"תתברך אם הילד בעבד ומשרתת": שירי הלידה של נשות יהדות תימן

"אילו ראיתן, הוי אחיותיי! מה שחוויתי בעת הלידה": בשירים ששרו נשים יהודיות בתימן הן החזירו לעצמן את קולן המושתק והישירו מבט אל קשיי הלידה והחיים בחברה פטריארכלית

נערות עולות. נדב מן, ביתמונה. מאוסף עליית תימן. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

במהלך התחקיר שלנו על הולדת עזרת הנשים בבתי הכנסת למדנו כי בקהילות יהודי תימן לא היו עזרות נשים. יותר מזה, נשים בתימן הודרו באופן גורף למדי משותפות בחיי הדעת ומעולם לימוד התורה.

אורח החיים הזה עורר בנו סקרנות, וכך קראנו בעבודת הדוקטורט של ד"ר ורד מדר כי דרכן של נשים בתימן להחזיר לעצמן את קולן המושתק והממושטר הייתה בשירים שחיברו ושוררו. בכתבה נתמקד בשירים ליולדת, אך הנשים בתימן שרו שירים בכל מיני נסיבות ואירועים. בשירה הן הביעו את עצמן, את עולמן הפרטי ואת רחשי ליבן בהקשרים מגוונים. הן עשו זאת גם בחברת הנשים – בחיק המשפחה או בהתכנסויות חברתיות בטקסי מחזור החיים – וגם לבדן, למשל כשעמלו מדי יום על טחינת הקמח טרם עלות השחר.

לפני שנצלול לשירה עצמה, נספר מעט על חיי הנשים בתימן. בקהילות תימן נהגו להסתיר את ההיריון כל עוד היה אפשר, אפילו מהמשפחה הקרובה. האישה שיתפה רק את הנשים הקרובות לה ביותר: אימה, חמותה, חברותיה-שכנותיה, והן שימשו לה יועצות, ובהמשך סועדות. הבושה מהוצאת המעשה המיני אל הגלוי והפחד ממזיקים ושדים חברו יחדיו וגרמו להסתרה. השמלות הרחבות עזרו לנשים להסתיר את הבטן ההולכת ותופחת. ממילא לא היו בגדי היריון מיוחדים. מה גם שנשים הרות יצאו לעבוד בדרך כלל ממש עד הלידה.

צעירה שעלתה לישראל. צילום: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גם הלידה עצמה התקיימה בחשאי ובניסיון משותף של היולדת, המיילדת ובני המשפחה לשמור את הלידה בסתר. בהתחשב בחוסר ההכנה של היולדת לקראת הלידה ובגיל הצעיר מאוד שבו חיתנו נשים בתימן, הלידה הראשונה נזכרה לרוב כחוויה מבלבלת הכרוכה בחוסר אונים רב. הנשים שהתקבצו סביב היולדת העבירו לה מסר ברור שעליה להתאמץ שלא לצעוק ולהשמיע קול. לפי האמונה העממית בקהילות תימן, אם בעת צירי הלידה יישמע קול היולדת באוזני עוברי אורח, יתארכו כאביה והלידה תסתיים רק כאשר ישובו השומעים לביתם.

נוסף לציפייה להימנע מצעקות, המיילדת נמנעה מלגעת פיזית ביולדת או בעובר המפלס את דרכו בתעלת הלידה "שמא יישברו עצמותיו הרכות". בהיעדר ידע רפואי מתקדם, הוצעו לאישה המתקשה ללדת תרופות מגוונות. בהן היו מאכלים כגון אתרוג שנטלו בסוכות; משקאות כמו יין מיושן שנתפס כמועיל לחימום הגוף ולשיפור זרימת הדם; וגם שלל קמעות וסגולות דוגמת אבנים טובות, תליית מרור של ליל הסדר על צוואר היולדת, הנחת מטפחת ספר תורה על ראשה או קשירת נייר ובו שמות ארבעים קדושים על ירכה.

מזל טוב: יצאה בידיים מלאות

בסופה של לידה מוצלחת, אם לרך הנולד ולאימו שלום, החלו הטקסים לכבודם של היולדת והנולד. מרגע זה ההסתרה והבושה שבהיריון ובלידה הוחלפו בחגיגות. כבר בשעת חיתוך חבל הטבור, היו הנוכחות מצהללות ושרות. לצהלולים, חַגַּר בתימנית, הייתה מטרה כפולה: לעדכן את הסביבה במתרחש ולהרחיק את השדים האורבים ליולדת ולתינוק. אך הייתה גם מטרה נוספת ולא מוצהרת: להטביע כל רגש או תחושה קשה של היולדת.

החודש שלאחר הלידה נודע כחודש היולדת, ובו הרעיפה עליה הסביבה מזון מחזק ומענג, תכשירים, מנוחה ופינוק כדי שתשוב לקהילה לאחר בידודה – חזקה, בריאה וחביבה על בעלה. בשירי הלידה של הנשים חוזרת שוב ושוב האמונה שבמשך החודש הראשון קברה של היולדת פתוח. מאמצי הקהילה נתונים להרחיק אותה ממנו. לכן, בין היתר, משגיחים שלא תצא את ביתה שלא צורך, ואף פעם לא לבד.

בתום החודש מצוין "יום אלְוַפֵא" – יום הסיום. זהו היום שבו תופסות המשוררות עם שירי הלידה שלהן את מקומן. הכינוי המודרני "משוררות" (בשונה מזמרות או מבצעות) הוענק לנשים הללו משום שהיצירה המיוחדת שלהן לעולם אינה חוזרת על עצמה. השירים ששוררו הנשים בטקס יום הסיום הורכבו מחרוזים ששזרו לפי ראות עיניהן. לעתים יצרה המשוררת את החרוזים בו במקום, אך במקרים רבים שילבה שורות ששמעה ושוררה בעבר ויצרה גרסה חדשה לחלוטין. כך יצא שלשירים הללו, שהושרו בעל פה ולא הוקלטו או הועלו על הכתב, מעולם לא התקבע נוסח אחד.

השמועה נפוצה בעיר

בשיר היולדת שהקליט הזמר המנוח שלום צברי הוא מבצע את השיר יא-ואלדה, יא-ואלד! (הו יולדת! הו לידה!). השיר מברך את היולדת בבריאות ומספר כי "השמועה נפוצה בעיר – כבר נולד לאדוני בן". לאחר מכן מונה השיר את כל התפנוקים שראויה להם אם הילד: עבד ומשרתת ("המשרתת לטחינה והעבד לביקור"), דייסה משובחת מדי יום, חמאת בקר מדי בוקר, עופות מן הכפרים, נתח כבש מדי לילה, דבש מתוק, קפה משובח, קומה עליונה וספה לשכב עליה, מצעים מאירופה, כריות גבוהות ועוד ועוד…

אפשר שהמאכלים המיוחדים ושאר התפנוקים שלפי השיר מגיעים ליולדת קשורים ישירות לתקופת ההיריון, שבמהלכה כונו רבות מהנשים ההרות "וָאחִמֵה" – אישה הרה המשתוקקת לדבר מאכל מסוים. את הבקשה הזאת צריך הבעל למלא כמעט בכל מחיר, כדברי הפתגם התימני העממי: "תן לי משהו לאכול כדי שהילד לא ייוולד שתום עין". הזכות והצורך למנוחה והתפנקות נשמרים גם אחרי הלידה למען בריאותם והתחזקותם של היולדת והיילוד.

לשיר שהקליט צברי יש גרסאות רבות. גרסתו התברכה בפירוט רב של התפנוקים ליולדת ובטון אופטימי וחיובי, אך גם היא מספקת הצצה מרומזת לחיי הנשים בתימן: מצד אחד הן עמלו שעות רבות ביום במלאכות פיזיות קשות כמו טחינת הקמח, שאיבת מים מהבאר וכביסה במקור מים קרים, ולכן נחשב חודש היולדת לזמן של מנוחה והתפנקות. ומצד אחר, בשיר חוזרת שוב ושוב ברכה לבריאות היולדת. בגרסאות נוספות לשיר ההתעקשות על בריאות היולדת מוארת באור אחר, טרגי יותר.

בגרסה אחרת, ששרה יונה עוזרי עבור מחקרה של מדר, מתבוננת המשוררת ישירות בקשיי ההיריון. לפנינו פתיחת השיר בתימנית, ובצד כל שורה התרגום לעברית:

 

יא-ואלדה, יא-ולאד! אלא יא חוק ממלי זבאד!

הו יולדת, הו לידה! הו קופסה ממולאת "זאבד" (בושם ריחני מאוד המיועד לנשים בלבד, ח"מ)

 

לא תפרחי באלקמיץ, אלא ולא בלבס אלערס

אל תשמחי בגלימה ולא במלבוש החתונה

 

יא-פארחה באלחיבאל, אלא חיל אלוילאד, איחמדי!

הוי השמחה בהיריון בעת הלידה, שבחי (לאל)!

 

עאד בוה חיבאל ווילאד, אלא הו ימחל אלסאעידין

עוד יהיו היריון ולידה הוא מחליש את שתי הזרועות

 

הו ימחל אלסאעידין, אלא ויכלי אלצדר דוף

הוא מחליש את שתי הזרועות והוא מותיר את החזה כמו תוף

 

יצלח ליאום אלולד, אלא אלעבד ואלגאריה

תתברך אם הילד בעבד ומשרתת

 

מעמד זמני של מלכה

נחזור לטקס "יום אלְוַפֵא", יום הסיום של חודש היולדת.

מתוך האירועים המגוונים במעגל החיים שלכבודם נשות יהדות תימן שרו שירים, במחקרה התמקדה מדר בשירי המוות והלידה. לכאורה אלו שתי נקודות הזמן המרוחקות ביותר זו מזו, אך בשירת הנשים בתימן הן מופיעות זו לצד זו.

בין שבועיים לחודש אחרי הלידה עורכות נשות הקהילה מסיבה לכבוד היולדת. האם הטרייה לובשת בגדי כלה, מכסה את אצבעותיה בטבעות ועונדת את כל תכשיטיה. חברותיה ושכנותיה צובעות את ידה בצבע שחור המסתיים בציור רקמה בשורש כף היד, ועל מצחה הן מדביקות מטבע זהב נגד עין הרע. עכשיו, משעברו השבועות הראשונים הנחשבים למסוכנים במיוחד ליולדת ולתינוק, היולדת נשענת על כיסא מרופד כרים וזוכה למעמד זמני של מלכה. גם ביתה מקושט בצורה מיוחדת. בחדר המסיבה מציבים על מדף בקבוקי בשמים מיוחדים, שלהם סגולה לגירוש שדים ורוחות רעות.

הפחד מפגיעה של יצורים על־טבעיים ביולדת ובתינוק אינו ייחודי לנשות תימן. מי מאיתנו שמכירים את ההיסטוריה של הקמעות היהודיים נזכרים בוודאי בקמע הנפוץ ביותר בעולם היהודי – הקמע לשמירה על היולדת והוולד מפני פגעיה של לילית, אשת האדם הראשון.

קמע ללידה עם תיאור אדם וחוה, הקמע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. אמסטרדם, 1700 בקירוב. מתוך הספר "לכל הרוחות והשדים", עורך: פיליפ ווקוסבוביץ

אז מה מייחד את טקס הסיום של חודש היולדת בקהילות תימן? נוסף להיותו חגיגה "רגילה", מדובר בטקס לגירוש שדים, ובמיוחד שדה מסוימת בשם "קַרִינִיֵה". השדה הזו מתוארת כמעין תאומה של היולדת, שילדה בעצמה, נדבקת אל גוף היולדת וניזונה מהאוכל שלה. טקס הסיום נועד לסלק אותה למשך שלוש שנים בערך, הזמן האידיאלי בעיני הקהילה בתימן להבאת ילד נוסף לעולם.

בתום החגיגה בבית היולדת, יוצאת האם לרחוב והתינוק בידיה. היא פוסעת עם הילד מספר פסיעות וזורקת מאחוריה את הבושם שהובא לביתה במטרה להרחיק את קַרִינִיֵה.

לכל אורך הטקס משוררות הנשים את שירי הלידה. בשיריהן מתוארת הלידה כסכנת מוות ליולדת כמו גם לעובר. השירים של נשות תימן מישירים מבט אל קשיי החיים של נשים בחברה פטריארכלית. בטקסט אין אידיאליזציה של חוויות הגוף הנשי, לא בנישואים ולא בלידה. הנשים המשוררות היו ערות לפגמי הגוף לאחר הלידה ולסכנת המוות המרחפת מעל היולדת והוולד. לצד השתיקה שגזרה החברה על הקול הנשי בעת הלידה, כמו גם על חוויות הגוף הנשי המדמם (הווסת, ליל הכלולות, הלידה), השירה שימשה כלי תרפויטי, וסביבה התכנסה קהילת הנשים ויצרה מרחב מכיל לחוויות מושתקות. המשוררות מילאו תפקיד חברתי רב עוצמה וחשיבות, וקולן הוא שסימן את גבולות המיכל המרפא עבורן.

 

הכתבה מבוססת רובה ככולה על עבודת הדוקטורט של ד"ר ורד מדר, "שירי נשים מתימן ליולדות וקינותיהן על מתים: טקסט, גוף וקול". הכתבה נכתבה בעזרתה של מדר.

 

לסיום נביא הקלטה של השיר נבדע באסם אלאלאה, אלא בצירוף מילות השיר בתימנית ובעברית:

 

נבדע באסם אלאלה, אלא אלחי בעד אלממאת

נתחיל בשם האלוה החי לאחר המיתה

 

לו דובצורין, יא-כאות, אלא מא-רית חיל אלוילאד

אילו ראיתן, הוי אחיותיי! מה שחוויתי בעת הלידה

 

אוחית עצמי פלת, אלא ואלמות מיני דפר

חשתי רפיון בעצמותיי והמוות הסתער עליי

 

אוחית עצמי פלת, אלא ואלגמארה תיכתסיר

חשתי רפיון בעצמותיי […] מתמעטת.

 

קד כאן קובירי פתח, אלא וארתגית אלמוחצורה

קברי כבר היה פתוח והמיילדת נשאה קולה

 

עאוד קובירי סרור, אלא הנאץ' ביאלעפיה!

הוי המצהללת ליולדת יבורך פיך בבריאות!

 

יצלח לאום אלולד! אלא סבעה גוצון ואפיה.

תתברכי, אם הילד! בשבעה בדים שלמים.

"בקיץ הזה תלבשי לבן": נעמי שמר בוחרת באהבה

כשנעמי שמר כתבה את הפזמון של "בקיץ הזה תלבשי לבן" היא לא חשבה על ימין ועל שמאל, אלא על כך שגם בחירות יכולות להיות מעשה רומנטי ומלא אהבה. "בקיץ הזה תלבשי לבן" הוא שיר אחר על בחירות – הבחירה בבחירי ליבנו

אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאֶת בִּי תִּבְחֲרִי
וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב
כִּי בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.

המוזיקה הישראלית הנפיקה כמה וכמה שירים פוליטיים במהלך השנים, כאלו שבאופן ישיר, או עקיף, מתחו ביקורת על הנעשה בארץ ועל נבחריה, אבל שיר הבחירות הזה מפזם מנגינה שונה לגמרי.

כשנעמי שמר כתבה את הפזמון של "בקיץ הזה תלבשי לבן" היא לא חשבה על ימין ועל שמאל, אלא על כך שגם בחירות יכולות להיות מעשה רומנטי ומלא אהבה.

למרות מילותיו, השיר הזה לא קשור לבחירות פוליטיות, ובכלל נכתב לאחר שנעמי שמר ז"ל קיבלה השראה מכתבת אופנה(!) החוזה טרנדים לקיץ הקרוב. בתה של שמר, הללי (ללי) שמר, סיפרה לנו על מה שהצית במוחה של נעמי שמר את הרעיון לשיר יפה ומלא תקווה: "ההשראה לשיר היתה כתבת עיתון בתחום האופנה שבישרה 'בקיץ הזה תלבשי לבן'". הטרנד האופנתי שנפרש בכתבה הזכיר לנעמי שמר את החולצות הלבנות מילדותה ונעוריה "שהיו סימן לחגיגיות ואופטימיות והישרו אווירה של חג: הבנים לבשו חולצה לבנה מחוץ למכנסיים, ואילו הבנות התקשטו בחולצה לבנה רקומה", אומרת ללי.

השיר בכתב ידה של נעמי שמר

"מתוך התחזית האופנתית, אמא שלי הפליגה לשיר מאוד רומנטי", סיפרה ללי שמר. כאן המילה "בחירות" שימשה כמשחק מילים שמדגיש את ההדדיות הזוגית. "גם משפטים כמו 'נצא מן הדעת בקיץ הזה ואח"כ נדע שלווה', מקפלים סיפור אהבה שלם שמתחיל בסערה עד להגעה אל הנחלה, ואולי אל החתונה".

השיר "בקיץ הזה תלבשי לבן" התפרסם בביצועם המופלא והמשותף של "הדודאים" ו"הפרברים". יוסי חורי, מצמד ה"פרברים", מספר שבאחת ההפעות המשותפות לשני הצמדים, הוא מצא את השיר בתיק הגיטרה של ישראל גוריון, שם ישב כמה חודשים. חורי התלהב מיופיו של השיר: "היה לי ברור שאנחנו שרים את זה ביחד, בגלל שהופענו ביחד באותה תקופה."

השיר יצא אל גלי האתר בשנת 1985, אבל נכתב לפני כן, כנראה ב-1984, שהייתה שנת בחירות. "הן התקיימו בקיץ, למרבה הפלא, בחודש יולי, עיתוי שהיום נמנעים ממנו בכל מחיר מחמת חופשות ופגרות הקיץ." אומרת ללי שמר, "סביר שהבחירות היו באופק בזמן כתיבת השיר אבל בשיר עצמו הן מגויסות מהעולם הכללי לתחום האישי, לחתונה. הזוג בוחר זו את זה ונהיה לרוב."

אבל הביצוע המוכר של הפרברים והדודאים לא היה הביצוע הראשון של השיר. נעמי שמר נתנה את השיר במקור ליוסי בנאי, שאף הקליט לו ביצוע מקסים, שלא כל-כך הצליח.

"נראה לי שהביצוע של בנאי הופיע רק בתקליט שדרים ב-1984 – שנת הבחירות – ולא זכה לתהודה. בכל אופן, אמא נעמי לא הניחה לשירים מוצלחים להישכח", אמרה ללי. "סמוך לכך שני הצמדים המשובחים – הדודאים והפרברים – חברו לרביעייה קולית, והזמינו מאימא שיר. כמו בהרבה מקרים אחרים, 'ההזמנה החיצונית פגשה הזמנה פנימית' כלשונה, ונוצר השיר הזה שמושר בחתונות ובחג השבועות בגלל הלבוש הלבן".

לנעמי שמר עצמה היו כמה שמלות לבנות שהיא אהבה במיוחד, ואפשר לראות אותה לבושה לבן בכמה הזדמנויות.

נעמי שמר לובשת לבן בירושלים, 1967. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שיהיו לנו רק בחירות טובות, אמן.

המילים המלאות של השיר:

בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
תַּחְשְׁבִי מַחְשְׁבוֹת בְּהִירוֹת
אוּלַי תְּקַבְּלִי מִכְתַּב אַהֲבָה
אוּלַי נַעֲשֶׂה בְּחִירוֹת.

אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאֶת בִּי תִּבְחֲרִי
וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב
כִּי בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.

בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְכָכָה תֵּצְאִי לְבַלּוֹת
בַּקַּיִץ הַזֶּה נַעֲשֶׂה חֲתֻנָּה
וַיְהִי חֶלְקֵךְ עִם הַכַּלּוֹת.

אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאֶת בִּי תִּבְחֲרִי
וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב
כִּי בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.

נֵצֵא מִן הַדַּעַת בַּקַּיִץ הַזֶּה
וְאַחַר כָּךְ נֵדַע שַׁלְוָה
יִקְרֶה לָנוּ נֵס בַּקַּיִץ הַזֶּה
אִם רַק תִּלְבְּשִׁי לָבָן.
אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאֶת בִּי תִּבְחֲרִי
וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב
כִּי בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.

אסתר המלכה: למה נשכחה הזמרת הגדולה אסתר גמליאלית?

היא הייתה הזמרת הגדולה בתקופתה, גדולה יותר אפילו משושנה דמארי. טשרניחובסקי קרא לה "אסתרק'ה", וכולם קראו לה "הזמיר הארצישראלי". סיבובי ההופעות שלה הביאו אותה גם לביירות ולדמשק, אז מדוע פרשה אסתר גמליאלית מחיי הבמה כשהיא רק בת 22? סיפורה של הכוכבת הגדולה ביותר של היישוב העברי שנעלמה מהעין ומהלב של צלילי ההיסטוריה

1

אסתר גמליאלית. מתוך הקובץ "במה עברית", סוף שנות ה-30, ויקיפדיה

קצת כמו כוכב שביט, כך גם אסתר גמליאלית חלפה בשמי תרבות הזמר הארצישראלית. היא נסקה לכוכבות במהירות ובאותה מהירות גם דעכה. על שמה של גמליאלית רשומה שורה ארוכה של להיטי זמר ונכסי צאן ברזל כמו "שני שושנים", "הטנדר נוסע", "גדליה רבע איש", "בכרם תימן" ו"אל נא תגידי לי שלום". קולה הערב כיכב גם בכמה שירי ילדים אלמותיים כמו "הודי חמודי" ו"שעון בן-חיל". גמליאלית נשכחה עם השנים, בעוד שמן של זמרות אחרות מאותה תקופה, כמו שושנה דמארי, נשאר צרוב בתודעה הקולקטיבית הישראלית.

1
אסתר גמליאלית. צילום: זאב אלכסנדרוביץ'. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנות השמונים – יותר מארבעים שנה לאחר שעזבה את הבמה – עוד היו מי שהתגעגעו אליה. אבל מליבו של הקהל הרחב – וגם של מעצבי התרבות במדינה – היא נשתכחה. בריאיון נדיר שנתנה באותם ימים לעיתון "חדשות", התוודתה על התחושה שגם אם זוכרים את שיריה, שכחו אותה: "כשהיה 40 שנה למדינה, הלכו והביאו מלונדון את עפרה חזה במיוחד שתשיר 'הטנדר נוסע'. אותי שכחו. זה כאב לי נורא. לבי בכה". גמליאלית לא הייתה קוריוז חולף – היא שרה כאמור להיטי ענק שמוכרים גם היום, היא זכתה לכינוי הנדיר "הזמיר הארצישראלי" והיא נחשבה לממשיכתה של ברכה צפירה האגדית. למעשה, היא הייתה החוליה המקשרת בין צפירה ובין שושנה דמארי ומגיע לה שימשיכו לספר את הסיפור שלה – סיפורה של אגדת זמר ישראלית. 

גמליאלית נולדה במצרים ב-13 במרץ 1919. במקרה באותה שנה חלה באותו יום תענית אסתר ומכאן קיבלה את שמה. שני הוריה, יוצאי תימן, היו אז בדרכם לארץ-ישראל המנדטורית. המשפחה התיישבה בתל אביב הקטנה, באוהל בנווה צדק ליד קולנוע עדן. היא הייתה הסולנית במקהלת בית הספר "גאולה" והמורה לזמרה, דוד מערבי, ניבא לה הצלחה.

באחד מהריאיונות שקיימה, סיפרה כי כבר בילדותה נהגה לזמר בכל הזדמנות את שירי הזמרת האהובה עליה ברכה צפירה. בשנת 1936, בת 16 בלבד, עלתה לראשונה על במה "אמיתית". הכל התחיל בעקבות מודעה שראתה ברחוב ללהקת המחול של רינה ניקובה, חלוצת הבלט הישראלי. שלוש שנים קודם לכן הקימה ניקובה את להקת הבלט התנ"כית, שכללה שבע רקדניות והעלתה על הבמות מופע ריקוד ושירה. גמליאלית התקבלה ללהקה ושם התבלטה בזכות כישרון השירה שלה וקולה הערב. עולם המחול לא עניין את גמליאלית, שמעולם לא למדה שירה באופן מקצועי, ופשוט נהנתה מההזדמנות לשיר במסגרת הלהקה. הלהקה זכתה לביקורות אוהדות ויצאה לסיבוב הופעות גדול שהגיע אפילו עד לאולמות ביירות ודמשק.

1
מתוך ביקורת על אסתר גמליאלית שהתפרסמה בדבר, 7 ביולי 1950

יו מאסט גו טו אמריקה!

העיתונאי גרשון סווט, ששמע את זמרתה בהופעה, המליץ עליה לתחנת הרדיו "קול ירושלים" וכמוהו גם העיתונאי אליעזר לוברני. בעקבות ההמלצות החמות היא הוזמנה לשם לשיר משירי מרדכי זעירא בשידור חי וישיר בערב ראש השנה 1937. הגייתה המדויקת, הקול בעל הגוון החלילי והחן שבזמרתה, כבשו את לבבות המאזינים. בין אלו שנצמדו למקלט הרדיו היה גם שחקן תיאטרון "המטאטא" יוסף גולנד, שמיד הזמין אותה ללהקה למבחן בד תחת עינו הבוחנת של בצלאל לונדון (אביו של ירון לונדון). היא התקבלה כמובן. במקביל להצלחתה ב"מטאטא", הופיעה גמליאלית גם כחלק משלישיית זמר עם יעקב טימן ושמואל רודנסקי, ויחד עם משה וילנסקי הופיעה ביישובי חומה ומגדל. קול הזמיר שלה לא הותיר שום אוזן אדישה – אפילו השחקן היהודי זוכה פרס האוסקר, פול מוני, שביקר בארץ-ישראל בפברואר 1938, התרשם עמוקות מהופעתה בפניו בנשף הפרידה שנערך לכבוד עזיבתו את הארץ. היא הותירה על מוני רושם כה עז עד כדי כך שהציע לה לנסוע ולנסות את מזלה בארה"ב – "יו מאסט גו טו אמריקה!", אמר לה. אבל לגמליאלית היו חלומות אחרים והצלחתה בארץ היתה מסחררת.

1
חברי "המטאטא" עם השחקן פול מוני, פורסמה בחוברת הגלגל 11.10.1945, אסתר גמליאלית יושבת בשורה התחתונה, שלישית מימין. מתוך ויקיפדיה

תיאטרון "המטאטא", במסגרתו הופיעה גמליאלית, הופיע בכל הארץ במופע סאטירי, וזכה להצלחה רבה ביישוב היהודי הקטן. בין להיטיה בתקופה זו היו "שיר המטאטא", "שיר הטנדר" ו"גדליה רבע איש". שאול טשרניחובסקי, שקרא לה אסתרק'ה, החמיא לה נרגשות אחרי שצפה בה מבצעת את שירו "בת הרב" בלוויית מלחין השיר, נחום נרדי, על הפסנתר. גם אלתרמן וזעירא כתבו לה שירים, למשל את "גדליה רבע איש", עליו העידה ששילמה לירה וחצי, שהיו הון בתקופתה, וגם את השיר "ליל גליל" שאותו שרה במופע ששינה את מהלך חייה לתמיד.

בשנת 1939, אחרי מופע "נשף הגליל" שנערך דווקא בנס ציונה, התייצב מולה השומר אביגדור יוסיפון, שנחשב נועז ויפה-תואר, ואמר לה ישירות – "אני רוצה אותך". לימים סיפרה בריאיון שכל ניסיונותיה להתחמק ממנו עלו בתוהו. הוא פשוט חיזר אחריה ללא הרף במשך כשבועיים, עד שהודתה כי התאהבה בו גם והסכימה להצעת הנישואים שלו. הזוג התחתן והתיישב במושב בית עובד. לאחר מכן גמליאלית עוד הופיעה מדי פעם, בעיקר עם נחום נרדי, שגם כתב לה בתקופה הזו את הלהיט "אל נא תאמר לי שלום". נרדי רצה שיטוסו למסע הופעות בארה"ב, אך גמליאלית הסכימה להופיע רק בארץ ובמשורה. עם לידת בנה הבכור, התמסרה לגידולו ולטיפול בבית ובמשק, ונטשה את הקריירה המזהירה שחיכתה לה, למעט גיחות ספורדיות אל הבמה אחת לכמה זמן. "הזמיר הארצישראלי" שזרח בשמי הזמר בארץ, נעלם באותה מהירות בה פרח.

1
מודעת הברכה של חברי לרגל נישואי אסתר ואביגדור. מתוך "דבר", 4 ביולי 1939

בקריאה מודרנית אפשר אולי לתרגם את בחירתה של גמליאלית בחיי עקרת בית על פני קריירה מוזיקלית לביטול עצמי, אבל נראה שגמליאלית עצמה לא ראתה זאת כך. אמנם שנים לאחר מכן, בריאיון לנרי לבנה בעיתון "חדשות", אמרה ש"הקנאה היא מחלה ממארת" – ולא יספה – אך גמליאלית נשאבה לחיי המשפחה. בהתחלה עוד המשיכה מדי פעם להגיח למחוזות השירה הישראלית. בשנת 1947, למשל, השתתפה בפסטיבל הנוער הראשון בפראג עם השיר "שולמית" ומשם הסכימה להצעה להופיע באירופה מול יהודים ניצולי שואה. אבל אחר כך סירבה להצעות להופיע בפסטיבלים במוסקבה ובוורשה, ומדי פעם הסכימה להשתתף במסיבות פרטיות. בזמן מלחמת השחרור היא הופיעה בבית החולים בלינסון בפני פצועים ואחד הרופאים נהג לומר לה כי הופעותיה מיטיבות עם הפצועים יותר מאשר זריקה. 

אולי עזבתי את הבימה מוקדם מדי

בשנת 1952 עבר הזוג יוסיפון וגמליאלית לרמת ישי ושם השתקעו. בריאיון ל"מעריב" משנת 1960, הודתה גמליאלית כי היא טוטאלית בהתמסרותה לאימהות, ובכך למעשה "פינתה מקום לשושנה דמארי". עד כדי כך היא שקעה באלמוניותה שלשכניה במקום מגוריה החדש כלל לא היה מושג מי היא. באותו ריאיון העלתה הרהורי חרטה מסוימים: "אולי עזבתי את הבימה מוקדם מדי. בשנים הראשונות כאב לי לפעמים מאוד. הרבה מראשי העדה שלי ניסו לשכנע לחזור. אבל היה לי ילד ואחריות. כעת אני פוחדת. אני רוצה להיות כמו פעם – וזה לא ייתכן. הקהל אחר. את מצעד הפזמונים הגישו לי על מגש נוח…אשמח מאוד להופיע מפעם לפעם אם זה לא יפריע לחיי המשפחה שלי. הייתי רוצה גם להקליט – בעלי וילדיי אוהבים מאוד את תקליטיי והתקליטים הישנים כבר שחוקים. אבל לחזור לגמרי? להתחיל הכל מחדש? כבר עברו השנים".

1
אסתר גמליאלית. צילום: זאב אלכסנדרוביץ'. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

עשור לאחר מכן נשמעה גמליאלית החלטית הרבה יותר. "משום מה יש דעה קדומה שאביגדור לא מרשה לי לשיר וזה לא נכון," אמרה גמליאלית בריאיון ל"מעריב", שהתפרסם לאחר הופעה נדירה במועדון הזמר ברדיו, הופעה שהתקבלה על ידי הקהל באהדה בלתי רגילה. "אני פרשתי כשהייתי בשיא. לא אהבתי את חיי הבמה, הם לא התאימו לי. לא יכולתי לחייך מאונס והעיר הייתה מלאה בנחשים…20 שנה הייתי טבועה בקלחת הבית. חקלאית, עקרת בית. אוהבת סדר וניקיון, אוהבת לבשל, לתפור ולרקום. ועכשיו הילדים גדלו". 

מעניין אולי להשוות בין הקריירה של גמליאלית לזאת ש"תפסה את מקומה" – שושנה דמארי. בניגוד לגמליאלית שהתמסרה להורות, דמארי בחרה אחרת. כשעמדה מול אותה התלבטות בחרה דמארי דווקא לנסוע לחו"ל לתקופות זמן ארוכות והשתתפה בסיבובי הופעות ארוכים הרחק מבתה היחידה. דמארי ספגה לא מעט ביקורת על כך, אך זה היה המחיר עבור קריירה בת עשרות שנים.

1
אסתר גמליאלית. ילום: זאב אלכסנדרוביץ'. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גמליאלית, כאמור, המשיכה בחיי הבית ומיעטה להופיע. בשנת 1993, אחרי שלקה בעלה בשבץ מוחי, החליט יוסיפון כי אין טעם בחייו. הוא הודיע לאסתר כי דאג לה לכל ושכלום לא יחסר לה והתאבד בירייה בראשו. אסתר המשיכה לחיות בגפה ברמת ישי עד למותה בגיל 93, ב-17 באוקטובר 2012, רחוקה מחיקו המחמם של הזיכרון הציבורי. עשור לאחר מותה זה הזמן לזכור ולהזכיר את הכישרון, הפוטנציאל וההחמצה שהיו מנת חלקה של הזמרת הנפלאה הזו.

אם תרצו להעיר על האמור בכתבה או להוסיף דבר מה, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

כשרון בלתי ניתן לחיקוי: נגן הקאנון יוסף זערור

יוסף זערור היה נגן קאנון מוכשר ששימש שנים רבות כמנהל המוזיקלי של רשות השידור בעיראק. עם עלייתו ארצה הוא נאלץ להיאבק על מקומו, אולם כשרונו הרב הוביל אותו להצלחה מחודשת גם בישראל

יוסף זערור בקונגרס קהיר 1932

יום אחד, במהלך חזרות של תזמורת המקאם העיראקית של רשות השידור הישראלית, ראה נגן הקאנון יוסף זערור נגן קאנון אחר, אברהם סלמן, יושב מאחורי הדלת ומנסה לחקות את נגינתו המופלאה של זערור. זה האחרון יצא אליו, ואמר לו בדרך הלצה עיראקית ססגונית: "מה אתה עושה, ילד? מנסה לחקות את הנגינה שלי? להעתיק ממני?". ההלצה מרככת את המצב הקשה, שבו תלמיד מנסה לתפוס את המקום של רבו, משום שאת אברהם סלמן זערור הכיר עוד בעיראק, כשזערור היה המנהל המוזיקלי של רשות השידור העיראקית וסלמן היה נגן צעיר. זערור נהג לקדם נגנים צעירים ומוכשרים, בעיקר מקרב הקהילה היהודית, ואברהם סלמן היה אחד מהם.

תזמורת רשות השידור העיראקי 1936

יוסף זערור נולד ב-1902 למשפחה אמידה בבגדאד. מגיל צעיר גילה כישרון מוזיקלי, ובגיל 18 קנה לעצמו את הקאנון הראשון שלו. הוא התמחה גם בנגינה בכינור ובצ'לו. ב-1932 השתתף יחד עם נגנים עיראקים נוספים (כולם יהודים) בקונגרס המוזיקה הערבית הראשון בקהיר. הקלטה נדירה מקונגרס זה מצויה באוספי הספריה הלאומית. בהקלטה שומעים את נגינתו הוירטואוזית של זערור על הקאנון. כשרונו זיכה אותו במדליה ובמקום הראשון בקונגרס.
ב-1936 הצטרף לרשות השידור העיראקית וב-1941 כבר הפך למנהל המוזיקלי של התחנה. הוא החזיק במשרה זו עד ליום עלייתו לישראל, ב-1951. במהלך השנים שעבד ברשות השידור העיראקית, הוא קידם מוזיקאים יהודים רבים, ביניהם הזמר סלים שובת, אלבר אליאס, אברהם דאוד, אברהם סלמן, דאוד אכרם, חאקי עובדיה, שווע יחזקאל, אליאס זבידה, ששון עבדו, יוסף יעקב שם טוב ואת הזמר היהודי הצעיר צלאח אלשבלי.

תזמורת רשות השידור העיראקי 1938

זערור קידם לא רק זמרים יהודים. כאשר בא להיבחן בפניו הזמר העיראקי נאזם אלרזאלי, הוא שר שיר בסגנון מצרי. זערור ביקש ממנו לשיר שיר עיראקי, ואמר לו כי המקאם העיראקי הולם יותר את כשרונו וסגנון שירתו. לאחר הבחינה, זערור אמר לרזאלי כי הוא כשרוני מאוד וכי צפוי לו עתיד גדול, וכך היה.

במהלך השנים שבהן עבד ברשות השידור העיראקית, הוא הלחין מנגינות פופולאריות רבות ועבד עם גדולי הזמר הערבי של התקופה, החל מהמלחין המוערך עבד אלוהאב וכלה בכוכבת הגדולה של העולם הערבי, אום כולתום.
על אף שהיה נגן מבוקש מאוד, בתור עובד מדינה הוא לא נתן הופעות פרטיות אלא למספר מצומצם של אישים, ביניהם מלך עיראק, המלך פייסל, וראש הממשלה, נורי סעיד.

ביקור של סמי שאווה הכנר המפורסם ב1931 בבגדד – מופע בסינמה רויאל בגדד עם יוסף זערור על הקאנון ועזורי על העוד

העלייה ארצה הביאה עמה בהכרח ירידה חדה במעמדו של זערור, והוא עבר מניהול של זמרים ותזמורות לנגינה בהופעות פרטיות בפני משפחות מהקהילה העיראקית בישראל. למרות שירד מהמעמד הרם שלו זכה בעיראק, הוא המשיך לנסות ולשלב מוזיקאים נוספים. משפחתו מספרת כי כשהיו מציעים לו לנגן בשמחות משפחתיות, הוא היה שואל אם הם מעוניינים גם בנגן כינור או עוד, שילווה את נגינת הקאנון. המזמינים דחו את ההצעה, כי רצו לשמוע רק את נגינתו של יוסף זערור. עם זאת, המזמינים שלמו לזערור כמו לתזמורת שלמה, מתוך הערכה לכשרונו הרב.

קונגרס קהיר 1932 למוסיקה ערבית – המשלחת העיראקית שכולם בה יהודים חוץ מהזמר מוחמד אלקובנג'י . יוסף זערור אחד מהבכירים בתזמורת וזכה בפרס הראשון בניגינה על הקאנון

כשרונו הרב הביא לו הכרה מחודשת בישראל והוא הקים את תזמורת המקאם העיראקי צ'לרי בגדאד שהייתה חלק מהתזמורת הערבית של רשות השידור. את ההקלטות הרבות של יוסף זערור במסגרת רשות השידור ניתן למצוא באוספי הספריה הלאומית. אולם, בעבור הצלחה זו הוא נאלץ להיאבק על מקומו בין מוזיקאים שכבר התבססו בארץ, חלקם כאלה שקידם וטיפח בעיראק.

יוסף זערור 1966 בביתו בישראל

הסיפור שבו פתחנו מדגים את המאבק על המקום והיוקרה בין עולים חדשים לעולים ותיקים יותר ואת כשרונו החד-פעמי והבלתי ניתן לחיקוי של יוסף זערור. נגנים רבים ניסו להגיע ליכולות שלו, כולל נינו, נגן הקאנון דוד רגב-זערור. הוא מספר שהוא מנסה לנגן כמו סבא-רבא שלו, ומקווה שיום אחד יצליח.

תודה רבה לדוד רגב-זערור על הסיפורים והתמונות