מה למשיח השקר ולט"ו בשבט?

ראש השנה לאילן הוא גם מועד טוב להתפלל למשיח השקר היחיד של עם ישראל

משמאל: סדר הלמוד של ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, 1805. מימין: שבתי צבי

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על ט"ו בשבט? יש שחושבים על אילנות, יש שנזכרים בנטיעות שנטעו, בעציצים שחולקו בבית-הספר, בפירות היבשים שאכלו עם המשפחה. מעטים חושבים על משיח השקר שבתי צבי, וחבל. בכל זאת, בזכות מאמיניו האדוקים ביותר הפך החג למשמעותי כל כך.

דיוקנו של שבתי צבי, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

בדומה לחג החנוכה, גם לט"ו בשבט לא נמצא כל אזכור במקרא. הפעם הראשונה שבה אנו נתקלים במועד הזה כמועד נפרד וחגיגי הוא במשנה, שבה מתואר ט"ו בשבט כ"ראש השנה לאילן". שם נקבע שמתאריך זה הפירות שייכים לשנה החדשה; קביעה חשובה למצוות הקשורות בארץ, כגון ביכורים או מעשר.

יהדות אשכנז הייתה זו ששימרה את המועד הזניח יחסית, בייחוד מאז גלות עם ישראל מארצו. שלוש מצוות נקשרו במועד זה: לא לומר תחנון, לא לגזור תענית ולהרבות באכילת פירות.

את הרעיון של "סדר ט"ו בשבט" – אירוע המאגד בו את כל המרכיבים המוכרים לנו: קריאה בספרי קודש, אכילת פירות יבשים ושתיית יין לשוכרה, חידשו מקובלי צפת במאה ה-16. החידוש הזה זכה ליותר מהרמת גבה אחת.

סדר הלמוד של ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, 1805

 

כמאתיים שנה נשמר ט"ו בשבט בתור אירוע קבלי אזוטרי, סודי למחצה. לקהילות ישראל שמחוץ לארץ נפוץ ט"ו בשבט עם פרסום החיבור "חמדת ימים" בשנת 1731. "חמדת ימים" הוא ספר הלכות המבוסס על ספר הזוהר. אחת ההלכות החדשניות בספר היא טקס מיוחד לט"ו בשבט שבמסגרתו מברכים, אוכלים שלושים סוגי פירות מארץ ישראל ולומדים תורה. מטרת הטקס? תיקון חטאינו בעולם, ובייחוד החטא הקדמון – אכילת פרי עץ הדעת.

זהו ספר מסתורי מעט שנחשב בעיני רבים כספר שבתאי, המדגיש את חשיבותו של הסדר. השבתאים היו עדת מאמיניו של שבתי צבי, היהודי שהכריז על עצמו בשנת 1666 כמשיח וסחף – לפחות לכמה חודשים – את מרבית עם ישראל. משהתאסלם בהוראת הסולטן העות'מאני (כשהחלופה הייתה הוצאה להורג) הוכרז שבתי צבי כמשיח שקר. מאמיניו הנאמנים ביותר המשיכו להאמין במשיחיותו גם מאות בשנים לאחר מותו של האיש.

בשנת 1762 הודפסה מהדורה מקוצרת של הספר, הפעם בשם "פרי עץ הדר". גרסה זו נוגעת רק לחלקים הקשורים לט"ו בשבט. הצלחתה הייתה אדירה ובתוך זמן קצר, נערכו סדרי ט"ו בשבט בקהילות יהודיות רבות; מארצות הבלקן, דרך איטליה וצפון אפריקה, ועד ליהדות איראן והמזרח.

כתב היד המוצג כאן בכתבה הוא כתב היד של "חמדת ימים" – מקורו בעיר צחאר, היום בעומאן. הוא נכתב ב-1805 ומופיע ככרך השני מתוך שלושה כרכים הכוללים קריאות ותפילות מיוחדות לימי ה"שובבים" (פרשות השבוע "שמות", "וארא", "בא", "בשלח", "יתרו", ו"משפטים" – תקופת סוף החורף וראשית האביב). הכרך שלפנינו מושקע הרבה יותר מהכרכים האחרים, ואיורי הפרחים, פירות ארץ ישראל וצמחי האביב משקפים את אהבתו של מזמין הספר לאירוע ולמנהגיו.

 

מתי נעשה ט"ו בשבט החג המוכר לנו? החידוש הסופי יצטרך לחכות לציונות, וזה כבר נושא לכתבה אחרת.

 

כתבות נוספות

הכירו את ההגדה הציונית הירוקה החדשה לט"ו בשבט!

'צא לנוף – אך אל תקטוף': עזריה אלון למען הטבע

מאה שנים של ט"ו בשבט

הקרב על לוח השנה היהודי

למרות שהיסטוריונים ושאר מביני דבר ממשיכים להתווכח מתי בדיוק אומץ ופותח לוח השנה העברי הראשון, נוכל לקבוע בוודאות שאי שם בעולם העתיק אימצו היהודים את הירח כבסיס ללוח השנה שלהם. במהלך הדורות ביקשו קבוצות ויחידים בעולם היהודי לשפר, לשנות או לדחות לחלוטין את לוח השנה שהתפתח

"יששכר, בנו של יעקב, מקבל את חכמת העתים מהאל", איור נפוץ בספרי עברונות שונים (מתוך כתב יד שהופק בציריך בשנים 1671-1670)

​כבר במאה השנייה לפני הספירה כפר מחבר "ספר היובלים" בלוח השנה היהודי המקובל. בימי בית שני, טרח מחבר הספר שאיגד סביבו קבוצה יהודית בדלנית להמשיך ולשכתב את סיפורי המקרא. השינוי הגדול ביותר שביצע ב"ספר היובלים" הוא העמדת לוח שנה שמשי (המסתמך על השמש במקום הירח) בתור היסוד המרכזי עליו מושתת הפולחן היהודי.

"ספר היובלים" איגד סביבו קבוצה יהודית בדלנית שהאמינה ששאר הקבוצות בעם ישראל, כל אלו שלא אימצו את לוח השנה השמשי, השחיתו את הזמן האלוהי. הייתה לאותה השחתת זמן השלכות חסרות תקדים: היא עיוותה את סדרי בראשית וגרמה להתכווצות והתקצרות הזמן, כך שבעוד אנשי המקרא חיו מאות ואלפי שנים, חיי אדם ממוצע בתקופת חיבור הספר ארכו עשורים בודדים בלבד.

עם חורבן בית שני הושמדה ככל הנראה אותה קבוצה יהודית בדלנית, ולוח השנה השמשי שביקשה להפיץ נעלם עמה. לוח השנה הירחי אומץ ברבות השנים על ידי עם ישראל כולו.

ניסיון בקירוב הלוחות

באמצע המאה ה-12 עזב אברהם אבן עזרא את טולדו השמשית שבספרד ויצא למסע ברחבי אירופה והמזרח התיכון. אמנם לא ברור מה ביקש למצוא אותו הוגה יהודי פורץ דרך במסעו, אך ההשפעה של הנופים והאנשים השונים שפגש בדרך ניכרת בכתביו הרבים. דוגמה בולטת לכך נמצאת ב"ספר העבור" שחיבר, אחד החיבורים הראשונים העוסקים בלוח השנה היהודי. על אף שאבן עזרא ראה בלוח השנה היהודי את מתנת האל לעמו – כפי שראו אותו הדורות שקדמו לו – הכניס חידוש מעניין לספרו. בהשפעת הסביבה הנוצרית והמוסלמית בה פגש במסעותיו, הוא עמל למצוא דרכים יצירתיות שבאמצעותן יוכל לקרב את לוח השנה היהודי ללוחות השנה של הדתות הגדולות שבקרבן חיו היהודים.

על אף השפעתו העצומה של אבן עזרא על ההגות היהודית, הרפורמה שניסה להנחיל לא השתרשה, ובמשך מאות בשנים ייחדו היהודים את לוח השנה שלהם למועדים במעגל השנה היהודי בלבד. השינוי המיוחל הגיע רק במפנה המאה ה-17. ככל שהלכו והתערו היהודים בסביבתם הנוצרית והושפעו ממגמת החילון שעברו החברות האירופאיות השונות, חדרו עוד ועוד תאריכים נוצרים וכלליים ללוחות השנה העבריים.

אחת הדוגמאות לכך מופיעה בספר תאריכים משנת 1790 לערך. בספר, אשר הודפס ב"פיורדא", מסודרים החודשים העבריים יחד עם המזלות האסטרולוגיים. ברור שמחברי ספר התאריכים התאמצו לחשב ולציין את החפיפה המדויקת של חודשי הלוח העברי עם זה הלועזי. זו כנראה גם אחת הפעמים הראשונות בהן הקהילות היהודיות באשכנז לקחו בחשבון את מועדי שכניהם הגויים. רואים היטב את החפיפה בין תשרי וספטמבר ואת האופן בו קשרו בין החודשים למזלות – גם היום, חגי תשרי נופלים על מזל מאזניים.

 

לוח שנה שהודפס בוינציאה (ונציה) בשנת 1704 ומכיל בין היתר תאריכים ומועדים חשובים באסלאם

 

עם יציאת יהודי המגף האיטלקי מהגטאות (בהוראת הגנרל נפוליאון בונפרטה), החלו היהודים להתנער משפת אימם ולהדפיס לוחות שנה באיטלקית. הם אמנם עדיין הכילו מספר תפילות וציון ימים חשובים במעגל השנה היהודי, אך העברית החלה להיות מוחלפת באיטלקית. באחד מלוחות השנה שיצאו במילנו לשנת תש"ט (1949-1948) הייתה "התקווה", המנון המדינה היהודית שהוקמה אך זמן קצר לפני כן, הטקסט היחיד באות עברית.

הקרבה לענייני הציונות לא נעדרה גם מלוחות שנה שיצאו בברית המועצות. בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת הודפסו במוסקבה לוחות שנה חצי רשמיים – איכותם הירודה מלמדת על הקשיים שהערימו השלטונות הסובייטים לכל אזכור ציוני או דתי. ואכן, משנות השישים הפכה הדפסת והפצת לוחות שנה אלו לאקט חתרני, והמדפיסים הסתכנו בחשד לבגידה. לוחות השנה המחתרתיים נכתבו ביד ושוכפלו במכונות צילום מאולתרות.

כיום מתקיימים לוחות השנה העברי והלועזי בצוותא, ומרכיבים עבורנו שנה עמוסה בתאריכים, מועדים, והכי חשוב – גם לא מעט חופשות מהעבודה והלימודים.

התלמוד הינקאי מ-1892 חוזה מי ינצח בבחירות בארה"ב

הסיפור של מערכת הבחירות ב-1892 ו"מסכת עמיריקא" של גרשון רוזנצוויג, סופר עברי ומהגר יהודי בעולם החדש. לשאלה מי ינצח בבחירות היה רוזנצוויג עונה ודאי – מי שיש לו יותר זהב.

מהגרים יהודים ממזרח אירופה מתקבלים בזרועות פתוחות על ידי אחיהם האמריקאים, שלהי המאה ה-19. מתוך הספר "בעקבות קולומבוס: יהודים באמריקה", בית התפוצות, תשמ"ז

בשנת 1881 החלה ההגירה הגדולה של יהודי מזרח אירופה אל אמריקה. אמריקה הייתה בעבורם ארץ לא נודעת, אבל גם "דער גאלדענע מדינע", ארץ שיש בה הבטחה למקום מקלט בטוח, לחופש ולזכויות שוות, בלי כל קשר לדת.

יהודים ראו באמריקה גולה מסוג אחר לגמרי, שאפשר היה להמשיך בה את החיים היהודיים וגם לקחת חלק בבניית חברה חדשה ומתוקנת, שונה מהממשלים הלא-סובלניים והמדכאים שמהם באו.

אך מול הדימוי הנשׁגב של הארץ החדשה, היה גם דימוי שלילי של אמריקה: אמריקה שתושביה הם מהגרים מהשכבות הנמוכות, אמריקה שאורח החיים החדש בה מאיים על היהודים האורתודוכסים, אמריקה שחסרים בה תורה ויראת שמים, אמריקה קפיטליסטית שהאלוהים שלה הוא הזהב.

בעולם שלא היו בו אינטרנט וטלוויזיה, מי שעיצבו את דמותה של אמריקה בעיני היהודים במזרח אירופה, היו סופרים ועיתונאים כמו שלום עליכם (שלום יעקב רבינוביץ) וגרשון בן זלמן לייב רוזנצווייג שכתב מסכת היתולית על המידות הלא מהוגנות ועל המעשים והמנהגים המכוערים, "אשר לא נקו מהם בני עמיריקא".

רוזנצוויג נולד בביאליסטוק בשנת 1861. הוא למד ועבד שם בתור מורה וב-1888 עזב לאמריקה כדי לבנות לעצמו עתיד חדש. הוא חי בניו יורק והתפרנס שם ממלאכות שונות: הוראה, עבודה בחנות נעליים וכתיבה בעיתוני היידיש. במקביל הוא פעל גם "לזכות את ישראל באמיריקע בעיתון עברי". למרות אהבתו לארצו הטובה והחדשה, הוא לא היה עיוור גם לחסרונותיה וכתב עליהם בסגנון הכתיבה המיוחד שלו, סגנון פרודי ועוקצני. במילותיו, הוא היה אחד מאותם אַמעריקנים "היודעים את הארץ הזאת ואת המחיה ואת ה ק ל ק ל ה  אשר בתוכה, ולא היושבים מעבר לים ורואים חלומות באמיריקה".

הפרודיה המפורסמת ביותר שלו היא "מסכת עמיריקא", גמרא היתולית שבה מובאת ביקורת על החומרנות ועל הדלות הרוחנית ועל רדיפת הבצע ועל שלטון הממון שגם הם היו חלק מחיי היהודים באמריקה.

 

מסכת עמיריקא מן תלמוד ינקאי, גרשון ראזענצוויג. ניו-יורק, 1892. חתומה על ידי המחבר

 

את ה"מסכת" כתב רוזנצוויג בלשון התלמוד, בנוסח של הגמרא ופירוש רש"י. כך למשל, "סוגיה" דמיונית של רוזנצוייג שואלת: למה עמיריקא?

ו"הגמרא" עונה: "כי באו בה ריקים ופוחזים והיא מקום של עמא ריקא (עם ריק וטיפש)". וגם: "כי היא ממרקת את עוונותיהם של בני אדם חוטאים שנעשים בה טהורים ושל בני אדם פסולים שנעשים בה מיוחסים".

ומסכת עמיריקא ההיתולית ממשיכה: "עשרה יוחסין עלו בראשונה לעמיריקא ואלו הן: רוצחים, גנבים, מוסרים, מדליקי בתים, מדפיסי שטרות, מוכרי נפשות, עדים זוממים, פושטי רגל, עוברי חרם ובנים סוררים ומורים. ויש אומרים אף נערות שנתפתו".

רוזצוויג גם מסביר שמסכת עמיריקא היא  חלק מתלמוד "ינקאי" (Yankee). למה ינקאי? על שם  היאנקים – תושבי המדינות הצפון מזרחיות בארה"ב, ו"על שם האזרחים שינקו תורת עמיריקא בילדותם".

מוזמנים לקרוא את דף התלמוד הינקאי , להרחיב ולהתפלפל בנושא:

 

הכל זהב

המהדורה הראשון של מסכת עמיריקא ראתה אור בניו יורק בשנת 1892, שהייתה גם היא שנת בחירות. הנשיא שנבחר אז היה סטיבן גרובר קליבלנד, הנשיא ה-22 וה-24 – הנשיא היחיד בהיסטוריה האמריקנית שנבחר לשתי כהונות לא רצופות. זו הייתה הכהונה השנייה שלו. קליבלנד היה ידוע בתור לוחם בשחיתות, אדם ישר כסרגל וקפיטליסט מושבע שתמך בהפחתת מכסים והאמין שהממשל הפדרלי צריך להתערב בכלכלה כמה שפחות.

חלק מקמפיין הבחירות שלו נסוב סביב מדיניות המטבע של ארה"ב. קליבלנד לחם אז בעד "תקן הזהב" – מעין "הצמדה של המטבע" לזהב – שבזכותה יכול היה כל אדם לגשת לכל בנק ולקבל זהב בעד שטר הכסף שלו. בתקופה שקדמה לכהונתו של קליבלנד, "הצמידו" את הדולר לא רק לזהב אלא גם לכסף, שהיה יציב פחות. הדבר גרם לטלטלות במשק שהמשיכו גם בכהונתו של קליבלנד ואף החמירו. שלא באשמתו של קליבלנד, הכהונה השנייה שלו ידועה בשורה של אסונות כלכליים: התמוטטות של חברת רכבות, סגירה של מאות בנקים, אלפי חוואים ובעלי עסקים שפשטו רגל, נפילת הבורסה ומשבר כלכלי עמוק. המשבר היה כה קשה עד שהוא ריסק את המפלגה הדמוקרטית וגרם לפילוג בשורותיה.

אז איך נבחר נשיא באמריקה? הנה כמה "סוגיות" הנוגעות לדבר שמובאות ב"מסכת עמיריקא", אפשר שאפילו בהקשר של אותה מערכת בחירות סוערת, ושל "תקן הזהב":

איך נבחרים נשיאים באמריקה?

"כל נשיא ונשיא שממנין בעמיריקא, על פי הגורל ממנין אותו. מאי גורל שוחד".

לפי הגמרא ההיתולית של רוזנצוויג, אין נשיא נבחר בלי ששיחד את מצביעיו ופיזר מזהבו "לבעלי הפוליטיקין".

והוא מוסיף ומפרש:

"מתני' הזהב קונה את הנשיא ואת השופט ורבי ינקא אומר אף את הנוגש"

ומיד לאחר מכן בא דיון למדני עמוק שסופו המסקנה: "מכאן שכל מי שיש לו זהב נעשה נחמד טוב וטהור".

לא מאמינים? "הסוגיה" לפניכם:

 

במסכות ההיתוליות וברשימותיו בעיתון, המשיך רוזנצוויג לכתוב סאטירה על חבלי הקליטה של המהגרים ממזרח אירופה ועל חייהם החדשים ב"עמיריקא".. הוא ידוע גם בזכות "מסכת כזבים" על מתיחות האחד באפריל וב"מסכת מסווה" על תחפושות לפורים.

רוזנצוייג נפטר בניו-יורק ב-1914, אך הוא לא נשכח ועד היום קוראי עברית חוזרים וקוראים בתענוג ביצירותיו מ"העולם החדש" של אז, שרלוונטיות גם בימינו אנו.

האוצר החבוי שהתגלה בספרייה הלאומית

לאחרונה התגלה כי ספר תנ"ך השמור בספרייה הלאומית, טומן בחובו איורים מרהיבים ונדירים

זה שנים רבות נמצא בספרייה הלאומית ספר תנ"ך יפהפה שהודפס באמסטרדם בשנים 1724–1728. הספר, שכולל את הטקסט המקראי ולצידו פירושים, נחשב עד היום לנדיר ביותר בשל גודלו ואיכות הנייר המשובח שלו. נוסף על כך, הספר יצא לאור בידי אדם מיוחס מאוד – הרב משה פרנקפורט, שהיה אב בית הדין של הקהילה האשכנזית באמסטרדם. הוא זה שהוסיף פירושים בכתב ידו לספר, ולכן זכה הספר לשם "ספר קהילות משה".

אספן הספרים סולומון (שלמה) יעקב פלורשיים, הוא שתרם את העותק המאויר לספרייה הלאומית לפני כחמישים שנים. פלורשיים, יליד העיר המבורג שבגרמניה, עבד בתור בנקאי באמסטרדם, ובתקופת מלחמת העולם השנייה נשלח למחנה טרזיינשטט ונכלא בו. בסוף המלחמה הצליח יעקב להשיב לעצמו כמה פריטים מספרייתו הפרטית, שכללה בין השאר כתבי יד, ספרים מראשית הדפוס וחפצי יודאיקה נדירים נוספים. כמה שנים לאחר שעלה לארץ, הוא תרם חלק מאוסף הספרים שלו לספרייה הלאומית.

לאחרונה, חוקרת אמריקאית בשם ריצ׳ל קופפרמן הגיעה לספרייה הלאומית בירושלים. קופפרמן, ששוקדת על עבודת הדוקטורט שלה באומנות יהודית, גילתה היבט נוסף במחקרה שהופך את הספר לפריט נדיר ויקר ערך במיוחד: היא מצאה שהאיורים המרהיבים בספר נדירים ומיוחדים, ולמעשה – האומן שצייר אותם, יצר איורים כאלו רק בעוד ספר אחד נוסף שנמצא בישיבה יונברסיטי.


ייחודם של האיורים היפים הוא בדרך שבה הם צוירו, ובהיותם עדות נדירה ומרשימה לדרך שבה נוצר הדפוס העברי בתחילת המאה ה-18, כאשר הייתה אמסטרדם למרכז העולמי להדפסת ספרי קודש.

גילויה של קופפרמן מתבסס על העובדה שכל אחד מספרי התנ"ך הזה נפתח במשבצת ריקה, שבה האומן כותב את המילה הפותחת (בראשית, שמות, ויקרא…) בטכניקה המדמה גילוף בעץ . זאת ועוד – אותה מילה הפותחת כל אחד מהספרים המקראיים צוירה באופן המבטא רעיון תנ"כי מסויים – ציפורים ובעלי כנף; סיפור יציאת מצרים; ארמוני דוד ושלמה המלך וכדומה.

"הודות למחקר המעניין של ריצ׳ל קופפרמן נודע לנו שהתנ"ך הקרוי "מקראות גדולות – קהילות משה", הוא בעצם מהדורה מיוחדת שלמיטב ידיעתנו יש רק עוד אחת כמותה בעולם", מסביר ד"ר יואל פינקלמן, אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, ומוסיף: "על פי הנושאים וסגנון הציור ניתן להסיק שמדובר באומן יהודי שככל הנראה לא הרבה לאייר כתבי קודש , אך גם המעט שעשה מלמד על אומן מוכשר ויצירתי מאוד שפותח לנו צוהר, ומזמין אותנו לגלות פרטים חדשים על האומנות היהודית לפני כשלוש מאות שנים".

 

כתבות נוספות

סיפורו של המחזור העתיק שניצל בליל הבדולח ושרד את הגסטאפו

הצצה לתעשיית הזיופים המשגשגת של כתבי יד מארצות ערב

הגלגל שיעניק לכם כוחות על