כן ידוע לכם, שלדעתי אם לא יהיה לאל ידנו למצוא דרכים לשלום ולהבנה, אם המשען היחידי שעליו יסמוך הבית הלאומי העברי, יהיו הפגיונות של איזו אימפריה, הרי כל עבודתנו לא תהיה כדאית שנעסוק בה […] אחת מחובות התרבות הגדולות ביותר של העם העברי היא הנסיון להכנס לארץ המובטחה לא בדרך הכבוש של יהושע, כי אם בדרכי שלום ותרבות, בעבודה קשה, קרבנות, אהבה, ובהחלטה לא לעשות דבר שלא יצדק לפני מצפונו של העולם". 

(מתוך נאומו של ד"ר מאגנס בפתיחת שנת הלימודים, פורסם בדבר, 20.11.1929)

בתגובה לנאומו ופעילותו של מאגנס שתי קבוצות סטודנטים לאומיות, ברית סטודנטים "אל-על" (ביניהם: מרדכי חיימובסקי, נ. ע. בן-טובים, ומשה אשר פרלמוטר) וחברי קבוצה אינציטיבית (ביניהם: יוסף אור, יעקב בקר, בן-ציון נתניהו, ופרץ כרמלי), ניסו להשפיע על הצבעה בהסתדרות הסטודנטים כדי שההסתדרות תקרא בהחלטה רשמית להתפטרותו של ד"ר מאגנס:

"פעולתו המתמידה והמתגברת של הד"ר מגנס בכוון ההרס של האידיאה הציונית והמפעל הלאומי – הגיעה שעתה שתפסק בהחלט. […] פעולותיו של הד"ר מגנס מורידות את ערכה וכבודה של האוניברסיטה העברית בעיני העם כולו, וכל עוד אין הסטודנטים שמים להן קץ – הרי הם נושאים באחריות! סטודנטים! הגנו על כבוד האוניברסיטה ומלאו את חובתכם הלאומית!" 

אחד מן הכרוזים המקוריים שקראו לפיטוריו של מאגנס
(הפמפלט כפי שפורסם בדאר היום, 9.3.1930)

 

בעקבות פעולותיהן של קבוצות אלו בפרסום כרוזים ובאסיפות סטודנטים בשבועות שלאחר מכן, התקיים משפט בהסתדרות הסטודנטים. במשפט טענו כי בהצבעה שקראה להסתדרות הסטודנטים לדרוש את התפטרותו של מאגנס נעשה ניסיון לזיוף חתימות מצד קבוצות הסטודנטים הלאומיות. הפרשה סוקרה במיוחד בעיתון דאר היום:

"שלשום בלילה התקיימה אספה של מתלמדי המכללה העברית, בקשר עם השערוריה של מגנס, ודרישת פיטוריו. נוכחו באספה כ-90 איש, ביניהם גם הפרופיסורים קלויזנר ואפשטיין"

(פורסם בדאר היום, 11.3.1930)

בארכיון שלמה שפאן אשר מקוטלג בימים אלה בארכיון הספרייה הלאומית נמצא עותק של הכרוז המדובר, וכן סיכום המשפט אשר נערך בהסתדרות הסטודנטים.

מתוך מזכר פנימי של הסתדרות הסטודנטים אשר היווה זימון למשפט:

בקשר עם האשמה שטפל הח' איגרא ב"אספת מגנס", על הח' אור וחבריו לדעה שזייפו חתימות או גנבו את דעת החותמים על הכרוז שהוציאו. עומדת האשמה זו להתברר בפני משפט חברים, והיות שמסבות שונות אינה מתקיימת ועדה משפטית קבועה ע"י ההסתדרות החליט הועד למנות שלושה חברים שיטפלו במשפט הנ"ל והם: שפן, פושינסקי, ליברמן. הועד מבקשך לקבל את "התמנות" זו ולסייע בידו לישר את ההדורים בהסתדרות.

(מזכר פנימי של הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, 19-25.3. 1930)

 

על פי מסקנות המשפט בהסתדרות הסטודנטים, נראה כי להאשמות כלפי קבוצות הסטודנטים הלאומיות בנושא זיוף החתימות לא היה בסיס של ממש.

אחרי ששמענו את התביעה מצד הח"ח אור והלוי נגד הח' איגרא, ובררנו את טענות הצדדים ע"י גבית עדות, באנו פה אחד לידי המסקנות דלקמן:

א. לא יכלנו לברר בדיוק, אם הח' איגרא השתמש במלים "זיוף חתימות" ובאיזו צורה השתמש בהן, אבל ברור שהח' איגרא באר אח"כ בפני האספה, כי התכון לגנבת דעת של כמה חברים, שחתמו מבלי להיות בקיאים בפרטי הענינים.

ב. אנו מציינים את העובדה, שלא זויפו חתימות וגם לא נעשו בכוונה שום מעשים מצד המחתימים להעלים את תכן ההחלטות מהחותמים, אבל מאידך גיסא נתברר לנו ע"י עדותם של כמה חברים, מהחותמים על ההחלטות ועדי ראיה, מצד ההחתמה במקרים אחדים וכל היה לעורר חשד בעיני הצד המתנגד.

כמו כן יש לציין את העובדה, שהח' אור קרא את ההחלטות בשם 48 חותמים, בה בשעה ששלשה חברים מתוך המספר הזה כבר מחקו אז את חתימותיהם.

ג. אי לזאת אנו מוצאים, שהח' איגרא לא צריך היה לזרוק האשמות שלא נתבררו די צרכן, אולם בהתחשב עם הרתחנות הכללית בשעת האסיפה ההיא ובזה שהח' איגרא יכל היה להסתמך על העובדות הנזכרות בסעיף ב', – אין אנו יכלים להאשימו בעד שלילת שמו ממש [מחוק: (ואנו מסתפקים בזה, שאנו מגנים את התנהגותו הפזיזה של הח' איגרא)].

(סיכום המשפט, י"ב סיוון תר"צ (8.6.1930)

 

***

כתבות נוספות:

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

מדינה לאומית או דו-לאומית? האספן הנודע ונשיא האוניברסיטה העברית מתווכחים

כשסבא של אסא כשר חיבר את הקוד האתי של הירח

***

1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?

יפה בצורה בלתי רגילה, אבל פרט קטן נעדר מהדיפלומה שקיבל קופיליוס בן יוסף פיקטור

בשנת 1695 סיים קופיליוס בן יוסף פיקטור את לימודי הרפואה והפילוסופיה (אז שם כולל למדעים) באוניברסיטת פאדובה שבאיטליה. בדצמבר של אותה שנה הוענקה לו תעודת סיום הלימודים – דיפלומה מהודרת הבנויה כקונטרס ומורכבת משלושה דפי קלף מצוירים ומעוטרים בשלל צבעים ודמויות.

מלבד ציון עיר הולדתו של פיקטור (בינגן שבגרמניה), פרט חשוב הנוגע לזהותו של מקבלה נעדר מהדיפלומה – יהדותו של הרופא הטרי. אפילו השם שבו נזכר הרופא אינו אלא שם נוצרי-לטיני שהוענק לו – ככל הנראה לצורך הרישום ללימודים. שמו האמתי היה יעקב מהלר.

 

דיוקנו של הרופא הטרי יעקב בן יוסף מהלר

 

מהי הסיבה לאותה השמטה משונה?

עדויות מהמאה הרביעית לספירה והלאה חושפות עובדה מעניינת בהיסטוריה של איטליה: נוכחותם של רופאים יהודים. מעת לעת אכן אסרו אפיפיורים מסוימים על קבלת יהודים ללימודי הרפואה במקום, או שמנעו מהרופאים היהודיים לטפל בחולים נוצרים, אך נוכחתם של יהודים בעלי השכלה רפואית במגף האיטלקי, או של יהודים מקהילות אירופאיות שונות (דוגמת מהלר) שהשתלמו ברפואה באוניברסיטאות איטליה, הייתה קבועה. מקצוע הרפואה – חלומה הסטריאוטיפי של כל אם יהודייה – היה לאחד מהמקצועות היחידים שהיו פתוחים בפני יהודי איטליה, על אף שחייב שנים ארוכות של השכלה והשתלמות.

הדיפלומה המכובדת לה זכה יעקב מהלר חושפת משהו מהאמביוולנטיות ואולי אף מהמבוכה של הרוב הנוצרי בהתמודדותו עם המציאות של רופאים יהודיים באיטליה: צעירים יהודים הורשו ללמוד רפואה ולעסוק בה בקהילותיהם, אך כל זמן שהם לומדים באוניברסיטה נוצרית – עליהם לקחת על עצמם שם נוצרי ראוי ולהשיל כל סממן ליהדותם.

 

הדיפלומה המלאה של יעקב מהלר. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

***

לכתבות נוספות:

האם נשים יהודיות ידעו לכתוב בעבר? גניזת קהיר עם התשובות

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

***

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

טיוטת הצהרת בלפור שנכתבה במהלך החודש שקדם להצהרה הרשמית, חושף את השינויים שהצליחו המנהיגים הציונים והלא ציונים להכניס להצהרה ההיסטורית

​ככל שהלכה והתבססה ההתיישבות העברית בארץ ישראל, הבינו מנהיגיה כי הגשמת חזון המדינה היהודית לא יתאפשר ללא תמיכה משמעותית ממעצמות העולם, ובראשן – האימפריה הבריטית.

על כן, כאשר הצליחה בריטניה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, לסלק את הנוכחות העות'מאנית בת מאות השנים בארץ ישראל, מיהר ד"ר חיים ויצמן ביולי 1917 להגיש לממשלת בריטניה טיוטה להצהרה מדינית המכירה בארץ ישראל בתור ארצו של העם היהודי, ומכירה בזכותו להקים בה מדינה יהודית.

לימים תהיה אותה טיוטה להצהרת בלפור המפורסמת -ההצהרה  של הלורד ארתור ג'יימס בלפור שכיהן בתור שר החוץ.

​לא מעט גלגולים עברה ההצעה שהגיש ד"ר ויצמן לממשלת בריטניה.עד ראשית אוקטובר 1917 עבדו במשרד המלחמה הבריטי, בתיאום עם המשלחת הציונית בראשות וייצמן, על נוסח כמעט סופי של ההצהרה, ממנו הושמט עניין הזכות על הארץ, ובו הפכה ה"מדינה" ל"בית לאומי" – מושג חסר תקדים מבחינה משפטית ודיפלומטית.

 

חודש לפני שהלורד בלפור מסר באופן רשמי את ההצהרה ללורד רוטשילד, שלח משרד המלחמה את הטיוטה אל כמה מנהיגים יהודים ציונים ולא-ציונים, כדי להתייעץ איתם בנושא. בין המנהיגים האלה היה גם סר פיליפ מגנוס, רב רפורמי ופוליטיקאי בריטי חשוב, שהתבקש לחוות את דעתו על טיוטת ההצהרה.

 

הרב והפוליטיקאי היהודי-בריטי פיליפ מגנוס (1933-1842)

 

בספרייה הלאומית שמורה הטיוטה ששלח משרד המלחמה אל הרב מגנוס. מעיון בה עולים הבדלים משמעותיים בינה ובין הנוסח הסופי, לדוגמה: בעוד שבהצהרה הסופית רואה ממשלת הוד מעלתו בעין יפה את הקמתו של בית לאומי יהודי בפלשתינה עבור "העם היהודי" ("The Jewish People"), בטיוטה שהוגשה מדובר בבית לאומי דווקא ל"גזע היהודי" ("The Jewish Race").

אפשר שתיקון זה הוא ביטוי להסכמה הבריטית לראות בתביעה הציונית תביעה בעלת אופי לאומי, במקום תביעה בעלת אופי דתי ותרבותי, כפי שעלה מהמילים "הגזע היהודי".

 

טיוטת ההצהרה כפי שנשלחה לרב פיליפ מגנוס. מתוך אוסף פיליפ מגנוס בספרייה הלאומית

 

מכתב התגובה של מגנוס למשרד המלחמה שמור גם הוא בספרייה הלאומית: הוא מספק הצצה למחשבותיהם של יהודים-בריטים לא-ציונים רבים באותה תקופה. כבר בתחילת המכתב שומט הרב והפוליטיקאי את הקרקע מתחת לבקשת התגובה ממנו בתור נציג יהודי, היות שבעיניו דעותיו בתור יהודי אינן נפרדות מדעותיו בתור נתין בריטי. מגנוס טוען בתשובתו שמאז הכיבוש הרומי של פלשתינה חדל העם היהודי להיות גוף פוליטי, ולכן מנהל כיום רק יחסים של דת משותפת שאין לה עוד שאיפות לאומיות משותפות בארץ ישראל.

במקום זאת הציע מגנוס נוסח חדש להצהרה הקובע ש"ממשלת הוד מעלתו רואה בעין יפה את הקמתו של מרכז תרבות יהודי בפלשתינה", כזה שלא יפגע בזכויותיהם של בני אמונה או בני תרבות אחרת באזור או בזכויותיהם ובמעמדם הפוליטי הנוכחי של יהודים בכל הארצות האחרות.

 

הדף הראשון במכתב התגובה של פיליפ מגנוס למשרד המלחמה הבריטי. המכתב שמור באוסף פיליפ מגנוס בספרייה הלאומית

 

ייתכן שבעניין זה טמונה תרומתו הגדולה של מגנוס לנוסח הסופי של הצהרת בלפור: בסוף הנוסח הסופי של ההצהרה נוספה הבהרה מורחבת שאינה קיימת בטיוטת ה-6 באוקטובר שלפנינו, ולפיה אין בהקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל משום פגיעה בזכויותיהם האזרחיות של יהודים במדינות אחרות. בכך נעתרה הממשלה לבקשותיהם של היהודים מתנגדי הציונות, ביניהם פיליפ מגנוס.

היכן שמורה ההצהרה המקורית?

בשנת 1924 נשאל הלורד רוטשילד האם המכתב המקורי ששלח אליו הלורד בלפור נמצא בידיו. בספרייה מצאנו את התשובה לשאלה בתוך מכתב ששלח רוטשילד אל ישראל כהן, איש ההסתדרות הציונית בבריטניה. במכתב מסביר רושטילד שהמכתב המקורי לא נמצא עוד בידיו ושבשל חשיבותו ההיסטורית הוא ראה לנכון למסור אותו לידי המוזיאון הבריטי. המכתב שמור שם עד עצם היום הזה.

 

מכתב התגובה של הלורד בלפור לאיש ההסתדרות הציונית בבריטניה, ישראל כהן. המכתב נשלח בשישי ביוני 1924. מתוך אוסף ליונל ולטר רוטשילד בספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

 

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

עדות מצחיקה-עצובה לייאוש שאחז בצעירי ארץ ישראל בתום המלחמה ש"שחררה" את ארץ ישראל מהדיכוי העות'מני.

אל ארץ ישראל הגיע משה פלדשטיין בן ה-17 בשנת 1913. החיים בארץ הענייה והלא מפותחת היו ודאי לא קלים לבחור שהגיע מאוקראינה, אך תנאים אלו לא מנעו ממנו לקחת חלק בבניית הארץ, וכשהגיעה השעה – להתגייס לשחרורה מידיי האימפריה העות'מנית.

יחד עם ששת חבריו הפועלים מ"קבוצת רחובות" בראשותו של בנימין מונטר, היה פלדשטיין בין המגויסים הראשונים לגדודים העבריים בארץ ישראל. ובדומה למרבית חיילי הגדודים העבריים, גם פלדשטיין לא זכה לראות קרבות של ממש.

 

בשנת 1919, שלח פלדשטיין איגרת לחבר מגויס אחר בשם דוד זונינשטיין. המלחמה הסתיימה שנה קודמת לכן ופלדשטיין, המוצב ברפיח, מצא את עצמו בעיקר משועמם. האיגרת ששלח הוא מסמך היסטורי מרתק – תיעוד מתקופה קריטית ביישוב העברי. אך לפני שנציץ לנפשו של חייל בגדודים העבריים בתום מלחמת העולם הראשונה, רצוי שנבהיר לעצמנו מה היו אותם גדודים ומי התגייס אליהם?

 

"בעד עמנו ובעד ארצנו": מגדוד נהגי הפרדות לגדודים העבריים

הגלגול הראשון של הגדודים העבריים זכה לשם לא מרשים בעליל, הוא נודע בתור "גדוד נהגי הפרדות". יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי, שני הוגי רעיון הקמת הגדוד בסוף השנה הראשונה ל"מלחמה הגדולה", היו חלוקים ביניהם לגבי גודל ההישג. טרומפלדור היה מרוצה, ז'בוטינסקי – הרבה פחות.

 

מחנה גדוד נהגי הפרדות באלכסנדריה, מצרים. תמונה משנת 1915. התמונה לקוחה מתוך אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית

 

מעל לשנתיים וחצי המשיך ז'בוטינסקי את מאבקו למען הקמתה של יחידה צבאית יהודית לוחמת. בניגוד לגדוד נהגי הפרדות המוצב בגליפולי בתפקידים תומכי לחימה, ראה ז'בוטינסקי בדמיונו יחידה יהודית שתלחם ותשחרר את ארץ ישראל בעצמה.

באוגוסט 1917 נענו חלק מדרישותיו של ז'בוטינסקי, כשזכה להיות בין מקימי הגדוד היהודי הראשון במסגרת הצבא הבריטי. כיבוש דרומה של ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי בדצמבר 1917 סיפק את הדחיפה שחיפש. מינואר 1918 התגייסו המוני צעירים בארץ ישראל אל יחידות שזכו לשם "הגדודים העבריים", אך גם עתה – כשגלי ההתלהבות מהצהרת בלפור וכניעת ירושלים טרם שככו – החיילים הנלהבים לא זכו להגשים את החזון שהועידו לעצמם. הם ביצעו שורה של תפקידים תומכי לחימה: שמרו על שבויי מלחמה, ביצעו פטרולים לא קרביים במיוחד ובעיקר – זכו ללבוש מדים ולדבר בעברית בזמן שהם משחקים במלחמה.

 

ומה באיגרת?

 

אגרות שחולקו לחיילי הגדודים העבריים, האיגרת מכילה את מפת ארץ-ישראל ומפת ירושלים מוקטנת, יחד עם דיוקנו של הרצל ואמרתו הידועה. האיגרת שמורה בספרייה הלאומית

 

הגלויה עצמה

"שלום רב לדוד!

אני בריא ונמצא ברפה. אני עובד כעת בספריה. לפני זמן חשבתי להיות במקוה, אולם מסיבה לא תלויה בי לא נסענו. סיבת שתיקתי היא מפני שבזמן האחרון הייתי בסמח ומשמה אי אפשר היה לכתוב. אצלנו מצב רוח מדוכא.

כעת חושבים לא לבטוח על ועד הצירים שלנו בכלום ושוב פעם להתחיל לפעול בלי ועד הצירים הישן. אנחנו חושבים בקרוב לכתוב ממורנדום (תזכיר) ולהזכיר את הדקלרציה שרק הבטיחו ומיום ליום דוחים ולא מקיימים. חושבני שגם אצלכם לא הכל "שמח"…

מה עכשיו בגדודכם? האם בקרוב יסעו מכאן, ומה חושבים לעשות? הישארו חלק מ(גדוד) 39 או שכולם יסעו לאמריקה? תכתוב לי בפרוטרוט אודות מצב רוח שב-39. אצלנו שמים וחול. עבודה לא קשה, אולם משעמם… אני בקשתי חופש לאיזה יומים. אם אקבל, אולי אבקר גם את 39 ואז נתראה. מה עם מחלתך או קדחת שלך. איפה אתה נמצא? איפה נמצא 38 ומה תפקידיו? תמסור שלום לכל מכריי.
.
יש קריקטורה שמציירת את בלפור. שואלים אותו: "מה נשמע עם הדקלרציה שנתת ליהודים? בלפור מתעקם ועונה: "מי מיסטיק ׁ(My Mistake)".

לאיזו דקלרציה מתכוון פלדשטיין? חיזוק להשערתנו שמדובר בהצהרת בלפור, אנו מוצאים במשפט שכתב בצד האיגרת: "יש קַרְרִיקַטוּרַה שמצַיֶרֶת את בַלפור. שואלים אותו: "מה נשמע עם הדקלרציה שנתת ליהודים?" בלפור מתעקֵם ועונה: "מַי מִיסטיק"…".

מדובר בהכרזה שהיא לא פחות ממדהימה – פחות משנתיים מאז קבלת הצהרת בלפור שהבטיחה כי "ממשלת הוד מעלתו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", והארץ כולה נכבשה על ידי הצבא הבריטי. על אף ההתפתחויות ההיסטוריות הללו, צעירי המחנה ברפיח התפקחו כליל מגלי ההתלהבות שסחפו את העולם היהודי כולו.

האם ביטאו תחושה רווחת ביישוב בשלב מוקדם כל כך של השלטון הבריטי בארץ, עוד לפני ביסוס המנדט? או שמא יש לתלות את הסיבה לספקותיהם בגורם אחר? איגרתו של פלדשטיין לא מספקת תשובה לשאלה היסטורית זו, אך לנו מותר לשער.

שוו בנפשכם אסופת צעירים עבריים חדורי מטרה ותחושת שליחות היוצאים לשדה הקרב במטרה לשחרר את מה שנותר לשחרר מארץ ישראל. חכו מספר חודשים עד שתסתיים "המלחמה הגדולה". כעת, משהסתיימה, אנחנו מוצאים אותם מפוזרים במחנות רחוקים מהבית – בלי מדינה או אפילו סיפור גבורה אחד להרשים את החברות שבבית. מי לא היה מדוכא?

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***