גבריאל, מה אתה שואל?

הכירו את המלאך שמבצע את העבודות השחורות של אלוהים

המלאך גבריאל בעת ההתגלות למריה, ציור מאת פינטוריקיו, 1501

גַּבְרִיאֵל, מָה אַתָּה שׁוֹאֵל

הֵן תֵּדַע שְׁבִילֵי שָׁמַיִם

בּוֹא אֵלַי, טוֹבִים הַשְּׁנַיִם

גַּבְרִיאֵל.

כָּל כַּנְפוֹת תֵּבֵל

הַנּוֹשְׁקִים עִם רֶדֶת לַיְלָה

כְּשֶׁאַתָּה עוֹבֵר לְמַעְלָה

גַּבְרִיאֵל.

 

מַלְאָךְ מְטַיֵּל בַּשָּׁמַיִם

מַלְאָךְ מְבַקֵּשׁ כּוֹכָבִים

לִרְאוֹת הוּא רוֹצֶה

הֲקַלּוּ הַמַּיִם

לַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי, גַּבְרִיאֵל

לַלַּיְלָה הַזֶּה חִכִּיתִי, גַּבְרִיאֵל.

 

גַּבְרִיאֵל, אִם אֱלֹהִים נוֹעֵל

שְׁעָרָיו שֶׁל גַּן הָעֵדֶן

רֵד אֵלַי, מַלְאָךְ מִקֶּדֶם

גַּבְרִיאֵל

עוֹד נוֹתָר הַצֵּל

גְּלִימָתְךָ פּוֹרֶשֶׁת עֶרֶב

וְנִשְׁמָע צִחְצוּחַ חֶרֶב

גַּבְרִיאֵל.

 

מַלְאָךְ מְטַיֵּל בַּשָּׁמַיִם

מַלְאָךְ מְבַקֵּשׁ כּוֹכָבִים

לִרְאוֹת הוּא רוֹצֶה

הַקַלּוּ הַמַּיִם

לַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי, גַּבְרִיאֵל

לַלַּיְלָה הַזֶּה חִכִּיתִי, גַּבְרִיאֵל.

 

מַלְאָךְ מְטַיֵּל בַּשָּׁמַיִם

מַלְאָךְ מְבַקֵּשׁ כּוֹכָבִים

לִרְאוֹת הוּא רוֹצֶה

הַקַלּוּ הַמַּיִם

 

לַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי, גַּבְרִיאֵל

לַלַּיְלָה הַזֶּה חִכִּיתִי, גַּבְרִיאֵל

גַּבְרִיאֵל, נַעַר מִתְפַּלֵּל

עֵת תֹּאמַר שִׁירַת שָׁמַיִם

אַל תִּשְׁכַּח שִׁירַת הַשְּׁנַיִם

גַּבְרִיאֵל.

 

(גבריאל, מילים: שמואל קרול, לחן: צביקה פיק)

 

במאי 1982 התפרסם אלבומה השלישי של הזמרת עפרה חזה, "פיתויים". אחד הלהיטים הגדולים באלבום מספר על אהוב לא שגרתי ושמו גבריאל. לאורך שלושת בתי השיר מצליחה הדוברת לבלבל אותנו – האם אותו מלאך מטייל בשמיים ומבקש כוכבים הוא אכן מלאך, או שבכלל מדובר בנער הנמשך לעולמות עליונים עד ששכח את שירת השניים? השיר היפהפה הזה מותיר אותנו במבוכה. כך גם סיפורו של האיש שכתב את מילותיו.

מידע על האיש הנשכח תוכלו למצוא בכתבה הזו. אנחנו נשאל שאלה אחרת: מאיפה הגיע אלינו אותו מלאך גבריאל? וכדי להתחיל לספר את סיפורנו נצטרך לחזור אל החזון האפוקליפטי המובהק של המקרא, הוא ספר דניאל.

"בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס", רואה דניאל עוד אחד מחזיונותיו הגדולים. ליד הנהר הגדול החידקל נגלה לפניו "אִישׁ־אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז׃ וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן׃" (דניאל, פרק י', ה-ו). למרות שהיה בחברת אנשים נוספים, דניאל מעיד שהוא היחיד שראה את אותה הדמות המאיימת למראה, הממהרת להרגיע את החוזה ולספר לו שמאז שנתן את ליבו בנבואות האל, היא משמשת לו מגינה ושומרת. האיש הפלאי נוגע ברכות בידו של דניאל ופונה אליו בשמות חיבה כדי להרגיעו: "אַל־תִּירָא אִישׁ־חֲמֻדוֹת שָׁלוֹם לָךְ חֲזַק וַחֲזָק וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי הִתְחַזַּקְתִּי וָאֹמְרָה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כִּי חִזַּקְתָּנִי". הוא אף מבהיר את מטרת ההתגלות, ומספר לדניאל שכל מצוקות העם כתוצאה מהמלחמה נגד האימפריות האדירות של פרס ויוון עומדות להגיע אל קיצן. מיכאל, שרו של ישראל, מתמיד במלחמה מול צבאות פרס ויוון והניצחון קרוב.

את האיש הפלאי זיהו חז"ל ופרשני ימי הביניים עם דמותו של המלאך גבריאל, שנזכר בשמו המפורש בפרקים קודמים בספר דניאל (ח, טז; ט, כא-כב). מדובר בהתגלות ייחודית בנוף המקראי: בניגוד למלאכים מקראיים רבים אחרים המשמשים שליחים של דבר האל הנעלמים בסיום שליחותם, נגלה בפנינו מלאך המתפקד כמלאך שומר, הנזכר בשמו הפרטי! החידוש הזה מסמל תפנית ביחסה של הספרות היהודית למלאכים: מרגע שהופיע המלאך גבריאל, מלאך מובחן בעל שם ואישיות, הופיע איתו חבר מרעיו – ובייחוד המלאך הצמוד לו, מיכאל.

בספר חנוך הראשון, ספר הנכלל בספרים החיצוניים ומספר על עלייתו השמיימה של חנוך המקראי, החמישי בדורות שבין אדם הראשון לנח, מופיע גבריאל כאחד מהשרים העליונים העתידים להשמיד באחרית הימים את המלאך המשחית עזזאל וצבאו שהשתלטו על הארץ. אולי לראשונה בספרות היהודית, מופיע בספר חנוך קשר שמיימי למרוד באל – וצבאו של עזזאל מורכב ממלאכים שירדו לארץ כחלק ממרד גלוי באלהים (המבוסס על סיפור בני האלהים ובנות האדם, בראשית ו). בנקודה זו עוד אין לגבריאל תפקיד מוגדר המובחן מהמלאכים האחרים המוזכרים כנאמני האל (מיכאל, אוריאל, רפאל ופנואל). את התפקיד הייחודי שלו הוא משיג בספר חנוך השני, שם הוא כבר נזכר כשר המלאכים, בעוד מיכאל משמש בתפקיד דומה לתפקיד ששימש בספר דניאל, שר ה' צבאות – מעין רמטכ"ל אלהי.

המלאך מיכאל מכניע את השטן, ציור מאת גווידו רני, שנת 1631

 

בספרות התלמודית והמדרשית מופיע גבריאל בדרך כלל כבן-זוגו של מיכאל: שניהם משמשים שרים הממונים על ישראל, המלאכים האמונים על ביטחונו של עם – בניגוד למלאכים אחרים המשמשים שרים של אומות העולם. אם מיכאל מופיע לרוב בדמות מים ושלג, מופיע גבריאל – אותה דמות הנזכרת בדניאל כבעלת פנים "כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ", בדרך כלל כאש לוהטת. לפעמים התיאורים מתהפכים.

אולי בגלל קישורו לאש ולברק, נחשב גבריאל ל"מלאך הקשה" (איכה רבה, מהדורת בובר, פרשה ב, ד"ה 'ויקרא באזני קול גדול', דף מט ע"ב) שעליו מטיל האל להעניש את החוטאים ולהשית עליהם פורענויות שונות. בבראשית רבה (פרשה נ"א: ב, מהדורת תיאודור אלבק, עמ' 533) הוא מתגלה כמחריב עיר החוטאים סדום, ובבבלי סנהדרין (דף צה ע"ב) כמכה במחנה סנחריב. אבל מי שמתאכזר לרשעים, סופו לרחם על רחמנים – מלבד המכות הקשות שהוא מנחית על הרשעים, הוא גם מי שהציל את אברהם אבינו מכבשן האש ומי שדואג להבשלת הפירות בעיתם עבור העם הרעב.

תורת הקבלה אימצה את דמותו הקשה של גבריאל, וזיהתה אותו עם ספירת הדין. מי שהיה שר המלאכים בספרות החיצונית נחשב עתה לשר הגבורה או הדין, הניצב לשמאלו של שר הגדולה והחסד, שהוא, ניחשתם נכון, חברו מיכאל.

מאז הופעתו של גבריאל בספר דניאל המקראי, עשה המלאך קריירה מרשימה לא רק בספרות היהודית. למעשה, גבריאל מופיע גם בכתבי הקודש של שתי דתות ההתגלות האחרות, ונחשב למלאך בעל שליחות מרכזית גם בנצרות וגם באסלאם.

בברית החדשה (לוקאס א', 19; 26) חוזר גבריאל לתפקיד המלאך המבשר. הוא מספר הן להורי יוחנן המטביל והן לאימו של ישו על הולדת בניהם. האומנות הנוצרית בימי הביניים והרנסנס הנציחה את דמותו בציורים רבים. דוגמת הציור השמור בגלריית אופיצי בפירנציה, הממחיז את הרגע שבו מבשר גבריאל למרים על הולדת בנה. מדובר לפי ההשערות בציור מוקדם של לאונרדו דה וינצ'י.

הבשורה למרים, ציור המיוחס ללאונרדו דה-וינצ'י, סביב שנת 1472

 

בקוראן משמש גבריאל כמביא דבר-אללה אל מוחמד. המסורת האיסלאמית אימצה את גבריאל כשליח, ובסורות הקדומות הוא נקרא "השליח", "השליח האציל" ואפילו "רוח הקודש". הספרות האסלאמית מלאה סיפורים על מקרים של הצלת נביאים מצרה על ידי גבריאל, וכמעט בכל תפנית דרמטית הקשורה לגיבורי המקרא הוא נזכר כמסייע. הוא זה שניחם את האדם הראשון עם גירושו מגן העדן, הציל (שוב) את אברהם מן הכבשן הבוער, עמד לצד משה בריבו עם חרטומי מצרים ולימד את דוד להכין את שריונו.

המלאך גבריאל מתגלה בפניי הנביא מוחמד, איור מהספר "עג'איב אל-מח'לוקאת", איראן, סביב שנת 1307

פתחנו בנקודה מעניינת הקשורה להופעתו של גבריאל בספרות המקראית, מדובר כאמור במלאך הראשון – יחד עם מיכאל – הנזכר במקרא בשמו הפרטי. שווה לחזור אליה. בספר בראשית מסופר על יעקב המעביר במעבר יבוק את בני משפחתו בחזרתו מחרן לארץ כנען לאחר שברח מפני לבן הארמי. לאחר שהעביר יעקב את בני משפחתו בבטחה, הוא נותר לבדו במקום, ונאבק עם אדם בלתי מזוהה במשך כל הלילה. רק למחרת בבוקר, ולאחר שגבר יעקב על האיש הוא מתגלה בפניו כמלאך אלהים, ואולי אפילו כאלהים בעצמו: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי (בראשית ל"ב, ל"א).

את הסצנה הדרמטית הזו אנחנו זוכרים בעיקר בגלל הברכה שמבקש יעקב מהמלאך, בקשה לה נענה המלאך. זהו המעמד שבו זוכה יעקב בשמו החדש, ישראל. החלק ששוכחים בדרך כלל להדגיש בסיפור הוא שאלת יעקב למלאך לאחר הברכה. יעקב דורש לשם המלאך, אך הוא מתחמק בשאלה משלו ומברך אותו במקום, "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם" (בראשית לב: ל). בכרך הראשון של ספרו תולדות תורת הסוד העברית, מציין יוסף דן עובדה תמוהה שמאירה את סיפור יעקב והמלאך באור חדש, ומרמזת על תקופת חיבורו של ספר דניאל. וכך כתב:

"במשך כאלף שנה, בתקופת המקרא כולה, ידעה היהדות כמה שמות פרטיים של האלהות, ואף לא שם פרטי אחד של מלאך. בימי הבית השני הוחלפו השמות הפרטיים של האלהות בשמות כללים ובכינויים, ואילו שמות פרטיים של מלאכים רבו והלכו, ונתרבו עדי עשרות ומאות… איננו יודעים דבר וחצי דבר על מניעיו של תהליך זה".

הופעתו של גבריאל כמלאך שומר בחזונו הגדול בספר דניאל היא אחת ההוכחות לכך שספר החזיונות האפוקליפטי של דניאל נכתב דווקא בראשית ימי בית שני. אירועי ההרס והחורבן תחת האימפריה השוקעת פרס והאימפריה העולה יוון מתוארים בלשון אפוקליפטית וחידתית, חלקה הגדול בארמית. הם אמנם מוצגים כנבואה לעתיד לבוא מאות שנים לאחר מכן, אך למעשה מתארים את התקופה שבה נכתב הספר – תקופת השלטון ההלינסטי בארץ לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון.

הופעתם של מלאכים בעלי שם ותפקיד היא חידוש של תקופת בית שני. לחז"ל הייתה השערה מעניינת מנין הגיעו: "אמר רבי חנינא: שמות חודשים עלו מבבל. ריש לקיש אמר: אף שמות מלאכים מיכאל רפאל וגבריאל" (בראשית רבא, פרשה מח: ט, מהדורת תיאודור אלבק, עמ' 485).

 

לקריאה נוספת

הערך גבריאל המלאך, האנציקלופדיה העברית (כרך עשירי, ג – גנדהי), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ט

יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית (כרך א'), מרכז זלמן שזר, תשס"ט

הש"ס הנעלם: נדודי תלמוד הבבלי של גרשם שלום

סיפורו של הש"ס של גרשם שלום, שמצא את דרכו לספרייה הלאומית

גרשם ופניה שלום בדירתם בירושלים

אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית מפורסם בכל העולם כאוסף הכי שלם בתחום המיסטיקה היהודית, וכולל תת-תחומים כגון קבלה, חסידות, משיחיות ומאגיה יהודית. חשוב להדגיש ששלום לא הסתפק רק בפרסומים בתחום הזה: ספרייתו היתה רחבה בהרבה, וכללה גם ספרים ומאמרים בכל התחומים הקלאסיים של מדעי היהדות; מקרא, ספרות חז"ל, פילוסופיה יהודית ואפילו מקצת ספרי הלכה (בדגש על אלה שבהם השפעת הקבלה ניכרת). שלום החשיב גם את החלק הזה של ספרייתו, וחשב שמן הראוי שיישאר יחד עם האוסף העיקרי. על כל הוא כתב על פתק בשם "לעניין ספרייתי אחר מותי":

"לעניין ספרייתי אחרי מותי, ראוי לספריית האוניברסיטה לשים לב לכך שמחוץ לאוסף שלי בענייני מיסטיקה יהודית יש כמה יחידות מקיפות על נושאים מסויימים שראוי היה להשאירם יחד… אני מונה כאן יחידות כאלה שהשקעתי מאמצים מיוחדים באסיפתם.
[הפירוט בלועזית]. מיסטיקה כללית, שלינג, מייסטר אקהרט, ניאופלטוניות, גנוסיס, מאגיה קדומה, דימנולוגיה, כישוף, דתות הודו, כתות אזוטריות באסלם, מיסטיקה נוצרות וכתות נוצריות (קתרים), פילוסופיה יהודית לדורותיה, מקורות ומחקרים על אגדה ומוטיבים אגדתיים, וולטר בנימין".

אכן, המסתובב באוסף שלום אינו יכול שלא להתרשם מהעושר שבתת-אוספים אלה (וגם אחרים, דוגמת ספרות גרמנית, ספרי קפקא, תולדות עם ישראל, מגילות ים המלח, ספרי יובל וקהילות יהודיות).המבחר העשיר של ספרי מדרש ואגדה, כולל מהדורות ראשונות של המהדורות הביקורתיות, ואוסף הענק של ספרי ידידו ולטר בנימין ומחקרים עליו מרשימים במיוחד. ובתחום אחר לגמרי זכור לי שלפני כמה שנים פרופ' לדתות מסין היה כאן בשנת שבתון במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית. הוא היה מקדיש כמה שעות כל יום לישיבה באוסף שלום וקריאת ספרים על בודהיזם, הינדואיזם, סופיות וספרי קונפוציוס.

אבל מהצד השני, קורא מזדמן לפעמים מתפלא על ספר או על ספרים בסיסיים שנראים לו כ"חסרים" מהאוסף. לפעמים זה אפילו צורם: "איך יכול להיות שלשלום לא היה…?".

האמת היא, שגישה זו מוטעית ביסודה ואסור להחליט על סמך הספרים שבאוסף כיום, מה היה (או לא היה) לשלום בדירתו העמוסה ספרים ברחוב אברבנאל 28 בשכונת רחביה. ומדוע? עלינו לעיין בעוד פתק ששלום רשם כנספח להסכם מכירת האוסף לאוניברסיטה העברית משנת 1965.

"ספרים שאשתי רשאית להחזיק בהם" (Arc 4 1599 02/22).

ספרי שמוש
מלונים
כל ספרי אמנות ותולדות אמנות
תלמוד
רמב"ם, מורה נבוכים
מדרשים לפי מבחרה
ספרות יפה בעברית ולועזית, לפי מבחרה
ספרים בפילוסופיה יהודית שאינם נחוצים לספריה"

מדובר באשתו השניה של שלום, פניה (לבית פרויד) שלום (1999-1914).

הרבה מהספרים האלה הועברו לספרייה הלאומית וצורפו לאוסף שלום – אבל לא כולם… נא לשים לב שברשימה כלול גם "תלמוד", ואכן התלמוד של שלום אינו נמצא באוסף. יש באוסף סט אחר שהעלינו מהמחסן.

לפני שנים רבות, באחד מהאירועים לזכר גרשם שלום שהתקיים בספרייה הלאומית, נגשו אלי זוג מבוגר והציגו את עצמם כירמי פרויד, אחיינו של פניה ורעייתו ד"ר מיכל זילברברג. בין השאר הם סיפרו לי שהש"ס [סט של תלמוד הבבלי] של שלום נמצא בספרייה של בית המשפט העליון! לא הצלחתי להבין מהם את פרטי הסיפור ונשארתי מהרהר – למה דווקא לבית המשפט העליון, מתי ואיך? אבל יותר לעניין, החלטתי לנסות להביא את הספרים חזרה הביתה, לאוסף שלום! מיד התקשרתי לספרנית הראשית של בית המשפט וביקשתי שיבדקו את הנושא. האם אומנם הספרים שם? ואם כן, הניתן להעבירם לספרייה הלאומית תמורת סט אחר של הש"ס? היא הבטיחה לי לבדוק באופן יסודי אבל לאכזבתי העמוקה, לא כלום… הספרים הפיזיים בוודאי לא היו בספרייה, ובדיקה מעמיקה בקטלוג, באינוונטר וכו' לא עלתה אפילו פיסת מידע הקטנה ביותר. כנראה שהזוג סיפר לי מידע שגוי, או שפשוט לא הבנתי נכון. לא ויתרתי. התייעצתי עם כמה מהמומחים לאוסף שלום, אבל לאף אחד לא היה מושג במה מדובר… עם כל הצער שבדבר, החלטתי לוותר ונשכח הענין מליבי…

עד לפני כמה חודשים. בוקר אחד אני מקבל שיחת טלפון מהספרנית הראשית של בית המשפט העליון, טליה זונדר (טליה אינה זו שדיברתי איתה אז, בינתיים הן התחלפו). היא סיפרה לי בפשטות (ללא ידע כלל על כל הסיפור הנ"ל) שהש"ס של שלום נמצא בספרייתו הפרטית (בלשכתו בבנין בית המשפט) של אחד משופטי הבג"ץ. אותו השופט (בשלב זה היא לא הסכימה לחשוף את שמו) פורש לגמלאות ורוצה לתרום את הש"ס לספרייה של בית המשפט. מיד הבנתי שמה שאחיינו של פניה שלום סיפרה לי לפני שנים רבות היה נכון, אבל לא מדויק. אכן הש"ס היה בבית המשפט, אבל לא בספרייה הרשמית שלו, מה שמסביר את תוצאות החיפוש דאז. בכל אופן, היא המשיכה, לספריית בית המשפט אין עניין להחזיק בסט זה, במיוחד כי הוא אינו במצב טוב וזקוק לכריכה מחדש. לכן, היא שאלה, האם במקרה אוסף שלום יהיה מוכן לקלוט את הספרים!

אני מתאר לעצמי שברורה לכם התשובה! בהתרגשות רבה סיפרתי לה את הרקע, ושכמובן נשמח מאוד לקלוט את הסט בכפוף לאישורו של ד"ר יואל פינקלמן, אוצר היהדות בספרייה הלאומית (שכמובן הסכים מיד). השלב הבא היה הצורך של הספרנית לקבל אישור מאותו השופט לתרום את הש"ס לספרייה הלאומית. עבר קצת זמן, והשופט נתן את הסכמתו. בשלב זה עירבתי את מחלקת הקליטה של הספרייה בארגון העברת הסט לבניין והטיפול בו. עבר עוד קצת זמן, והגיע סט התלמוד הנכסף. לצערי גיליתי שהוא אינו שלם, חסרים כמה כרכים. אבל בכל זאת אכן מדובר בסט תלמוד הבבלי של גרשם שלום (ווילנא תרפ"א, ללא פירוש הרי"ף) , כפי שאפשר להתרשם מהחותמת של שלום בעמוד השער.

נוסף על כך, סוף סוף נחשוף את זהותו של השופט התורם.

שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, צילום: אתר הרשות השופטת של ישראל

מדובר בשופט בדימוס, אליקים רובנשטיין, שכיהן כמשנה לנשיאת בי המשפט העליון ולפני כן גם כמזכיר הממשלה וכיועץ המשפטי לממשלה. רובנשטיין, שכנראה היה בידידות קרובה עם אחיינו של פניה שלום, קיבל מהם את הש"ס במתנה, והקפיד לרשום את זה בכל כרך וכרך.

הסט כעת עובר תהליך של חיטוי. לאחר מכן הוא יעבור עוד כמה תחנות בדרך הביתה לאוסף שלום, כגון כריכה מחדש וקטלוג. אחר מכן הוא יעמוד במקומו הטבעי באוסף שלום, והחוקרים יוכלו לעיין ולחפש הערותיו של שלום בגיליון הש"ס. ומי יודע אם יתגלה לנו עוד פן באישיותו הרב-פנים שלו – שלום הלמדן?

 

אחרית דבר

כשהש"ס חזר מחיטוי התחלתי לחפש את הכרכים החסרים במחסן על מנת להשלים את החסר. שמתי לב מיד שיש בלבול בין סדר הכרכים ושבחלק מן הכרכים מודפסים מפרשים רבים, ובחלק רק מפרשים מועטים. בקשתי את עזרתו של דוד רוט, מקטלג במחלקת קטלוג העברי. הוא שם לב מיד שלמרות שכל הכרכים הם מווילנה (הוצאת "ראם") הש"ס באמת מורכב משתי מהדורות שונות! חלק מהכרכים היו ממהדורת תר"ע, וחלק ממהדורת תרפ"ב. היה מוזר לי ששלום החזיק סט כזה והתחלתי לחפש רמזים…

בדקתי את רשימת הספרים ששלום הביא אתו מגרמניה בעלייתו ב1923.

 

גם שם המתינה לי הפתעה: הש"ס המקורי של שלום היה בנוי מלא פחות מחמש מהדורות שונות (פרנקפורט, טילזיט, ורשה, אמסטרדם ולעמברג)!

 

שלום בעלייתו מגרמניה אכן הביא אתו סט של תלמוד בבלי ממהדורות שונות, אבל לא ממהדורת ווילנה בכלל! מסיבות שעדיין לא הצלחנו לפענח שלום כנראה מכר או נתן במתנה את הסט שהביא איתו בעלייתו וקנה סט חלופי כשהגיע ארצה, אולי כי פשוט רצה סט יותר חדש. מה שמוזר הוא שגם כאן, במקום לקנות סט שלם, הוא בנה את הש"ס משתי מהדורות דומות, אבל לא זהות. אולי זה מה שהצליח אז לאתר או אולי רצה לחסוך כסף. גם מחברות  אחרות של שלום, כמו "רשימות על מצב ספרייתי" לא העלו דבר בנושא.  כמובן שאפילו מידע זה חלקי, מכיון שיותר משליש הכרכים היו חסרים כשקבלנו את הש"ס. בין כך או בין כך, סוף סוף תלמוד הבבלי של גרשם שלום חזר הביתה!

 

אחרית דבר לאחרית דבר

כתב: דוד רוט

 

כעבור כמה חדשים מקבלת הכרכים הנ"ל, הגיעו אלינו יתר הכרכים של הש"ס, כך שהסט עכשיו שלם!  יש להניח שכל הכרכים הגיעו לספריה ביחד, אלא שהגיעו בארגזים נפרדים ולכן נקלטו בנפרד.

חלק מהכרכים הם מתחילת שנות התר"ע (ונראים כסט אחד שנדפס במשך כמה שנים), וחלקם ממהדורת תרפ"א-תרפ"ב.

עדיין נשארת התעלומה למה שלום החליף את הש"ס שהביא איתו ארצה (שגם הוא היה מורכב מכמה סטים), וגם אז למה הרכיב ש"ס משני סטים שונים, שאלה שכנראה לא נקבל עליה תשובה.

בכל מקרה, מה שחשוב הוא שהש"ס השלם של גרשם שלום חזר הביתה!

 

 

רצוני להודות לרב דוד רוט ממחלקת קטלוג העברי שעזר לי רבות עם הפרויקט הזה.

האם חג שמחת תורה לא היה חג עליז בעברו?

מתברר שהשם 'שמחת תורה' אינו מתאים לאופיו הקדום של היום: הפיוטים הקדומים מארץ ישראל שחוברו לכבודו אינם מבטאים שמחה כלל

כרזה לשמחת תורה, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים

חג שמחת תורה מופיע בסיום חגי תשרי – אחרי חודש מתוח של ימי דין וסליחה, ואחרי שבעה ימים של ישיבה בסוכה. החג מאופיין בימינו בשמחה עצומה של הקפות, ריקודים ושירים. השמחה היא כמובן על סיום מחזור של קריאה בתורה: בשבת הראשונה שאחרי חג הסוכות, המכונה 'שבת בראשית', מתחילים לקרוא בבתי הכנסת את התורה לפרשותיה, שבת אחר שבת, ובשמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה – פרשת 'וזאת הברכה' – ומסיימים את התורה, וכמובן מיד מתחילים מחדש בקטע מתחילת פרשת בראשית. השמחה על שזכינו להשלים את קריאת התורה כולה היא שנחגגת בריקודים מתוך חדווה מתפרצת, ריקודים המבטאים את אהבתו של עם ישראל לה' ולתורתו.

אך מה היה אופיו הקדום של החג? בתורה הוא החג ה'סתמי' ביותר, חג שאין בו כל מצווה מיוחדת. בניגוד לכל המועדים האחרים, שבכל אחד מהם יש – לצד קורבנות החג – גם איזו מצווה המבטאת את ייחודו, על החג הזה לא נאמר אלא 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם' (במדבר כט, לה), ללא כל מצווה נוספת מלבד קורבנות היום.

זמנו של החג, לפני ימי החורף הקרבים, בצירוף לקביעת חכמים שמן היום הזה מתחילים להזכיר את הגשמים בתפילת העמידה, הביאו את קהילות ישראל להתפלל ביום זה תפילות מיוחדות שבהן מבקשים שנה מבורכת בשפע של גשמים. פייטנים חיברו לכבוד היום פיוטים מקיפים ל'תפילת גשם', ואלו שיוו לחג אופי רציני, אפילו מתוח קמעא.

הפיוט 'אף ברי' לתפילת גשם מאת ר' אלעזר בירבי קליר, מתוך מחזור דוד בר פסח (Ms. Heb. 224), כתב-היד שמור ב: Dorot Jewish Division, New York Public Library

 

בבבל, שבה בימים שהלוח עדיין לא היה קבוע לא יכלו לדעת בבטחה מתי נקבע ראש החודש, נחגג יום שמיני עצרת – ככל החגים – במשך יומיים. ביום הראשון היה אופיו דומה לזה של בני ארץ ישראל. את היום השני ניצלו שם כדי לסיים בו את המחזור השנתי של קריאת התורה. ההבדל בין שני ימי החג נשאר עד היום: אצל בני חוץ לארץ, החוגגים יום טוב שני של גלויות, קיימת הפרדה ברורה בין היום הראשון, שמיני עצרת, שהוא חג 'רציני' הכולל את תפילת הגשם (ובעדות אשכנזיות רבות – גם הזכרת נשמות הנפטרים), ליום השני, שהוא יום שמחת תורה הנחגג בשירה ובריקודים.

עם החזרה של בני הגלויות לארץ ישראל, שבה אין אלא יום טוב אחד של שמיני עצרת, הועברה קריאת פרשת 'וזאת הברכה' המסיימת את מחזור הקריאה בתורה ליום השמיני – הוא 'שמיני עצרת'. החג החדש כולל אפוא – באופן דחוס – גם את החגיגות הצוהלות של שמחת התורה וגם את תפילת הגשם (והזכרת הנשמות), תוך יצירת מעברים לא פשוטים באווירת היום. בסופו של דבר צהלת הריקודים השתלטה על היום, וכינויו 'שמחת תורה' כמעט דחק את שמו הקדום, 'שמיני עצרת'.

ומתי חגגו בני ארץ ישראל הקדומים את שמחת התורה? ואיך חגגו זאת? בקהילות רבות בארץ ישראל בתקופת התלמוד והגאונים לא נהגו לקרוא את פרשות התורה במחזור שנתי. במקום הפרשות הארוכות יחסית הדרושות כדי להשלים את הקריאה בשנה אחת, הם חילקו את התורה לקטעים קצרים הרבה יותר, המכונים 'סדרים', והשלימו את הקריאה פעם בשלוש וחצי שנים. בשבת שבה קראו את הסדר האחרון – הזהה במקרה הזה עם הפרשה האחרונה, 'וזאת הברכה' – ציינו גם בני ארץ ישראל את סיום התורה בפיוטים ייחודיים.

עזרא פליישר, שפרסם לראשונה פיוטים של בני ארץ ישראל הקדומים לשבת שבה סיימו את התורה, קרא למאמרו 'שמחת תורה של בני ארץ ישראל' (סיני, נט [תשכ"ו], עמ' רט–רכז). אבל מתברר שהשם 'שמחת תורה' אינו מתאים לאופיו של היום: הפיוטים לכבודו אינם מבטאים שמחה כלל. במקום אווירת העליזות של הפזמונים המאוחרים לשמחת תורה, כגון 'ישמחו אהובים, ישמחו ברוכים בשמחת התורה', פיוטיהם של בני ארץ ישראל לשבת וזאת הברכה מביעים עצב, ואפילו אבל. וכל זאת למה? משום תוכנה של הפרשה האחרונה בתורה, המסתיימת בפטירתו של משה רבנו. הפייטנים הקדומים ביטאו ביצירותיהם את צערם על פטירת משה יותר מאשר את השמחה על סיום התורה. הסתלקותו של משה אינה אירוע פשוט: לא זו בלבד שעם ישראל הפסיד את המנהיג הגדול שהוציאו ממצרים והוריד אליו את התורה מן השמיים – אלא שעצם פטירתו של אדם כה דגול יש בה בשורה אישית מרה לכל אדם, וכפי שמבוטאים הדברים בפזמון החוזר בכמה מהפיוטים הללו: 'משה מת – מי לא ימות?'. כך, דרך משל, פתח ר' פינחס הכהן, פייטן ארץ ישראלי בן אמצע המאה השמינית, פיוט מקדושתא (קומפוזיציה פייטנית לתפילת שחרית) לשבת וזאת הברכה בתימהון איך אדם גדול כמו משה רבנו נענש ומת:

 

אֲבִי גְדוֹר אֲשֶׁר לַשָּׁמַיִם עָלָה – / תִּמָּהוֹן: אֵיךְ לְהַר נְבוֹ עָלָה?

בְּיוֹתֵר יֶתֶר מִמַּלְאָכִים נִתְעַלָּה – / שִׁבֹּלֶת יַרְדֵּן אֵיךְ בַּעֲדוֹ הָתְעֲלָה? …

 

הוּא אַרְבָּעִים נִהֵג עַמּוֹ, / צַדִּיק הַשָּׁקוּל כְּכָל עַמּוֹ,

וְאֵיךְ אָיֹם אֲשֶׁר אִיְּמוֹ / פְּקָדוֹ לְמִיתָה וּלְדַקְדֵּק עִמּוֹ? …

(פיוטי רבי פינחס הכהן, מהדורת ש' אליצור, ירושלים תשס"ד, עמ' 553‑554)

ביאור: 1 אבי גדור: אחד משמותיו של משה על פי מדרש ויקרא רבה א, ג (עמ' יא). תמהון: דבר תמוה ומוזר. איך להר נבו עלה: איך נצטווה לעלות להר נבו ולמות שם.   2 ביותר יתר ממלאכים נתעלה: משה התעלה יותר מהמלאכים בעלותו לקבל את התורה. שבלת ירדן איך בעדו התעלה: איך ייתכן שהוא לא זכה להיכנס לארץ ישראל, ושטף מי הירדן ('שבלת') הפך לתעלה עמוקה ('התעלה') החוסם את דרכו?   3 הוא … ככל עמו: משה הנהיג את עמו ארבעים שנה, והיה שקול כנגד כל ישראל (תנחומא בשלח י ועוד).   4 אים אשר אימו: הקב"ה המכונה 'איום', הנותן אימתו על הבריות. פקדו למיתה ולדקדק עמו: דקדק עם משה, לא מחל על חטאו וגזר עליו שימות.

 

ובהמשך (שם) עבר ר' פינחס מסיפורו של משה למסקנה לגבי סופו של כל אדם:

 

טַעַם דָּבָר אֶחָד בַּהֲשִׂיחוֹ / נֶעֱנַשׁ מִיתָה וְלֺא הוֹעִיל בְּשׂוֹחֲחוֹ.

יְצִיר לִפְנֵי צוּר מַה יַּעַשׂ בְּדִבּוּר שִׂיחוֹ, / מַגִּיד לָאָדָם מַה שֵּׂחוֹ?

 

כְּשֵׁרַי וְאוֹהֲבַי / כְּנֶעֶנְשׁוּ עֲלוֹת עַל עֶרֶשׂ דְּוַי

לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם לִבִּי דַוָּי / לְעַגְמוּת נֶפֶשׁ אֶקְרָא וַיְהִי וַי

 

ביאור: 1 טעם דבר אחד: דיבור אחד (הוא אמירת 'שמעו נא המורים'). בהשיחו: כשאמר משה. בשוחחו: כשהתפלל וביקש לבטל את הגזירה.   2 יציר … בדבור שיחו: אם משה לא הועיל בתפילות, מה תקוותו של כל אדם ('יצור') שיפנה אל הקב"ה ('צור'), ומה הוא יועיל בתפילותיו? מגיד … שחו: כינוי לה' על פי עמוס ד, יג.   3‑4 כשרי … דוי: אם אפילו אנשים כשרים, אוהבי ה', כמו משה נענשו במחלה ובמוות – גם לשאר בני האדם אין תקווה והלב כואב על סופם. לעגמות נפש אקרא: מתוך עוגמת נפש וצער (על משה ועל כל אדם). ויהי וי: לשון 'ויהי' נדרש במקומות רבים כמסמל צרה, משום הקריאה 'וי' הטמונה בו (ראה בראשית רבה מא, ג ועוד). וכאן מכוון הפייטן לפסוק 'ויהי אחרי מות משה' (יהושע א, א).

הפיוט 'אז בקשוב עניו', מתוך מחזור נירנברג, Jeselsohn, David and Jemima Zurich Switzerland Ms. 9

פיוטים רבים העוסקים בפטירת משה נכתבו במרוצת השנים לשמחת תורה, לא רק בארץ ישראל אלא גם בשאר ארצות המזרח וכן במרכזי הפיוט שבספרד ובאשכנז. ברוב הקהילות בארץ אין הם נאמרים היום, להוציא מעט קהילות – בעיקר חסידיות – השומרות על הפיוטים הקדומים. אך הינה תיאור של בֵּן – הוא חוקר הפיוט מנחם זולאי ז"ל – המספר על אביו שחי במזרח אירופה בראשית המאה העשרים, שהיה שר על יד שולחן החג את אחד הפיוטים הללו מתוך בכי מר:

זכורה לי תמונת אבא ז"ל כשהוא יושב בסעודת שמחת־תורה ומזמר בניגון עגום את הפיוט 'אז בקשוב עניו קום עלה אל הר העברים', וכשהגיע למילים 'וי וי צווח זו עלייה ירידה היא', פרץ בדמעות והיה בוכה והולך עד גמר הפיוט (מ' זולאי, מפי פייטנים ושופכי שיח, ירושלים תשס"ה, עמ' קו).

מתברר אפוא שגם לאחר שנתקבע אופיו העליז של יום שמחת תורה, החדווה המתפרצת בהקפות ובריקודים הייתה במשך שנים רבות מעורבת גם ברגשות עצב. וכדבריו של זולאי שם: 'שמחת תורה רוויה בחלקה דמעות טהורות, שכוחן רב בזיכוך הנשמה ועידון הרגשות'.

מה עשו חסידי ברסלב לפני 100 שנה, כאשר לא יכלו לנסוע לאומן?

הברחות הגבול, ריקודים, ותפילות ראש השנה תחת הפצצות הלופטוואפה הנאצית

ה"ציון", המבנה שעמד על קברו של ר' נחמן באומן. בפתח יושב החסיד ר' משה יהושע בז'יליאנסקי, המכונה ר' אלטר טפליקר (הוא נהרג על ידי פורעים, ה"פעטליארעווצעס") במלחמת האזרחים הרוסית, 1919. התמונה מלפני 1910.

בעשור הראשון של המאה עשרים, התוודעו כמה בחורים צעירים בפולין לדמותו של ר׳ נחמן מברסלב ולספריו. באותה העת, ר׳ נחמן לא היה מוכר בפולין. מרכזים קטנים של חסידי ברסלב ישבו במספר עיירות באוקראינה ובארץ, והשפעתם היתה מועטה. אירוע מכונן ב״התקרבות״ של הבחורים מפולין לצדיק הברסלבי הייתה הנסיעה לאומן שבאוקראינה, וההשתתפות בתפילות ראש השנה בקרב חסידי ברסלב. בחזרתם לפולין, החלו להפיץ את הבשורה על התגלית ה״חדשה״, ולעשות נפשות; וככה נוצרה תנועת ברסלב הפולנית. לימים, תנועה זו תשפיע על סופרים, הוגים, ואומנים חילוניים. חסידי ברסלב בפולין נודעו בשל הנסיעות השנתיות לאומן. בעיתונות וברחוב הם נקראו ״אומאנער חסידים״ (חסידי אומן) ו״החסידים הרוקדים הנוסעים לאומן״.

העליות לרגל לאומן התמקדו סביב ראש השנה. ההתקבצות סביב שולחנו של ר׳ נחמן הועתקה לקברו על ידי תלמידו ר׳ נתן, בהבנתו כי הדברים שאמר ר׳ נחמן על ״הראש השנה שלי״, דווקא בסוף חייו, מכוונים לתקופה שלאחר הסתלקותו. ״שיכולין אז אנשים לקבל תיקונים, מה שבכל השנה לא היה באפשר שיהיה להם תיקון בשום אופן  […] העיקר להיות אצלי…״

ר' יצחק מאיר קורמן יושב בסוכה (באדיבות משפחת קורמן)

 

בשנת 1917 התחוללה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, ובעקבותיה פרצה מלחמת האזרחים הרוסית. צבאות ה״אדומים״, ה״לבנים״ וה״ירוקים״ נלחמו זה בזה – אך אזרחים יהודים היו מטרה משותפת לכולם.

בכרוז על ראש השנה משנת תשט"ז (תודה לר' שמואל תפילינסקי) נזכר ר׳ יצחק מאיר קורמן, (מראשי החסידים בפולין שעלה ארצה באמצע שנות ה-30, ועבד במכון שוקן בסוף שנות ה-40), בתקופה זו:

ומן אז [1918] התחיל[ו] הסכנות המרובות בדבר התקבצות על ראש השנה לאומאן – אפילו מאוקריינא – מחמת הכנופיות רוצחי אדם ימ"ש. ואנשי שלומנו [חסידי ברסלב] מפולין סכנו את עצמם כל פעם במסירות נפש גדול, ברוב געגועים והשתוקקותם לבוא לאומאן, אבל הרבה נלקחו לתפיסה ונאבד זכרם, רחמנא ליצלן – וכן שני נפשות נהרגו רחמ"ל על הגבול סמוך לעיר אוסטרה, כידוע. אשר מאז נתקשה מאד הדרך וחדלו האורחות מלבוא לאומאן ממדינת פולין…

מתוך ״שומרי משפט״, לודז׳ 1934 . הספרייה הלאומית
4322 =RR

 

היו מראשי התנועה שיצאו נגד הברחות הגבול המסוכנות (כך לדוגמה, המשפיע ר׳ יצחק ברייטר, במכתב משנת 1923, לחסיד צעיר שחשב לנסוע מארץ ישראל לאומן: ״ודעתנו הוא כי אין צריכין ליסע לאומין בעת כזה אשר ההשגחה [האלוקית] מראה בחוש שאינה מסכמת לזה… גם הוא אינו רשאי לעשות שטות הזה לסכן את עצמו וליסע. ושטות הזה לסכן את עצמו ולעבר ימים ונהרות וגבולין, הוא יוצא מתוך רבוי אור ודקדוק יתרה, מה שלא צוה רבנו ז״ל כלל וכלל…״ [׳שארית יצחק׳ עמ׳ מב-מג]). במקומן, הציעו ראשי התנועה תפילות מיוחדות וריטואלים חדשים, למלא את החלל שנותר. כאשר ״חדלו האורחות״ לאומן, הם החליטו לקיים ״קיבוץ״ על ראש השנה בעיר לובלין, ״ירושלים דפולין״. החל משנת 1930 הם התפללו בישיבת חכמי לובלין, בהזמנת והשתתפות ראש הישיבה הרב מאיר שפירא (מחולל הדף היומי).

נוסף על מאות מכתבים מההתכתבות המסועפת שלו עם חסידי ברסלב בפולין ובאוקראינה, קורמן שמר ומסר למכון שוקן כמה מסמכים וכרוזים של חסידות ברסלב-פולין, ובהם: ״קול קורא במדבר״ משנת 1932 (בתמונה). כרוז זה נכתב בכתב יד, והועתק בסטנסיל (בשביל שכפול והפצה ברבים). בין דברי הכרוז נאמר כי כאשר ״נסתם הדרך ליסע לאומאן להשתטח על ציון [=קבר] רבינו ז״ל בערב ראש השנה ולקבוע מקום עבור המשכת תיקוני ר״ה של רביז״ל, בבית הכנסת שלו שם – מיני אז נבחר מכל אנשי שלומינו שבמדינת פולין להתאסף יחד ולקבוע מקום עבור המשכת תיקוני ר״ה של רביז״ל בעיר לובלין״. כותבי הכרוז הבינו כי תמצית ההתקבצות באומן היא ״לקבוע מקום עבור המשכת תיקוני ראש השנה של רבינו ז״ל״. ״קביעת המקום״ פועלת לקדש את המקום, ומכשירה אותו להיות כלי להופעת ״אור רבנו ז״ל״, בעולם הדומה למדבר. ההשתתפות בקיבוץ – אפילו בעצם ההגעה, ושבירת המניעות הכרוכה בה – מביאה להתחדשות נפשית מורגשת,  ו״להשתוקקות אמונה פשוטה אמיתית… אשר זה הוא תיקון העולם באמת״. התיקון שנעשה בקיבוץ אינו רק לחסידים – ואף לא לעם ישראל בלבד – אל, לכל העולם: ״עבור נפשו ועבור כל העולם כולו״; ״ויומתקו כל הדינים מעלינו ומעל כל ישראל ומכל העולם״.

(KC-L-10) ״קול קורא במדבר״. אוסף קורמן, מכון שוקן למחקר היהדות

 

מסמכים נוספים מאוסף קורמן במכון שוקן שופכים אור על ״קיבוצים״ ברסלביים בפולין משנות השואה.

במכתב יוצא דופן מתחילת המלחמה, שנת 1940, החסיד ר׳ צבי לסקר, תלמיד-חבר של ברייטר, כותב לקורמן, מווילנה (עיר שאותה הרגמנים טרם כבשו, ואליה הוא ברח): ״[ה]אם היה קבוץ על ראש השנה שנה זו? היה אמנם ׳קיבוץ׳ בורשה, אבל אוי לו לאותו הקיבוץ שמתפלל תחת מבול של פצצות, יריות, שרפות ומיתות משונות ממזיקי עלמא. הבה ואנסה לתאר לך על הניר הקר – שיכול את הכל לסבול – קיצור קטן שבקטן על הקרבות מאנ״ש של ר״ה״. בכישרון ספרותי מלסקר מתאר את תפילות ראש השנה של חסידי ברסלב שהתקיימו בעת הפצצות חיל האויר הגרמני על ורשה, כשבועיים אחרי פרוץ המלחמה (אחרי פגרה של שלושה ימים, שנתנה תקוה ליהודי העיר שתהיה מנוחה בחג – תקוה שהתבדתה).

החסיד ר׳ ביירך רובינזון, ששכל את משפחתו בשואה, שרד את אושוויץ ועבר לאמריקה ואחר כך לארץ, כתב ב-1947 לקורמן על ראש השנה בלב המלחמה: ״ושנה תש״ב [1941] בראש השנה היה בעזרת ה׳ כינוס בעיר אפטא, אשר התפללו יחד [החסידים] וגם עשו ריקודין…״

אחתום בהיסטוריה קרובה יותר. באחת הנסיעות סביב ראש השנה (מעידן הטרום-קורונה), בטיסה מאוקראינה לצ׳כיה שהייתה מפוצצת בחסידים והגיטרות שלהם, עמדתי במעבר בסוף המטוס ועשיתי יוגה. דייל צ׳כי צעיר ניגש אליי (אולי היוגה גרמה לו להרגיש שנוכל לתקשר) – ושיתף אותי בתמיהתו על עולי הרגל הבלתי שגרתיים. הוא שמע על עליית הרגל (כל מזרח אירופה רועשת ממנה), אבל הוא רצה להבין מה העניין. אמרתי לו: באומן, קבור אדם שאמר שאין יאוש כלל. החסידים מאמינים שעל ידי זה שהם נוסעים ובאים על קברו, הם משדרים חיזוק ותקווה לכל הזקוקים להם, לכל השבורים והמדוכאים, בכל העולם כולו, באשר הם שם. זה נגע בו.

יהי רצון ש״יומתקו כל הדינים מעלינו ומעל כל ישראל ומכל העולם״, אמן.

מתוך ״מודעת האסיפה תר״צ״, מכון שוקן למחקר היהדות
KC-L-1 (3).