350 שנה אחרי הגירוש: הספרדים והיהודים נפגשים לראשונה במרוקו

איך הגיבו הספרדים כששמעו פתאום את שפתם ההיסטורית מפי יהודי העיר תטואן שבמרוקו?

קצין ספרדי משוחח עם מארחיו היהודיים

בתאריך ה-6 בפברואר 1860, לאחר כמה חודשי מלחמה, עמד הצבא הספרדי בשערי העיר תטואן שבצפון מרוקו. בכניסתם חיכתה להם אוכלוסייה מורעבת ולבושת קרעים, שנפגעה קשה בפרעות שפרעו בה הגיסות המרוקאיים קודם נסיגתם מהעיר. אוכלוסייה זו קידמה בברכה את חיילי הצבא הספרדי בברכות כגון: "תחי מלכת ספרד ובעלה הנעלה, יחי הספרדים, יחי הכתר הספרדי".

מפגש זה היה דרמטי וטעון ביותר. המברכים היו יהודי קהילת תטואן. הם צאצאי היהודים שגורשו מספרד בסוף המאה החמש-עשרה. המתברכים היו חיילי הצבא הספרדי שהיו צאצאי המגרשים. הברכות נאמרו בלשון המשותפת לשתי קבוצות האוכלוסייה היא השפה הספרדית, אשר וריאנט שלה החכיתיה המשיך להיות מדובר על ידי יהודי צפון מרוקו גם יותר משלוש מאות שנים לאחר הגירוש. מדובר היה למעשה במפגש המוני ראשון בין הספרדים והיהודים מאז גירושם של האחרונים בסוף המאה החמש-עשרה.

הכיכר המרכזית של תטואן, הגעת צבא ספרד, היהודים יוצאים משכונתם

מפגש זה השאיר את רישומו בזיכרונם של בני הקהילה והסופר מואיז בן הראש בחר לפתוח את ספרו מפתחות לתטואן בהתייחסויות למפגש זה. כדבריו: "ואז בחורף של שנת 1860, הגיעו הספרדים, ואנחנו כמובן דיברנו אתם בחקטיה [חכיתיה], הם היו המומים, הנה עומדת שכונה שלמה, החודריה המסוגרת של תטואן, ומדברת עמם בספרדית של לפני שלוש מאות שנה".

ואכן מקצת מאנשי הצבא הספרדיים שנכחו באירוע הזכירו בזיכרונותיהם את הרושם העמוק שעשתה עליהם שמיעת השפה הספרדית כה רחוק מביתם. כך התבטא למשל הרופא הצבאי ניקסיו דה לנדה: "כיצד יכולנו שלא להתרגש עמוקות [מהמפגש עם היהודים], אם פרט לכך שזיהינו בצבע עורם ובתווי פניהם את סימני הגזע האירופי, שמענו מהם בהפתעה לא צפויה את השפה ההרמונית של קסטיליה כמו שדיברו אותה אבותינו. הם היו צאצאי היהודים הספרדים שחוסר הסבלנות הדתית זרק אותם בזמן אחר מאדמתנו. אך למרות הזמן שעבר והמרחק עדיין שמרו בקדושה שפה זאת מדור לדור … זיכרון חי ממולדתם".

אולם חרף התייחסויות אוהדות אלו נראה שאצל רוב המחברים הספרדיים שלטו דווקא החשד וחוסר האמון כלפי היהודים. חוסר אמון שנבע כמובן מהתפיסות האנטי יהודית שרווחו בקרב הספרדים לאחר הגירוש. לדעתו של הסופר הידוע פדרו אנטוניו דה אלרקון "דמויותיהם [של היהודים], התנהגותם, כמו הדרך בה התאמצו לדבר ספרדית דחו אותנו … בצורה עמוקה". אלרקון אף סבר בהתחלה כי השפה בה דיברו היהודים לא היתה שפת אימם וכי השימוש בה היווה אמצעי בלבד לזכות ברצונם הטוב של הספרדים. אף לאחר שנוכח בטעותו לא שינה אלרקון את דעתו לגבי היהודים בשל העובדה הפשוטה כי "השמחה אשר תמיד נגרמת כאשר שומעים את שפת האם על אדמת נכר נעלמה רק מהמחשבה על האנשים הנתעבים שהתבטאו בשפה שלנו".

מפגש זה היווה את יריית הפתיחה בלבד לשהות משותפת בת יותר משנתיים בעיר של היהודים וחיילי הצבא הספרדי. שהות שהסתיימה רק בחודש מאי 1862. שהות זו הכבידה מאוד על היהודים שאולצו לארח חלק מן החיילים בבתיהם. בשל קרבה זו רבו האינטראקציות בין חיילי הצבא לבין יהודי העיר. בעיתונות התקופה וכן בספרי זיכרונות שכתבו הלוחמים על השתתפותם במלחמה עם מרוקו מובאים התייחסויות רבות ליהודים, למנהגיהם, לאופן לבושם של הגברים והנשים ועוד.

שיחה בין יהודי, מאורי (מוסלמי) ונוצרי

במיוחד היתה האינטראקציה קשה לנשים היהודיות. שרדו לנו עדויות על רומנים שבין יהודיות לבין חיילי הצבא אך גם על מעשי אונס ואלימות. רבו גם התיאורים של הנשים היהודיות כמעין יצור אקזוטי ומפתה כפי שהיה מקובל לתאר את הנשים המזרחיות בספרות הקולוניאלית האירופאית. כך למשל תיאר אלרקון את היהודיה תמו, אישתו הצעירה של שמואל סוחר התכשיטים (כנראה ששמה לקוח מהמילים הספרדיות te amo כלומר אני אוהב אותך): "כאשר אני מסתכל על דיוקנה, היא נדמית כפסל מצרי שפוסלה על ידי [פסל] יווני. השמלנית שלה העשויה מבד ורוד, רדידה הלבן המרוקם בזהב, צעיפה המכותר ביהלומים … כיסוי ראשה העשוי משי … כולם חוברים יחדיו כדי לגדל ולהלל את גופה הפתייני". אולם בסופו של התיאור מאס אלרקון ביופייה של היהודייה משום שהוא נדמה לו כיופי המבטא חושניות פיסית בלבד. יופי זה אינו מבטא את הגדולה הרוחנית אשר לדעתו קיימת רק באישה הנוצרייה, שנושעה בזכות האוונגליון והנצרות. רק היא יצאה מגדר בעל חיים לגדר אדם. מאוחר יותר בספרו לאחר שסיפר על חוויותיו עם אישה מאורית אותה גילה על גג אחד הבניינים הסמוכים למקום מגוריו כתב כך: "זאת הסיבה מדוע לא התאהבתי בה, זו הסיבה מדוע אי אפשר להתאהב בנשים שאינן נוצריות, כלומר, בנשים שלא עברו רהביליטציה, נושעו, הוצאו מהאין החברתי שבו מצאם ישוע; בנשים כמו תמו או המאורית מהגג שחיות כמו היצורים האי רציונליים ואף מתות מבלי שהן יכולות להביא לידי ביטוי את תכונות הנפש שלהן".

משפחה יהודית

בשל דעות מופרכות כגון אלו על היהודים שהביעו החיילים הספרדים סוברים החוקרים שעסקו במפגשים אלו שמדובר למעשה במפגשים מוחמצים. לא נוצרה היכרות אמיתית בין הספרדים ליהודי העיר. נראה שהפרספקטיביות הנוצריות אירופיות הקשו על אנשי הצבא לראות ולהבין את בני האדם איתם חלקו את העיר במשך יותר משנתיים.

אולם ממפגשים אלו לא שרדו רק עדויות כתובות אלא גם עדויות שבציור וברישום. רבים מהספרים של הלוחמים כוללים גם איורים של היהודים שנתקלו בהם. ספרו של אלרקון "יומן של עד ממלחמת אפריקה", שנתרם לספריה הלאומית על ידי נציגו של בית רוטשילד במדריד איגנסיו באואר, כולל רישומים רבים כאלו אותם אנו מציגים במאמר זה.

הצד היהודי של במבי

פליקס זאלטן היה סופר יהודי-אוסטרי שחי בתקופת הנאצים וחיבר ספר על יצור קטן ותמים שכל חיות היער דוחות אותו

פליקס זאלטן לצד יצירתו המוכרת, במבי

כולנו מכירים את במבי. עובדה ידועה פחות הקשורה לעופר המקסים ששבה את לבבות הילדים ברחבי העולם היא שלבמבי יש צד יהודי. אז מי היה פליקס זאלטן, מחבר הספר "במבי", ומה הקשר בינו לבין הרצל שלנו?

פליקס זאלטן נולד בבודפשט בשנת 1867, נצר למשפחת רבנים. שמו המקורי היה זיגמונד זלצמן, וכבר בגיל צעיר היגר עם משפחתו לווינה. בהיותו בן 16 אביו פשט את הרגל, והנער נאלץ לעזוב את לימודיו ולצאת לעבוד כדי לסייע לפרנסת המשפחה. הוא עבד בחברת ביטוח ובזמנו הפנוי כתב שירים וסיפורים קצרים ושלח אותם לעיתונים. ב-1900 פרסם את אוסף הסיפורים הקצרים הראשון שלו.

לאחר פרסום הספר עזב זאלטן את משרתו והחל להתפרנס בתור מבקר תיאטרון. הוא הצטרף לחבורת משוררים שישבו באחד מבתי הקפה בעיר. באחד הימים של אותה שנה נכנס לבית הקפה בחור גבוה ומזוקן בשם תאודור (שייתכן ששמעתם עליו). תאודור הרצל הציע למבקר והסופר הצעיר עבודה ב"נויה פרייה פרסה", העיתון שבו היה הרצל עורך בכיר, ובין השניים נרקמה חברות ארוכה. לזאלטן הוצע להחליף את חברו בעריכת מדור הפיליטונים, היות שזמנו של הרצל הוקדש לפעילות ציונית משנה זו ועד מותו הפתאומי ב-1904.

זאלטן היה ציוני נלהב, בין היתר בזכות כתביו של הרצל. ב-1924 ביקר זאלטן ביישוב העברי בארץ ישראל ואף חיבר יומן מסע בשם "אנשים חדשים בארץ ישנה". ביומן סיפר על היחסים המתוחים בין האוכלוסייה הערבית ליהודית בארץ. כשנשאל מדוע ביקר בארץ, ענה כי "כיהודי אני אהיה נבוך עד עמקי נשמתי אם לא אעזור ואתרום עד כמה שאוכל לבנייה של פלשתינה."

לאחר שנים ארוכות של אנונימיות יחסית, ב-1923 הוציא זאלטן את ספרו המוכר ביותר, "במבי: חיים ביער". הספר זכה להצלחה מסחררת באוסטריה ובגרמניה. ב-1928 תורגם הספר לאנגלית והפך להצלחה גם בארצות הברית. שמו של גיבור הספר, במבי, לקוח מהמילה במבינו שמשמעותה ילד באיטלקית.

כריכת המהדורה הראשונה של "במבי" שהתפרסמה בברלין בשנת 1923

עתה, משהתוודעתם למחבר של "במבי", האם תופתעו לגלות שלא מעט אזכורים ורמיזות ליהדות וציונות מפוזרים בספר? אחד הרמזים הברורים ביותר הוא משפט מתחילת הספר – "אין זו אגדה, למרות מה שאתה רוצה" – אזכור לאמירתו המפורסמת של הרצל, חברו של זאלטן.

למעשה, אפשר לקרוא את הספר כביקורת של המנודה על החברה שדחתה אותו. במבי הוא אייל צעיר החי ביער תחת איום מתמיד. סיפורו של במבי משקף את חייו של המחבר, יהודי ציוני שחי בחברה הדוחה ורודפת את בני דתו פשוט משום שנולדו לתוכה. אחרי האנשלוס  הוחרם הספר באוסטריה, וזאלטן נאלץ להימלט מאוסטריה מולדתו. הוא מכר את הזכויות להפקת הסרט עבור סכום זעום של חמשת אלפים דולר לבמאי סידני פרנקלין, וזה מכר אותם לוולט דיסני ואולפנו האמריקאי. בביוגרפיה שחיברה בוורלי דרייב על חייו של מחבר "במבי", מצוטט זאלטן: "הובאתי אל דיסני כשידיי ורגליי אזוקות וחסם בפי".

פליקס זאלטן לבוש בבגדי צייד. ציד בעלי-חיים היה אחד מתחביביו של הסופר

כשמשווים בין הסרט הקלאסי של דיסני ובין הספר של זאלטן הדמיון והשוני מזדקרים מייד. דיסני אומנם שמרה על מבנה העלילה המקורי: אייל צעיר הגדל ביער עם אימו, ובהמשך הסרט הוא מאבד אותה. בסוף הסרט הוא פוגש את אהבת נעוריו ומוליד ילדים בעצמו כחלק ממעגל החיים ביער. אבל בספר, בניגוד גמור לסרט, במבי הוא דמות דחויה. מלבד ארנב וסנאי בודדים, שאר חיות היער מקניטות את במבי ותוקפות אותו.

כרזת הסרט "במבי" בעברית משנת 1959, פורום פילם / וולט דיסני

ברגעים שונים בספר אנחנו מקבלים הצצה לחייהן הקשים של חיות אחרות: זאב המנהל שיחה עם כלב ציד בנושא ביות חיות, לפני שהכלב קורע אותו לגזרים; שני עלים הנושרים מהעץ ומהרהרים במצבם; ואיילת צעירה המפנטזת על עתיד שבו בני האדם והחיות חיים יחד בהרמוניה, רעיון ששאר בני מינה דוחים מייד בגיחוך. הסרט של דיסני מתאר את היער כמקום המתנהל בהרמוניה המופרת רק בידי האדם. בספר, לעומת זאת, מעגל החיים ביער מתואר בצורה ישירה ומדויקת יותר, ובו חיות טורפות אחת את השנייה ונאבקות על מקומן. זו הסיבה שזאלטן התעקש שאין לסווג את ספרו בתור ספר ילדים.

עד היום פורסמו שישה תרגומים של "במבי" לעברית: המהדורה הראשונה יצאה לאור ב-1941 בתרגומו הנאמן למקור של מ.ח. בן אברהם על-פי ספרו של זאלטן; לתרגום השישי אחראי מיכאל דק, והוא יצא לאור ב-2011 במסגרת הסדרה "הרפתקה: סופרים מתרגמים קלאסיקה" של הוצאות מודן ואוקיינוס.

כריכת הספר במהדורת 1941 בתרגום לעברית מאת מ.ח. בן אברהם. צילום: מיכאל זילברמן

ספר המשך ל"במבי" ראה אור בשנת 1941 ונקרא "הילדים של במבי". בשמונה באוקטובר 1945 נפטר פליקס זאלטן בציריך שבשווייץ.

אגב, לא נוכל לשלח אתכם לדרככם מבלי לספר שבשנת 1985 יצאה לאקרנים גרסה חדשה של "במבי", שהופקה ברוסיה. בגרסה זו הפכו האיילים והאיילות לאנשים אמיתיים, והאייל במבי הוא ילד אנושי.

https://www.youtube.com/watch?v=w9qWEL6t5G8

לא צפינו בסרט כדי להגיד לכם מי בדיוק משחק את הנבל, אבל נשמח לשמוע בתגובות ממי שצפה.

סיפורו של היהודי הכי עשיר באירופה

מרדכי מייזל היה היהודי העשיר ביותר בפראג, ואולי אף העשיר ביותר באירופה כולה. הוא אפילו משך את עינו של קיסר האימפריה.

1

בית הכנסת מייזל בפראג. צילום: מישל לזר, מתוך אוסף האמנות היהודית, הספרייה הלאומית

מרדכי מייזל היה היהודי העשיר ביותר בפראג, ואולי אף העשיר ביותר באירופה כולה. הוא נודע בקשריו הטובים עם חצר המלכות בפראג ובקשריו עם מנהיגים בארצות אחרות. מייזל היה נדבן רחב לב ופעל רבות לקידום תושבי העיר פראג בכלל ולקידום הקהילה היהודית בפרט. הוא תרם לנזקקים, הקים בתי כנסת, בתי מדרש ובית חולים, ואף שיפץ את רחוב היהודים ואת בית הקברות.

1
בית הקברות היהודי בפראג. צלם: לא ידוע, מתוך אוסף האמנות היהודית, הספרייה הלאומית

 

למעשה, בנה מייזל כמעט את כל הרובע היהודי של פראג, ובתוך כך הקים את בית העירייה היהודי, בניין ידוע שעומד על תילו עד היום, ובו נקבע שעון המראה את השעה באותיות עבריות. הוא הקים גם את בית הכנסת "הגבוה" הסמוך, ובית כנסת נוסף שנקרא על שמו.

1
בית הכנסת מייזל בפראג שבנה מרדכי מייזל וקרוי על שמו. צלם: גרגורי שפירו, מתוך אוסף האמנות היהודית, הספרייה הלאומית

 

מייזל מימן חלק ניכר ממלחמותיו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, רודולף השני בעות'מאנים, ובתמורה לשירותיו הנאמנים הבטיח לו הקיסר כי יוכל להוריש את נכסיו לאחר מותו למי שירצה, ללא התערבות הקיסר וללא החרמת נכסיו.

לאחר פטירת אשתו הראשונה, נישא מייזל בשנית. נשותיו הצטיינו אף הן בצדקה ובגמילות חסדים. מייזל לא בורך בילדים, וקיווה להוריש את הונו לבני משפחתו, אך לאחר מותו לא הצליח הקיסר רודולף השני לעמוד בפיתוי, והחרים חלקים מהונו העצום של מייזל לטובת אוצר המלכות.

רבי דוד גנז היה אסטרונום והיסטוריון. ספרו "צמח דוד" הוא ספר היסטוריה העוסק בתולדות העמים ובתולדות עם ישראל עד המאה ה- 16. הספר התפרסם עוד בחייו של גנז, בשנת 1592, והיה "רב מכר" בזמנו. הוא הופיע בשמונה מהדורות וזכה לתרגום לטיני. היסטוריונים יהודים במאה ה-19 ראו בדוד גנז את חלוץ ההיסטוריונים היהודים.

1
הקטע אודות מרדכי מזל מתוך ספרו של דוד גנז "צמח דוד", דפוס גרשון ופסח לעבענזאהן.

 

בסוף חלקו הראשון של הספר, מתאר דוד גנז את פועלו של מרדכי מייזל. אתם מוזמנים לקרוא בספר וללמוד על "רוטשילד של המאה ה-16 בפראג".

וכך כותב דוד גנז:

"מרדכי מייזיל אחד מכותלי ועמודי בית המדרש, ראש הנדיבים ואב לאביונים הדורש טוב לעמו ורצוי לרוב אחיו, ראש המשביר אשר גדולת מעשיו ראוים להכתב. ראיתי להזכיר מקצת מעשיו בחתימת ספר זה שיהו נזכרים בכל עיר ועיר דור ודור משפחה ומשפחה וזכרו לא יסוף מזרעינו על כל הטובות והצדקות שעשה עמנו פה ק"ק פראג:

הוא בנה מממונו את בית הכנסת הגבוה, בית מקדש מעט, לכבוד ולתפארת. גם התנדב כמה ספרי תורה עם כלי קודש מכסף ומזהב מעשי חושב, מהם בקהילתנו, מהם למדינת פולין, מהם לירושלים עיר הקודש.

גם בנה את בית המרחץ לקהל, גם בנה את מקווה המים בית הטבילה, גם בנה את ההקדש לאביונים ועניים מרודים, גם עשה רצפת אבנים על כל שטח קריית חוצות היהודים, הכל על כספו והוצאותיו. על כל אלה הדברים התנדב לבו ובנה עוד בית הכנסת הגדולה צבי תפארת אשר אין דוגמתה ביופי בכל תפוצות ישראל והעמידה על כ' עמודים כולם אבני גזית… חישבו שהוציא בבנינו יותר מעשרת אלפים טאלר.

בכל יום ויום הוא מחזיק התורה ולומדיה בעזר וספוק רב מכבד תלמידי חכמים במתנות ומנחות יפות, הלא פרס לרעבים לחמו ובערבי ימים טובים נותן לעניים שור אבוס וקמח ושומן ושאר דברים הצריכים לעניים מרודים כחומה נשגבה. מלוה כספו לעניי עירנו למחייתם, בחנוכה שעבר הלוה להם בפעם אחת ח' מאות טאלר… כל שנה הוא משיא שתי בתולות על פי הגורל… עולה סך נדבותיו במשך ב' שנים יותר מנ' אלפים (50,000) טאלר."

פשע, ריגול וזימה: ספרות הקיוסקים של קום המדינה

"בחורים סביב דיאנה", "אישה במערבולת" או "הרכרוכי מן הכרך"? מה אתם קוראים בסגר?

מבחר רומנים מהוצאת "הרומן הזעיר"

אומרים שהצורך הוא אבי ההמצאה. שנה מהקמת העיר העברית הראשונה, והצורך שעליו התבקש לענות הקיוסק הראשון שהוקם בתל אביב של שנת 1910 הוא הצמא, ואם נדייק – הצמא למשקה ממותק וקופצני, הגזוז. הקיוסק הראשון הוקם בפינת שדרות רוטשילד ורחוב הרצל. בעשורים הבאים התווספו אליו קיוסקים רבים – לא רק בעיר תל-אביב – ובייחוד מאז הגעתה של העלייה הרביעית לארץ, שכונתה (בחיבה או בלעג) "עליית הקיוסקים".

מבחר המשקאות שהציע הקיוסק נשאר די קבוע לאורך העשורים הבאים. רק באוקטובר 1953 נוספה לגזוז הממותק בקיוסקים גם מכירת "שפריץ יין שולחן – לבן או אדום" בקיבולת של שליש הכוס, תוך הבטחת פיקוח משטרתי על המינון והאיכות. אבל אם התוצרת המקורית שהציע הקיוסק נשארה כשהייתה, אל המשקאות והממתקים הנמכרים בקיוסקים הצטרפה סחורה חדשה ומפתיעה. משנות השלושים נמכרו בקיוסקי הארץ עיתונים מודפסים, חוברות ואפילו ספרים – בדרך-כלל קצרים, דוגמת הספרונים של הוצאת "הרומן הזעיר".

"ארץ-גברים היא זו, גבירתי", הוצאת הרומן הזעיר

הוצאת "הרומן הזעיר" נוסדה בהונגריה בגלגולה הראשון, בתחילת שנות השלושים, בידי העיתונאי היהודי מיקלוש (משה) פרגו. בשנת 1939 עלו מיקלוש פרגו ושני בניו לארץ ישראל, והחלו בתרגומם לעברית של הספרונים שהוציאו לאור בהונגריה לאורך העשור שחלף. הם פנו לסופר ולמשורר יוצא הונגריה אביגדור המאירי והציעו לו את משרת עורך ההוצאה העברית של הספרונים. המאירי הסכים בהתלהבות. תוכנית ההוצאה הייתה להוציא לאור תרגומי רומנים קצרים וסנסציוניים מארצות הברית ומאירופה, ובנוסף הצהירו האחים פרגו על שאיפתם לכלול בין חוברות ההוצאה ספרות עברית מקורית. בפועל הם פרסמו רק חוברת אחת כזו.

במאמרו על הוצאת "הרומן הזעיר" ראיין גבריאל רוזנבאום את אחד הקוראים הנלהבים של ההוצאה, הפזמונאי חיים חפר, שנזכר לימים בקיוסק ברחוב אלנבי בתל אביב ששימש גם חנות ספרים לא רשמית וגם ספריית השאלה מאולתרת. בקיוסק באלנבי הוא נהג לקנות חוברות חדשות של ההוצאה ומשסיימן, לקח אחרות במקומן תמורת מחצית המחיר.

תחילה השתמשו מיקלוש ובניו בגלופות שהביאו איתם מהונגריה עבור כריכות הספרונים. בהמשך עברו להשתמש בתמונות של כוכבי קולנוע הוליוודים שקיבלו מחברות להפצת סרטים. ב-1952 נכפה על בעלי ההוצאה לשנות את שמה ל"הקולמוס". מרגע זה הפכה הוצאת הספרים לכתב-עת (שבועון) שראה אור עד שנת 1961.

"אישה במערבולת", הוצאת הרומן הזעיר

חלוקת תפקידים לא-רשמית ולא-מפוקחת נוצרה: בחנויות הספרים הרשמיות חיפשת את הספרות שהוכתרה כספרות יפה וגבוהה (מה שהמחקר האקדמי מכנה 'ספרות קאנונית'); בקיוסקים מצאת את הספרות הפשוטה והלא-קאנונית. ללא יוצא מן הכלל יצאה לאור ספרות זו בפורמט קטן, בכריכה דקה ועל נייר זול.

מה נכלל בקטגוריה רחבה זו? מגוון עצום של יצירות.

דוגמה אחת היא סוגת "סיפור הפשע", הסנסציוני באופיו. בדרך כלל תיסוב עלילתו סביב פשע מחריד שהתרחש, מסתורין על-טבעי, סיפור הרפתקאות או פרשת ריגול. העלילה דרמטית והסיום מפתיע ומרגש.

 

ברבים מהספרונים של הוצאת "הרומן הזעיר" הוקדשו העמודים האחרונים לחידות הגיון, תשבצים וכדומה, במטרה למשוך את קהל הקוראים

כפי שכותבים יעקב וזהר שביט במאמרם לתולדות סיפור הפשע בארץ ישראל, הסוג הפופולרי ביותר של "סיפור הפשע" שנמכר בקיוסקים הוא סוגת הרומן הבלשי. סוגה זו הגיעה לארץ כבר בשנות העשרים עם התרגומים הראשונים שעליהם שקד לא אחר מזאב ז'בוטינסקי. ב-1920 נכלא מנהיג הריווזיוניסטים בכלא עכו, ובו העביר את זמנו בין השאר בתרגום כמה מסיפוריו של ארתור קונאן דויל, אבי הבלש המפורסם ביותר שרלוק הולמס.

עוד לפני שפירסמה הוצאת "הרומן הזעיר" את הרומנים הקצרצרים שלה, בשנות השלושים המוקדמות עשתה סוגת הסיפור הבלשי עלייה רשמית לארץ, עם פרסום "ספריית הבלש" של שלמה גלפר (בן-ישראל) כשבמרכזה סיפורו של הבלש העברי דוד תדהר. אביגדור המאירי תמך ביוזמה זו, ושלח למחבר הסדרה מכתב שהופיע כהקדמה לחוברת הראשון (בסך הכול הופיעו 28 חוברות):

"הגיע הזמן, שהשפה העברית תצא מבגדי הכהונה שלה ותהיה סוף סוף שפת חולין. נחוצה לנו ספריה, הנותנת לנו ספרים מעוטי הכמות ורבי העניין, שהקורא יבלע אותם כבכורה בטרם קיץ ואחרי הקריאה – יזרוק את הספר וידרוש ספר שני. נחוץ לנו ספר שבמקום בעיות פסיבדו פסיכולוגיות משעממות, במקום ציורי-העויות המלאים דקדוקי עניות ושהכל יש בהם לא רק עיקר העיקרים: ספר המעשה עצמו – נחוץ לנו במקומו ספר אנטיפודי מוחלט: ספר בעל סיפור-מעשה מעניין, שכל כוחו בפאבולה, בעלילה, במעשה שהיה"

בהמשך המכתב הוסיף המאירי, שבהתחשב ברמת הפשיעה בארץ ישראל המנדטורית, נחוצה לציבור ספרות שתחנך אותו לסייע למשטרה בפתירת פשעים חמורים. והרי "לא הממשלה [הבריטית] מגינה עלינו ולא אנחנו בעצמנו מזוינים. בנוהג שבעולם: ממשלה המרגישה שאין בכוחה או ברצונה להגן על איזו מושבה, הרי היא מוסרת את ההגנה לידי הציבור עצמו. ואנו מסורים להפקר גמור".

"הרצח המסתורי", החוברת הראשונה של עלילות הבלש העברי דוד תדהר

עד סוף 1931 הספיק תדהר לפרוש מהובלת ספרי הבלשים, ועוזרו יוסף אלמוג הפך לדמות הראשית. סיפורי הבלשים הפופולריים של בן-ישראל הולידו מחקים רבים. בן-ישראל המשיך בכתיבת הסיפורים והרחיב את כתיבתו גם לסיפורי עלילה ומתח על רקע היסטורי.

דוגמה נוספת היא הרומן הרומנטי הגובל בפורנוגרפיה, שלא פעם תורגם ישירות ובעיבוד קל מיידיש – זהו המקרה של אחת הסדרות המצליחות ביותר בישראל הצעירה, סדרת "אביבה: קורותיה של מעפילה צעירה, רומן אהבה והרפתקאות בהמשכים". מדובר בעיבוד של "סאבינא, ראמאן פון א קראנקען שװעסטער" שיצא לאור בוורשה של שנות השלושים. כמו הגרסה הפולנית שקדמה לה ושזכתה להצלחה באירופה ובארצות הברית, כותב יעקב שביט במאמרו על ספרות השונד, כך גם העיבוד הישראלי שהופיע לראשונה ב-1946 הצליח מעבר למצופה והופיע בחמישים המשכים המשתרעים על פני יותר משמונה מאות עמודים.

החוברת הראשונה של "אביבה: קורותיה של מעפילה צעירה"

אם כלפיי ספרות הקיוסקים הסתפקו המבקרים בהרמת גבה והגבהת החוטם, נגד המבחר הרב של העיתונים שנמכרו בקיוסקים ננקטו צעדים חריפים יותר. המניע לביקורת ואף לאלימות שהופנתה לא פעם נגד בעלי הקיוסקים ובתי הקפה הייתה התעקשותם למכור עיתונים בלועזית, גם עיתונים מחו"ל, וגם – ועל כך מרבית הזעם – עיתונים בשפות העולים שנכתבו והודפסו בארץ. היום, כשהעברית מושלת ברחובות ישראל, קשה להבין זאת, אבל בעשורים שקדמו להקמת המדינה ובייחוד בעשור הראשון להקמתה – קיומה של עיתונות לא עברית נתפס כאיום חמור מאין כמוהו. לפי המספרים שסיפק עמוס בלובשטיין-נבו במאמרו "חוצפת הלעז", הרי שבסתיו 1953 יצאו לאור בארץ 104 עיתונים לועזיים באחת מ-14 שפות העולים (בהן אנגלית, ערבית, גרמנית, צרפתית, ספרדית, הונגרית, לדינו ועוד) לעומת 119 עיתונים עבריים. רוב העיתונים היו עיתונים מפלגתיים שנועדו לשכנע את העולים בקו המפלגתי המסוים.

בלחץ המפלגות הסתירו קיוסקים מסוימים עיתונים של מפלגות מתחרות. זהו המקרה של קורייר, העיתון בפולנית שהוציאה לאור מפא"י. כיוון שהתחרה עם נוביני של המפלגה הפרוגרסיבית, נאלצו מזכירי הסניפים של מפא"י לשלוח את אנשיהם לקיוסקים ולריכוזי עולים כדי לעקוב מקרוב אחר ההפצה, ובמקרה הצורך לדרוש מבעלי קיוסקים המקורבים אליהם לבער את העיתון המתחרה.

קיוסק עיתונים ביום שישי, בעיני הקריקטוריסט בן ריק מעיתון חירות

"הוועד הציבורי להגנת הלשון העברית" חבר למו"לים ולעיתונאים עבריים בהתקפת העיתונות הלועזית שמנעה, לדבריהם, מהעולים החדשים לרכוש את שפת הארץ והשאירה אותם מצופפים בגטאות לשוניים משלהם. ברחבי הארץ, ובעיקר בתל אביב, גויסו בני נוער לבער את העיתונים הלועזיים מהקיוסקים ובתי הקפה. המבצע שנערך ביוני 1939 עבר בהצלחה יתרה, להוציא את קבלת הפנים הזועמת שלה זכו במסעדת ארמון שברחוב אלנבי, כאשר "התנפל בעל המסעדה בגסות על הנערים הרכים והוכיח באגרופו את נאמנותו לשפה הגרמני". במאי 1943 איימו אלמונים בתל אביב על קיוסקים ובתי קפה כדי שיפסיקו למכור את העיתון נייוועלט הנכתב ביידיש. ועדיין, עיתוני הלעז המשיכו להימכר ולשגשג.

"הנוער בחזית העברית", הצופה, 23.6.1939

מרוב פטריוטיות עברית שכחו המתנגדים לציין שחלק מרכזי בהתקפותיהם קשור בכלל בדאגה כלכלית. יותר קוראים בלעז משמעו פחות קוראים בעברית.

קריאות השבר וזעקות החמס, ההתקפות הפיזיות והפניות לממשל הבריטי (ועם קום המדינה לישראלי) שימנע את אספקת הנייר למדפיסי העיתונים נכשלו כולן, ורוב עיתוני הלעז ששירתו את העולים החדשים והוותיקים שרדו את העשור הראשון והמשיכו לשגשג גם לאחריו. הספרות העממית שנמכרה בקיוסקים, לעומת זאת, התקשתה לשרוד. עד שנות השישים ולאחריה אפשר היה למצוא בקיוסקים בארץ חוברות וספרים שהיה קשה למצוא בחנויות ממוסדות, בעיקר כיוון שמדובר בחוברות פורנוגרפיות, ולא בסיפורי פשע ובלשים שהתפרסמו בשנות השלושים והארבעים.

 

לקריאה נוספת

עמוס בלובשטיין-נבו, חוצפת הלעז,  קשר 50, 2017

עמוס בלובשטיין-נבו, שריפת קיוסקים לא תשליט עברית, קשר 49, 2017

גבריאל רוזנבאום, הרומן הזעיר ו"הקולמוס": ספרות פופולרית הונגרית – מבודפשט לתל-אביב, קשר 26, 1999

יעקב וזהר שביט, לתולדות סיפור הפשע בארץ ישראל, הספרות 19-18, 1974

יעקב שביט, לעניין המעבר מספרות 'שונד' ביידיש לספרות 'שונד' בעברית, תרביץ נ"ג, חוברת ב, תשמ"ד