כתב יד עברי נדיר חושף: כך תפרצו מצור

אילי ניגוח, מרגמות ימי-ביניימיות וסוסים נושאי אש: הצצה לכתב-יד יחיד במינו

קונרד קייזר לא השתייך למעמד האצולה, לא שירת כאביר במסעות הצלב ורקעו המקצועי לא היה רקע של מהנדס צבאי. רק במאה ה-19, בעקבות מחקר קפדני שהתחקה אחר חייו של מחבר Bellifortis, התגלו זהותו ומקצועו האמיתיים. קייזר התמחה כרופא, ובתפקיד זה הצטרף למסע הצלב של סוף המאה ה-14 נגד הטורקים.

ב-1396 היה קייזר עד לתבוסת הכוחות הנוצריים במצור על ניקופוליס, תבוסה שהאשים בה את זיגיסמונד מלך הונגריה. ב-1402, לאחר שכלא המלך זיגיסמונד את אחיו ונצסלס והשתלט על בוהמיה, הוגלה קייזר לעיירה קטנה בהרי בוהמיה. חולה ושבור, הקדיש קייזר את שלוש השנים האחרונות בחייו לכתיבת יצירה המוקדשת לאומנויות המלחמה, עם דגש מיוחד על לוחמת מצור. שני מאיירים גרמנים שהזדמנו למקום גלותו נשכרו לאייר את כתב-היד. ב-1405, היא שנת מותו, סיים קונרד קייזר את כתיבת Bellifortis אבל לא זכה לראות את פרסומה.

בין האיורים הרבים המעטרים את כתב היד ניתן למצוא גם כמה שאינם קשורים כלל לטכנולוגיה צבאית: חגורת צניעות לנשים, מכשיר סירוס לגברים, ואפילו מדריך מצויר להכנת אמבטיה.

בארצות דוברות הגרמנית הייתה השפעת Bellifortis הגדולה ביותר, ובמאה ה-15 בלבד מופיעים איורים, חלקי טקסט וההעתקות מלאות של החיבור בכ-15 כתב -יד שונים, בהם כתב-יד אחד הכתוב עברית וגרמנית באותיות עבריות.

בספריית מדינת בוואריה שבמינכן שמור כתב יד עברי המתוארך לשנת 1500 לערך. גם מבלי להידרש לטקסט, אפשר להבחין בקשר ההדוק בין היצירה הלטינית לבין כתב היד העברי, בעיקר באיורים שפותחים את כתב היד.

האיורים הפותחים הן את Bellifortis והן את כתב היד העברי הנסמך עליו מציגים לקורא סוגים שונים של אילי ניגוח לפריצת חומות.

 

וכך זה נראה בכתב היד העברי:

 

כמו גם טרבושות (מילה המתורגמת לעתים כ"מרגמות").

 

ובכתב היד העברי:

 

בלוחמת ימי הביניים המאוחרים נעשה שימוש רב באש, והוראות על הדרך הנכונה להבעיר אש מחומרים מתכלים שונים תופסות מקום רב ב-Bellifortis. אחת הדרכים להבערת שטח האויב היא שימוש בעפיפוני מלחמה, וביצירתו של קייזר אנו מוצאים את האיור הראשון בהיסטוריה האירופאית לעפיפון מלחמה – מנהג שהחל בצבא הרומי. כך כותב קייזר ב-Bellifortis:

"רצוי שלעפיפון זה יהיה ראש עשוי קלף עור, החלק המרכזי בגוף עשוי פשתן, והזנב ממשי. יש לצבוע אותו בשלל צבעים. בקצה הראש, יש לצרף קרש עשוי משלושה חלקים המאפשר לשאת אותו בעזרת חבל הקשור במרכזו. עבור הדלק לעפיפון הזה, יש להשתמש בתרכובת של שמנים דליקים שמורים בתוך בקבוק הממוקם בפה של העפיפון".

 

בכתב היד העברי אין זכר לעפיפוני מלחמה. נראה שהשימוש בלוחמת אש נעשה רק בעזרת בעלי חיים. כך זה נראה בכתב היד של קייזר:

 

וכך זה נראה בכתב היד העברי:

 

בעזרתו של יעקב פוקס, איש מחלקת כתבי היד בספרייה, הצלחנו לפענח חלק מכתב היד העברי. רובו כתוב גרמנית באותיות עבריות, וחלקו בעברית מתובלת גרמנית. מתחת לציור הסוס נכתב למשל: "עשה על הקץ למעלה כמו לאדא גדול באגרוף עם כל כלעך ועשה בצדדים לפנים כמו בית פייפין סביב הצוואר וקשור סביב הצוואר שלא יפיל ממנה ועשה הרבה חורים בהלאדא ושים בהלאדא התערובת ומתי שיגיע האש בהתערובת ישרוף ועשה תחת התערובת קויישין כדי שלא יסוב להקאנן עשה שק מן זרוק ושים גופרית ופעך בסיר על באש און וואן עש […] ואז הניחו לקרר ושים בו העיסה. כך ביטר עולייזו דו וייל […] תערובת וכתוהיהו (=תחתוך אותו) שנל כמו עיסה והניחו לייבש מעט ואז שים בהשק שנל וקח זלפיטר מכותת ושפוך עליו יין שרוף כ"ד שעות ואז קח היין שמן שים בו הולנדר מרק מיובש גם כן כ"ד שעות וייבשו ושים בה פיין שנל והדליקהו ומתי שיגיע האש בהשק שנל".

בדף אחר אנו עדים לשימוש בכוורת דבורים כנשק ביולוגי. בצידו השמאלי של המבצר מופיעה ההמלצה החמה הבאה: "שים במרחשת סיד ואפר חם מאוד".

 

את דמויות האבירים שביצירתו הלטינית של קייזר מחליפות דמויות המצוירות ברישום מהיר בכתב היד העברי. מתחת לזו נכתב: "איש מעוטף בסדין וראשו כמעט אצל רגליו וקשור יחד היטב מאוד בהסדין כדי שלא יכאב לו שנפל מן המבצר".

 

הפכנו והגדלנו את החלק הרלוונטי:

 

עמוד אחר בכתב היד העברי מציע דרך לאתר פולשים בלילה. בכיתוב משמאל למבצר מופיעה המלצה: "עשה סביב המבצר או סביב המקום חבל ומקושר בהחבל שעלין וקלוקין אז תשמע אם ילכו אדם מן המקום או מן המבצר בלילה". מימין מספק כתב היד דרך אפשרית להתנגב מן ההר למבצר שבקירבתו: "חבל מקושר באילן למעלה ואנשים יורדים מלמעלה מן ההר בהמבצר ולמעלה מקושר בהחבל שעל".

 

בצד החידושים הטכנולוגיים שמציג קייזר בספרו, מקדיש המחבר מקום רב לכישוף וקסמים כדרך להטיית הכף בעת הלחימה. הדהוד ברור לפנייה לכוחות הנסתר אנחנו שומעים בסוף כתב היד העברי, בחלק הטקסטואלי המוקדש למתכונים העל-טבעיים. בעמוד הפתיחה מופיעות הוראות למציאת אוצר: "בערב ליל תקופת תמוז לאחר שקיעת החמה לך לאילן לוזי מן שנה ותבחר ד' חוטרות שמגודלים באותה שנה וקשור אותם יחד ותפוש אותם בידך השמאלית ושים בידך הימנית זהובים וכסף ותסבב עמו המקלות ג' פעמים ואמור כך זאת המקלות יהיה לי להצלחה כמו שהיו המקלות של יעקב אבינו עליו השלום להצלחה כשראוהו הצאן בהמקלות וילדו דוגמתם כך יהיו המקלות הזאת להראות לי חפורות [= ככל הנראה אוצרות באדמה] הן כסף הן שווה כסף הן תכשיטים המקלות הזה אני אשביעך בשם אל שדי צור עולמים [… רשימת שמותיו של האל] והנח שם הכסף והזהובים ובבוקר קודם היניץ החמה לך אל המקלות וחתוך אותם נגד החמה וגם נגד ארבע רוחות ואמור כך לכל חיתוך…"

 

מספרה האחרון של שרה אופנברג (Up In Arms: Images of Knights and the Divine Chariot in Esoteric Ashkenazi Manuscripts of the Middle Ages) אנו למדים כי כתבי יד עבריים מאוירים משתמשים לא פעם בספרי דגמים נוצריים בשביל להעתיק איורים. לפנינו מקרה שונה. היות שכתב היד העברי טרם נחקר קשה לקבוע מסקנות חותכות לגביו, ובכל זאת נראה שמדובר בהעתקה של אחד מכתבי היד של Bellifortis או של יצירה שצוירה בהשראתה. קייזר השאיר אחריו ארבע סקיצות שונות של החיבור ועותקים חדשים נוצרו במהלך המאות ונפוצו באירופה. בכתב יד השמור בספריית האוניברסיטה של גוטינגן בגרמניה מופיע דיוקן של קייזר. בכתב היד העברי כמובן שאין לו זכר.

 

שאלה שחזרה ועלתה במהלך התחקיר לכתבה היא מדוע העתיק יהודי בן המאה ה-16 יצירה לטינית העוסקת בלוחמת מצור? ארבע השפות שבהן שלט יוצר כתב היד (עברית, יידיש, לטינית וגרמנית), יחד עם העובדה שהכיר את עקרונות הכישוף ברנסנס, הובילה את החוקרת אילונה שטיינמן להעריך שיוצר כתב היד היה ככל הנראה יהודי מומר. כתב היד, סיפרה לנו אילונה, היה שייך לאוסף כתבי היד העבריים של ראש מנזר בנדיקטי בשם יוהאן טריתמיאוס, והוא היחיד ששרד מאותו האוסף. מלבד האיורים של מכונות המלחמה, מכיל כתב היד ענייני מגיה, העתקה של ספר הגורלות המיוחס לסעדיה בן יוסף אלפיומי, קטעים העוסקים באסטרולוגיה, סגולות ורפואות, מזלות ומרשמים. אולי היה כותב כתב היד האנונימי מורה העברית של הנזיר הגרמני?

מלבד דיוקנו של קייזר, כל האיורים מיצירתו של קייזר המופיעים בכתבה לקוחים מכתב היד השמור בספריית המדינה בבוואריה.

 

את כתב היד העברי תוכלו לחקור בעצמכם בקישור הבא.

 

תודה ליעקב פוקס, שרה אופנברג ואילונה שטיימן על עזרתם בהכנת הכתבה.

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

לקריאה נוספת:

Sara Offenberg, Up In Arms: Images of Knights and the Divine Chariot in Esoteric Ashkenazi Manuscripts of the Middle Ages (Cherub Press, 2019)

Lynn White, Jr., Kyeser's "Bellifortis": The First Technological Treatise of the Fifteenth Century, Technology and Culture, Vol. 10, No. 3

 

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

כך נולד גלגל הצבעים המודרני

המציא את הגלגל: הכירו את מישל איז'ן שוורל – מדען צבעים מדופלם

מצד שמאל: גלגל הצבעים מאת איגנץ שיפרמולר, מתוך הספר 'נסיון של שיטת צבעים', וינה 1772, אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע

יום אחד התעניינו מה יקרה אם נערבב צבע אדום בצבע צהוב, וזה מה שעשינו. התוצאה לא פחות מהיממה אותנו: קיבלנו גוון צבע חדש לגמרי. כדי להבין איך שני צבעים הופכים לאחד ניגשנו לספרים; מצאנו הסבר פשוט יחסית של סופרת הילדים דתיה בן דור, שלפיו האדום והצהוב:

הִתְגַּלְגְּלוּ לוּ לוּ לוּ לוּ,
הִתְבַּלְבְּלוּ לוּ לוּ לוּ לוּ,
הִשְׁתּוֹלְלוּ לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ כָּל הַיּוֹם.
הִסְתּוֹבְבוּ בוּ בוּ בוּ בוּ,
הִתְעַרְבְּבוּ בוּ בוּ בוּ בוּ,
וְכָךְ נוֹלַד הַצֶּבַע הַכָּתֹם.

הידד! התעלומה נפתרה – או כך לפחות חשבנו. מתברר שהפקת צבעים והתאמת גוונים מתבססות על מאות שנים של מחקר מדעי, ששורשיו נעוצים עוד בתקופת הרנסנס. המחקר הגיע לשיאו במאה התשע עשרה, בזכות חדות העין של מדען סקרן בשם שוורל.

חולל מהפכת סבון באמצעות שומן חיות. מישל איז'ן שוורל

שוורל לא היה הראשון לחקור את תיאוריית הצבע. רבים חקרו את הנושא עוד מימי יוון העתיקה, ועד לעת החדשה. גם אייזיק ניוטון התעניין בנושא ואחריו וולפגנג פון גתה בשנת 1810. אבל המחקר המקיף והבולט שהתקיים בתחום תורת הצבעים הגיע דווקא מכיוונו של הכימאי הצרפתי מישל אז'ן שוורל, שבכלל התעניין בסבון (וטוב שכך! במיוחד בימי קורונה אלו). מחקרו שידרג באופן משמעותי את השימוש בשומן מן החי בתהליך הפקת הסבון.

בעקבות הצלחתו הוזמן שוורל ב-1824 לנהל מעבדה בסדנאות הגּוֹבְּלֶנִים (שטיחי קיר) של פריז, תפקיד שבמסגרתו הוא התבקש לברר מה גורם לצבעים מסוימים להיראות עמומים או דהויים. מה שבאמת צד את עינו של שוורל היה שינוי בעומק הגוון השחור, כאשר הוקף בבדים בצבעים שונים, וכך החל מחקרו המרתק על ניגודי הצבעים.

'חוקי הניגוד הסימולטני של הצבעים' מאת 'שוורל', מהגדולים שבספרי אוסף אדלשטיין
השינוי בעומק הגוון השחור תפס אותו. טבלת ניגודיות מתוך הספר באוסף אדלשטיין

בעזרת סדרת תצפיות, ניסויים והדגמות על חבריו לעבודה ולקוחות המפעל כמו בתמונה מטה, הצליח שוורל לזהות כיצד שני צבעים שונים משפיעים זה על זה, או נכון יותר – על האופן שבו אנו מעבדים אותם במוחנו. את המחקר פרסם שוורל בספר 'חוקי הניגוד הסימולטני של הצבעים' , שנחשב לאבן דרך אומנותית. בעותק הנדיר של הספר שהודפס בשנת 1889, ושמור אצלנו באוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע, אפשר למצוא דוגמאות לאותם ניסויים שביצע שוורל בניגודיות צבעים. הינה דוגמה, נסו בעצמכם:

אם נציב עיגול צהוב ועיגול כחול זה לצד זה, העיגולים יקרינו את הגוונים שלהם זה על זה. הצהוב יבטא את הגוון שלו בתוך העיגול הכחול – ולהפך. נוסף על כך, כל עיגול יקרין את הצבע המשלים שלו סביבו. אם ניקח צעד אחורה ונסתכל ממרחק על שתי רצועות צבע שונות וצמודות, יתרחש "מיזוג אופטי", שבו יתחברו שני הצבעים ברצועות לגוון אחיד.

נסו בעצמכם את הדוגמה מתוך הספר. זה עובד?

ספריו הנדירים ששמורים באוסף אדלשטיין מכילים דוגמאות נפלאות ומהנות מתורת הצבעים שפיתח, ובמרכזה – גלגל הצבעים של שוורל שבו אנו משתמשים עד היום. גלגל הצבעים מציג את ספקטרום הצבעים שאנחנו יכולים לראות בצורה מעגלית. הגלגל מבוסס על שלושת צבעי היסוד – אדום, צהוב וכחול. בעזרת המפה הצבעונית הזאת, אפשר לדעת או לשער את צבע הגוון שיופק מתערובות צבע שונות. שוורל קבע גם את 'הצבעים המשלימים' תוך התבוננות בצבעים שמונחים אחד מול השני על גלגל הצבעים – כתום וכחול, ירוק ואדום וצהוב וסגול (הצבע האהוב על כותב שורות אלו).

תרשים כרומטי מתוך הספר המציג צבעים משלימים וקשרים אחרים, מתוך אוסף אדלשטיין

מישל איז'ן שוורל הפך לאיש שהמציא את הגלגל מחדש. תורת הצבעים שפיתח – וגולת הכותרת – גלגל הצבעים שלו, היו לפריצת דרך של ממש בעולם האומנות: אומנים וציירים מפורסמים כמו מאטיס, סרה, דלקרואה ועוד החלו להשתמש במסקנותיו של שוורל בציוריהם ועבודותיהם. כל מי שלמד בימינו מבוא לאומנות בוודאי נתקל בגלגל.

השפעתה של תורת הצבעים של שוורל ומחקרו על ניגודיות צבעים התרחבה במהירות גם לעולם המודרני שלנו, והיא נוכחת סביבנו בתחומים רבים כמו אופנה, עיצוב, תעשייה, אדריכלות, שיווק ופרסום. היא קיימת אפילו בבחירה הבסיסית שאנחנו עושים מול המראה בכל בוקר, כשאנחנו בוחרים מה ללבוש ("הסגול חציל עם הצהוב חרדל זה קצת מנוגד אבל יש לזה קטע").

פריצות הדרך שביצע שוורל בחקר הגוונים, הניגודיות והתפיסה האופטית מתבטאות גם בעולם הרפואה. תהיתם למשל מדוע מנתחים לובשים חלוק בגוון כחול או ירוק, ולא בצבע לבן כמו בעבר? ובכן, חלק מעבודתו של מנתח היא להסתכל על דם לאורך זמן, וכשהרופאים היו מסיטים את מבטם ומסתכלים על החלוק הלבן – הם היו מסתנוורים לשניות ספורות. החלוקים הכחולים/ ירוקים מונעים למעשה את הסנוור הזה, ומגינים עלינו – הפציינטים. לכן חשוב לדעת להתאים צבעים; לפעמים זה באמת עניין של חיים ומוות.

גלגל הצבעים של שוורל, מתוך הספר 'שוורל – הצבעים ' , 1889,אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע
גלגל הצבעים שוורל, מתוך הספר 'שוורל – הצבעים', 1889, אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע

אנחנו חייבים תודות רבות למדען המרתק שבזכותו התשובה לשאלה "מהו הצבע האהוב עליכם" הרבה יותר מגוונת. מישל איז'ן שוורל שרד את כל שנות המהפכה הצרפתית וזכה לראות את טקס הפתיחה של מגדל אייפל, עליו חקוק גם שמו. הוא חי עד גיל 102(!) ונפטר בשנת 1889 בפריז. ונכון, רבים וטובים חקרו את עולם הצבע והניחו את צבעי היסוד לפניו, אבל אין ספק ששוורל היה זה שקבע את הטון.

תודה לחיה מאיר-הר מאוסף אדלשטיין על העזרה בכתיבת הכתבה.

 

 

כתבות נוספות

ריגול אחר סוד אדום

איך מכבסים בקלות ובמהירות במאה ה-18?

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

חג השבועות ומלחמות המים של יהודי מרוקו

חג המים מתחיל את דרכו דווקא כדרך סמלית לגזור את דינו של אדם

ילדים בעיר דמנט (הסמוכה למרקש) משחקים במים.

מספרים לנו שמנהג התזת המים בשבועות הולך ונעלם. גם אם זה נכון – וזה בכלל לא בטוח – אנחנו זוכרים אותו היטב. זרמי מים מצינורות משקים את העוברים והשבים, שקיות מים עפות לכל עבר. הקישור בין חג שבועות להתזת מים על העוברים והשבים איננו מובן מאליו. מקורו במרוקו.

מתי התחיל המנהג? העדות המוקדמת ביותר למנהג היא בת כ-450 שנה. החכם המרוקאי רבי משה בן מימון אלבז מספר על מקרה שקרה בעירו תרודאנת, השוכנת בעמק הסוס בדרום מרוקו. בערב חג השבועות התקיימה בבתי כנסת במרוקו תחרות קריאה של פיוטי אזהרות, העוסקים במניין תרי"ג (613) מצוות היהדות. חוקי התחרות פשוטים: מי שנגזר דינו לסיים ולקרוא את האזהרות נלקח בתום הקריאה אל חצר בית הכנסת ושם זכה למקלחת של מים צוננים מידי המשתתפים בתחרות והנוער המחכה – מי בכד ומי במחבת.

באותה שנה, מספר אלבז, סיים הילד שלמה פחימה בן החמש לקרוא את האזהרות ביום הראשון של שבועות. אביו של שלמה ביקש מהציבור שיניחו לבנו ולא יתיזו עליו מים. גם לאחר התערבות הסב, שהיה מנכבדי הקהילה, בקשתם נדחתה. טענת הציבור הייתה שמנהג אבותינו בידינו ואין לשנותו. העדות הראשונה של המנהג מעידה כבר היא שמדובר במנהג מבוסס.

אזהרות לרבי יצחק בן ראובן אלבג'לוני, מתוך "מנחת ביכורים", ליוורנו 1844, אתר היברובוקס

המים המותזים בשבועות זכו במרוקו לכינוי 'מי הישועות'. האמונה היא שבכוחם של מים אלו לרפא מחלות שונות ולהבטיח את בריאות המותז. המנהג הדתי נפוץ מחוץ לבית הכנסת ונעשה נחלתן של כל קהילות מרוקו. באוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת שחיבר מאיר נזרי, מציין החוקר שבספרי המנהגים אנחנו מוצאים ניסיונות של חכמים לבטל את חגיגות המים של שבועות. בצד האוסרים, היו מרבני מרוקו שסיפקו גם הסברים הלכתיים למנהג. בכל ההסברים הללו מומשלת התורה למים.

ההסברים ההלכתיים שנוסחו כדי להצדיק או לתקוף את המנהג מזכירים את הניסיונות להצדיק את הסביבון, הרעשן או קרנבל הפורים. מתברר שגם במקרה זה, מדובר בסך הכל בניסיון להסתיר את העובדה שגם הפעם שאבו היהודים השראה מסביבתם. השערת החוקרים היא שמנהג התזת המים בשבועות הגיע אל יהודי מרוקו מהסביבה הלא יהודית. בצפון אפריקה חגגו התושבים בכל קיץ את חגיגת האנסארה. החגיגות כללו מלחמות מים שבמהלכם נרטבו כל הנוכחים.

בארץ ישראל העדיפה התנועה הקיבוצית כבר משנות העשרים את חג הסוכות כחג המים נוכח הקשר לשמחת בית השואבה בבית המקדש בסוכות. מדובר בהמשכה של מסורת בת אלפי שנים, שמקורותיה כבר בתלמוד, הקושרות בין סוכות לבין פולחנות להורדת המים. אם לשפוט מאזכורי החג בעיתונות העברית, העדויות המאוחרות ביותר לחגיגות חג המים בסוכות מגיעות רק עד תחילת שנות השישים של המאה הקודמת. בפעם הבאה שמוזכר "חג המים" בעיתונות הוא מוזכר בהקשר אחר לגמרי: השלמת מפעל-המים בגליל התחתון. נראה כי העליות הגדולות של ראשית קום המדינה הפיצו את מלחמות המים של שבועות, שהתחילו בכמה קהילות יהודיות בצפונה של אפריקה לכלל ישראל.

חג המים בקיבוץ גניגר עם שרה הופמן, אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

 

לקריאה נוספת

מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת / סג'למאסא : כרך שלישי – אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת/סג׳למאסא, הוצאת בר-אילן, תשע"ח

יואל רפל, נדודי שינה ומים על הרצפה, מוסף 'שבועות', 'מקור ראשון'

 

כתבות נוספות

לא רק חלב: המנהגים האחרים של חג השבועות

ספר התורה של המלך ליום אחד

כך גייסה הציונות את חג השבועות

"המערה החשמלית" של "ההגנה"

מחנה הצבא יונה שכן בצפון תל אביב. ארלוזורוב נרצח ממש ממול, "ההגנה" התאמנה בו, וממנו הופגזה אלטלנה. זהו סיפורו

1

צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

בארכיונו של הצלם בנו רותנברג, מהבולטים שבצלמי ראשית המדינה, נמצאת סדרת תצלומים המציגים את חברי ארגון "ההגנה" מתאמנים במחנה הצבאי שנקרא "מחנה יונה". ארכיון התצלומים נסרק ונשמר לאחרונה באוספי הספרייה הלאומית באדיבות אוסף מיתר, וכך יכולים המבקרים להתרשם גם הם מהתמונות: בתצלומים נראים חברי "ההגנה" מאזינים לתדרוכים, רצים, קופצים, זוחלים, וגם סתם כך מצטלמים, ביחד ולחוד. אימונים אלו התקיימו בצפון הישן של תל אביב, ממש ליד המקום שבו נמצאים היום מלון הילטון וגן העצמאות; וכך התעוררה סקרנותי לגלות את סיפורו של המחנה, שלא רק אירח את אימוני "ההגנה", אלא מצא את עצמו עד למספר פרשיות בולטות בסיפור הציוני.

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

לא תמיד התאמנו שם אנשי "ההגנה". אותם אימונים ראשונים במחנה התקיימו בסוף שנת 1947, כשפינה הצבא הבריטי בדצמבר באותה שנה את גוש דן. חברי "ההגנה" מיהרו להשתלט על הבסיסים המפונים ששכנו בתל אביב, בהם כמובן מחנה שרונה הבריטי (בסיס המטכ"ל בקריה), וגם המחנה הזה. שלושה ימים לאחר הפינוי נהרג בדרכו לירושלים אחד ממפקדי "ההגנה", יונה רסין, וחבריו מיהרו לקרוא את הבסיס הצבאי המפונה על שמו.

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

 

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

מה היה שם לפני כן? בתחילת המאה ה-20 הורחב על גבעה זו בית קברות מוסלמי "חדש". בית הקברות שימש את תושבי יפו שסבלו ממגפת כולרה באותם ימים, ונאלצו לקבור את מתיהם רחוק מן העיר (באותה תקופה הוקם גם בית הקברות היהודי ברחוב טרומפלדור, מאותה סיבה בדיוק). בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הקימו הבריטים על המצוק מחנה נופש לטייסי חיל האוויר המלכותי. למה דווקא שם? מאותן סיבות שגם היום רוצים אנשים להגיע לתל אביב. המחנה שכן סמוך לחוף הים, בעיר שיש בה בתי קפה, אירועי תרבות, נשפים וכמובן – אלכוהול. חיילים בריטים מכל רחבי המזרח התיכון הגיעו לשהות במקום להתרעננות וצבירת כוחות.

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

למרגלות המחנה ששכן על מצוק הכורכר השתרע החוף הקרוי היום על שם המלון שהוקם מעליו, חוף הילטון. על חולות החוף הזה, לאורך שפת הים התיכון, טיילו בליל שבת ה-16 ביוני 1933 סימה וחיים ארלוזורוב, אחרי שעזבו את בית הקפה ששכן מעט דרומה משם, במקום שבו נמצא היום מלון דן. שם הם הבחינו בשני זרים שעקבו אחריהם זמן מה, ושם שלף אחד מהעוקבים אקדח וירה בארלוזורוב, שהיה באותה עת ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, מעין "שר החוץ" של התנועה הציונית. הרצח הסעיר את היישוב העברי, ואצבעות מאשימות הופנו כלפי התנועה הרוויזיוניסטית.

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

נרוץ שוב כמה שנים קדימה. 15 שנה בדיוק למען האמת, אל יוני 1948. אל מול חופי תל אביב עלתה על שרטון ספינת האצ"ל "אלטלנה", לאחר שנמלטה מחוף כפר ויתקין, שבו החל העימות מול כוחות צה"ל. בבטן הספינה משלוח נשק שביקש האצ"ל לספק לחייליו. לצה"ל ניתנת ההוראה לעצור את האונייה בירי סוללת תותחים. היכן עמדו אותם תותחים שהפגיזו את האונייה? נכון מאוד, במחנה "יונה" שעל רכס הכורכר. פרט מעניין נוסף: על האלטלנה נהרג אברהם סטבסקי, אחד מאנשי תנועת בית"ר שהואשם ברצח ארלוזורוב.

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

 

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

רצה המקרה ובקרבת המחנה שאינו קיים יותר התרחשו שניים מאירועי המפתח בסכסוך בין פלגי הימין והשמאל ביישוב היהודי בארץ ישראל. מה עוד היה במקום? כזכור, השתלטו אנשי "ההגנה" על המחנה מיד עם פינויו, עת החל השלב הראשון במלחמת העצמאות. שם הוקמו חלק מגדודי חטיבת "קרייתי", ושם אומנו טירונים שהגיעו לאחר מכן לחטיבת "גבעתי". מחנה "יונה" שימש גם בסיס חיול ראשוני לחלק מכוחות "ההגנה" בפרוץ מלחמת העצמאות. במשך תקופה שימש מחנה "יונה" את חיל הרפואה בראשיתו, וגם בסיס ההדרכה לאימון גופני ולכושר קרבי, כמו גם בית הספר לחינוך גופני שכנו במקום עד שעברו במהלך שנות החמישים למכון וינגייט.

1
צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

בשנות החמישים והשישים ניטש מאבק מר בין הממשלה לבין עיריית תל אביב שביקשה לפנות את המחנה ולהקים בשטחו גן ציבורי גדול. לקראת יום העצמאות הראשון פונה חצי משטחו של מחנה "יונה" ובמקומו החלה באפריל 1949 נטיעת "גן העצמאות". רק בתחילת שנות השישים פינה צה"ל את מלוא השטח והושלמה נטיעת הגן. בחלק מהשטח הוקם בשנת 1965 מלון הילטון שעומד שם עד היום.

תוכלו לעיין בתמונות המופיעות בכתבה זו, ובתמונות נוספות מאימוני "ההגנה" במקום, בקישור הזה. מזהים את עצמכם או קרוביכם בתצלומים? ספרו לנו בבקשה: כאן בתגובות, בפייסבוק, או בטוויטר.

תודה לפלג לוי ולמודי שניר, אנשי פרויקט "תולדות ישראל" על המידע שסייע בכתיבת כתבה זו. תודה לד"ר ניר מן על עזרתו המחקרית.

 

תוספת קטנה לסיום

לא רק אירועים מציאותיים התרחשו במחנה "יונה", בחוף הילטון ובסביבתם. גם אחת מחבורות הילדים המפורסמות ביותר של ישראל הצעירה בילתה את ימיה שם – חסמב"ה. אלו שקראו את הספרים ודאי יודעים שהמערה החשמלית המפורסמת, המפקדה הסודית של ירון זהבי וחבריו, שכנה ממש שם: בין סלעי הכורכר שמתחת לבית הקברות המוסלמי ומאוחר יותר מתחת למלון הילטון. תוכלו לקרוא עוד על המערה – הבדיונית או שמא האמיתית? – בכתבה שפרסם אלי אשד בקישור זה.

 

כתבות נוספות

הנשק הסודי של "ההגנה": עלון הקיר "החומה"

האמת על פיצוץ מלון "המלך דוד"

יוני הדואר האמיצות מגינות על המולדת

מה מסתתר במנהרה הסודית שהתגלתה בספרייה?