תפילות, קמעות ולחשים למניעת המגפה

מקובלי צפת יצרו קמע, יהודי איטליה חיברו תפילה, ומה עשו אנשי היישוב הישן כנגד מגפת הציונות?

קמע זו למגפה מהאר"י הקדוש, 1855

מגפת הדֶבֶר המתועדת הראשונה בהיסטוריה של המזרח התיכון נקראה "מגפת יוסטיניאנוס" על שם קיסר ביזאנטיון. היא הגיעה ממצרים לארץ ישראל בשנת 542-541 לספירה. תוצאותיה תוארו בהרחבה בידי היסטוריון החצר של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. כרבע מאוכלוסיית האימפריה נספתה.

כאלף שנה לאחר מכן, ויושבי הארץ עדיין מתמודדים עם התפרצויות תכופות. התפרצויות דבר מקומיות פשטו במזרח התיכון לאורך המאה השש-עשרה. החוכמה המקובלת בירושלים קבעה שגל חדש מכה בעיר בכל שש או שבע שנים. בחיבוריהם של כמה מקובלי צפת אנו מוצאים שמקובלי העיר הקדושה נלחמו במגפה, בין השאר, באמצעות קמעות.

את הקמע המצורף ("קמע זו למגפה מהאר"י הקדוש") מצאנו בספר "שער היחודים" של תלמידו רבי חיים ויטאל. מדובר למעשה בשני קמעות מחוברים – קמע עליון וקמע תחתון. אומנם הקמע לקוח מהדפסה מאוחרת של הספר, הכוללת תוספות ופירושים רבים על חיבורי ויטאל והאר"י, אבל גם בהדפסות מוקדמות של היצירה מופיע הקמע – או גרסאות אחרות שלו. היצירה שלפנינו הודפסה בעיר לעמבערג, כיום לבוב, במערב אוקראינה. שנת ההדפסה היא 1855. בשנת 1572 נספה ההאר"י בהתפרצות המגפה, כשהוא בן 38 בלבד.

בקמע העליון: המשפט אנקתם פסתם פספסים דיונסים הנחשב שם כ"ב אותיות שבו כל אות מוחלפת באות אחרת מברכת הכהנים

 

כתב יד נוסף השמור באוסף משפחת ביל גרוס נקרא בשם הגנרי – "תפלות נגד המגפה". כתב היד שלפנינו נפתח במילים "שויתי יהוה לנגדי תמיד", ומיד לאחר מכן מזמור צא בתהלים, שבו שר הדובר על ההגנה שחש תחת כנפי האל, ומציין את הצרות שיחסכו ממנו ובהן "דֶּבֶר הַוּוֹת" – ביטוי המפורש כמגפות ומחלות קשות. בהמשך מסופר סיפור עצירת המגפה בידי אהרן הכהן והקטורת שהקטיר, נוסף על מה שנקרא כמו מתכון.

 

בניגוד למקובלי צפת שהשתמשו בשמותיו הנסתרים של האל כדי להושיע את עצמם, בחרו מחברי כתב היד לשלב טקסטים קאנוניים המספרים על ניצחון אלוהים על מגפות שונות שפשו בעם ישראל. היות שהכתיבה היא כתיבה איטלקית מרובעת, ושם הצעיר שעבורו הוקדש כתב היד נשמר בסוף היצירה – "לזכות הבחור נעים יוסף צמח גבריאל דונאטי יצ"ו" נכתב שם – אפשר שכתב היד חובר באיטליה, סביב המאה ה-18 או ה-19.

לזכות הבחור נעים יוסף צמח גבריאל דונאטי יצ"ו

 

רק בפשקווילים מאוחרים תשתנה ותתרחב משמעות המילה 'מגפה', עד שתסמן עבור תולי המודעות כל חולי שפשה בארץ ישראל – ביולוגי, תיאולוגי או מוסרי. בתמוז תשמ"א/ 1980, נדפס ונתלה פשקוויל המזהיר ממגפת הארכיאולוגיה בארץ הקודש ה"מתפשטת והולכת לדאבונינו יותר ויותר, מזמן לזמן מתגלים אזורים חדשים, אשר מגפת הארכיאולוגיה אחזה בהם, בדרום ובצפון ובמרכז".

מגפת הארכיאולוגיה, פשקוויל משנת תשמ"א/ 1980

 

על מגפה אחרת, שמלווה אותנו עוד מימי היישוב העברי בארץ, אנו קוראים בפשקוויל ישן יותר: "פרצה בתוכנו מגפה של מכירת והאכלת נבילות וטרפות".

להוקיע את אוכלי הנבלות, פשקוויל מתקופת היישוב

 

כתב-היד האחרון שנציג נוצר גם הוא באיטליה. הוא שמור כיום בספרייה הבריטית שבלונדון.

השינוי העיקרי בכתב היד האחרון נוגע למגפה שעימה התמודדו עתה יהודי איטליה – את הדבר (המוזכר בשמו) החליפה ה"קולירה מורביץ שנתפשטה בקצת מדינות" ובתקווה ש"לא תאונה אלינו רעה לא יקרב באלהנו". כתב יד זה, כמו רבים אחרים מסוגו, מקשר בין שמירת חוקי השם שניתנו למשה בסיני לבין בריאות היחיד והקהילה בימינו (המאה ה-19). ההבטחה נכתבה בפשטות: "כי אני אדוני רופאך, ועוד כתיב וזרחה לכם ירא שמי שמש צדקה ומרפא בכפניה".

 

תפילה על קולירה, הספרייה הבריטית

 

כתבות נוספות

מאיפה הגיע האיסור לקרוא בספר הזוהר לפני גיל 40?

פריט נדיר חושף: כך נראה בית המקדש

מי אתם סנוי סנסנוי וסמנגלף?

מי אתה המלאך מטטרון?

תפילות לרפואה, פיוטים לרפואה, פרקי תהילים לשמירה באתר הפיוט והתפילה

לצנזר או לא לצנזר? זאת השאלה

על מנהגם של מהדירי ספרים לשלוח יד חופשית במלאכתם

ידוע הוא מנהגם של מהדירי ספרים חרדים ואחרים לערוך צנזורה בחומר שנמצא בידיהם, ולהשמיט מתוכו עניינים שעלולים לפגוע במחבר או באנשים אחרים. לעיתים הם משאירים במקום המושמט רווח וכמה נקודות, ולפעמים מעלימים לחלוטין את קיום ההשמטה. התופעה הזאת תוארה בהרחבה בספרו של מלך שפירא – Changing the immutable : how Orthodox Judaism rewrites its history. הפרקטיקה הזאת נובעת לפעמים מתוך רצון לשרת את אידיאל השלום, ועל מנת למנוע פגיעה ברגשות הקהל או בתדמיתן של דמויות נערצות. לעיתים נדמה שהעוסקים במלאכה רואים עצמם כמאדירים את שם גדולי ישראל, ולא רק כמהדירים של הטקסטים. בפרסומים שבעולם האקדמי לעומת זאת הנוהג הזה אינו מקובל, והוא עומד בניגוד לשאיפה לדיוק מרבי הרווחת שם. מה שמנחה את העולם האקדמי היא האמת בכל מחיר, ובעת הצורך אף ייקוב הדין את ההר. לא באתי ברשימה זו להכריע בין ערכי השלום והאמת, אלא רק להדגים את תופעת ההסתרה בממצא חדש.

בקובץ התורני עץ חיים (באבוב), יט (תשע"ג), עמוד נה, מצוטט קטע מיומן אישי בכתב ידו של האדר"ת, וכך לשונו (בפתיחת ראשי התיבות):

אמר לי הרב ר' זעליג דוב מרגלית נ"י האבד"ק דאנקרע ששאל להרב ר' מאיר שמחה הכהן נ"י הגאבד"ק דינאבורג על דעת החתם סופר שהוי' ע"י טהרה היא גם הסרת מניעה ע"ש, והשיב שבשעת הדחק יש להקל. והרב ר' …… אמר שדברי החתם סופר הם דברי שטות. ונבהלתי לשמוע קלות הדעת ממי שהוא רב יושב כסאות למשפט הוראה לדבר דברים כאלה על אור עולם הח"ס ז"ל, אשר בצדקתו ורוחב לבבו כפתחו של אולם הוא כאחד הראשונים […] ובעוונותינו הרבים רבו הקופצים בראש שלא למדו כל צרכן ולא שימשו כל עיקר שימוש תלמידי חכמים, אשר לחד מאן דאמר עדיין הוא עם הארץ. ואני השבתיו שכדאי הח"ס לסמוך עליו גם שלא בשעת הדחק. ומה זו שאלה לרבנים שבדורינו שלא שימשו לת"ח וכל אחד מולך מעצמו ומעודם לא עסקו בהוראות.

עץ חיים (באבוב), יט (תשע"ג), עמוד נה

 

האדר"ת הרי הוא הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומים, מחשובי הרבנים בליטא, שעלה בסוף ימיו לירושלים ונפטר בה בשנת 1905. חתנו המפורסם היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל. ביומנו המצוטט לעיל הוא מתבטא בחריפות נגד רב אחד שאת שמו מחליפות בטקסט כמה נקודות. הוא מכנה אותו קופץ בראש שלא למד כל צרכו, ומחשיב אותו עם הארץ משום שלא שימש תלמידי חכמים. איננו יודעים במי מדובר ונותר לנו רק לנחש אם מדובר ברב שולי וזניח, ואם גם במקור לא מוזכר שמו.

דיוקן האדר"ת, הוא הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומים

 

לאחרונה הגיעו לספרייה הלאומית צילומים של כתבי היד של האדר"ת, ואחד מהם הוא היומן שממנו נלקחו הדברים. ליומן הזה קרא האדר"ת 'שמע אליהו', ובעמוד רעט נמצא הקטע שצוטט. וכך כתוב שם: "והרב ר' יוסף ראזין נ"י הנקרא הרא[ג]צאווער מדינאבורג אמר שדברי הח"ס הם דברי שטות".

'שמע אליהו', עמוד רעט

 

שמו של ר' יוסף רוזין, הידוע בכינויו 'הרוגצ'ובר' על שם עיר הולדתו, יצא בעולם כעילוי חריף במיוחד. הוא היה רבה של הקהילה החסידית בעיר דווינסק (Daugavpils) שבלטביה, ונפטר בשנת 1936. הדברים שיוחסו לו בקשר לפסיקת החתם סופר מתאימים מאוד למנהגו הבוטה ולתפיסת עולמו העצמאית. הרב יחיאל יעקב וינברג שהיה עימו בדין ודברים הלכתי, סיכם את החוויה באומרו כי "הגאון גער בי בנזיפה גדולה, וחרף וגדף אותי כאחד הריקים". כשהציג בפניו הרב וינברג את דברי הפוסקים שתומכים בדעתו, כמו הרמ"א והחתם סופר, אמר לו הרוגצ'ובר ש"הוא הולך אחרי הנמושות". את גישתו של הרב רוזין סיכם הרב וינברג וכתב: "שהיה גאון נורא ונפלא, אבל הוא לא רצה להיכנע לשום גדול שבגדולים של הדורות הקודמים מלבד להרמב"ם" (שרידי אש, חלק ב', סימן לא), ואת עמדתו העצמאית הוא תלה בכך ש"כל גדולי הדור בעיניו כקליפת השום" (שרידי אש, חלק ג, סימן מה). עורכי הקובץ עץ חיים החליטו מתוך הגנה על שמו הטוב של מי מהאישים (הרוגצ'ובר? האדר"ת?) להשמיט את השם הרלוונטי, ולתת לקורא לנחש במי מדובר. החלטה כזאת נובעת משיקולים פנים חברתיים, וחושבני שאם היה הרב הנדון שייך לחוגי הציוניים וכדומה לא היו העורכים מגוננים עליו ומסתירים את שמו.

דיוקן הרוגצ'ובר, הוא ר' יוסף רוזין

 

מהשוואת הטקסט שפורסם בקובץ עץ חיים עם היומן המקורי מתברר שיש בו השמטה נוספת, שדבר קיומה כלל לא צוין. בהמשך לקביעתו כי מי שלא שימש תלמידי חכמים נחשב לעם הארץ, כותב האדר"ת: "חבל על דאית ליה דרתא ותרעא לדרתא לא עביד, ואף למאן דלית ליה גם דרתא". תרגום המשפט לעברית: חבל על מי שיש לו בית ולא התקין בו דלת, ובוודאי מי שגם בית אין לו. זוהי פרפראזה על הנאמר במסכת שבת לא ע"ב: "חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד" [=חבל על מי שמתקין דלת בבית שאין לו]. המקור התלמודי מדבר על חוסר התועלת במי שיש לו יראת שמים שנמשלה לדלת, אבל אין לו חכמה – בית. האדר"ת מנסח מחדש את המשפט הזה ואומר: חבל על מי שיש לו חכמה אבל אין לו יראת שמים, ובוודאי חבל עליו אם גם חכמה אין לו. האדר"ת כועס על דברי הרוגצ'ובר, והוא מאשים אותו בחוסר יראת שמים וחכמה. אולי הכעיסה אותו העובדה שרב צעיר, ר' יוסף רוזין היה אז לכל היותר בן 38, מתבטא בחוסר כבוד כלפי אחד מגדולי הדור הקודם – החתם סופר.

שמו של ר' יוסף רוזין מוזכר במקומות נוספים ביומן, ולפחות באחד מהם אפשר לחוש שוב את יחסו הצונן של האדר"ת אליו. בעמוד רצג כתוב: "הרב ר' יודא ליב דמשק נ"י אב"ד דטראשקין סיפר לי שהרב ר' יוסף ראזין נ"י מדינאבורג נשאל על ספר תורה שנחסר תיבה א', וכתב אחד ביני שיטי בכתב משיטא, והכשיר. והוא טעות, ואינו כדאי לטפל להראות ולהשיב".

'שמע אליהו', עמוד רצג

 

להבהרת העניין יש להדגיש ששני האישים הללו נחשבים מהשורה הראשונה של רבני הדורות האחרונים, ושמם ידוע מאוד בעולם הדתי. משום כך אפשר להבין את אי הנוחות שחשים כמה מן הקוראים נוכח ביטוייו החריפים של האדר"ת, אבל יש לשאול האם יש בכך כדי להצדיק פרסום לקוי של הדברים? מחלוקות חריפות בין גדולי ישראל היו ויהיו, והניסיון להציג תדמית שווא של אחווה ושלום מיותר וסופו לכישלון. כפי שכתבתי בתחילה איני רוצה להכריע כאן בסוגיה הזאת, אבל כדאי לומר באופן ברור שהחופש שנוטלים לעצמם מהדירי הספרים פוגע קשות באמינותם ובאמינות הטקסטים המתפרסמים. "כדאי החתם סופר לסמוך עליו גם שלא בשעת הדחק" כתב האדר"ת בקטע הנדון, דומני שראוי גם הוא שנסמוך עליו ולא נצנזר את דבריו.

לאחר פרסום הדברים העירני ישראל אורי מייטליס כי הטקסט המלא של דברי האדר"ת נדפס בספר 'אחד בדורו' מאת שמואל קול, תל אביב תש"ל, עמוד 202.

עוד על הרוגצ'ובר בעיני בני דורו: בבלוג של מלך שפירא https://seforimblog.com/2017/11/the-rogochover-and-more

 

כתבות נוספות

השולחן ערוך כינה את מנהג הכפרות "שטות" – וצונזר!

אנחנו עם סגולה וקמיע

הרב שם טוב צבי, נכדו של שבתי צבי? תלוי את מי אתם שואלים

מאיפה הגיע האיסור לקרוא בספר הזוהר לפני גיל 40?

ואיך כל זה קשור למשיח השקר המפורסם בתולדות ישראל?

יעקב פרנק (מימין) ושבתאי צבי

בדומה לאינסוף תקדימים אחרים ביהדות, היו חז"ל הראשונים לסמן את גיל 40 כגיל הנושא משמעות מיוחדת ביכולותיו האינטלקטואליות של היהודי המאמין. במסכת אבות ה כג נכתב כי "ארבעים לבינה", ובמסכת עבודה זרה ה עב נאמר: "אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה". משמע, 40 שנות נדודי העם במדבר שוות ערך ל-40 שנות לימוד. אומנם התייחסויות מרתקות אלו קשורות להתפתחות רוחנית וללמוד תורה, אבל ההקשר שאנחנו מחפשים – לימוד סודות – נעדר מהן. מתי אם כן נקבע האיסור היהודי הידוע ללמוד את ספר הזוהר והקבלה לפני גיל 40?

ובכן, ממחצית המאה ה-13 אנו מוצאים עדויות של מקובלים המבקשים לדחות את הלימוד של סודות הקבלה לגיל 40 ומעלה. ראשון למאחרים הוא ככל הנראה ר' משה בן שמעון מבורגוס. בפירושו את שם מ"ב אותיות – הנחשב לאחד משמותיו הנסתרים של האל – כותב המקובל כי "… שם בן מ"ב קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו… ועל תוקף גדולת מעלתו וגבורתו אמרו שאין ראוי למסרו כי אם למי שעומד בחצי ימיו כשעברו ימי הילדות והשחרות ואין כח רתיחת חום הדם הטבעי מתגבר בו וכבר התחיל להב שלהבת התאוות הגופניות להכבות והוא מגיע לזמן ישוב דעת ובינה כי בן ארבעים לבינה". אם כן, נראה שהאיסור נוגע להתפתחותו הגופנית של האדם, וספציפית לירידת תאוות הגוף והחשק המיני.

לקביעה זו הסכים גם ר' אברהם אבולעפיה, שהאמין שבגיל 40 נולד השכל האנושי, והאדם "נגאל מיד הכוחות הגופניות ויבין דבר מתוך דבר וכבר רמזו זה באמרם בן ארבעים הכיר אברהם את בוראו". קביעה זו של אבולעפיה מעניינת במיוחד בהתחשב בכך שבהגיעו של המיסטיקן יליד סרגוסה בספרד לגיל 30 העיד כי חווה התגלות נבואית המצווה עליו לגייר את האפיפיור – ניסיון שכמעט ועלה לו בחייו.

"וזו היא צורת אותיותיו וניקודם", מתוך כתב היד "אור השכל" לר' אברהם אבולעפיה השמור במכון במינכן. מדובר בהעתקה מאוחרת משנת שי"ב/1552 של כתב יד שהועתק במקור בידי יעקב ברבי חיים בוונציה (וויניאזיאה)

 

ובכל זאת, אנו שואלים על איסור לימוד הקבלה וספציפית הזוהר עד גיל 40 – שעליו שמע כל מי ששמע על הזוהר, גם אם אין לו שום ידע על מה נכתב בתוכו ואולי בגלל אותו איסור עצמו.

יותר מיצירה קבלית אחת נפתחת בקביעה ברוח זו שצורפה ליצירה פרשיות ס' כתר שם טוב: "והסכימו כניסייא רבה שלא יהיו נימסרים [הסודות] אלא למי שעבר מ' שנה ויהיה כרסו מלא מלחם ויין והמבין יבין סוד זה".

מה שהשתרש כאזהרה לא מחייבת קיבל תוקף של צו חתום ורשמי בשנת 1756. כדי להבין את הסיבה לכך נצטרך לחזור כמאה שנה בזמן, אל משיח השקר החשוב ביותר בתולדות ישראל: שבתאי צבי.

שבתאי צבי, מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

 

בשנת 1666 הכריז על עצמו יהודי עות'מאני בשם שבתאי צבי כמשיח. ההתנגדות שהופנתה כלפיו בתחילה טורפדה בידי מי ששימש הנביא שלו, מקובל צעיר בשם נתן העזתי. הצדקת משיחותו של שבתאי צבי נסמכה על רעיון המופיע בספר הזוהר, בעצמו פיתוח של מדרשי חז"ל על ה"ערב רב" שליווה את עם ישראל במצרים (וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. שמות יב לז-לח).

בכמה ממדרשי חז"ל מפורש אותו "ערב רב" כאספסוף מצרי שנטמע בעם ישראל ובכך הכניס לעם הנבחר גורם עוין ומושחת. בזוהר חוזר אותו ערב רב בתור כוח הרסני הנוכח גם כיום בעם ישראל. נתן העזתי השתמש ברעיון זה כדי לנגח את מתנגדי המשיח החדש, בטוענו שגם אם ידקדק יהודי בכל מצוות השם, אם לא יקבל על עצמו את משיחותו של שבתאי צבי כמוהו כאותו ערב רב מושחת ומתועב המלווה את עם ישראל מאז ימי המדבר.

חלק מרכזי בפעילותו של שבתאי צבי היה הפרת מצוות ההלכה היהודית בפרהסיה בטענה שהגיעו ימות המשיח. פעילות זו זכתה להצדקה תיאולוגית וכונתה "מעשים זרים". הדרישה להכיר בשבתאי צבי על חשבון שמירת המצוות משכה ואף הלהיבה את ממשיכי דרכו – גם מאות שנים לאחר התאסלמותו הכפויה, שהוכיחה למרבית עם ישראל את היותו משיח שקר.

לדעת האליטה הרבנית, המוכר והמאיים שבממשיכי שבתאי צבי, ומי שראה עצמו אף משיח פוטנציאלי, היה היהודי הפולני בן המאה ה-18 יעקב פרנק. בשנת 1756 הגיע פרנק עם כמה עשרות ממאמיניו אל העיר לנקורן שבפולין. העדויות מאותו אירוע שערורייתי סותרות, אבל ברור שבאותו לילה גורלי בוצע טקס מסתורי הכולל שירה וריקודים. תומכי פרנק טענו שבזה התחיל ונגמר הטקס, אבל בספרו של גדולי מתנגדי השבתאים כתב הרב יעקב עמדן על טקס ביזארי שבו נלקחה אשת רב העיר, הופשטה מבגדיה והולבשה כספר תורה. לאחר מכן הועברה בין המשתתפים שרקדו סביבה ונישקו אותה כאילו הייתה מזוזה, בטקס שלא יבייש את הבמאי סטנלי קובריק.

דיוקן יעקב פרנק

 

כפי שראינו כבר, לימודי הקבלה ובראשם ספר הזוהר שימשו הצדקה עבור השבתאים. הם אף סייעו לאנשי יעקב פרנק לחלק את ישראל לשני מחנות: "המקובלים" וה"פשטנים" – הראשונים למדו את תורת הסוד ולכן קיבלו את משיחותו של שבתאי צבי, בעוד האחרונים דבקו אך ורק בתלמוד.

עמדה זו הקשתה על מתנגדי השבתאים, היות שספר הזוהר כבר זכה למעמד קאנוני אצל האליטה הרבנית האנטי-שבתאית. החשש של מתנגדי השבתאים זכה לחיזוק משעה שתומכי יעקב פרנק קראו לנטישת התלמוד מלא השקרים והעיוותים, ולהתמקדות בזוהר ובספרי הקבלה. הייתה זו התקפה טקטית של פרנק על מתנגדיו ה"תלמודיסטים". פרנק אף ניסה לערב את הרשויות הפולניות ולגרום להם לצדד בו ובאנשיו בטענה שספר "הזוהר" קרוב יותר באופיו לנצרות.

יעקב פרנק על ערש דווי, אופנבך שבגרמניה, דצמבר 1791

 

עתה קיבל הממסד הרבני במזרח אירופה אישור סופי למה שהיה עד אז בגדר המלצה לא מחייבת, וב-1756 – אותה שנה שבה פרצה שערוריית לנקורן, נוסח צו רשמי האוסר על לימודי קבלה עד גיל 40. הצו נחתם ואושר בידי המוסד המרכזי העליון של יהדות פולין "ועד ארבע ארצות" בעיר קונסטנטינוב (Konstantynów) וחל בכל שטחי פולין הגדולה. האיסור על לימודי הקבלה והזוהר לפני גיל 40 לא באמת קשור לשערוריית המין שאולי קרתה ואולי לא. הפחד מעלילת דם נוספת, שתוביל לשריפת התלמוד, הוא שהניע את "ועד ארבע ארצות".

בספרו "ערב רב" טוען החוקר פאבל מצ'ייקו שאין לראות בצו זה הוראה שיש לאכוף אותה בצורה מילולית. חשיבותה נסמכת ראשית על הדגשת הסכנה שבלימודי הקבלה – סכנה שמומשה בידי התנועה השבתאית, ושנית בקביעה שיש להגיע אל לימודי הקבלה רק לאחר לימוד מעמיק במשנה ובגמרא. אחרי הכול, המקובל המוכר ביותר עד ימינו הוא האר"י, שנפטר בעודו בן 38 בלבד.

 

תודה לדור סער-מן על העזרה בחיבור הכתבה

 

לקריאה נוספת

משה אידל, לתולדות האיסור ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים, AJS Review 5

פאבל מצ'ייקו, ערב רב: פנים וחוץ בוויכוח הפרנקיסטי, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2016

 

כתבות נוספות

פריט נדיר חושף: כך נראה בית המקדש

מי אתם סנוי סנסנוי וסמנגלף?

מי אתה המלאך מטטרון?

לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית

שיקום היסטורי: מחזור נדיר מהמאה ה-15 מתעורר לחיים

לאחר עבודת שימור ארוכה ומורכבת חושפת הספרייה הלאומית את מחזור "בני רומא" מהמאה ה 15 – אחד ממחזורי התפילה היפים בעולם

מחזור בני רומא

עבודת השימור של מחזור "בני רומא" הייתה מסובכת ומורכבת במיוחד בשל ניסיונות העבר הכושלים לתקן את הכריכה שלו, שבחלוף מאות השנים נוספו עליה עוד ועד שכבות, דבר שהקשה מאוד על פתיחת הספר. בין הדפים שהודקו זה לזה במטרה לייצר כריכה קשה, נמצאו כמה טקסטים מעניינים בלטינית, מה שמעיד על גלגוליו הקודמים של המחזור. זאת ועוד, חלק מדפי הקלף של המחזור דהו והתיישנו מאוד ב-500 השנים, והעבודה על המחזור כללה גם שיקום של אותם דפים.

 

 

מחזור התפילה לפני השחזור
מחזור התפילה לפני עבודת השימור

 

מחזור התפילה המעוטר, ובו תפילות לכל השנה כמנהג "בני רומא" מן המאה ה-15, הוא מעשה ידיו של הסופר והמאייר יואל בן שמעון, הנחשב לאחד מהאומנים היהודים החשובים והמפורסמים ביותר בימי הביניים. המחזור מכיל את התפילות הקבועות לימי חול, לשבת ולמועדים, את פרקי הקריאה בתורה, הגדה של פסח, פרקי אבות עם פירוש הרמב"ם, סדר ברכות, דינים ונוסחי שטרות. נוסף על כך, הוא עשיר במיוחד בפיוטים וסליחות, וכן מצויות בו גם נוסחאות תפילה נדירות.

ייחודו של המחזור באיורים ובציורים היפיפיים שמעטרים אותו. הוא מכיל ציורים רבים, כולם רישומי עט בדיו, והוא גדוש בציורי חיות – ארנבות, דובים, דגים, סנאים וציפורים, וכן ביצורים וחיות דמיוניות כמו חד קרן ובסמלים מיתולוגיים ודתיים וסמלי אצולה ואסטרולוגיה.

המחזור נתרם לספרייה על ידי הנרי מוסקוביץ בשנת 1970 לזכר הוריו, אשתו הראשונה, בתו, אחיו ושאר קרוביו שנספו בשואה.

אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, ד"ר יואל פינקלמן, אומר "זמן רב לא יכולנו, לצערנו, לאפשר גישה פיזית לאחד מכתבי היד החשובים והיפים ביותר באוספי הספרייה בשל מצבו הקשה של הספר ושל כריכתו. כעת, בעקבות העבודה המקצועית והמסורה של מעבדת השיקום בספרייה הלאומית, יכול כתב היד להיחשף לציבור הרחב ולחוקרי אומנות יהודית. אין לי ספק כי יופיו וייחודיותו של ספר זה יעשיר מאוד את כל מי שמתעניינים בתחום".

את מחזור התפילות על שם מוסקוביץ ניתן כעת לראות במלואו באתר הספרייה הלאומית.