מי את ושתי המלכה: גיבורה פמיניסטית או חוטאת מתועבת?

חכמי חז"ל מנסים להתמודד עם דמותה החמקמקה של וַשְׁתִּי

"וגם ושתי המלכה עשתה משתה נשים", איור מתוך מגילת אסתר מפרארה שבאיטליה, כתב-יד המתוארך לשנת 1617. המגילה שמורה בספרייה הלאומית

אחד מהדימויים שובי הלב שהודבקו לתרבות היהודית מימי המקרא הרחוקים ועד ימינו אנו היא דימוי השיחה. את התרבות היהודית משווים לא פעם לשיחה אחת גדולה ומתמשכת, שיחה מתפתחת, מסתעפת, עם הרבה אי הסכמות וויכוחים אבל גם הרבה כבוד ותחושת רעות. אם באמת כך הדבר, אז הגיוני בהחלט שלעתים יש צורך להסתכל אחורה ולבחון את מה שנאמר, להסכים או להתווכח, לפתח או לעדכן. זה צריך להיות גם המקרה של ושתי, אשתו הראשונה של אחשוורוש מלך פרס.

כולנו זוכרות וזוכרים כיצד הכל מתחיל: המלך אחשוורוש, העומד בראש משתה מלכותי ובשלב הזה כבר די מבושם בעצמו, קורא לאשתו ושתי שתציג את עצמה בפני כל שרי הממלכה ויראו את יופיה. "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים". הסיבה לסירוב לא מוצגת לנו באופן חד משמעי, אבל הפחד שסירובה של ושתי יוביל למרד של כל נשות פרס ומדי מבהיר לנו משהו חשוב בעקיפין: ושתי המלכה מחליטה שאין זה מכבודה להתערטל בפני המלך השיכור ושריו.

הטקסט המקראי לא מפרש את מרידתה של ושתי בצורה חיובית במיוחד, אבל גם לא יוצא מגדרו להציג אותה כדמות שלילית. הסירוב שלה אמנם מוצג כקריאה "עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן", אבל משאיר מקום לראות בקריאה החתרנית הזאת את פירושו של המלך דווקא. כך או כך, וכפי שטוענת החוקרת תמר קדרי, ושתי היא דמות משנית במגילה, והטקסט המקראי ממהר על סיפורה כדי להגיע אל הסיפור המרכזי, הפיכתה של אסתר למלכה.

הכתרה של אסתר למלכה, מתוך כתב יד מרהיב של מגילת אסתר שהועתק וצויר מתישהו בין סוף המאה ה-17 לראשית המאה ה- 18 באמסטרדם שבהולנד. המגילה שמורה כיום בספרייה הלאומית.

ובאמת, אחרי שלא באה ושתי "לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" את "מַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה", ועל הדרך גם מונפק צו מלכותי המורה לכל הנשים לציית לבעליהן בכל: "וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן".

בשלב הזה יורדת ושתי מבימת הסיפור המקראי. אך התרבות היהודית מסרבת לשכוח אותה, ובעיניי חז"ל היא נושא שיחה ראוי.

אין שום דרך אחרת להגיד את זה. חכמינו – שאהבו והעריכו ויכוח טוב – אינם נמצאים בתמימות דעים לגבי דמותה של ושתי. חכמי בבל לא אוהבים אותה ובוודאי לא שופטים את אקט המרד שלה לכף הזכות, בעוד חכמי ישראל דווקא רואים בה דמות חיובית, צנועה ומכובדת. נתחיל עם הדימוי השלילי: הקורא את ההתייחסויות אל ושתי מקבל את הרושם שחכמינו היושבים בבבל מנסים להתעלות על עצמם בכל הנוגע לעונש שקיבלה ושתי ולסיבות המצדיקות בהכרח את העונש החמור.

הוצאתה להורג את ושתי במגילת אסתר מאמסטרדם

ראשית, חשוב לציין שהדרישה של המלך אחשוורוש שתגיע ושתי אל משתה המלך בעירום היא חידוש חז"לי. התלמוד הבבלי מתייחס אל החידוש הזה כמובן מאליו. לפי המסורת המובאת בשם רבא, שהיה אמורא בבלי בן הדור הרביעי, מתברר שבמהלך המשתה התדיינו ביניהם שרי המלך לגבי מוצא הנשים היפות ביותר. חלק מהשרים טענו כי הנשים המדיות הן הנאות ביותר. אחרים טענו שאלו דווקא הנשים הפרסיות. אז התערב המלך באומרו "כלי שאני משתמש בו (הכוונה למלכה ושתי) אינו לא מדי ולא פרסי אלא כשדי, רוצים אתם לראותה? אמרו לו: כן ובלבד שתהא ערומה".

על פניו נראה הסירוב של ושתי כמעט מתקבל על הדעת. מדוע שתסכים להופיע עירומה בפני שריו השיכורים של המלך במסגרת התערבות? אך כאמור, חז"ל אינם סלחנים כשזה נוגע אל ושתי. מדוע? מכיוון שסירובה נתפס ככזה הנובע מצביעותה. והרי, ממשיך רבא וטוען, נהגה ושתי לערוך את המשתה שלה בבית המלכות אשר למלך אחשוורוש (אסתר א, ט) מתוך ידיעה ברורה שמדובר באזור הגברי של הארמון. ולא רק זאת, היא ערכה את החגיגות המפוארות הללו, שנועדו לעורר זימה וניאופים (זאת התוצאה של עירוב אלכוהול, נשים וגברים באותו אזור), ביום הקדוש מכל הימים – ביום השבת.

אז מדוע בכל זאת סירבה ושתי הנואפת להופיע בעירום בפני גברים שברור לכל שחשקה בהם? לשם כך נדרש התלמוד הבבלי למידה גרועה אחרת של ושתי, היהירות שלה. היא הייתה מופיעה בשמחה בפני משתה המלך, רומזים לנו חכמינו, כולה עירום ורק כתר מלכות לראשה, אך מה שעצר אותה היא התערבותו של המלאך גבריאל שהצמיח לה זנב. ובמקום אחר, הפריח האל צרעת איומה על עורה הענוג.

(בבלי מגילה יב, ב): "אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת …בא גבריאל ועשה לה זנב".

הוצאתה להורג של ושתי במגילת אסתר מפרארה שבאיטליה, כתב-יד המתוארך לשנת 1617. המגילה שמורה בספרייה הלאומית

אך לפני שתרחמו על החוטאת הזאת, מבהירים לנו חכמינו מבבל שהעונש שלה כוון בידי האל, כדי למנוע ממנה להופיע בפני המלך ושריו וזאת במטרה להביא להדחתה. והרי ושתי הייתה חוטאת ידועה, שהכריחה את נשות ישראל לעשות מלאכות בשבת, וזאת לאחר שצוותה לפשוט את בגדיהן. צדק היסטורי?

חכמי ישראל, לעומת זאת, היו אוהדים יותר כלפי ושתי. במדרש אסתר רבה אנחנו מקבלים זווית שונה לחלוטין על האירועים המתוארים במגילת אסתר. שם מתגלים לנו ייחוסיהם השונים בהחלט של המלכה ושתי והמלך אחשוורוש. ושתי היא מבית משפחת המלוכה הלגיטימית, בעוד אחשוורוש היה לא יותר מ"שומר אורוות הסוסים של אבי המלך, והיית רגיל להכניס לפניך נשים זונות ערומות". אם כך, מדובר במשרת מדרגה נמוכה שעלה לגדולה, ככל הנראה בדרך נכלולית במיוחד שרק נרמזת. וכך גם התנהלותה של ושתי מרמזת על אופיה המתון והאצילי. כשהבקשה להופיע בפני המלך ושריו בעירום מגיעה אליה, היא שולחת חזרה את שליחי אחשוורוש עם מילים המכוונות לדבר אל ליבו. אם אגיע אליך בעירום, מוסרת ושתי למלך, "ירצו להשתמש בי ויהרגו אותך, ואם יראו אותי ויחשבו שאני כעורה, אתה תתגנה בגללי". כשזה לא עוזר נוזפת בו ושתי, שלא למד דבר מימיו כשומר אורוות הסוסים, "והיית רגיל להכניס לפניך נשים זונות ערומות".

מרתק לגלות כיצד אותה דרישה ממש, שכאמור חז"ל מקבלים אותה כאמת לאמיתה, והיא להופיע בפני המלך ושריו בעירום – מתפרשת בצורה שונה לחלוטין אצל חכמי ארץ ישראל. הם רואים בדרישה הזאת משום פגיעה חמורה בכבודה של המלכה, ואת הסירוב שלה מפרשים באופן המדגיש את צניעותה ואת הבנתה החדה של הפוליטיקה הפנימית בארמון המלוכה.

ומדוע בכל זאת הודחה ושתי? גם בעיני חכמי ארץ ישראל הייתה זאת אשמה של המלכה, וגם כאן יש רמז לכך שזהו חלק מתוכניתו של אלוהי ישראל. אחשוורוש ביקש לבנות מחדש את בית המקדש שהחריבו הבבלים (בני עמה של ושתי) אך היא התנגדה לעשות זאת. וכעונש על כך הודחה והוחלפה באחרת, באסתר.

הכתרתה של אסתר למלכה, מגילת אסתר מפרארה

 

לקריאה נוספת

תמר קדרי, מסיבת התחפושות של ושתי, באתר מכון שכטר למדעי היהדות

רוחמה וייס, האם ליהודים ולנשים גורל דומה?, אתר ynet

חג החושך של אדם הראשון

לכולנו ידוע למה חוגגים וחוגגות את חנוכה, לא? כך לפחות חשבנו. אבל לא רק כד קטן וגבורות ישראל עומדים מאחורי חג האורים. סיפור קטן מהתלמוד מגלה לנו את הפן האוניברסלי של חג החנוכה וחושף שגם אדם הראשון פחד קצת מהחושך

צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף אדגר הירשביין. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

חנוכה נחשב לחג האור. אבל האמת היא שבמובנים רבים אין זה כך. חנוכה הוא דווקא חג החושך. הוא נחגג בתקופה הכי חשוכה בשנה, בתקופה שבה השמש הולכת ומתמעטת.

אז למה אנחנו חוגגים את חג האור? התשובה המוכרת נובעת בדרך כלל מהסיפור התלמודי שמסופר בפי כל בימי החנוכה, סיפור נס פך השמן. כשהגיעו המכבים למקדש היו כל השמנים טמאים ולא יכלו להדליק בהם את המנורה, עד שמצאו פך שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול. והפך, שהיה אמור להספיק ליום אחד בלבד, הספיק לשמונה ימים תמימים. לכן אנחנו חוגגים שמונה ימים ומדליקים את הנרות לזכר הנס.

חנוכה, 1976. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אבל יש עוד סיפור תלמודי לחנוכה. זהו סיפור פחות מוכר ופחות מסופר, והוא מגיע אחורה בזמן הרבה לפני תקופת המכבים. הוא מגיע ממש עד לאדם הראשון. 

וכך מספר לנו התלמוד: "לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים" (מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א).

בפעם הראשונה שפגש אדם את החורף, ראה שהימים התחילו להתקצר, שהעולם החשיך מוקדם יותר ויותר. נבהל אדם הראשון וחשב שזה יהיה סופו של העולם. שזה יהיה גם הסוף שלו. 

האדם הראשון רואה את החושך וקודם כל בטוח שזה באשמתו. שהחושך הוא עונש. עונש של אלוהים כלפיו בגלל חטאיו. עונש שיגרום לעולם לחזור למצב של תוהו ובוהו. 

מה עשה? על פי הסיפור התלמודי, לקח האדם הראשון אחריות והחליט לעצור את שטף חייו. הוא פצח בשמונה ימים של תענית, של תפילה ומחשבות כדי לנסות לשנות את רוע הגזירה. 

אחרי שמונה ימים כאלו החלו הימים להתארך והוא הבין שזה מנהגו של עולם. שהחושך הוא זמני. שזו רק תקופה קשה. האור עוד יחזור.   

בסוף הסיפור, בשנה שאחרי, האדם הראשון בחר לחגוג גם את הימים החשוכים, אותם שמונה ימים שבהם ישב בתענית ובתפילה. אותם שמונה ימים שהם הכי חשוכים בשנה. דווקא הימים האלה הפכו בסוף לחג החנוכה. 

"לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים".

התלמוד מוסיף בסופו של הסיפור שאת הימים המיוחדים שקבע האדם הראשון הוא קבע לשם שמיים אבל – בהמשך לקחו אנשים ותרבויות את הימים האלה לחגים של "עבודת כוכבים" כלומר חגים שנחגגים על ידי עמים אחרים ובשם אלוהים אחרים. 

אנחנו רגילים לראות את חנוכה כחג לאומי, כחג שמדבר על ניצחון מעטים על רבים, כחג שביסס את שלטון הממלכה החשמונאית. אבל התלמוד מגלה לנו שעוד לפני הגלגול המכבי של חנוכה, היה חג אחר, חג אור קדום, ששורשיו מגיעים אפילו עד האדם הראשון. ועוד מוסיף התלמוד ברמיזה שתרבויות נוספות חוגגות חגים בתקופה הזו של השנה, ואולי בסופו של דבר כולם נובעים משורש דומה. אולי מקור החג נובע ממקור אנושי טבעי שמביט על התקופה החשוכה הזו של השנה ומנסה להציף אותה באור. התלמוד בסיפור הזה מדגיש דווקא את האלמנט האוניברסלי של חנוכה, המאבק הטבעי כל כך בין חושך לאור. זהו מאבק שאנחנו יכולים לחוש מידי שנה ולפעמים אפילו מידי יום. 

חנוכה בנווה עוז, 1968. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

אמירה זו של חז"ל עודנה נכונה גם היום. גם בימינו אנחנו יכולים לחזות בחגים שנחוגים בתקופה זו של השנה, בין אם מדובר בחג המולד הנוצרי ובין אם מדובר בחגים נוספים שנחגגים ברחבי העולם.

רוב החגים הללו מציינים את ניצחון האור והטוב על החושך והרע, ונחגגים לקראת ה-21 בדצמבר, שהוא היום הקצר ביותר בשנה בחצי הכדור הצפוני. בהודו למשל, נחגג הדיוואלי. כמו חגי אור אחרים, הוא מאופיין על ידי הדלקת נרות וזיקוקים לגירוש ומיעוט החושך המתגבר.

הסקוטים נוהגים לציין את חג ההוגמאנאיי בתהלוכות עירוניות שבהן מתחפשים הגברים לוויקינגים ונושאים לפידי ענק. הלפידים חוגגים את כוחה של השמש וגם את מלחמת האור והטוהר בשדים וברוחות רעות.

גם בחגי אור נוספים חוזרים אותם מוטיבים. וכולם נובעים כנראה מהחושך שפוקד אותנו בשלב הזה של השנה ומהצורך האנושי כל כך להעלים אותו ולראות שוב במהרה עולם מואר. כמו שכתבה שרה לוי-תנאי בשירה המפורסם – "באנו חושך לגרש". 

אם נחזור רגע לסיפורו של האדם הראשון נגלה שהוא בכלל לא ניסה לגרש את החושך. החושך הפחיד אותו בשנה הראשונה, כאשר הוא חשב שהחושך מביא עליו כליה. אבל ברגע שהוא הבין שזהו מנהגו של עולם הוא בחר לעשות משהו אחר. הוא בחר לחגוג את החושך. 

מעבר לאוניברסליות של סיפורו של האדם הראשון, חז"ל מלמדים אותנו גם להעריך את החושך. למצוא את הדרך להתיידד איתו, לחגוג אותו. לראות גם בו את הטוב. כפי שנאמר בסוף המדרש – "לשנה אחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים". גם את ימי האור הוא חגג וגם את ימי החושך. אלו ואלו ימים שיש בהם טוב. ימים שצריך לחגוג. 

"אז זה העניין חבריי. כדאי שתפנימו – החושך חשוב לא פחות מהאור. וכדי לאזן אלפי שנים של אפליה כלפי החושך, אין ברירה אלא לנקוט במדיניות של העדפה מתקנת כלפיו ולאפשר לנו לגלות את המרתף החשוך באישיות שלנו, זה שהעדפנו להתעלם מקיומו…ולכן, נא לתפוס אומץ ולצלול ראש אל החושך. לצלול אל החלקים החבויים בנו. לתת להם ביטוי. לתפוס איתם קשרים, לחבר אותם אלינו. וכשתעשו את זה תבינו עד כמה החושך הזה הוא אור גדול".  – עמי טואג

הדלקת נרות חנוכה בגן ילדים של "אמונה" ביפו. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מי מכיר את "מגילת אנטיוכוס"?

סיפור חנוכה המוכר מנקודת מבטו של אנטיוכוס ולוחמיו לא נכלל רשמית בספר הספרים, אבל היה פופולרי מאוד בקרב יהודי העולם כולו, ותורגם לעשרות שפות. סיפור חנוכה, קצת אחרת

פסל של אנטיוכוס הרביעי במוזיאון הישן בברלין (צילום יאיר חקלאי), לצד מגילת אנטיוכוס

ממספר מקורות היסטוריים אנו למדים על סיפור קרבות החשמונאים ונס החנוכה. העיקריים מביניהם הם ספר מקבים (על חלקיו השונים), כתבי יוסף בן מתתיהו, ספרות חז"ל ומגילת אנטיוכוס.

מגילת אנטיוכוס, המוכרת גם בשם מגילת בית חשמונאי, מגילת חנוכה, מגילת מתתיהו ובשמות נוספים, נכתבה במקור בשפה הארמית ולאחר מכן תורגמה לעברית.

רבי סעדיה גאון תיארך אותה לימי המקבים ממש והוא אף תרגם אותה לערבית. בעל "הלכות גדולות", ספר הלכתי מתקופת גאוני בבל, כתב שמחבר הספר הוא מזקני בית שמאי ובית הלל זאת אומרת פחות ממאה שנה לאחר סיפור החשמונאים. במחקר מתארכים את כתיבת הספר לתקופות מאוחרות יותר, אחרי חורבן בית המקדש השני.

בכל מקרה מדובר בכמה מאות שנים לאחר חתימת התנ"ך ולכן היא לא נכללה בספר הספרים.

אמרו חז"ל (יומא כ"ט עמוד א'):

"מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה? ניתנה לכתוב קא אמרינן"

זאת אומרת שלא ניתן לכתוב את סיפור ניסי חנוכה ובוודאי לא להכליל אותם בתנ"ך.

למרות זאת, מגילת אנטיוכוס חולקה לפרקים ופסוקים ואף נוקדה ונוספו לה טעמי מקרא כמו כל ספר מקראי אחר. היא מאד התחבבה על העם היהודי ובמקומות מסוימים התייחסו אליה כמעט כמו חלק מהתנ"ך לכל דבר והיו קוראים בה לפני הציבור בבית הכנסת בשבת של חג החנוכה.

סגנונה מזכיר את מגילת אסתר וייתכן שהיא מכונה מגילה ולא ספר בשל כך. חלק מהפסוקים במגילת אנטיוכוס כמעט זהים לפסוקי מגילת אסתר:

"ויהי בימי אנטיוכוס מלך יוון…בשנת עשרים ושלוש למלכותו…ויקרא לכל שריו ועבדיו ויאמר אליהם הידעתם עם היהודים היושבים בירושלים…ואת דתי המלך אינם עושים"

"לכן בית ישראל חיכו ליום הזה בחמישה ועשרים לחודש כסליו לעשות ימי משתה ושמחה ולשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"

כתבי יד רבים של המגילה הגיעו בעיקר מספרד, מאיטליה ומרחבי המזרח.

קטע מגילת אנטיוכוס מתוך הגניזה הקהירית

 

תכלאל, תימן 1608

עם המצאת הדפוס יצאה לאור המגילה גם כספר. תחילה הודפסה בספרד ולאחר מכן באיטליה ומקומות אחרים.

ואדי אלחיגארה (ספרד) ר"ם – 1480

 

מנטובה (איטליה) שי"ז – 1557

בגלל חשיבותה, המגילה אף צורפה לסידורים ולחומשים עוד במאה ה-15 ובדרך כלל הודפסה בסוף הספר.

חמשה חומשי תורה, קושטא רס"ה 1505. בסוף החומש צורפה המגילה

מגילת אנטיוכוס תורגמה לשפות רבות כמו יידיש, אנגלית, הונגרית ואפילו למהארטית.

מגילת אנטיוכוס ביידיש, 1936. הוצאת ישיבת חכמי לובלין

 

מגילת אנטיוכוס באנגלית. ניו יורק 1913

 

מגילת אנטיוכוס במרהאטי (הודו), 1866

 

מגילת אנטיוכוס בלאדינו, קונסטנטינופול 1824

 

מגילת אנטיוכוס בגרמנית, ירושלים 1894

 

מגילת אנטיוכוס בהונגרית, בודפשט 1935

 

מגילת אנטיוכוס כשיר מחורז בפרסית, ירושלים 1903

בארצות אשכנז הייתה המגילה פחות מוכרת והגיעה לתודעה ציבורית רחבה שם רק לפני כ-200 שנה. בסידור המבואר "אוצר התפילות" מוזכר שהמגילה הופיעה במחזור ישן מדפוס סלוניקי והועתקה משם לסידור תפילה כמנהג הספרדים שיצא לאור בווינה בשנת תק"פ בעברית.

סידור כמנהג הספרדים, ווינה, 1820

ממשיך עורך "אוצר התפילות" ומוסיף שבשנת תרי"א נמצא המקור הארמי של המגילה בכתב יד בספרייה הבריטית על ידי החוקר צבי פיליפאווסקי שהדפיס אותה שם כתוספת לספרו "מבחר הפנינים".

מגילת תענית בארמית, עברית ואנגלית, לונדון 1851

מגילת אנטיוכוס מספרת גירסה קצרה וקצת שונה של סיפור חנוכה מזו שאנו מכירים. בספר מקבים יש תיאורים של הקרבות, המקומות הגאוגרפיים ושמות הגנרלים היווניים השונים שנשלחו לדכא את המרד. במגילת אנטיוכוס לעומת זאת, מוזכרים רק אנטיוכוס ושניים ממצביאיו ניקנור ובגריס. מעבר לירושלים ואנטיוכיה אין אזכור של מקומות גאוגרפיים.

ניקנור שר הצבא של אנטיוכוס מגיע לירושלים, הורג את יהודיה ומטמא את בית המקדש. מספר פעמים מתייחסת המגילה לגזרות היוונים נגד שמירת השבת, קידוש החודש וברית המילה ומסופר על היהודים שהקריבו את עצמם למען מצוות אלה.

הגיבור במגילה הוא יוחנן בנו של מתתיהו ולא יהודה המכבי.

יוחנן מתנקש בניקנור בעזרת חרב המוסתרת בבגדו, דבר המזכיר את מעשה אהוד בספר שופטים. לאחר ההתנקשות ממשיך יוחנן לבדו להילחם בחייליו של ניקנור. אנטיוכוס שולח את שר צבאו החדש בגריס אשר נכשל בלחימתו מול מתתיהו ובניו אך חוזר שוב עם כוחות מתוגברים הכוללים גם פילים משוריינים.

יהודה מת בקרב הבא ואת מקומו תופס אביו הזקן מתתיהו. בסופו של דבר החשמונאים מנצחים, בגריס נהרג ואנטיוכוס בורח. בניו של מתתיהו נכנסים למקדש מוצאים פח שמן עם כמות שמן המספיקה רק ליום אחד…והשאר היסטוריה.

חנוכה שמח.

האישה שהציתה את מרד החשמונאים

סיפורה כמעט שלא מוכר, הוא לא נלמד בבתי הספר ובטח לא בגנים. אבל על פי המדרש חנה בת מתתיהו, אחותם של המכבים, הייתה דמות מפתח בסיפור חנוכה. מה מספר לנו המדרש על האישה שקמה להגן על אחיותיה הנשים היהודיות? כיצד ניצלה את יום חתונתה כדי להצית את אש המרד בקרב אחיה?

1

אליזבת ריצ'מן מחזיקה על ברכיה כד, 1926. מתוך פרויקט רא"י במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

לפי המדרש, נס חנוכה כולו מבוסס על אישה אחת אמיצה ונשכחת שהעזה לומר את מה שכולן החרישו. היא הייתה המחוללת של החג. לאחר המקרה הזה התחילו האחים המכבים את המרד.

את הסיפור שלה לא מלמדים בבתי הספר, בטח שלא בגנים. אבל לפי המדרש היא הגיבורה האמיתית של חנוכה. קראו לה חנה בת מתתיהו, והיא הייתה האחות של המכבים.

לפי המדרש, שלוש שנים היא החרישה. שלוש שנים שבהן כל אישה שהתחתנה הייתה נאנסת על ידי ההגמון היווני ורק אז נכנסת לבית בעלה. כך מתאר זאת המדרש: "כיוון שראו יוונים שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תיכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא" (מדרש מעשה חנוכה, מתוך אוצר המדרשים). נורא לדמיין כמה נשים עברו את ההשפלה הזו. המדרש מספר שהגברים לבית חשמונאי לא עשו דבר. ונשות ישראל היו נופלות קורבן שוב ושוב להתעללויות. 

1
מתתיהו החשמונאי בקרב, תבליט שנוצר ככל הנראה על ידי הפסל יעקב רוחמובסקי. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ואז הגיע יום חתונתה של חנה בת מתתיהו. הפעם חנה בת מתתיהו החליטה לשים לדבר סוף. באמצע הסעודה, בזמן שכל האורחים המכובדים והחשובים סועדים את ליבם ונהנים, נעמדה חנה בת מתתיהו מול כולם וקרעה את שמלת כלולותיה. היא עמדה עירומה מול כל משפחתה וחבריה. 

"וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפיריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה".

ברגע הראשון הגיבו האחים שלה בכעס ובזעזוע. הם רצו להרוג אותה משום שהמיטה עליהם חרפה, משום שביישה את משפחתם ואת עצמה.

אבל אז היא נזפה בהם. הרי כולם יודעים ומחרישים, לכולם ברור מה מצפה לה הלילה אצל ההגמון ואף אחד לא נוקף אצבע כדי להצילה. אף אחד לא קם כדי לשמור על כבודה. "איך אתם דואגים וכועסים שאני עירומה מולכם, אבל אתם לא כועסים משום שאני אהיה עירומה מול ההגמון שינצל את גופי", היא הטיחה בהם והוכיחה אותם על התנהגותם. 

1
טיול בקברות המכבים, באדיבות פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

"אמרה להם: שמענו אחיי ודודיי! ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה, הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעלל בי?!"

כך, היא גרמה להם להתעורר. כך, לפי המדרש, התחילו אחיה המכבים להניף את נס המרד. 

האם הסיפור הזה התרחש באמת? זו השאלה שמיד עולה כשהסיפור הזה נשמע. הרי זה אינו סיפור שמסופר כחלק מחגיגות חג האורים. אנחנו מכירים את נס פך השמן, אנחנו מכירים את ניצחון המכבים על היוונים ואת גבורתו של יהודה המכבי. אבל את הסיפור על האישה שחוללה את המרד, סיפור על ניצול מיני שעמד מאחורי ההתקוממות, את הסיפור הזה מעולם לא שמענו. 

סיפורה של חנה בת מתתיהו היה מוכר בקהילות אשכנז באירופה אך בחלק מן המקורות היא מופיעה רק כבת חשמונאי. ייתכן שהשם חנה נגזר משם החג חנוכה. לעומת זאת, בקהילות צפון אפריקה סיפרו על יהודית שערפה את ראשו של המצביא היווני. גבורתה אף מתועדת בצורה קצת אחרת ב"ספר יהודית" שנמנה על הספרים החיצוניים. ויש חוקרים הטוענים כי אולי מדובר באותה אישה, שהייתה מחוללת המרד וסיפורים שונים נפוצו אודותיה. 

1
יהודית עם ראשו של הולופרנס. מתוך ארכיון בצלאל

אני חושבת שהשאלה המעניינת שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא מדוע הסיפור הזה נשאר מושתק. בעיניי, סיפורה של חנה בת מתתיהו הוא סיפור שנשאר חבוי בשל התוכן המורכב שבו. פחות נעים לשבת סביב החנוכיות והסופגניות ולספר אותו עם שאר סיפורי החג. יותר קל לספר סיפור על מלחמות של טובים מול רעים, על ניצחון בחרב ובקרב ולא על אלימות מינית מושתקת. 

סיפורה של חנה בת מתתיהו הוא סיפור חשוב, סיפור שצריך לתת לו מקום. סיפור שיכול, גם היום, לחולל שינוי במציאות. 

עדות נוספת לסיפורה של חנה בת מתתיהו נמצא בפירוש רש"י לסוגיית הדלקת נרות חנוכה במסכת שבת. בסוגייה נשאלת השאלה האם נשים חייבות במצוות הדלקת נרות חנוכה. התשובה היא חיובית, נשים חייבות וההסבר של התלמוד לחיוב המיוחד הזה הוא שנשים היו שותפות בנס חנוכה ולכן מחויבות גם בהדלקת הנרות שמזכירה את הנס. 

רש"י באותו מקום מפרש את הביטוי התלמודי "היו באותו הנס" – וכותב – "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחילה ועל ידי אישה נעשה הנס". בדיוק ובקצרה פורש לפנינו רש"י את סיפור הגבורה הנשית של חנוכה. הנה גם רש"י, גדול פרשני המקרא והתלמוד, מכיר את הסיפור על הגיבורה הנשית של חנוכה. ורש"י אף טוען שעל ידי אישה התחולל הנס. עד היום, נשים חייבות במצוות הדלקת נרות בשל כך.

1
הזמנה ל"חגיגת מכבים" בגרמניה, ערב חנוכה 1903. מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

אין כאן כמובן ערובה לאמיתותו של הסיפור. אבל יש כאן עדות לכך שהסיפור הזה אינו סיפור חדש. הוא סיפור עתיק שהתגלגל במסורת היהודית וכנראה נתן מקום וקול למציאות שהיתה מוכרת בתקופות שונות בהיסטוריה היהודית.  

סיפורה של חנה בת מתתיהו הוא סיפור קשה והוא נותר חבוי ולא מסופר. אבל בעיניי, הוא הסיפור הכי חשוב שיש. 

חנה בת מתתיהו מצליחה לבטא את קולן של הנשים המושתקות לאורך הדורות גם בעת הזו. היא מושיטה להן יד, מעניקה להן קול ומספרת לנו כמה אנחנו צריכות להיות כאן אחת בשביל השנייה. חנה מזכירה לנו לתמוך בנשים שקולן נלקח מהן באלימות ולעזור להן להשמיע אותו. היא מלמדת אותנו שלפעמים, הצגת האמת העירומה, כואבת ככל שתהיה, היא הדרך היחידה לחולל שינוי. 

יש גיבורה נשית לחנוכה. גיבורה שקולה חזק ומהדהד בתוך המציאות הישראלית הכואבת של ימינו. גיבורה שמפצירה בנו להביט סביבנו ולבדוק מי נמצאת במצוקה ולמי צריך לעזור. אם נעז לשים את סיפורה במרכז ולספר עליה נוכל לחזק קול נשי שלא שותק ונותן ביטוי לשתיקות הנשיות לאורך הדורות כולם.