חשיפה: דפוס מוקדם של "ארבעה טורים" – מהנדירים בעולם

הספרייה רכשה 90 דפי אינקונבולה (ספרי הדפוס הראשונים בעולם) לא מוכרים של "ארבעה טורים" שחיבר יעקב בן אשר

הספרייה הלאומית חושפת אינקונבולה (דפוס ערש) מהנדירים ביותר בעולם. ״אינקונבולה״ הוא כינוי כללי לספרי הדפוס הראשונים באירופה שיצאו לאור בין המצאת הדפוס, באמצע המאה החמש-עשרה, ועד לשנת 1500. בתקופה זו הודפסו פחות מ-200 ספרים עבריים, שחלקם לא שרדו.

בשנת רנ"ב לערך (1492) הוציא יהושע שונצינו, ממובילי הדפוס העברי באיטליה במאה החמש-עשרה, מהדורת דפוס של ספר ההלכה החשוב והמשפיע ביותר בתקופה – "ארבעה טורים" של רבי יעקב בן אשר, שנולד ככל הנראה בשנת 1269 ונפטר בשנת 1343. בן אשר היה פוסק הלכה חשוב ומשפיע שכונה "בעל הטורים" על שם ספרו. אף עותק שלם של החיבור במהדורה זו לא שרד בשלמותו, אלא דפים בודדים בלבד. לאחרונה רכשה הספרייה הלאומית תשעים דפים מן החלקים ״יורה דעה״ ו״אורח חיים״ ממהדורה נדירה זו. דפים אלו אינם קיימים בשום ספרייה בעולם או באוסף פרטי כלשהו.

לדברי אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, ד"ר יואל פינקלמן, מדובר בדפים מן הקובץ ״ארבעה טורים״ (מכונה גם ״הטור״), שכתב רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא״ש, המסכם את ההלכה שהייתה נהוגה לאחר החורבן. ״הטור״ מחולק לארבעה שערים: ״אורח חיים״, ״יורה דעה״, ״אבן העזר״ ו״חושן משפט״, ומקיף את כל תחומי ההלכה.

נוסף על הדפים שנרכשו לאחרונה, הספרייה הלאומית מחזיקה גם בחמישים ותשעה דפים נוספים מן החלק ״יורה דעה״, ובהם דינים הנוגעים להלכות איסור והיתר.

יצוין כי פריטי אינקונבולה הן מקור עשיר וייחודי לחקר תרבות הטקסט העברי, ויש להם גם ערך מוזיאלי וביבליוגרפי. "זהו מקרה נדיר של אינקונבולה של אחד מראשוני ספרי הקודש המודפסים הראשונים בעולם, שאומנם לא שרד במלואו, אך כמה דפים ממנו בכל זאת נשתמרו וכעת מגיעם למקום מבטחים – לספרייה הלאומית. דפים אלו יהוו עבור חוקרים ומלומדים כר פורה ומרתק להיכרות עם אחד מספרי הקודש החשובים ביותר", אומר ד"ר פינקלמן.

כתב יד קראי חושף: תיבת נוח כמו שלא הכרתם

המלומד הקראי בן המאה העשירית שדמיין את תיבת נוח עם טכנולוגיה שלא הייתה קיימת אפילו בתקופתו

צוללת הנאוטילוס בכרזה העברית לסרט "20,000 מיל מתחת למים" מאת ז'ול ורן

שוו בדמיונכם לרגע את תיבת נוח. כמו רבים אחרים, ייתכן שאתם (או אתן) מדמיינים עכשיו תמונה טיפוסית של אונייה קטנה שג'ירפה ופיל מציצים מתוכה.

אבל לפי תפישתו של מלומד קראי מהמאה העשירית לספירה, שחיבר פרשנות בערבית-יהודית לתורה, תיבת נוח היתה הרבה יותר מדימוי פשטני של אונייה ובתוכה חיות.

למרות העובדה שתיאור בניית התיבה מסתכם בשלושה פסוקים מינימליסטיים בספר בראשית (בראשית ו, 14-16), אותו מלומד קראי מקדיש עמודים רבים לתיאור מנגנון הבנייה המורכב והמתוחכם של מה שהוא תפש כתיבת נח. לפי פרשנותו, התיבה כוללת בתוכה חידושים טכנולוגים מתקדמים מאד עבור זמנם, כולל מערכות הפצה ממונעות שמסתובבות באופן אוטונומי (זכרו, מדובר במאה העשירית לספירה, אין חשמל באופק!) שתפקידן למלא את שְׁקָתוֹת בעלי החיים באופן אוטומטי. לפי כתביו, התיבה כוללת גם מערכת מתוחכמת של צינורות מים שהצליחו לספק את צרכיהם המגוונים של כל שוכני התיבה, על שלושת אגפיה. אותו פרשן גם גורס שלתיבה היו דרכים ייחודיות לאפשר לאור להיכנס פנימה, אך בו זמנית למנוע כניסת מים. זאת באמצעות מאות חלונות ודלתות עם זגוגיות מיוחדות שחלקן אפילו אפשרו את כניסת האוויר תוך כדי חסימת המים העזים מלהיכנס.

כתאב אלריאץ' ואלחדאיק (בראשית)

 

זוהי רק דוגמה אחת לגישות החדשות המהפכניות לטקסטים יהודיים מסורתיים, שאנו מוצאים ביצירות הערביות-יהודיות של המאה העשירית. בתקופה זו (המדובר בערך במאות התשיעית עד השתים עשרה לספירה) רוב האוכלוסייה היהודית בעולם היתה דוברת ערבית כשפת אם. היהודים הללו דיברו וקראו ערבית כשפת-אם, וחיו בלב הציוויליזציה הגדולה בעולם, מרכז לחדשנות בפילוסופיה, תיאולוגיה, מדע, בלשנות ועוד. בעקבות מיקומם בלב הפועם של עולם מדעי מתפתח, הדרך שבה הסתכלו וכתבו על כתבי הקודש השתנתה בדרכים דרמטיות.

"לב שבור הוא לב שלם": מאמירה מסתורית של רב סגפן להמנון רוק ישראלי

"אין שלם מלב שבור", קבע רבי מנחם מנדל מקוצק. למה הוא התכוון? ואיך פירש את המילים הללו ברי סחרוף, שיצר בהשראתן את אחד השירים האהובים ברוק הישראלי?

ברי סחרוף. צילום אלדד שושן

כְּשֶׁאַתְּ לְיָדִי אֲנִי הוֹלֵךְ צוֹלֵל
כְּשֶׁאַתְּ רְחוֹקָה אֲנִי מַתְחִיל לָרוּץ
אַתְּ רוֹאָה לְתוֹכִי אֲנִי רוֹאֶה דַּרְכֵּךְ
אַתְּ רוֹצָה נְקֻדּוֹת אֲנִי רוֹצֶה רָצוּף

וּכְשֶׁאֲנִי מִתְפָּרֵק
אַתְּ יוֹתֵר שְׁלֵמָה
גַּלִּים גַּלִּים בָּא הַכְּאֵב
לֵב שָׁבוּר הוּא לֵב שָׁלֵם
לֵב שָׁבוּר הוּא לֵב שָׁלֵם

לִפְעָמִים אַתְּ אֶצְלִי וַאֲנִי אֵצֶל כֻּלָּם
לִפְעָמִים אֲנִי כָּאן אֲבָל אַתְּ כְּבָר לֹא
אַתְּ רוֹצָה לְחַכּוֹת אֲנִי רוֹצֶה מִיָּד
אַתְּ רוֹצָה קְצָת אֲוִיר אֲנִי רוֹצֶה לִנְשֹׁם

("לב שלם". מילים: ברי סחרוף, לחן: חיים לרוז)

כמה דרכים מובילות אל שיר? לפעמים הדרך מתחילה בתמונה מחלום, ברגש מסוים שנחרט בלב או במילים של פיוט עתיק שהתגלה בספר. ולפעמים, כמו במקרה שלנו, מספיקה אמירה מסתורית אחת כדי להפיח רוח חיים בסיפור אהבה מוכר, כזה שכל כך הרבה מאיתנו חוו ולא בהכרח ידעו לנסח במילים. בטח לא מילים של שיר יפיפה שכזה. האמירה שאנחנו מדברים עליה היא "אין שלם מלב שבור". והשיר הוא כמובן "לב שלם". את האמירה המקורית השמיע רב חסידי נודע ממזרח אירופה. את השיר כתב מי שהוכתר בשנות התשעים בתור "הנסיך של הרוק הישראלי".

מאז ומתמיד נמשך ליבו של רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק (1787–1859) אל ההחמרה במנהגי היהדות ובהלכותיה. הוא ייסד את חסידות קוצק וזכה לכינוי "דער קוצקער רבי". על אף שהשתייך לזרם החסידות, לא הדגיש את אהבת ישראל או את החדווה שבעבודת השם כפי שהדגישו מנהיגים אחרים בחסידות, אלא את הקונפליקט הפנימי שצריך היהודי המאמין לטפח בליבו במטרה להגיע לחקר האמת. תלמידים רבים ביקשו להצטרף לחצרו ולבחור בו לאדמו"רם ומנהיגם הרוחני, אך הוא נהג לדחות את רובם ולדבוק רק באלו שעמדו ביחסו התובעני. רק כך הצדיקו את היותם יחידי סגולה בעיניו של הרב החריף והאליטיסטי. בעשרים שנות חייו האחרונות הסתגר הרב בחדרו בעיר קוצק אשר בפרובינציית לובלין במזרח פולין. ולמרות שכבר יצא שמו למרחוק וחסידים ומאמינים המשיכו להגיע אל ביתו, סירב הרב להיפגש עימם והרשה להכניס אליו רק קומץ מובחר מחסידיו.

הרבי מקוצק לא הותיר אחריו כתבים, ויש מתלמידיו ששיערו שלא כתב אף דף אחד של הגות. כך נותרנו עם סיפורים על המנהיג החסידי בעל האופי העז ועם קובצי אמירותיו. אחת מאותן אמירות קצרצרות ומלאות חוכמה להתפקע היא: "אין שלם מלב שבור; אין זעקה גדולה מהדממה; אין ישר מסולם עקום". את הצלע הראשונה במשולש היפיפה והפרדוקסלי למראה הזה אימץ ברי סחרוף אל שירו "לב שלם" – שיר האהבה־אכזבה שנכלל באלבומו "נגיעות" משנת 1998 והפך ללהיט אהוב.

 

ברי סחרוף, זיו יחזקאל ותזמורת אלמוגרביה בניצוח אוריין שוקרון מבצעים את "לב שלם"
בחזרה לקראת המופע: "אנא לבנטיני", שיפתח את פסטיבל "בסוד קולות רבים" בספרייה הלאומית

 

בשונה מהשיר "הינך יפה רעייתי" – עיבוד של עידן רייכל ל"שיר השירים", שיר האהבה הגדול של התנ"ך – האמירה שהנפיק הרבי מקוצק עוסקת ביחסים מסוג אחר. כבר לפני מאות שנים פירשו חכמינו את "שיר השירים" כסמל לאהבת אלוהים לכנסת ישראל (כינוי מקובל לכלל עם ישראל לדורותיו בעבר, בהווה ובעתיד). בהשוואה לאהבת השולמית והאהוב משיר השירים המקראי, ברור בהחלט שהרבי מקוצק לא התכוון באמירתו ליחסי אהבה זוגיים, אלא לקרבה בין האדם לבוראו. ובעצם הכוונה למצב שבו היחיד המאמין יכול להתקרב אל אלוהיו, כמו שאמר הקוצקר (הרבה כינויים היו לו לרבי מקוצק) בהזדמנות אחרת: "די לו לאדם שיפתח בלבו פתח זעיר של תשובה, כ'חודו של מחט', בתנאי שירגיש כעין דקירה בלב, כצריבה בבשר חי ולא כמחט בבשר המת".

למוטיב הלב השבור באמירה של הרבי מקוצק יש תקדימים. בתהילים לד, יט כתב המשורר כי "קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ". וגם רבי נחמן מברסלב, שנולד 15 שנים לפני הרבי מקוצק, הדגיש את חשיבותו של הלב השבור. ואכן רבים מייחסים את האמירה שאין שלם מלב שבור דווקא לרבי נחמן, כנראה בגלל הדמיון בינה לאמירה אחרת שלוקטה בספר "חיי מוהר"ן", פרשת חייו של רבי נחמן שחיבר תלמידו רבי נתן: "אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לְשַׁבֵּר ליבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלנו, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה" (ליקוטי מוהר"ן, סימן כד). ובמילים אחרות, יש להכיר בלב השבור ולקבל אותו, אבל גם להיעזר בו ולא לאפשר לו להפריע לאדם בחייו.

ובהשראת תפיסותיהם של רבי נחמן והרבי מקוצק, נחזור לשיר המקסים שכתב ברי סחרוף והלחין חיים לרוז. סחרוף שומר על הניגוד בין רצונותיהם של בני הזוג, ובו הוא מוצא את הקונפליקט שמניע את השיר קדימה. היא רוצה נקודות והוא רוצה רצוף. כשהוא כאן היא כבר לא. תורת הקבלה מדברת על "שבירת לב". כשאדם מתפרק – במילותיו העכשוויות של סחרוף – אז הוא נעשה שלם. כי האדם, ממשיכה הקבלה, חייב להיות מודע למורכבות ולהכיר בחסרונות שלו, ברצונות הסותרים המושכים אותו לכיוונים שונים ובניסיון חייו המר –  שם הוא פוגש את האל. חוכמת המזרח מדברת על כך שכשהכוס מתרוקנת, מתפנה מקום להתמלא. כי אין ישר מסולם עקום. ואין שלם מלב שבור.

כך תשתמשו במזמורי תהילים כדי להשיג מבוקשכם

הספר הקדום שמסביר כיצד לגזור מכל מזמור את שמו הנסתר של האל, ומכל שם נסתר להשיג את הסגולה הרצויה

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד" (תהילים א, א). רבים מאיתנו מזהים בקלות את מקור האמרה, הפותחת את ספר תהילים. אבל כמה מאיתנו מקשרים בין המזמור הפותח את ספר התהילות ובין רפואה שלמה לאישה ההרה? ואיך בכלל הגענו מצדיק אוהב אלוהים, שהיה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, לאישה העומדת ללדת? פשוט מאוד: המתכון לסגולה לשלום האישה ההרה מבוסס על כתיבת שם סודי ונפלא של האל על קלף צבי, שם הנגלה לנו באותו המזמור. ולמקרה שתהיתם, את השם המדויק מספקת היצירה המאגית הקדומה הידועה בשם שימוש תהילים.

העמוד הפותח של כתב היד שימוש תהלים

שבת אחרי שבת, מפרשת בְּרֵאשִׁית ועד פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה, משלים היהודי המאמין במהלך השנה את קריאת חמשת חומשי תורה בבית הכנסת. אך ללא שום ספק או תחרות, מייד אחרי חמשת ספרי התורה הספר הנקרא ביותר מבין 24 ספרי התנ"ך הוא תהילים. לפי המסורת היהודית מרבית מזמורי תהילים נכתבו בידי דוד המלך. הפופולריות של תהילים היא גם הסיבה לכך שבחנות הספרים הקרובה לביתנו נמכרים מזמורי התהילים גם בכרך קומפקטי נפרד משאר התנ"ך. בעיני חלקים גדולים מהציבור היהודי מיוחסת לקריאת המזמורים איזושהי סגולה, אך לרובנו לא ממש ברור מהי הסגולה ואיך בדיוק מממשים אותה.

למען הדיוק סגולות רבות ומגוונות מיוחסות לקריאת מזמורי תהילים – למשל בריאות, פרנסה והגנה – ויחד עם הסגולות נפוצות גם כל כך הרבה דרכים ושיטות לקרוא במזמורים: יש הקוראים בסדר כרונולוגי, בכל יום מזמור. יש הקוראים את מזמור טו לפני תפילת שחרית או מזמור פד לפני מנחה. בסיומה של סעודה רגילה מזמור קלז, ולעומת זאת בסיומן של סעודות שבת וימים טובים מזמרים מזמור קכו. וכך לכל חג, אירוע מיוחד, תקופה של מכאוב או קושי יש מזמור משלו. וכמובן, יש גם מזמור או צירוף של מזמורים לציון שמחה. הבנתם את העיקרון.

אבל יש גם דרך אחרת, אזוטרית הרבה יותר. ק"נ מזמורים (שהם 150 פרקים) מרכיבים את ספר תהילים, ובספר שימוש תהלים אנחנו מוצאים שיטה מיוחדת במינה לקריאתם. כאן כבר לא מדובר בסגולה מופשטת כמו בריאות או הצלחה, אלא בשימוש פרקטי במיוחד, אבל גם מאגי להפליא. בספר שימוש תהלים הצמיד המחבר האנונימי לכל מזמור בתהילים סגולה מסוימת הקשורה לתוכן המזמור.

כתב היד של שימוש תהילים המוצג בכתבה שייך לאוסף של האספן ביל גרוס ונגיש לצפייה דרך אתר הספרייה הלאומית. אומנם כתב היד האמור מתוארך למאה ה־19 או ה־20, אך הספר מוכר וידוע בעולם היהודי זה מאות שנים. בקרב יהדות תימן היה הספר מוכר במיוחד, ולראיה גם בידי המשורר הנודע ר' שלום שבזי (בן המאה ה־17) היה עותק. כבר במאה ה־13 כתב הרשב"א שהספר מקובל על גדולי ישראל. והיו מי שייחסו את כתיבת הספר כבר לאחרון גאוני בבל, הרב האי גאון, שחי במאות ה־10 וה־11, אך הייחוס הזה שנוי במחלוקת.

שימוש תהילים נפתח בהקדמה המאפשרת לנו להיכנס לראשו של מחבר כתב היד. וכך נכתב בה:

ידוע לכל העמים כי שם יי' נקרא עלינו ממרום קדשו האצילנו תורת אמת נתן לנו והתורה כולה שמותיו של הקב"ה והיא המצלת והמגינה מן המקרים באמרו בשכבך תשמור עליך וכו' גם חמשה ספרי תהלים המכוונים כנגד חמשה חומשי תורה וכמה וכמה סודות נוראות ונפלאות בהם להגן ולהציל האדם מרעתו. ובדורות הראשונים היו משתמשים בשימוש תהלים.

מההקדמה נראה ש"הסודות הנוראות והנפלאות" שמציג כתב היד נסמכים על הקבלה, ואם נדייק – על שיטתו של הרמב"ן. המקובל הספרדי בן המאה ה־13 (תקופת הראשונים) הוא הראשון שהסביר שכל "התורה כולה שמותיו של הקב"ה". משמע שהתנ"ך מורכב משמות האל, שאפשר לפרקם ולהרכיבם באין־ספור דרכים. ואכן אם התורה כולה שמותיו של הקב"ה, אז כל מזמור בתהילים מורכב משם אחר של האל, ואפשר להשתמש בו להשגת מטרותיו של האדם. אולם חוקר הקבלה משה אידל טוען טענה הפוכה ומשער שהרמב"ן הוא שהושפע משימוש תהלים, וכתוצאה מהשפעה זאת פיתח את תורת השמות של האל הצפונים בספר התורה.

כך או כך, נחזור עכשיו אל הפרקטיקה של הסגולות. נפתח בסגולה הראשונה המוזכרת בספר שימוש תהילים, סגולת רפואה שלמה ליולדת. בספר מוסבר שהמבקש להבטיח את רפואת היולדת יכתוב על קלף את השם "אלחד", המורכב מהאותיות: א' – מהמילה אַשְׁרֵי (מזמור א נפתח במילים: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים); האות ל' מהמילים לֹא כֵן (פסוק ד במזמור: לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים: כִּי אִם-כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ); האות ח' מהמילה יַצְלִיחַ (פסוק ג: וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ); האות ד' מהמילים דֶרֶךְ רְשָׁעִים (פסוק ו: וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד). וכך יברך מבקש הסגולה: "וכתוב: יהיה רצון מלפניך אלחד שתעשה לאשה פלונית בר פלונית שלא תפיל ותרפאנה רפואה שלימה מעתה ועד עולם".

 

מרגע שביססנו את השיטה, הקריאה והבנת הסגולות ברורות למדי. יש רק הסתייגות אחת: נדרשת הבנה בסיסית בארמית מכיוון שכתב היד כתוב בעירוב של עברית וארמית (למזלנו יש בספרייה לא מעט יודעי ארמית ששמחים לעזור לנו). כתב היד הזמין לצפייה באתר הספרייה נכתב בכתיבה תימנית, הנחשבת נוחה לקוראי עברית מודרנית בגלל הדימיון הרב שלה לאותיות הדפוס שלנו.

הסגולה השנייה בספר קשה יותר להבנה, אבל מרשימה לא פחות ורלוונטית למי שמבקש להציל את נפשו מסערה בים. גם במקרה הזה – כמו בכל הסגולות בספר – הסגולה נפתחת במילים הראשונות של המזמור (תהילים ב, א). וכך נכתב בשימוש תהילים:

למה רגשו גוים. להינצל מסערת הים אמור אותו וכתוב אותו על חרס ותשליכהו וישקוט הים מזעפו ואי הוה בר נש חש רישיה כתוב יתיה עד מטי תרו עם בשבט ברזל ותלויהו עליו.

 

הסגולה השלישית מכוונת לסובלים מכאבים בכתפיים ובראש:

ה' מה רבו צרי. למאן דחש כתפיה ורישיה [למי שכואבים לו הכתפיים והראש] אמור על שמן זית ותן מלח וימשיח.

 

לעומת מרבית ספרי המקרא, העוסקים במערכת היחסים שבין אלוהי ישראל לעמו, ספר תהילים מתייחד בהתמקדות באדם היחיד מישראל הפונה לאלוהיו. מנעד הרגשות המובעים בספר רחב, והתהילות שבהן מהלל האדם את ה' נוגעות – כך נראה – בכל נושא אפשרי. בהיותו ספר שימושי ומעשי, הלחשים והסגולות המובאים בין דפי שימוש תהילים מזכירים לחשים וסגולות שנמצא בספרי מאגיה וכישוף יהודיים אחרים. למשל הסגולה המקושרת למזמור ז נועדה לסייע למבצע אותה להרחיק את אויביו כדי שלא יפגעו בו:

שגיון לדוד כו'. הוא טוב שלא יוכלו במאום להזיקך ולהבריח שונאך דאתו בתרך [= שבא אחריו] קח עפר מן הארץ ותאמר עליו זה המזמור ופזר לפני שונאך דאתי בתרך ואינן חוזרים. והשם שלו הוא אל עליון. א מן אשר שר'… שתהפוך לב שונאי כמו שהפכת שונאי אברהם אבינו בהזכירו זה השם. ועוד אם יש לך שונא קח קדרה חדשה ותמלא אותה ממקור המים ואמור ד' פעמים מן קומה ה' באפך עד סוף המזמור ושפוך אותו במקום שונאך ואתה מתגבר עליו ואמור בכל פעם יהי רצון מלפניך אל עליון שתפיל ותכניע פלוני בר פלוני אויבי וקמי…

מעניין לגלות שלא זו בלבד ששימוש תהילים מסייע לאדם להימנע מהצרות שהאויב עשוי להמיט עליו, אלא שהספר אף עוזר להפוך את לב האויב לאוהב. יצירות מאגיה יהודיות אחרות לא תמיד כל כך אדיבות.

 

לא ידוע לנו אם מחבר הספר שמוש תהילים הגה מליבו את הסגולות המגוונות או נסמך על מסורת עשירה של הצמדת סגולה למזמור. ואולי המחבר רק העניק עיבוד חדש לסגולות שכבר היו קיימות. בכל מקרה, לפחות מעלה אחת חשובה אפשר לייחס לספר שימוש תהילים: בזכותו נגלתה לנו דרך נוספת להעשיר את הקריאה בספר תהילים, מפסגות השירה העברית לדורותיה.

אפרופו בירור השפעתו של הספר שימוש תהילים, מסקרנת ההשערה שהוא הותיר רושם גם מחוץ לעולם היהודי. ייתכן שבזכותו אומץ ספר תהילים כספר כישוף עממי גם במסורת הנוצרית האירופית, ומשם הגיע אף לארצות הברית. "הספר השישי והשביעי של משה" הוא דוגמה בולטת לרעיון הזה. זוהי יצירה נוצרית מהמאה ה־18, המוצגת כהדפסה של ספרי המשך לחומש – ספרים שאבדו ועתה מתגלים מחדש. רבים מהלחשים שבספר מתבססים למעשה על מזמורי תהילים ועל שמות האל העברי הנגזרים מהם. רק לנו זה נשמע מוכר עד כדי חשד?

 

בונוס לסיום: עוד כמה לחשים שחשבנו שיסייעו לכם בכל אשר תפנו

 

סגולה למציאת חן, על־פי מזמור ח:

ה' אדונינו. למצוא חן קח שמן זית ואמור עליו במוצאי היום ז"פ [ז' פעמים] ג' ימים ומשח פניך ידיך ורגליך והוא טוב גם כן לנער הבוכה.

 

סגולה להימנעות מלשון הרע, על־פי מזמור יד:

אמר נבל בלבו. טוב לאמרו בזמן שהוא מפחד פן ידברו עליו לשון הרע ובזמן שלא יאמינו לדבריו.

 

סגולה לנופלים בשבי, על־פי מזמור כו:

שפטני. למי שיש לו צרה בין בים בין ביבשה או למי שהוא בשביה ח"ו יאמר אותו וישבו י"ב פסוקים וינצל ושם שלו אלהכי.

 

סגולה נגד רוחות רעות, על־פי מזמור מ:

קוה קויתי. טוב להינצל מרוחות רעות ושם שלו י"ה י מן וישמע שועתי ה מן לעזרתי חושה.

 

סגולה לבעלי עבירות, על־פי מזמור מט:

הושיעני אלהים כי באו. אם אתה חמדן וזנאי בעל עבירות תאמר אותו על מים ותשתה.

 

סגולה בעזרת שלושת המלאכים השומרים סנוי, סנסנוי וסמנגלף, על־פי מזמור קכו:

שיר המעלות בשוב יי'. טוב לאשה שמתים ילדיה. כתוב בקמיע שירה זאת וכתוב ג"כ [גם כן] סנוי וסנסני וסמנגלף בשיטה אחרונה ותשים אותה בארבע רוחות הבית.

 

ונסיים עם שתי סגולות להעברת שנאה ולריפוי כאב לב, על־פי מזמורים קמ ו־קמא:

חלצני יי' מאדם. לשנאה אשר בין איש לאשתו להעבירה.

ה' קראתיך חושה לי. טוב לאומרו לכאב הלב.

 

תודה ליעקב פוקס, גיל גייר וגל סופר על עזרתם בחיבור הכתבה.

 

לקריאה נוספת

Moshe Idel, “The Magical and Neoplatonic Interpretations,” 120–21. On the same concept, see also Moshe Idel, “The Concept of the Torah in Heikhalot Literature and Its Metamorphoses in Kabbalah,” Jerusalem Studies in Jewish Thought 1 (1981): 23–84, esp. 52–55