אביר לבוש עור הנמר: סיפורו של אפוס האהבה הגאורגי והתרגום לעברית

נמר בירושלים או מה הקשר בין ירושלים במאה ה-12, ברית המועצות וישראל של שנות ה-70 וימינו אנו?

ירושלים / טביליסי, המאה ה-12

שוֹתַא רוּסתָאווֶלִי היה משורר גאורגי שחי במאה ה-12. רוסתאוולי כתב את הפואמה האפית הלאומית הגאורגית "עוטה עור הנמר", שהפכה לחלק מהתודעה הלאומית הגאורגית, ונחשבת עד היום כאחת מיצירות המופת של ספרות העולם.

עלילת האפוס מספרת את קורותיו ומסע חיפושיו של טָרִיאֵל, האביר עוטה עור הנמר, אחרי אהובתו, בת-מלך, אשר יועדה לאחר. מסע כנגד כל הסיכויים, המסתיים אחרי תלאות והרפתקאות רבות, לא רק בהשגת בת המלך, אלא גם בחברות האמיצה שנרקמת בין טריאל לאביר הנוסף שפגש, אַבְתַּנְדִּיל  ובהפיכת שניהם לאנשים טובים ונעלים יותר. היצירה מבטאת את הערכים הנעלים ביותר  שהיו מקובלים על אנשי ימי הביניים בגרוזיה. אהבה, גבורה וחברות. מאות שנים תפסה הפואמה מקום נכבד בתודעה הלאומית הגאורגית, הן בזכות רמתה הספרותית הגבוהה והן בזכות הרעיונות המובעים בה, שהיו מתקדמים לתקופה שבה נכתבה, וממשיכים להיות אקטואליים עד היום.

אולם, הסיפור שמאחורי היצירה מרתק לא פחות, ואולי אף יותר מהיצירה עצמה. רוסתאוולי היה נסיך גאורגי אשר שימש כשר האוצר של המלכה תמר ובעלה, הנסיך האלאני דויד סוסלן, אשר שלטו בממלכה ב"תור הזהב" של גאורגיה. בסוף המאה ה-12, עזב רוסתאוולי את גאורגיה ועלה לרגל לירושלים, שם השתקע במנזר המצלבה על יומו האחרון, ושם גם כתב את הפואמה שפרסמה אותו בגאורגיה ובעולם.

בקריאה ראשונה ביצירה נדמה שכל מטרתה להלל ולשבח את המלכה תמר, ובעיקר "להכשיר" את דמותו של דויד, בדמותו של האביר אַבְתַּנְדִּיל, כמלך לגיטימי, לצידה של המלכה תמר. אולם קריאה מעמיקה יותר, כמו גם מחקרים שונים מצביעים שהאמת מאחורי היצירה, שונה ומעניינת הרבה יותר.

איור של המלכה תמר ורוסתאוולי

 

על פי המסורת הגאורגית, נאלץ רוסתאוולי לעזוב את גאורגיה בשנת 1185 לאחר שהואשם בפרשית אהבים בלתי אפשרית עם המלכה תמר, שהסתיימה כאשר הדבר נודע למלך דויד. רוסתאוולי נמלט, או שמא, נשלח לקצה העולם הידוע עד אז, והפך לנזיר במנזר המצלבה בירושלים, שהיה שייך לכנסיה הגאורגית. שם בין נזירים ועולי רגל, כתב רוסתאוולי. את הפואמה המופתית שכל כולה שיר הלל ואהבה למלכה תמר. יש מי שטוענים, שדמותו של הנזיר עוטה עור הנמר, גיבור היצירה, השקוע בדיכאון בגלל אובדן אהובתו, הוא לא אחר מאשר רוסתאוולי עצמו.

ירושלים / כותיאסי, המאה ה-20

במשך מאות השנים שחלפו מאז פורסמה היצירה, דמותו של רוסתאוולי הפכה לאגדה. בשנת 1960, נשלחה לירושלים משלחת שמומנה על ידי האקדמיה למדעים של גאורגיה הסובייטית במטרה לחשוף את פניו של רוסתאוולי, שלפי המסורת צוירו על ידו על אחד מעמודי המנזר. המשלחת אכן חשפה את הפורטרט, שנחשב עד אז לאבוד ובכך איששה את התיאוריה שהיצירה אכן נכתבה במנזר המצלבה בירושלים. גילוי זה הסעיר את הקווקז לרגל חגיגות יובל ה-800 ליצירה והניעה גם את דב (בוריס) גפונוב, תושב כותיאסי, למה שיהפוך לאחד מתרגומי המופת העבריים בכל הזמנים. גפונוב, שחש עצמו מבודד חברתית ואינטלקטואלית בכותיאסי, היה בקשר מכתבים ענף עם בני משפחה ומכרים בארץ. בעקבות חשיפת פניו של רוסתאוולי ב-1960, הוא מביע עניין בתרגום עוטה עור הנמר. במכתב שכתב למשה נביאסקי, גפונוב תוהה האם היצירה תורגמה כבר לעברית "מכלי ראשון":

אדוני הנכבד,

… רציתי לשאול ממך שאלה בתחום הספרות והיא: האם תורגמה לעברית יצירת הקלסיקון הגדול של השירה הגרוזית שותא רוסתווילי – "אביר לבוש עור הנמר". היצירה רבת המימדים הזאת תורגמה לשפות אירופאיות רבות, אולם מסופקני אם הופיעה כבר בעברית. אם הופיעה כבר בעברית, גם כך, כי בטח אין במחנכם מומחה ללשון זה, והמתרגם היה נאלץ לערות מכלי שני או שלישי.

נעים לי מאוד שאצלכם קוראים בתרגום יצירות הספרות הרוסית, קלסית ובת זמננו, וחפצי גדול להוסיף נופך, לפחות זגוגיה לטושה לאוצר הזה.

 

הפרסקו של רוסתאוולי כפי שנחשף במנזר המצלבה

 

גפונוב נולד בשנת 1934 בעיר יבפטוריה שבחצי האי קרים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גויס אביו לצבאו של סטלין, והמשפחה נאלצה לנדוד, ללא האב אל עבר פנים היבשת, והתיישבו בכותיאסי שבגאורגיה. שפת אימו של גפונוב הייתה יידיש, אולם סבו שהיה רב מוסמך מטעם ישיבה ווילנאית, לימד אותו מעט עברית באמצעות תנ"ך שהיה ברשותו, את השאר, כפי שמעיד גפונוב, במכתב נוסף ששלח למשה נביאסקי, כבר "כירסם" בעצמו:

… ובכן איך הגעתי עד הלום? האתגר העיקרי בדבר היתה האהבה לתרבותנו הישנה שנטע בלבי סבי ז"ל. בהיותי בגיל רך, כבן ארבע או חמש, היה הוא מספר לי בצורת מעשיות דברים שונים מהתנ"ך והאגדה התלמודית (באידיש כמובן, כי אז לא ידעתי עברית). הלימודים התחילו בשעת ההגירה, בשנת 1944. אז הייתי בן עשר. סבי החל ללמדני חומש עם רש"י על פי השיטה הישנה… והוא לימד אותי רק את הספרים בראשית ושמות. את שאר הספרים כירסמתי  בעצמי בעזרתו של התרגום האידי. סבי היה מביא לי גם ספרים ישנים מאוד בעברית, וביניהם גם ספרי דקדוק… כשהשיגה ידי לרכוש מקלט קטנטן… מדי ערב הייתי יושב ליד המקלט עם נייר ועט ורושם מילים חדשות שהאזנתי, והודות לכך שאוצר השרשים העבריים כבר היה שגור בפי, הייתי מנחש בקלות ומפענח את פירושם. המשכתי בדרך זו עד מילאתי כרסי בכל טוב. אם יהיה לאל ידך, אבקשך למסור תודה לבבית ומכופלת לעובדי הקול. ביחוד לעורכי התכניות "עברית של יום יום", "פינת הלשון העברית" ולמר שמואל רוזן החביב, אשר חוץ מההנאה העצומה אשר הסבו לי חידוניו, חטפתי מפיו גוזמא של מילים חדשות ומשמעותן בצדן. כל הכבוד!

 

מלאכת התרגום ואחריתו של גפונוב

תרגומו של גפונוב, אשר זיכה אותו בפרס טשרניחובסקי לתרגום, וזכה גם להדים בברית המועצות, נחשב עד היום, לאחד התרגומים הטובים ביותר שנעשו ליצירה (אשר תורגמה לעשרות רבות של שפות) מאז ומעולם, וזאת למרות, שעברית או גאורגית לא היו שפת אימו של גפונוב.

כריכת עוטה עור הנמר שיצא לאור ב 1969 בתרגומו של גפונוב

 

האפוס הגאורגי מורכב מ-1644 בתים, בני 4 שורות כל אחד, כאשר כל שורה מורכבת בדיוק מ-16 הברות (סגנון ייחודי לשפה הגאורגית הנקרא "שאירי"). גפונוב, אם כן, נאלץ לא רק להתגבר על פערי השפה, התרבות וההקשר אלא גם להיות מסוגל לשמר את המבנה הצורני של האפוס, על המצלול והחריזה. כאשר אנחנו זוכרים שהעברית של גפונוב הייתה עברית מקראית ברובה, (ידיעותיו הגיעו עד ביאליק) אפשר להבין מדוע כינה שלונסקי את תרגומו של גפונוב "נס".

במהלך השנים 1966-1968 הבריח גפונוב לארץ, באמצעות מכתבים ובסיוע סייענים של נתיב, את תרגומו לארץ, שזכה לבסוף לראות אור בשנת 1969. פרסום התרגום התרחש בשיאה של תקופה עוינת למדינת ישראל שלאחר מלחמת ששת הימים, בברית המועצות. העברית הוחרמה ונאסרה לשימוש או ללימוד. אף על פי כן, בעקבות זכייתו של גפונוב בפרס טשרניחובסקי לתרגום של אותה שנה, השלטון המקומי בגאורגיה שבר את חומת השתיקה סביב קיומה של השפה העברית. מאמרים עיתונאיים פירסמו את דבר הפלא ואת ההערכה שהתרבות הגאורגית זכתה לה במפתיע במדינת ישראל הצעירה, מקום הולדתה של היצירה, במנזר המצלבה בירושלים.

במהלך שנות השישים בריאותו המעורערת של גפונוב הלכה והידרדרה. הוא אושפז ושוחרר פעמים רבות, כשמחלתו לא מאובחנת כראוי. מאפריל 1969 עד דצמבר 1970, נשלחו מישראל לגפונוב שלוש דרישות ל"איחוד משפחות", כלומר לעלייה, אך לשווא. בחורף 1971 הוחלט לנתחו אך הניתוח נכשל. הרופאים הרוסים העריכו כי נותרו לו ימים ספורים, וגפונוב ואימו, בלה גפונוב קיבלו את אישור העלייה המיוחל. כשהוא חולה אנוש, הוסע גפונוב ברכבת על ידי חבריו לנמל התעופה שרמיטובו במוסקבה ומשם הועלה, שכוב באלונקה למטוס שלקח אותו לוינה, ומשם לארץ, היישר אל בית החולים תל השומר. במשך שנה שלמה שכב גפונוב בבית החולים, בודד, נטול תנועה ודיבור, אך בהכרה צלולה. לאחר עלייתו הוענקה לו, באופן נדיר, חברות כבוד באקדמיה ללשון העברית. הוא נפטר ב-25.7.1972 כשהוא בן 38 בלבד, פועלו האומנותי נעצר בראשיתו.

לאחר מותו של גפונוב נקראו על שמו רחובות בעיר כותאיסי, העיר בה חי ויצר, בה הוקם גם אתר הנצחה על שמו; בעיר אשדוד, ובאחד הרחובות הסמוכים לבית החולים תל השומר. למרות הישגו יוצא הדופן ותרומתו לאוצר הספרותי העברי, שמו של גפונוב ופועלו נשכחו כמעט לחלוטין, למעט יודעי חן.

דב גפונוב

 

נמר בירושלים

בשנת 2007, מצאתי את עצמי בבית העלמין בקרית שאול. שם על מצבתה של בלה גפונוב, אימו של דב גפונוב מצאתי את המשפט הבא אם של המשורר דב. המשפט הזה שלח אותי למסע מחקר בן 14 שנה במהלכן כתבתי את הרומן הבדיוני "נמר בירושלים" המספר את קורות יצירת המופת הגאורגית, נסיבות תרגום היצירה על ידי גפונוב ואחריתו, ומציע סוג של גאולה (גם אם ספרותית בלבד לגיבוריו).

 

על הספר עצמו: 1972. ערן וולוצקי, נער מופנם בן 16, נאלץ, במסגרת מחויבות חברתית מטעם בית הספר, לבקר בבית החולים חולה ערירי, עולה חדש מרוסיה. המקום האחרון שערן רוצה להיות בו הוא חדר 6 במחלקה פנימית א' בבית החולים. אבל החולה הוא דב גפונוב, המתרגם הגאון של יצירת המופת הגאורגית "עוטה עור הנמר", תרגום ששלונסקי, הכתיר כלא פחות מנס. בין ערן וגפונוב מתפתחת ידידות מפתיעה, כנגד כל הסיכויים. נמר בירושלים הוא סיפור על התבגרות והשלמה עם פצעי העבר, סיפור של נשמות בודדות המחפשות הכרה בעולם. סיפור שנע בין גאורגיה של המאה ה-12, ברית המועצות של השלטון הקומוניסטי וישראל של שנות ה-70 אשר נפגשים כולם בליל ירח של יום השוויון במנזר המצלבה, במרץ 1972. אורן ולדמן, בספר שחלקו בדיה וחלקו מציאות, חושף פנינה היסטורית נשכחת, תוך שהוא רוקם סיפור על מערכות יחסים וחלומות. על אהבה ויצירה. על בדיון ומציאות.

כריכת הספר נמר בירושלים מאת אורן ולדמן

הצצה לגן עדן: מה מלמדים איורים עתיקים על אדם וחוה?

האם הנחש של לפני העונש היה סוג של קוף? איזה פרי אכל הזוג החוטא? ואיך קשורה לילית לסיפור? שלל שאלות מסקרנות שאתגרו מאיירי כתבי יד עבריים לאורך ההיסטוריה

אדם, חוה והנחש באיור ב"משנה תורה של קאופמן"

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

(בראשית ג, ו-ז)

השנה היא 1296. הרמב"ם הלך לעולמו לפני 92 שנה, אך חיבוריו ממשיכים להכות גלים בעולם היהודי. בצפון צרפת נכתבת ומאוירת היצירה שלימים תהיה לאחד משיאיה האומנותיים של אסכולת כתבי היד העבריים המצוירים בצרפת. זהו כתב היד של ספרו ההלכתי הגדול של הרמב"ם, "משנה תורה", המכונה גם "היד החזקה". במאה ה-19 נרכש כתב היד בידי פרופ' דוד קאופמן, ראש הסמינר התיאולוגי היהודי בבודפשט, וכיום הוא שמור עם כל ספרייתו באקדמיה ההונגרית בבודפשט.

עמודי הפתיחה של כל אחד מ-14 חלקי הספר מוקפים בעיטורי צמחים עדינים, ובראשיהם לוחית מאוירת למילת פתיחה גדולה. השוליים התחתונים של כמה מהעמודים עוטרו בציורי טקסט. מרבית האיורים בכתב היד מתארים סצנות מקראיות מוכרות, למשל: שמשון משסע את הארי, דוד מול גָּלְיָת, עקדת יצחק ומעמד הר סיני. בצידן נמצא גם איורים של אבירים או ציידים ימי-ביניימים. ההשערה הרווחת היא שהמאייר היה נוצרי.

איור של אביר בזהב ב"משנה תורה של קאופמן"

את עינינו משך האיור האחרון בכתב היד (ספר יג, כרך ד, עמ' 70), ובו אדם וחוה ניצבים משני צידי עץ הדעת. צורת הנחש היא שמרתקת באיור: כאן אנחנו פוגשים נחש עם גפיים(!) ומגלים שהנחש דמה באופן מחשיד ביותר לקוף. אבל למראה הנחש באיורי גן עדן עוד נחזור בהמשך.

האיור האחרון ב"משנה תורה של קאופמן", שבו מתגלים אדם וחוה

ועוד תהייה מעורר האיור שלפנינו: אדם וחוה מתוארים ברגע האכילה מפרי עץ הדעת, אז איך ייתכן שהם כבר מכוסים בעלי תאנה?

אדם, חוה והנחש באיור ב"משנה תורה של קאופמן"

בקושי ארבעה פרקים במקרא זכינו ללוות את אדם וחוה עד שגורשו מגן עדן והותירו לדורות הבאים חומר רב למחשבה וליצירה. בעוד חז"ל ופרשנים יהודים מאוחרים דנו שוב ושוב בשאלות שונות ומשונות הקשורות להורים הקדמונים של האנושות, מאיירי כתבי יד עבריים התרכזו לאורך השנים כמעט אך ורק ברגע דרמטי מסוים בחיי אדם וחוה: אכילת פרי עץ הדעת והתוצאות ההרסניות של הפרת האיסור האלוהי הזה.

 

הקומיקס בהגדת סרייבו

כמה עשורים לאחר שאויר "משנה תורה של קאופמן", כיכבו אדם וחוה ב"הגדת סרייבו". למרות שמה, משערים שההגדה המרהיבה נכתבה בברצלונה שבספרד בשנת 1350 בקירוב. ההגדה מוצגת בעיר סרייבו במוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה.

בשונה מההתמקדות המקובלת בסצנת החטא, איור יוצא דופן בהגדת סרייבו דווקא מציג את אדם וחוה בשלל סצנות. לאחר שני עמודי איורים של בריאת העולם, אנחנו פוגשים את אדם וחוה. כיצד מתואר הסיפור? ההתפתחות באיור מזכירה רצועת קומיקס. ראשית, חוה נוצרת מתוך צלע האדם. מייד לאחר מכן אדם וחוה אוכלים מהעץ האסור כשהנחש מביט בהם. למטה מימין הם מתכסים בעלי תאנה לאחר שהבינו שהם עירומים. ובאיור המסיים למטה משמאל אדם וחוה כבר גורשו מגן עדן: האישה לבושה בלבוש מלא, והגבר עובד בזיעת אפיו. אגב, מעניין לגלות בהגדת סרייבו איור קודם של בריאת העולם והאדם בתוכו.

ארבע הסצנות המאוירות בהגדת סרייבו

 

אחד הפרטים המסקרנים בכל איורי אדם וחוה הוא צורת הנחש. בהגדת סרייבו הנחש נראה בצורתו המוכרת, זו שקיבל לאחר קללת האל עליו: "אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ". (בראשית ג, יד). אומנם באיור למעלה הנחש מלופף על עץ הדעת, אך הוא חסר גפיים. ובאיור למטה הוא כבר זוחל על גחונו. האם האישה מחזיקה בכלי נשק כדי לרוצץ ראשו? קוראינו המלומדים הסבו את תשומת ליבנו שמדובר ככל הנראה דווקא בפלך (שנועד לטוויית חוטי צמר). על כל פנים, נראה שהיא כבר למודת ניסיון ונזהרת מפניו.

באיור הימני למטה יבחינו חדי העין בקרני אור היוצאות מעל העץ השמאלי, ככל הנראה בניסיון להמחיש את רגע גילוי אדם וחוה לאחר אכילת הפרי. מדובר בפשרה אומנותית מעניינת. המקרא מספר על אדם וחוה: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". "אַיֶּכָּה" שואל האל את אדם, והוא מייד מצטדק ומסביר: "אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא". מדוע? "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, ז-יב). מאייר הגדת סרייבו, שזהותו אינה ידועה, ביטא את האל כאור שמימי. אור הוא דימוי מוכר של האל. וחוץ מזה, איך מייצגים את הקול האלוהי בציור?

"קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". הקול האלוהי בהגדת סרייבו

 

דמות האל בהגדת הזהב

כ-30 שנה קודם לכתיבת הגדת סרייבו, בשנת 1320 בערך, נכתבה ואוירה הגדת פסח נוספת, אף היא בברצלונה. ההגדה מוכרת בשם "הגדת הזהב" בשל הרקעים המוזהבים המעטרים את 128 העמודים המאוירים שבה, מתוך 322 עמודיה. גם הגדה זאת נפתחת באיורי סצנות תנ"כיות. אך האיור הראשון אינו מציג את בריאת העולם אלא את האדם הראשון המעניק שמות לכל חיות הגן, וכך גם נכתב בתיאור המילולי.

איור בהגדת הזהב: אדם נותן שמות לחיות

 

האיור השני בהגדת הזהב מתאר שתי סצנות שכבר ראינו בהגדת סרייבו: יצירת חוה מצלע אדם ואכילת פרי "עץ הדעת טוב ורע". החידוש המדהים כאן נוגע לדמות האל, המוצגת יוצאת מתוך ענן לנזוף בשלושת החוטאים – אדם, חוה והנחש. אפשר לשער שמדובר במלאך ולא באל עצמו, אבל נראה שזוהי הפרה של הדיבר השני: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" (שמות כ, ב-ג). מעל האיור נכתב "אדם ואשתו ערומים".

האיור השני בהגדת הזהב: דמות האל נוזפת מתוך ענן

 

בדומה להגדת סרייבו, גם בהגדת הזהב האיורים מופרדים לארבעה פאנלים. בעמוד הפותח ומתחת לאיורי אדם וחוה אנו רואים את רצח הבל בידי קין ואת "נח ואשתו ובניו יוצאים מהתיבה". גם כאן מתגלה דמות האל המפקחת מעל.

ארבעת הפאנלים בהגדת הזהב

 

בין היהדות לנצרות

סיפור אדם וחוה אומץ בחום בידי הנצרות. הכנסייה המערבית היא ששימרה את אחד מהספרים החיצוניים, המספר את סיפור אדם וחוה ומה שעלה בגורלם לאחר הגירוש. "מעשה אדם וחוה" תורגם מחדש לעברית מספר פעמים במאה העשרים, בין היתר בספר "הספרים החיצוניים" בעריכת אברהם כהנא, שראה אור ב-1956 בהוצאת מסדה.

בכתבי יד עבריים מאירופה לא פעם נראית השפעה בכיוון ההפוך: מוטיבים, שיטות העתקה וסגנונות איור אומצו מכתבי יד נוצריים. האבירים הפרנקים שפגשנו בכתב יד קאופמן הם דוגמה אחת מני רבות.

דוגמה נוספת להשפעה בין-דתית הקשורה לאדם וחוה נמצאת ב"תנ"ך שוקן". כתב היד, השמור במכון שוקן, מתוארך לשנת 1300 בערך בדרום גרמניה. כתב היד נפתח בדף יפהפה, ובו 46 מדליונים מיניאטוריים מאוירים שכל אחד מהם מציג סצנה מספר בראשית. צבעי המדליונים – אדום וכחול – נפוצים בחלונות גותיים של כנסיות נוצריות מאותה תקופה וכן בכתבי יד נוצריים.

שני המדליונים הראשונים נוגעים לאדם וחוה. בראשון מתואר רגע הפיתוי, ובשני – גירושם מגן עדן. שימו לב שבתנ"ך שוקן הזוג מוצג עירום גם לאחר הגירוש. ניכר שגם לאחר החטא הם דבקים איש "בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

האיורים בדף הפותח של תנ"ך שוקן

 

שני המדליונים בתנ"ך שוקן המציגים את אדם וחוה

 

רומנטיקה וסמלים נוספים

ואכן מסירותם של אדם וחוה זה לזה לא נעלמה מעיניהם של מאיירים ופרשנים לאורך הדורות. רמז לכך אנו מוצאים בכתוּבּות רבות שעוטרו בדמויות הזוג הראשון. למשל בכתובה שנכתבה בשנת 1629 במנטובה שבאיטליה מאוירים אדם וחוה מושיטים יד ומחזיקים מה שנראה כפרי תפוח מוזהב. האיור מעלה שאלה נוספת שכבר אתגרה גם את חכמינו: איזה סוג של פרי הניב עץ הדעת? המועמד המועדף הוא התפוח כמובן, אבל לכך אין כל ראיה בטקסט המקראי.

אדם וחוה בכתובה. מתוך "אינדקס לאמנות יהודית ע"ש בצלאל נרקיס" ב"מרכז לאמנות יהודית" באוניברסיטה העברית

 

מצאנו גם כתב יד אחד ויחיד שבו מאויר אדם מבלי לאזכר את החטא הגדול של אכילת הפרי האסור. זהו כתב היד של תנ"ך התמונות מוורשה, המציג איורים של מאורעות מרכזיים בתנ"ך, ומעליהם ציטוט מתאים מהטקסט המקראי. האיורים הראשונים נוגעים לבריאת העולם ולאכלוסו בצמחים וחיות.

בריאת העולם בתנ"ך ורשה. מתוך "אינדקס לאמנות יהודית ע"ש בצלאל נרקיס" ב"מרכז לאמנות יהודית" באוניברסיטה העברית

 

שני האיורים של אדם וחוה מראים את נתינת השמות לכל החיות ולאחר מכן את יצירת חוה. שמתם לב כיצד המאייר דאג לשמור על צניעותו של אדם באמצעות פרח המכסה את מבושיו בשני האיורים?

אדם וחוה בתנ"ך ורשה. מתוך "אינדקס לאמנות יהודית ע"ש בצלאל נרקיס" ב"מרכז לאמנות יהודית" באוניברסיטה העברית

 

ספרי הלכה, הגדות מימי הביניים וכתובות נמנים עם שורה ארוכה של טקסטים יהודיים מתקופות שונות המעוטרים באיורי הזוג הראשון. מטרת האיורים משתנה לפי סוג הטקסט: בכתובות הם דוגמה חיה לאהבה רומנטית; בהגדות ובתנ"ך המאויר הם עוד נקודת ציון במהלך ההיסטורי המוביל מבריאת העולם למתן תורה והקמת עם ישראל; ובמשנה תורה לרמב"ם הם קישוט.

 

כל השדים והרוחות

נסיים עם איור מודרני יותר של אדם וחוה – קמע למזל טוב. ככל הידוע הקמעות היהודיים הנפוצים ביותר נועדו להגנת היולדת. בכולם ללא יוצא מן הכלל נזכרים שמותיהם של אדם וחוה ושל שלושת המלאכים המגינים על הנולד והיולדת.

במיתולוגיה היהודית נרקמו שלל אגדות סביב מקור הקמע המגן. לפי כמה מהן, לילית הייתה אשתו הראשונה של אדם, והיא סולקה בטרם ילדה לו בנים. בניסיון נואש לנקום באדם ובכל צאצאיו, הפכה לילית למעין שֵׁדָה המתנכלת לרך הנולד וליולדתו. לשם כך היא חונקת תינוקות בשנתם, וגם מפתה גברים וגורמת להוצאת זרע לבטלה שבאמצעותו היא מתעברת ויולדת בנים חורגים דמוניים.

לפי הפולקלור, כדי לעצור את הפורענות ולנסות להשיב את לילית לאדם נשלחו אליה שלושת המלאכים – סנוי, סנסנוי וסמנגלף. אך היא טענה כי "כבר בא עליה השד הגדול", הוא המלאך סמאל, ולכן לא תוכל לחזור לאדם. המלאכים הצליחו לסחוט ממנה הבטחה שלא תפגע בצאצאי אדם מאשתו השנייה חוה. לכן שמותיהם מופיעים על קמעות לצד אדם וחוה.

בשנת 1700 בקירוב ראה אור באמסטרדם קמע ללידה עם תיאור אדם וחוה, הנחשב לקמע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. אדם וחוה מתוארים בקמע בסצנה משותפת המוכרת לנו היטב: נסתפק ברמז שזה קשור לנחש.

אדם וחוה מאוירים בקמע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. מתוך הספר "לכל הרוחות והשדים", עורך: פיליפ ווקוסבוביץ

תלמיד של הרב קוק ומורה של לוינס: מי אתה מר שושני?

כיצד תרומתם של עשרות מחברות מעזבונו של האיש המסתורי מסייעת בפתרון חידת אישיותו ומחשבתו?

זה נשמע כמו תעלומה מסרט – כזאת שגם בסוף הסרט התעלומה נותרת.

לאורך חייו הארוכים שמר מר שושני (שנקרא לעתים הרב שושני, או מר בן-שושן, ואפילו – לפי אלי ויזל תלמידו, מר רוזנבאום) באופן קנאי ועקבי על פרטיותו. זהותו של המורה הנערץ לא הייתה ידועה לרבים מתלמידיו. אם היה מדובר באדם מן היישוב, חשיבותה של החידה הייתה נשארת מקומית. אבל זהו לא המקרה שלפנינו: כמה וכמה מתלמידיו שייכים לשורה הראשונה של הוגי הדעות היהודים במאה העשרים. הרושם שהותיר עליהם מר שושני עצום – ועל יכולותיו האינטלקטואלית ורוחב ידיעותיו עוצר הנשימה תלמידיו לא הפסיקו לדבר ולשבח.

תלמידו ואחד מגדולי מעריציו היה הסופר, איש הרוח וחתן פרס נובל אלי ויזל, שכתב עליו: "הוא שלט בכשלושים שפות עתיקות ומודרניות, כולל הינדית והונגרית. הצרפתית שלו הייתה טהורה, האנגלית שלו מושלמת, והיידיש שבפיו הותאמה למבטא של בן-שיחו. הוא היה מדקלם בעל-פה מתוך הוֶודות ההודיות ומסֵפר הזוהר."

בשל חשאיותו קשה עד בלתי אפשרי לשרטט את מסלול נדודיו הרבים והתכופים של מר שושני. ידוע שהוא נולד באימפריה הרוסית על סף המאה העשרים, ולאורך שנות חייו הסתובב כנווד ערירי ברחבי העולם: באירופה, בארץ ישראל, בארצות הברית, באורוגוואי ובארצות נוספות. במהלך מסעותיו השאיר רושם אדיר על תלמידיו ושומעיו.

תלמידיו מספרים ששיטת הלימוד שלו הזכירה הרס ובנייה מחדש. היו, כמו עמנואל לוינס, שקראו לו "מורה מופלא ואכזרי". ספקן נצחי, לימד מר שושני את תלמידיו כמו היה סוקרטס יהודי, ואולי דרשן שיצא היישר מתקופת חז"ל. הקושי היה בלעקוב אחרי פיתולי מחשבתו של המורה – עליו מספרים כי החזיק את כל התנ"ך, המשנה והתלמוד בראשו.

אחת מהאגדות הרבות שנקשרו באיש הייתה שלמד ללא ספרים. דויד לנג, איש הארכיונים של הספרייה שעבד על קטלוג מחברותיו של מר שושני מאשר: "מקריאת המחברות עולה שלפחות חלק מן האגדות אודותיו לאט לאט מתגלות כאמת. במקרה של הלימוד ללא ספרים – ברור מהמחברות שהאיש בורך בזיכרון צילומי. איך אפשר להסביר אחרת את היכולת שלו לצטט ממקורות שונים ולהפנות למקור המדוייק בכתיבה רציפה לאורך עשרות מחברות?"

מי היה מר שושני? מהי זהותו האמיתית? אחד מאותם תלמידים מוכרים של מר שושני, פרופ' שלום רוזנברג וכמוהו גם אחרים סבורים כי מדובר בהלל פרלמן, כיוון שמר שושני סיפר לרוזנברג כי למד אצל הרב קוק ונסע לארצות הברית, ובאגרותיו של הרב קוק מופיעה דמות בלתי מוכרת בשם זה שפרטיה מתאימים לתיאור זה.

דיוקנו של מר שושני. מקור: ויקיפדיה

 

'מר שושני' נפטר בגיל 73 מהתקף לב ב-26 בינואר 1968 בעיר דוראסנו שבאורוגוואי, במהלך סמינר לחניכי בני עקיבא ולמורים דתיים. בשעת מותו היה על ידו תלמידו פרופ' שלום רוזנברג, מבכירי הוגי הדעות בישראל ולשעבר ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.

ההספד שפירסם אליעזר ויזל – הוא הסופר וזוכה פרס הנובל לשלום אלי ויזל, עם פטירתו של מר שושני. עיתון הצופה, 6 בדצמבר

 

לאחרונה תרם פרופ׳ רוזנברג לספרייה הלאומית עשרות מחברות של מר שושני, וכן חומר ארכיוני נוסף פרי עטו וכעת הן נחשפות לראשונה לציבור. לאורך שנות נדודיו מילא מר שושני את מחברותיו בהגיגים, ברעיונות, בתרגילי זיכרון, וכן בשברי משפטים ובנוסחאות מתמטיות. בהתאם לאישיות של הכותב, מחברות אלו קשות להבנה, ואף בהן רב הנסתר על הגלוי. כמה חוקרים החלו בשנים האחרונות לפענח את המחברות כדי להבין טוב יותר באמצעותן את תפיסת העולם החינוכית והרוחנית של מר שושני. עד היום היו מחברות אלה ידועות רק ליחידי סגולה ולתלמידים לשעבר של מר שושני.

כדי לספק הצצה ראשונית לאישיות המסקרנת ולדרך חשיבתו של האיש עזר לנו דויד לנג לפענח כמה עמודים מאחת ממחברותיו של מר שושני, מחברת מס' 60 העוסקת באגדה התלמודית המפורסמת "תנורו של עכנאי". האגדה התלמודית מספרת על ויכוח שפרץ בין ר' אליעזר לחכמים. עניינה של הסוגיה הוא בטהרתו של תנורו של עכנאי. הדיון ההלכתי סביב תנור זה עוסק בשאלה האם תנור חרס שנחתך לחוליות והודבק מחדש באמצעות חול או טיט שניתן בין החוליות נחשב כתנור שלם המקבל טומאה, כדעת חכמים, או שנחשב ככלי שבור או כלי אדמה שאינו מקבל טומאה, ולפיכך נשאר בטהרתו, כדעת ר' אליעזר. ר' אליעזר גרס שהתנור טהור, בניגוד לדעת הרוב, אך את הוכחותיו הביא בדרך נס: ראשית "נעקר חרוב ממקומו מאה אמה", שנית, שינה את כיוון הזרימה באמת המים ו"חזרו אמת המים לאחוריהן", לאחר-מכן הטה את כותלי בית המדרש ולבסוף דרש והוציא בת קול משמיים שאישרה את דבריו. שוב ושוב דחו חכמים את טענותיו, ולבסוף הגיעו למסקנה ש"לא בשמים היא" – פסיקת הרוב קובעת, ואפילו יתערבו השמים עצמם לקבוע כנגדה.

פתיחה של מחברת מס' 60 בכתב-ידו של מר שושני

 

"במחברת ניתן לראות את שיטת הלימוד של מר שושני", מספר דויד ומוסיף: "מר שושני מתחיל בבירור של עקרונות התנהגות מוסרית. בחינת התנהגות החכמים בסיפור התלמודי המסויים למול כללי התנהגות מוסרית שנמסרים מפי חז"ל במקומות אחרים (וכללי מוסר ביחסי רב ותלמיד בפרט). בתוך כך, מלמד מר שושני פירוש לפסוקים מן המקרא ולמונחים מן הגמרא, מן ההלכה, מן הקבלה ומן החסידות וכן עורך בירורים לשוניים שונים. וכמו כן מתעכב על "פילוסופיית המוסר". ניכר בדברים כיצד השפיעה דרך לימוד זו על תלמידו הגדול עמנואל לוינס.

בעמוד הראשון של המחברת ישנו בירור לשוני של צירוף המילים 'תנורו של עכנאי', השם שקיבלה האגדה התלמודית.

 

העמוד הבא במחברת עוסק בענייני הוראה נכונה, רוח הקודש והשגה, ומחלוקת על הגדול בתורה. בעמוד השלישי אנו מוצאים התייחסות מפורטת ומעמיקה למוטיבים הסיפוריים הספציפיים בסיפור התלמודי 'תנורו של עכנאי': שאלה ששואל מר שושני בהקשר לאגדה היא מדוע "שתק רבי יהושע ב' פעמים" (בחרוב ובאמת המים) ורק כשנטו כותלי בית המקדש ליפול התערב. מר שושני מסביר תוך שהוא מצביע על תוקפנות ההולכת ומתעצמת בניסים שמחולל ר' אליעזר: "אין הפסד אם החרוב מטייל – הפסד כשאמה חוזרת ואינה משקה שדות חופריה", ו"הפסד גדול בנפול בית המדרש". כאן יש לנו קביעה ערכית של מר שושני, אמנם ר' אליעזר נחשב לגדול הדור אך בית המדרש הוא דבר נצחי (קירות בית המדרש "מטין ועומדין" עד ימינו) – זאת בניגוד לאדם, נעלה ככל שיהיה, שהגיע לעולם וייצא ממנו תוך עשורים ספורים. זהו גם ה­­הסבר של מר שושני להתערבותו של ר' יהושע: "שום נס לא ישנה דעתך", קובע מר שושני, ומסביר שר' יהושע התערב כיוון שנפלו כותלי בית המדרש. ועדיין, ובניגוד לחכמים שנידו את ר' אליעזר על שלא קיבל את פסיקת הרוב (ואולי גם על הבלאגן שעשה) הכתלים הם אלו שהגיעו לפשרה – הם גם מטו ליפול וגם המשיכו לעמוד, ובכך הקשיבו גם לר' אליעזר וגם לר' יהושע בר הפלוגתא שלו."

העמוד השני והשלישי במחברת מס' 60
"הפסד כשהאמה חוזרת ואינה משקה שדות חופריה – הפסד גדול בנפול קבמ"ד [קירות בית המדרש]"

מר שושני, הוא הלל פרלמן, לא פירסם דבר בחייו. המחברות האישיות של מר שושני, שרבות מהן נתרמו לספרייה בידי פרופ' שלום רוזנברג, הן החומר היחיד היכול להיחשב מקור ראשוני שנכתב בידי האיש המסתורי. כפי שראינו, בעזרתם עכשיו החידה מתחילה להיפתר.

למה רצוי להיזהר בפעם הבאה שתשלחו את השעיר לעזאזל?

הכירו את סיפורו של ספק מלאך ספק שד בשם עזאזל, וגם גלו כיצד הוא קשור לעז של יום הכיפורים

השד עזאזל מתוך מילון השדים, Dictionnaire Infernal

אנחנו מכירים את המילה "עזאזל" בעיקר בתור קללה, וכבר יצא שברגע של כעס המלצנו לאדם אחד או שניים ללכת למקום ההוא. רבים מאיתנו שמעו על מצוות "שעיר לעזאזל" שהייתה נהוגה בעם ישראל בימי בית המקדש. אבל כמה מאיתנו יודעים שעזאזל הוא גם שמו של מלאך הרסני ומסוכן, שלימד את בני האדם כמה מהשיעורים הנוראיים ביותר בהיסטוריה?

אז מיהו עזאזל, אחד ממנהיגי המלאכים המורדים באל? וכיצד הוא קשור ליום הכיפורים שלנו?

השעיר לעזאזל, ציירה: ליאורה וייז. תחריט שני מתוך סדרה של תשעה תחריטים על השעיר לעזאזל, בהשראת "לוס קפריצ'וס" של גויה. הודפסו בסדנת ההדפס ירושלים. הקישור לסדרה באתר של ליאורה: https://www.artleora.com/scapegoat

וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

(ויקרא טז ח-י)

הכול מתחיל במסורת עתיקת יומין ששורשיה במקרא. זה קרה פעם בשנה ביום הכיפורים. ביום התענית של עם ישראל הורשה הכהן הגדול להיכנס אל קודש הקודשים שבמקדש, ולהביא עימו קורבן לאלוהי ישראל. אחרי שיצא מהמקדש, ערך הגרלה בין שני שעירי עיזים, שהם בעלי החיים המוכרים לנו בשם תיישים (עיזים ממין זכר). הראשון יוקרב בו-במקום עבור אלוהים, והשני יישלח לגלות לַעֲזָאזֵל לאחר שכל חטאי ישראל יועברו אליו. השימוש בגורלות מסמל את בחירת האל בשעיר לעזאזל.

כיצד יש להבין את ההוראה "לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל"? הכול תלוי כמובן במשמעות המילה עזאזל, הנזכרת בתנ"ך שלוש פעמים. דרך אחת לפרש אותה היא דרכם של חז"ל, שקבעו כי עזאזל הוא שם של צוק מסוים או אולי הר קשה במיוחד (עז-אל). ביום הכיפורים, פירשו חכמינו, היה הכהן הגדול מטיל גורלות ומכריע מי הוא התיש שיישלח לעזאזל. אז היה יוצא שליח שכינויו "איש עיתי", מלווה את התיש הנבחר מרחק של תשעים ריס (כ-12 קילומטרים מהיציאה מירושלים) אל צוק המכונה עזאזל, וממנו היה משליך את התיש המסכן אל מותו.

כרטיס סטריאוסקופי מתוך אוסף לנקין, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לפי פירוש אחר לחלוטין, עזאזל הוא שם של ישות על-טבעית שאליה יש להקריב את התיש האומלל. בניגוד לאל, שהוא מהות הטוב, עזאזל הוא שד מרושע או אל פחוּת דרגה הניזון מחטאי העם. כותבי הספרים החיצוניים הם שהעלו את דרך הפירוש הזאת. למשל הטקסט בספר חנוך א מאמץ לחלוטין את דמותו הנוראה של עזאזל. מעתה אין עוד זכר לחיה חסרת ישע המואשמת על לא עוול בכפה. עזאזל נעשה למלאך המורד העומד בראש קשר שמימי להשתלט על הארץ.

בספר חנוך א מסופר מחדש סיפורם של המלאכים ששכבו עם בנות האדם, המוזכר בספר בראשית (ו, א-ד). בעקבות איחוד לא טבעי זה נולדו הנפילים – הענקים שמילאו את הארץ ועשו בה שמות. חנוך המקראי, בן הדור השביעי שבין האדם הראשון לנוח, הוא גיבור היצירה ומי שנבחר להביא את בשורת האלוהים אל המלאכים המורדים. אחד מאותם מלאכים רעים, והשני בחשיבותו רק למנהיג שמחזי, הוא עזאזל שלנו.

ההשפעה של המלאך הסורר עזאזל מתוארת כהשפעה הרסנית ואפילו נצחית. הוא שלימד את בני האדם "לַעֲשׂוֹת חֲרָבוֹת וּמְאַכְּלוֹת וּמָגִנִּים וְשִׁרְיוֹנוֹת וְיוֹדִיעֵם אֶת-מַחְצְבוֹת הָאֲדָמָה וּמְלֶאכֶת מַחְשַׁבְתָּן וּצְמִידִים וַעֲדָיִים וּמַעֲשֶׂה הַפּוּךְ וּלְיַפּוֹת אֶת-גַּבּוֹת הָעֵינַיִם וְכָל-הָאֲבָנִים הַיְּקָרוֹת וְכָל-צִבְעֵי רִקְמָתַיִם" (חנוך א ח, א). כפי ששמתם לב, מדובר בהשפעה כפולה: עזאזל מלמד את בני האדם להכין כלי מלחמה, ולא פחות חשוב ומשחית – הוא מלמד אותם גם שיעור בצביעות ובהִתְיָיפְיְיפוּת. כלומר המשוואה שמציג לנו ספר חנוך א משמעותה: חרבות ואיפור = צרות צרורות. ובאמת בעקבות ההשפעה ההרסנית הזאת, "וּתְהִי רִשְׁעָה רַבָּה וְיַעֲשׂוּ זִמָּה וְיִתְעוּ וִישַׁחֲתוּ בְּכָל-דַּרְכֵיהֶם" (חנוך א ח, ב).

למרות שהמלאכים הסוררים הוזהרו על ידי חנוך, הם נשארים בשלהם. הם נענשים על סרבנותם, וכך מוצא עצמו עזאזל כבול במדבר. זהו הסבר מקורי ומעניין למצוות השעיר לעזאזל המוקרב במדבר:

וְעוֹד אָמַר יְיָ אֶל-רְפָאֵל אֱסֹר אֶת עֲזָזֵאל יָדָיו וְרַגְלָיו וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל-הַחֹשֶׁךְ וְעָשִׂיתָ פֶּתַח אֶל-הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר בְּדוּדָאֵל וְהִשְׁלַכְתּוֹ שָׁמָּה: וְשַׁמְתָּ עָלָיו סְלָעִים קָשִׁים וְחַדִּים וְכִסִּיתוֹ בַּחֹשֶׁךְ וְיָשַׁב שָׁם עַד-עוֹלָם וְכִסִּיתָ אֶת-פָּנָיו לְבַל-יִרְאֶה-אוֹר: וּבְיוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל יָשְׁלַךְ אֶל-תּוֹךְ הָאֵשׁ.

(חנוך א י, ד-ה)

עזאזל חוזר להופיע ביצירות יהודיות נוספות מהמאות הראשונות לספירה, ומעניין אף יותר לגלות שהוא מככב גם במקום מרכזי בנצרות. הדת שצמחה מתוך היהדות שימרה משהו מדמות שעיר העיזים שהכרנו בספר ויקרא, שבו התחיל עזאזל את הקריירה המפוארת שלו. לפי כמה מאבות הכנסייה, עזאזל הוא לא רק בן דמותו של השטן הנוצרי, אלא זהו גם אחד משמות השטן. אם כך, מה הפלא שדימויים מצוירים רבים של השטן מציגים אותו עם רגליים של עז?

אז בפעם הבאה שאתם פולטים את המילה "לעזאזל" ברגע של כעס בלתי נשלט, או חס וחלילה מאחלים למישהו ללכת לביקור במקום הארור – אנחנו ממליצים שתמהרו להרגיע את הרוחות (או לפייס את השדים) ותוכיחו לעזאזל השטני שהכול בסדר, רק התלוצצתם. וליתר ביטחון, על כל מה שקרה אמרו בקול ברור ורגוע: "כפרות". אנחנו משוכנעים שהשד עזאזל יעריך את המחווה. ואיך קשורות הכפרות לעניין? רבים רואים בטקס הקרבת השעיר לעזאזל שהיה נהוג בימי המקדש מקור לטקס הכפרות הנהוג בערב יום הכיפורים. וכך הפך תרנגול הכפרות ליורש הטבעי של השעיר לעזאזל – חיה חסרת ישע שאליה אנו מעבירים את כל חטאינו ביום הדין של לוח השנה היהודי.