כתיבה מן הסת"ם

סופר הסת"ם בנצי ימיני חושף כמה מרזי המקצוע

סופר סתם

שעת בוקר מפציעה, השולחן ערוך לכתיבה, והיד נוטלת קולמוס העשוי מנוצה, טובלת בקסת וכותבת טקסט עם ניחוח קדומים, אות אחר אות ומילה אחר מילה, וכך מתמלאת היריעה שורות שורות ועמודות מיושרות ואחידות. נראה שבעידן הטכנולוגי ישנן עדיין מלאכות שקיומן הוא עולם קטן שבו כביכול הזמן עצר  מלכת. אם כן, מדוע ולמה?

ובכן, כתיבת סת"ם מהי?

ראשי התיבות הם  ספר תורה, תפילין, מזוזות. ובימי בית שני נוספה לקודקס גם מגילת אסתר, הנקראת בציבור בפורים.

לכן הכותב נקרא סופר סת"ם. נראה שבשלהי ימי בית שני נקראו הכותבים "סופרים" שהוא גם כינוי לחכמים, ואף מצוי הכינוי "לבלר", שמוצאו מהמילה הלטינית Liber שפירושה ספר.

החומרים המשמשים לכתיבה הם: קלף, קולמוס, דיו.

סופר

 

קלף

קלף מיוצר מעור של בהמה כשרה, כמו בקר לסוגיו, כבש או עז.  כל תהליך העיבוד נעשה על פי הנחיות הלכתיות אשר מעוגנות במקורות ההלכה היהודית, משנה ותלמוד ועד מקורות כמו הרמב"ם וה"שולחן ערוך" עד לספרות ההלכה בת ימינו.  בסיום תהליך העיבוד מתקבלת יריעת קלף דקה אשר צד הכתיבה הינו עדין ורך, כדי שהכתיבה תהיה חלקה ומיושרת.  חלק מהכנת הקלף לכתיבה הוא שירטוט שורות ועמודות על ידי מרצע עדין, כך שהשורות ניכרות על היריעה היטב.

קלף

קולמוס

הקולמוס הינו כלי הכתיבה. בעבר הרחוק, כפי שמתואר בתלמוד, הכתיבה נעשתה על ידי גילוף קנה שהוא שיח הגדל על מקורות מים, ושמו ביוונית קלאסית הוא Kalamos. השימוש בקנה ככלי כתיבה היה נפוץ בין יהודי ארצות האיסלאם עד ימי העליה לארץ.  אצל יהודי אירופה היה נפוץ השימוש בקולמוס העשוי מנוצה.

כיום כותבים בקולמוסים העשויים מחומרים כמו פלסטיק או נירוסטה ומיעוטם בקנה ונוצה. אני כשלעצמי כותב עדיין בנוצה, אשר משלבת יתרונות של גמישות וחדות. מלאכת הכנת הקולמוס מקנה או נוצה אף שהיא נראית פשוטה, מורכבת היא, ודורשת שימת לב לפרטים קטנים וחשובים, כדי שהיכולות הקליגרפיות יבואו לידי ביטוי.  וגם כיום כשמגיעים אלי תלמידים ללמוד קליגרפיה, חלק אינטגרלי מהלימוד הוא בכתיבה עם נוצה.

6

דיו

דיו לכתיבת סת"ם מיוצר מחומרים טבעיים בלבד. אמנם התפתחו עם השנים שיטות שונות בהכנתו, ואף ניכרות  השפעות תרבותיות בהכנתו, אך בבסיסו הוא אותו הדיו.

החומרים  שבדרך כלל משתמשים בהם: מים, גומא (Gum Arabic), עפצים, פיח עשן שמנים טבעיים, דבש וחומר הנקרא ביוונית "קנקנתום" שהוא למעשה גופרת ברזל שבאה במגע עם חמצן. הרמב"ם מונה גם קליפות רימונים, שידועים בפיגמנטים שיש בהם.

ככלל, הקריטריונים העיקריים הם שהדיו יהיה שחור ועמיד לאורך ימים ושנים. ואכן כפי שהתגלה ממגילות מדבר יהודה, הכתיבה שרדה במשך כ–2000 שנה.

2
קסת דיו

מלאכת הכתיבה

כתיבת סת"ם היא קליגרפיה אומנותית במלוא מובן המילה. בניית האותיות, האחידות הנדרשת, והכנת הקולמוס, יוצרות תהליך מרתק של הבנת הכתיבה.  בנוסף חומרי הכתיבה והגדרים ההלכתיים דורשים מהסופר לשים לב לקשת שלימה של פרטים כדי להוציא מתחת ידו כתיבה כשרה הלכתית ומהודרת במראה.

בין הפרטים השונים לדוגמא שאות לא תיגע באות אחרת, כתב אחיד ועוד. צורת האותיות מדוקדקת מאוד ועברה במסורת מדור לדור. על מספר אותיות מוסיפים סוג של כתרים הנקראים "תגים" בעיקר על אותיות  ש,ע,ט,נ,ז,ג,צ , ו"תג" בודד על אותיות ב,ד,ק,ח,י,ה. ניתן להניח כפי שנראה בממצאים ארכיאולוגיים או בכתבי יד עתיקים מאוד שמסורת הכתיבה ובעיקר צורת האותיות ההלכתית ,עברו שינויים מסויימים .

בהקשר הטכני הסופר נדרש לדעת כי הקלף הוא חומר אורגאני, והינו מושפע ישירות ממזג האוויר, טמפרטורה ובעיקר לחות יחסית.  במזג אויר יבש נדרש איזון הלחות בחדר העבודה כדי שזרימת הדיו תהיה אופטימאלית לכתיבה ללא תקלות. הדיו עשוי להיות סמיך או דליל, ויש להתאים גם את הקולמוס לאחיזה נכונה ולזרימת דיו רצויה.

8

כדי להמחיש את העניין והאתגר, נדגים זאת על ספר תורה.

בספר תורה יש מעל 300,000 אותיות!  כתיבתו נעה בין מספר חדשים לשנה בדרך כלל, בזמן כתיבתו, הסופר נדרש לשים לב אל כל הגורמים שמניתי לעיל, ושבסוף התהליך, הכתיבה הקליגרפית שלו תהיה אחידה ונקיה מטעויות לגמרי. ללא ספק אומנות.

אני החילותי ללמוד מלאכה זו לפני כ – 28 שנים, במקביל ללימודי לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן, במחלקה ללימודים קלאסיים ובמחלקה לפילוסופיה כללית.

כתבתי את כל סוגי הסת"ם, אך התמקדתי בעיקר בכתיבת ספרי תורה ומגילות אסתר. במשך רוב שנותיי המקצועיות התפרנסתי בעיקר ממלאכה זו. עד היום יצאו מתחת ידי מעל 30 ספרי תורה ממגוון מסורות הכתיבה שהן מסורת הכתיבה המזרחית/ספרדית ומסורת הכתיבה האשכנזית שמוצאה ארצות אירופה. ההבדלים העיקריים מצויים בצורת האותיות ובסגנון הכתיבה.

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

בנוסף לאורך שנות עבודתי בכתיבת סת"ם העמקתי באומנות עצמה וגיליתי נקודות השקה מעניינות מאד לאומנויות קליגרפיות נוספות כמו: הכתב האנגלי בסגנון הגותי, כתיבה רנסאנסית לטינית, כתיבה ערבית מוסלמית  ואףבמידה מסוימת הקליגרפיה היפנית.

מציאת מכנה משותף למגוון הקליגרפיות מתרבויות שונות עוררה בי סקרנות לחקור הלאה כתבי יד שונים, ולכך עמדו לי לעזר גם ידיעותי מהלימודים האקדמיים בלטינית ויוונית קלאסית, ועדיין אני מקדיש זמן ללמוד אודות הקשר בין התרבויות השונות לאמנות הכתיבה,  לגלות חומרי עבודה  וטכניקות , שימוש בציור ככלי לביטוי הטקסט , וכתיבה עם מגוון סוגי דיו ופיגמנטים.

נכון להיום אני עוסק בעיקר בקליגרפיה כללית עברית ואנגלית, עיטור וציור, בכתיבה המסורתית,  ומלמד קליגרפיה במגוון סגנונות.

 

כתבות נוספות

סיפורו של אוסף הקמעות המסתורי שהגיע ממוסקבה לספרייה

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

 

 

מסוכות לחתונה בקוצ'ין: כך נולד האיחול "כהיום הזה בירושלים"

כתבי היד חושפים: כך נולדה הברכה לבניין בית המקדש

חתונה של בני קוצ'ין. אוסף אדי הירשביין, הספרייה הלאומית

מי שהזדמן לחתונה של יהודים יוצאי קוצ'ין שבדרום הודו, אולי שם לב לברכה מיוחדת הנאמרת תחת החופה. וכך נפתח שם הטקס, כמתואר בספר שירות מיוחד שנדפס במושב נבטים בשנת תשכ"ד:

'ואוחז החתן את הכוס בידו … ואומר: הודו ליי כי טוב, ועונין: כי לעולם חסדו. וחוזר ואומר: ירבו שמחות בישראל, ועונין: כהיום הזה בירושלים, ואומר: ששים ושמחים וטובי לב בבנין בית המקדש ואליהו הנביא משיח בן דוד בחיינו'.

חתונה של בני קוצ'ין. אוסף אדי הירשביין, הספרייה הלאומית

מנהג זה, שנשתמר בעדות ספורות בלבד (מלבד מנהג קוצ'ין הוא מופיע גם בסידורי הקראים), הוא זכר למנהג עתיק מאוד המתועד בגניזה הקהירית, וכפי שנראה – גם במקורות קדומים יותר. אבל בניגוד ליהודי קוצ'ין, הפותחים במילים אלה את הטקס, נועדה הפסקה ברוב המקורות דווקא לסיומם של טקסים. הגרעין הקדום הוא הבעת התקווה לבניין בית המקדש, במילים:

"כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים בבניין בית המקדש".

ובדרך כלל נוסף גם האיחול:

"אליהו הנביא במהרה יבא אלינו, המלך המשיח יצמח בימינו".

פסקה זו 'עטופה' במקורות באמירות נוספות: מקדימים לה לעתים את הפסוק 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. אחריה באים איחולים לריבוי שמחות בישראל. הטקס מסתיים לעתים בחזרה על הפסוק 'הודו לה' כי טוב', ובסופו באה ברכת הפרידה: 'וכולכם ברוכים'.

המנהג לומר את הפסקה 'כהיום הזה בירושלים' בסוף טקסי נישואין מתועדת בפיוטים מאיטליה במאה התשיעית. גם בכמה מקטעי הגניזה הקהירית היא מופיעה בסוף ברכות החתנים (לעתים בנוסחים מקוצרים), אבל לא רק שם: היא מועתקת בקטעי גניזה (ונמצאת עד היום בסידור הקראים) גם בסוף טקסי ברית מילה.

פסקת 'כהיום הזה בירושלים' אחרי ברכות הנישואין מתוך כ"י קמברידג', ספריית האוניברסיטה T-S 8 H 14

מה פירוש המשפט 'כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים בבניין בית המקדש'? 'כהיום הזה' משמעו כאן: כאשר יחזור התאריך הזה בשנה הבאה. המתפללים מביעים תקווה שבשנה הבאה הם יזכו להיות באותו תאריך בירושלים ולשמוח בבית המקדש הבנוי. אבל נראה שהתפילה לא התחברה לשם שמחות משפחתיות אלא הועברה לשם ממקום אחר: אין כאן אירוע מעגלי, העתיד לחזור 'כהיום הזה' בשנה אחרת, אלא אירוע חד פעמי. החתן והכלה או הרך הנולד אינם צפויים להגיע לירושלים 'כהיום הזה' דווקא, כאשר יחזור תאריך החתונה או הברית. בהקשר של שמחת כלולות או ברית מילה התפילה 'כהיום הזה בירושלים' אינה אלא משאלה כללית שבקרוב ייבנה המקדש וביטוי הממחיש שגם בעת שמחה לא נשכח זכר החורבן.

טקס אחר שקטעי הגניזה מלמדים שנהגו לסיים אותו בתפילת 'כהיום הזה בירושלים' הוא קריאת התורה בשמחת תורה.

'כהיום הזה בירושלים' בסיום הקריאה בשמחת תורה מתוך כ"י קמברידג' T-S NS 153.109

בהקשר של שמחת תורה נמצאו אפילו פיוטים שנתחברו על תפילת 'כהיום הזה בירושלים', כגון:

                   נַעֲלֶה לְבֵיתְךָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה             כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

                   וְנֶאְפּוֹד שְׂמָחוֹת וְנָבוֹאָה בִשְׁעָרֶיךָ        כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

                   וְנָגִיל וְנִשְׂמַח וְנָדוּץ בְּחֶדְוָה                כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

                   וּנְהַלֵּךְ בְּרֶגֶשׁ וְנוֹסִיף שְׂמָחוֹת             כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

                   וְנִזְכֶּה לִשְׂמוֹחַ וְנָחוּל בִּמְחוֹלוֹת           כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

גם את קריאת מגילת אסתר בפורים היו שסיימו בתפילה זו. אבל נראה שגם שמחת תורה או פורים אינם המקום הטבעי שבו 'נולדה' אמירת 'כהיום הזה בירושלים': אכן, בכל הזדמנות חשובה קיוו יהודים לזכות לעלות לירושלים, ופסקת 'כהיום הזה בירושלים' מבטאת זאת היטב, אבל לקריאה השבועית בתורה או לקריאת מגילת אסתר אין קשר ישיר למקדש או לירושלים, ואין סיבה לאחל למתפללים לזכות לסיים את התורה בשנה הבאה דווקא שם.

מקור קדום יותר לתפילה זו מופיע במסכת סופרים, חיבור מן המאה השמינית המתעד מנהגים ארץ ישראליים קדומים. בפרק יט, ז מתואר שם מנהג לקיים סעודות ראשי חודשים ציבוריות למחצה, בהשתתפות זקני הערים ותלמידי החכמים. הסעודה מסתיימת בברכה מיוחדת, ואחריה פסקת 'כהיום הזה בירושלים'. התקווה שאת התאריך הזה בשנה הבאה יציינו בירושלים ובבית המקדש סבירה מאוד בהקשר זה: הסעודות הללו, שנאמרת בהן גם ההכרזה 'מקודש החודש', אינן אלא זכר לטקס קידוש החודש שהיה מתבצע מדי חודש בחודשו על ידי הסנהדרין שישבו בירושלים, בלשכת הגזית הסמוכה לבית המקדש, והם שקבעו את היום בו מתחיל החודש החדש כאשר העידו לפניהם שהלבנה החדשה כבר נראתה.

אולם מתברר שיש מקור קדום עוד יותר לתפילה זו, והוא קשור לטקסים המיוחדים של חג הסוכות. בבתי הכנסת בחג הסוכות בולטים בייחודם פיוטי ההושענות: אלו פיוטים פשוטים יחסית, הנאמרים תוך כדי תהלוכה שבה מקיפים המתפללים את הבימה בבית הכנסת כשהם אוחזים בידם את ארבעת המינים, תוך חזרה שוב ושוב על בקשת הישועה 'הושענא' (הושע נא), שעל שמה נקראים הפיוטים.

סוכות מאת הצייר הפולני Leopold Pilichowski, שנת 1894/95. הציור שמור במוזיאון היהודי של ניו יורק

טקס ההקפה תוך אמירת 'הושענא' יסודו בבית המקדש. במשנה, מסכת סוכה ד, ה מתואר הטקס בקיצור: 'בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים "אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא" … ואותו היום (הוא היום השביעי של סוכות, המכונה 'הושענא רבה') מקיפין את המזבח שבעה פעמים'. אך טבעי הוא שטקס ההושענות יסתיים בהבעת תקווה לבניין בית המקדש.

ואכן, בפיוט הושענא קדום, מסוף המאה השישית או ראשית השביעית, של הפייטן המפורסם ר' אלעזר בירבי קיליר (המכונה 'הקליר'), נמצאת עדות מעניינת לסיום ההושענות בהושענא רבה באמירת 'כהיום הזה בירושלים'. את הרמזים לפסקה הוא שילב בסוף ההושענא החתומה בשמו, הפותחת 'אביעד חש לתארך', ששרדה בגניזה הקהירית ובמחזורי איטליה. הפיוט הוא האחרון בסדרת ההושענות להושענא רבה, וכל מחרוזת בו מסתיימת, כנהוג, בענייה 'מבשר ואומר'. המחרוזות האחרונות בשיר מלאות איחולים ודברי ברכה:

חַיִּים תִּמְצְאוּ וַהֲנָחָה / כְּהַיּוֹם הַזֶּה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה

                         מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

זֶבֶד טוֹב לַאֲנוּחִים / כְּהַיּוֹם שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים

                           מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

קָדוֹש הַעֲלֵינוּ וּבַלֵּב נִתְחַדַּשׁ / בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ

                 מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

שַׁדַּי בָּרְכֵנוּ וְנִחְיֶה / וְכֻלְּכֶם בְּרוּכִים תִּהְיוּ, וְאִמְרוּ לִי בָּרוּךְ תִּהְיֶה

                          מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

המילים 'כהיום הזה', ששים ושמחים', בבנין בית המקדש' הן מילות התפילה שהזכרנו. ר' אלעזר בירבי קליר שילב אותן בהושענא, והוא אף לא שכח להכניס לשורה האחרונה בשיר את ברכת הפרידה 'וכולכם ברוכים' – ולצדה עניית הציבור לחזן המברך אותם: 'ברוך תהיה'. סיום ההושענות הוא אפוא המקום הקדום ביותר שבו נמצאה עד כה תפילה זו, וייתכן ששם מקורה.

על פי: ש' אליצור, 'כהיום הזה בירושלים: למקורה, לתפוצתה ולגלגוליה של תפילה לסיום טקסים', תרביץ פה (תשע"ח), עמ' 293‑307.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

כתבות נוספות

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

מדוע לא ניתנה התורה לאבות? מפיוטים עתיקים לשיר עם

 

 

כשהחיים נותנים לך לימונים: משבר האתרוגים בהלברשטאדט

סחורה ירודה ומחירים מופקעים: הדרך רצופת התלאות להשגת אתרוג כשר במרכז אירופה הקרה של סוף המאה ה-18

במדינות מרכז אירופיות דוגמת פרוסיה, המתאפיינות באקלים קר ולא סלחני בימות החורף, התקשו היהודים להשיג מבעוד מועד אתרוגים כשרים וטריים לחג הסוכות. זה דורות רבים הסתמכו הקהילות היהודיות של מרכז אירופה על ייבוא אתרוגים לחג, עובדה שעוררה בשעתה מתחים רבים בהתחשב בסכנות הכרוכות במשלוח האתרוגים דרך הים. ככל שקרבו החגים, ובמידה שמשלוח האתרוגים הצפוי לא הגיע, עלה מפלס החרדה בלב יהודי האזור. למעשה, קיימות לא מעט עדויות על סוחרים מקומיים המצליחים להערים על הקהילות המיואשות ולמכור להן לימונים בתור תחליף לאתרוגי החג.

אחת הקהילות האלה שכנה בעיירה הפרוסית הלברשטאדט (השוכנת כיום בגרמניה). במהלך המאות ה-17 וה-18 נחשבה הקהילה היהודית בהלברשטאדט לאחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר במרכז אירופה. בפנקס הקהילה, השמור כיום במחלקת כתבי היד של הספרייה הלאומית, אנו מוצאים תיעוד של החיים היהודיים השוקקים בעיירה בין השנים 1808-1773. התיעוד שהשאירו בני הקהילה בפנקס נעשה באופן כרונולוגי ונכתב בשלל שפות הכוללות את שפת היומיום בעיירה – היידיש, את שפת הקודש – העברית, ואת שפת המלכות – הגרמנית.

יהודי מבוגר מחזיק אתרוג. ציור מאת אלפונס לוי, מתוך אוסף הגלויות של הספרייה הלאומית

הציפייה מורטת העצבים לאתרוגים הייתה רגש מוכר בקרב קהילת הלברשטאדט. פנקס הקהילה מכיל רישום המתאר בפירוט רב את התלאות שעברו מנהיגי הקהילה במאמצם להבטיח שחג הסוכות יתנהל כסדרו. ביום כ"ח בחודש אלול, ימים ספורים מחגי תשרי של שנת 1796, מופיע בפנקס רישום ביידיש המתאר כיצד פנו מנהיגי קהילת הלברשטאדט לקהילות יהודיות אחרות בניסיון להשיג את הפרי הנחשק, האתרוג לסוכות:

"רב משה אמר בשמו של רבי גיסל, שכתב לפני זמן מה למנהיגי קהילת פרנקפורט כדי לדרוש בדבר האתרוגים ועדיין לא קיבל תשובה", מצוין בדף 201 של הפנקס.

עמודים 102-101 בפנקס הלברשטאדט. לחצו על התמונה להגדלה

הרישום בפנקס אף מוסיף כמה הצעות למנהיגי הקהילה (כנראה עצות שכתבו מנהיגי הקהילה לעצמם) – ובהן, ציינו כי אולי יוטב המצב אם יצרפו מכתב נוסף ובכך ייצרו עוד לחץ על ספקי אתרוגים פוטנציאליים. הרישום מכיל אף תוכנית חלופית, למקרה שהלחצים הנוספים לא ישיגו את המטרה.

הרישום מציין: "רבי גיסל ממשיך לחכות לתשובה ובמקרה שאיש הקשר שלו לא יספק את האתרוגים, אנחנו נקנה מספר אתרוגים ביריד בלייפציג לפני ראש חודש תשרי, ככל שתצטרך הקהילה."

עץ אתרוג, תמונה מתוך אוספי דן הדני

רישום זה, יחד עם החלטת מועצת הקהילה, מלמד אותנו על קיומם של שווקים חלופיים שבהם יכלו מנהיגי הקהילה לרכוש אתרוגים לחג, מקומות שנחשבו מועדפים פחות כיוון שהיו יקרים יותר או שסיפקו אתרוגים באיכות ירודה. אפשר שזו הסיבה שבגינה העדיפו בני הקהילה את האתרוגים המגיעים מפרנקפורט.

אף על פי שהפנקס לא מגלה לנו את תוצאות המאמץ המשותף להשגת האתרוגים לסוכות, הרישום האמור מספק לנו הצצה מעניינת לחיים הדתיים של קהילה יהודית במאה ה-19, ועל שלל הקשיים שעמדו בדרכה לקיים את מצוות חג הסוכות.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

כתבות נוספות

שיחקת? שילמת! ספר החוקים הקשוח של עיירת צילץ

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

מדוע לא ניתנה התורה לאבות? מפיוטים עתיקים לשיר עם

מחזור וורמס: סיפורו של המחזור העתיק שניצל בליל הבדולח ושרד את הגסטאפו

יום הכיפורים בשבי הנאצים

"קומץ יהודים לאומיים החלטנו לערוך את התפילות המסורתיות בימים הנוראים, על אף הכל: אף על פי שהימים הם "נוראים" באמת, למרות התנאים המחרידים, שבהם אנו נתונים, על אף העובדה שהננו כטרף בציפורני החיה ההיטלראית."

יום חמישי, 20 בספטמבר 1945. י"ג בתשרי תש"ו – שלושה ימים אחרי יום הכיפור הראשון שאחרי מלחמת העולם השנייה. בעמודו השני של העיתון "המשקיף" מתפרסם טור אישי תחת הכותרת "יום-הכיפורים של חיילים יהודיים בשבי הנאצים". כותב הטור מעדיף להישאר בעילום שם וחותם את טורו באותיות "א. אס".

בכותרת המשנה של הטור נכתב: "קצין יהודי מצבא פולין, שהיה בימי המלחמה בשבי הנאצים וזכה להגיע ארצה-ישראל, מביא בזה פרק נרגש על יום הכיפורים במחנה השבויים".

הטור כל כך מרגש, וכל כך מיוחד, שהחלטנו להביאו במלואו:

היום נטה לערוב ושמי-התכלת של תל-אביב הפכו אט אט לפרוכת-כחול כהה, כאשר יצאתי מביתי להתפלל את תפילת "כל נדרי" הראשונה שלי על אדמת ארץ-ישראל.

לא בדמיון, לא מעבר לימים ומעבר הרי-החושך של אירופה, הריני חוזה את הערב הזה – עליו חולמים עתה שרידי היהדות האירופית המושמדת; לא. בעיני-הבשר שלי רואה אני המוני אחי, הנוהרים בנעוריהם ובזקניהם לבית-הכנסת הגדול.

עולם חדש נתגלה לפני. הריני מתערב בקרב המון אנשים, שמבטם, מבט אנשים גאים וחופשיים; הלב מלא על גדותיו אושר, בראותך את בני הנעורים שלנו, את הצעירים והצעירות, באין בעיניהם הפחד, שמא יגורשו מכאן ע"י הכנופיות ההיטלריסטיות-האנדקיות; את האמהות הצעירות, הנאות ומלאות-חן ליד עגלות תינוקיהן הבריאים והעליזים…

וברגע זה, כאשר אני עובר את המשמרת ליד פתח-הכניסה לבית-הכנסת ואלומת-אור, הבוקעת מבפנים מסנוורת את עיני – הריני נזכר לפתע בערב כל-נדרי אחד, ערב עצוב ומזעזע במחנה-שבויים גרמני לפני שנים מספר.

הריני חוזר בדמיוני לאותו צריף יהודי דל, גדוש על גדותיו אנשים. ענני-עופרת כבדים העיבו את השמים, גשם-זלעפות יורד בחוץ ובפנים האוויר ספוג טחב. קר מאוד בגוף וקר ועצוב בנשמה…

יד האויב הארור על העליונה בכל חזיתות המלחמה. צלב-הקרס מתנוסס ברמה על פסגת ההר אלברוס הקווקזי, דרך גרוזיה נמצאת כבר במטחי אש-התותחים הגרמניים ומדי פעם בפעם מביא הרדיו בשורות רהב חדשות בלוויית תופים וחצוצרות: סטאלינגראד נכבשה…

ואולם רוחו של ישראל – נצח היא. אף בתוך גוב-האריות לא פגה האמונה. קומץ יהודים לאומיים החלטנו לערוך את התפילות המסורתיות בימים הנוראים, על אף הכל: אף על פי שהימים הם "נוראים" באמת, למרות התנאים המחרידים, שבהם אנו נתונים, על אף העובדה שהננו כטרף בציפורני החיה ההיטלראית.

הקצין מירמלשטיין מלבוב רושם מתוך הזיכרון את נוסח התפילות העיקריות, כי אין לנו מחזור, ואנוכי ביחד עם העו"ד צרנקה מוורשה, בתור בעלי-התפילה, מתאמנים בכיכר המחנה בפרקי-חזנות מתאימים. קבוצה אחרת מסדרת את בית התפילה… בתוך המקלחת של הצריף, מקום שם הוקם ארון-קודש: שמיכה כהה, על הקיר, עליה סרט כחול-לבן ומגן-דוד, טבלה מקרטון עם עשרות הדברות ושני נרות בצדדים.

השומרים הנאציים כבר נועלים את הצריף. התריסים מוגפים והאור המהבהב של הנרות הדועכים משרה עצבון עד כדי אימה…

לאט לאט מתמלא האולם. נכנסים אנשי-הצבא היהודיים, כולם לבושים בגדי-חג וכובעיהם לראשיהם.

על פני כולם נסוכה ארשת רצינות וחגיגיות…

הנה נכנס המבורגר הקיטע מקאליש, אשר בהגנו על פולין בפני היטלר, איבד את רגלו הימנית למען "המולדת"… הנה ד"ר שטיין אשר למען אותה "מולדת" הקריב את שוקו הימנית… ודאי לא חלמו אפילו, כי אותה "מולדת", שיהודים כה רבים הקריבו למענה את חייהם, תגמול להם אחרי שחרורה בפוגרומים בחוצות קראקוב, לודז' ולובלין…

כחמישים איש נתכנסו באולם-התפילה. שני החברים הקשישים ביותר, הקפטן הרבנד והלויטננט לרהפט מקראקוב ניצבים משני צדי הקצין-החזן.

והנה פותח החזן חרישית בנעימה של עצבות ודיכאון באותו ניגון ישן של כל-נדרי – הניגון, אשר בנסיבות אלה מרעיד את כל מיתרי-הנשמה.

רבים מן החברים פורצים בבכי ובמחשבות חוזרים לביתם, לחירות, למשפחתם ולרבים, רבים מאוד משלהם שאינם עוד בחיים: הורים, נשים, ילדים, אחים…

והחזן, העו"ד צרנקה, קולו מגביר והולך, כאילו שאף שה"כל-נדרי" שלו יבקיע שחקים ויזעזע את כסא-הכבוד… כאילו רצה שתפילתו תגיע גם אליכם, אתם המאושרים בני-החורין…

והנה היום רואה אני אתכם, בני ארץ-ישראל, בעיני הדומעות מאושר, כי לפחות מכם נחסך אותו הגורל המר אשר התאכזר למיליוני אחינו באירופה, – למען תהיו משענת נאמנה לאלה ששרדו.

ובתור אחד מאלה, אשר ההשגחה העליונה שמרה עליו, בתור מי שהצליח להציל את חייו ולעבור בשלום את גיהנום אירופה המורעלת ואשר זכה לנשום עתה באווירת-החירות, הריני קורא לכם אחי: אל דמי לכם, עד שאחרון היהודים יצא מן היבשת המתאכזרת הזאת ויובא לכאן.

 

כתבות נוספות

חיילים יהודים בשרות הקייזר

הימים הנוראים של חיילי מלחמת העולם הראשונה