דיבוק צא! הקמע האשכנזי שנכתב לגירוש הדיבוק

העלמה האומללה ריזל בת שינדל סבלה מחולשה והתעלפויות. האבחנה הייתה ברורה: דיבוק השתלט על גופה. כדי לסלקו הוכן קמע מיוחד שנעזר בכל האמצעים: פנייה לאל, גיוס מלאכים ואזהרת השד הרשע

חנה רובינא בהצגה "הדיבוק", 1922. באדיבות ארכיון התיאטרון הלאומי "הבימה"

את המושג "דיבוק" רובנו משייכים לאמונות תפלות. איש (או אישה) שנכנסת בגופו רוח הגורמת לו להתנהג שלא כשורה ובניגוד לרצונו. הרוח הרי לא הוזמנה להיכנס, והקולות שהיא מוציאה מגרונו אינם הקולות שלו. אם התעמקנו במשמעות הדיבוק, אולי שיערנו שמדובר בדרך לא מדעית במיוחד להסביר תופעות מתחום בריאות הנפש. כתב היד של הקמע שנציג כאן מוכיח שהרוח המדבקת קשורה לא רק לקשיים נפשיים, אלא גם למחלות גופניות.

הקמע להוצאת הדיבוק, לחצו על התמונה להגדלה

 

אישה חולה בכל מיני חוליים, ליבה הכבד מחליש את גופה וגורם להתעלפויות בלתי מוסברות. בתקופה המודרנית ועם התפתחות הרפואה כבר נמצאו והוגדרו הסברים מדעיים לתסמינים הללו, אך בעידן קודם הם הובנו בדרכים שונות. זהו סיפורו של הקמע שהוכן במיוחד עבור העלמה ריזל בת שינדל, ובו מדובר על רוח רעה החוברת אל כוחות הסטרא אחרא (בארמית "הצד האחר" – כינוי לשדים, שטן ומזיקים אחרים) ואל שאר כוחות הרשע כדי לאמלל את האישה המסכנה ולפגוע בה.

מטרתו האמיתית של הקמע היא לזמן את כוחות הטוב ובעזרתם להפחיד את הרוח כדי שתצא מגופה של האישה. רק כך תחזור ריזל אל קו הבריאות שקדם לכניסת הדיבוק.

וכיצד מזמן הקמע את כוחות הטוב? באמצעות פנייה כפולה, ואולי אף משולשת. בפנייה הבולטת ביותר, מימין למעלה, קורא מחבר הקמע אל העומד בראש כוחות הטוב, אל האל, ומבקש ממנו שירפא את האישה ממחלותיה:

אנא אלהי הצבאות היושב בסתר עליון בצל שדי בבקשה ממך שתשמור ותגן ותציל ותסיר ותנצור את ריזל הנולדת מן שינדל הנושאת קמיע זו ובשם כל השמות הקדושים הכתובים בקמיע זו בכלל ובפרט צווה למלאכיך הקדושים הממונים על כל ענייני בני אדם ועל כל השמירות וההצלות שישמרו ויגינו וירפאו ויסירו ויצילו וינצרו את ריזל הנולדת מן שינדל הנושאת קמיע זו מכל מיני כוחות הטומאה והחיצונים וסטרא אחרא שבעולם בכלל השוכנים מעומקא דתהומא רבא עד רום רקיע ומכל מיני גרדיני טהירין הממונים על פג חולאים התלוים במרה היוצאים משלש טיפין של מוח אדם הנופלים על לבה ומכבידים אותה ועל ידי מעילופים את לבה ומחליש ובא החולי הנופל והחולי הנכפה ושלאק ואסכרה ומבללים אותן בשערן…

הפנייה לאל, מתוך הקמע

 

ולהגברת היעילות, כי לא בטוח שהפנייה לאל תספיק, מחבר הקמע פונה ישירות לשד שהדביק את האישה האומללה ומצווה עליו לצאת החוצה. השד מתואר כ"מלך בלא חדר" הנכנס לגופה, פוגע בבריאותה ומסכן את חייה:

אתה ברווש מלך בלא חדר השוכן אצל ריזל הנולדת מן שינדל הנושאת קמיע זו בקשה ממך שתלך למקום מדבר לבירא עמיקתא הואיל ואין לך חדר ואם לא תלך משביע אני עליך בסנדלפון השר שילך ומשביע אני עליך סנדלפון בשם אל שדי ובשם כל השמות הכתובים בקמיע שתוציא ברווש מגוף ריזל הנולדת מן שינדל מכל רנ"ב איבריה ושס"ה גידיה וערקיה וילך למקום מדבר ומשביע אני עליכם מלאכי השרת בשמות האלו יאן יאואייא אויא בשכמלו ובשם כל השות האלו בכלל ובפרט שתגינו ותרפאו ותצילו ותשמרו את ריזל הנולדת מן שינדל מכל חולי ובפרט מהחולי הנופל והנכפה ושלאק ומאסכרה ומכל פחד ובהלה ומכל רע שבעולם מעתה ועד עולם…

שימו לב שאיבריה של ריזל נמנים במספר רנ"ב (252), בשונה מרמ"ח איברים (248) המוכרים לרובנו. ההסבר לכך הוא שכבר בגמרא נספרים ארבעה איברים נוספים בגופה של אישה בהשוואה לגוף הגבר.

הפנייה הישירה לשד, מתוך הקמע

 

אחד מסוגי הקמעות הקדומים הנפוצים היה קערות השבעה, שבהן היו כולאים את דמות השד המאיים ולרוב קוברים אותן במהופך מתחת לבית. אך לא כך היה בקמע שהוכן לריזל, ובו האל והקדושה מוצבים במרכז. בהתאם לזאת, כפי שרואים בפנייה לאל, את הקמע ממלאים שמות קדושים, וביניהם המלאכים מטטרון שר הפנים, סנדלפון ואחרים. יתרה מזה, דמות האדם המאוירת במרכז הקמע מסמלת את דמות האל בקבלה, שהופעתה בעולם מבוטאת ב"עשר הספירות האלוהיות". כותב הקמע חילק את דמות האדם שאייר לעשר הספירות האלוהיות לפי הסדר:

כתר

חכמה, בינה

גדולה, גבורה

תפארת

נצח, הוד

יסוד

מלכות

דמות האדם בקבלה, במרכז הקמע

 

הקורא הלא מיומן הבוחן את הקמע מרגיש מייד בהצפה חושית ומבחין בכיתובים שנראים כמו ג'יבריש. מה זה "כוסו במוכסז כוזו"? ומדוע נכתב שם ההוויה בדרכים שונות ובניקודים שונים?

רק בחינה מדוקדקת (ובעזרת אנשים שמבינים עניין, שלמזלנו גודשים את הספרייה השכם והערב) מלמדת שיש כאן ניסיון לאגור כמה שיותר אמצעים, כוחות ונשקים נגד הרוח הרעה המדביקה. כנראה מתוך אמונה שביחד יוצרות כל הטכניקות הללו כוח מצטבר שאין לעמוד בפניו. קחו לדוגמה את הריבוע הענק ששורטט בבטן הדמות. זהו "שם ע"ב האותיות" – שם נסתר (ויש אומרים המפורש) של האל, המורכב מ­־72 יחידות של שלוש אותיות כל אחת ונכתב בדרך המזכירה את סידור אבני החושן של הכהן הגדול.

שם ע"ב האותיות בבטן הדמות שבקמע

 

נחזור אל החלק העליון בדמות המצוירת של האדם הקבלי, הגולגולת. הגולגולת מייצגת כאן את שלוש הספירות העליונות: כתר, חכמה, בינה. כמו דמות האדם כולה גם הגולגולת שופעת סמלים קבליים. אחד מהסמלים האלה הוא חמש "מוצאות הפה" הכתובות בתחתית הגולגולת לפי החלוקה הקבלית של כל אותיות האל"ף־בי"ת בהתאם להגייתן בעזרת אחד מאיברי הפה: אותיות האח"ע מהגרון; גיכ"ק מהחך; דטלנ"ת מהלשון; זסשר"צ מהשיניים; בומ"פ מהשפתיים.

חמש מוצאות הפה בתחתית הגולגולת המאוירת בקמע

 

יחד עם הספירות האלוהיות ומלאכי עליון, מצוירים בצידי הקמע ארבעה עיגולים בחלוקה לארבע החיות בחזון המרכבה של הנביא יחזקאל: אריה, שור, נשר ואדם. לכל חיה מוצמדים אחד מארבעת מלאכי השרת ואחד היסודות (אש, מים, אוויר ועפר).

העיגול בפינה הימנית העליונה של הקמע

 

לעדויות בדבר השתלטות שד על גופו של אדם יש היסטוריה ארוכה. במשך יותר מאלף שנה זו הייתה תופעה נוצרית נפוצה, וכבר בברית החדשה עסק ישו בגירוש שדים. גם בספרות התלמודית דווחו מקרים כאלו. אך במשך כאלף השנים שלאחר תקופת התלמוד ועד מחצית המאה השש־עשרה התופעה כמעט שנשכחה מלב היהודים. סביב שנת 1550 חזרה אל העולם היהודי השתלטות השדים על אנשים, הפעם בצורת "דיבוק". השד, שהיה מרכזי כל־כך בדיבוק הנוצרי, הפך לרוח. הרוח היא נשמת חוטא שמת המשתלטת על איש, אישה או ילד יהודים ופוגע בנפשם ובבריאותם. בקמע שלפנינו הדיבוק משמש נתין של כוחות "הסטרא אחרא שבעולם".

קשה לתארך במדויק את השנה ואף את המיקום שבו נכתב הקמע של ריזל, אך המועד ודאי מאוחר מהמאה השש־עשרה. האם מקור הקמע באמצע, תחילת או סוף המאה התשע־עשרה? אולי אף ראשית המאה העשרים? לא ידוע לנו, אך כן ברור שהוא מגיע ממסורת אשכנז. מאפיין נוסף שמיוחד בקמע הוא השימוש העמוק בקבלת האר"י. ואולי זה לא צריך להפתיע אותנו יותר מדי. רבות מהעדויות היהודיות על דיבוק צצו דווקא בצפת, שהאר"י נחשב לגדול מקובליה במאה השש־עשרה. ולכן מה הפלא שהטכניקות שפותחו להיאבקות בתופעה התבססו על הקבלה של האר"י, שחי ופעל באחת מארבע ערי הקודש של ארץ ישראל בשנים שבהן חזר הדיבוק לעולם היהודי?

הקמע שמור כיום בבית המדרש לרבנים באמריקה, השוכן בניו יורק. סריקת הפריט טרם עלתה לקטלוג הספרייה, אבל את דף הפריט תוכלו לראות בקישור: https://tinyurl.com/yckkz6v7.

 

תודה לאליעזר באומגרטן, דויד לנג, דניאל ליפסון ויעקב פוקס על עזרתם בפענוח הקמע.

 

לקריאה נוספת

J.H. Chajes, Between Worlds: Dybbuks, Exorcists, and Early Modern Judaism (University of Pennsylvania Press, 2003)

מסעות ותגליות על דרך המשי

חשבתם שמרקו פולו היה הראשון שתיעד את המסחר המשגשג על דרך המשי? אז לא. סוחרים יהודים פעלו ושלטו מאות שנים קודם לכן על דרכי המסחר בין המזרח והמערב. ובאחת מערי המסחר התגלתה אחת העדויות ההיסטוריות החשובות ביותר מאז ומעולם - הגניזה האפגנית. האזינו לסיפורם המרתק של היהודים שעקבותיהם נעלמו בפלישה המונוגלית והתגלו רק לאחרונה

קרוואן על דרך המשי, שנת 1375. ספריית הגאליקה הדיגיטלית


Listen on SpotifyListen on Apple Podcasts

לכל פרקי הסכת הספרנים

ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. היא נכתבת על ידי מי ששרדו ובעיקר על ידי מי שהיו להם אמצעי תיעוד שבאמצעותם יכלו לתאר ולפאר את ההישגים שלהם. ההיסטוריה היא לא תמיד באמת מה שקרה, אלא מה שאנשים קראו או למדו שקרה. אחת הדוגמאות לעיוות היסטורי שכזה היא הדעה הרווחת שלפיה מרקו פולו, בן המאה ה-13, אותו צעיר איטלקי בן למשפחת סוחרים שהפך לאגדה עוד בחייו היה הראשון שתיעד את דרך המשי. בספרו 'מסעותיו של מרקו פולו', ספר שנחשב לספר המסעות המפורסם ביותר בעולם והייתה לו השפעה עצומה על בני תקופתו, תיאר פולו את מסעותיו על דרך המשי ואפילו את פגישתו עם קיסר סין. גם בנימין מטודלה שכתב ספר מסעות מעורר השראה כמאה וחמישים שנים לפני מרקו פולו לא היה הראשון שתיעד את הסחר באזור אסיה התיכונה.

כי כמה מאות בודדות של שנים לפני מרקו פולו ובנימין מטודלה העלו על הכתב ותיעדו את חיי היומיום ודרכי המסחר שלהם יהודים חיו, פעלו וסחרו על דרך המשי. לרוע מזלם של אותם סוחרים יהודים שפעלו סביב האלף הראשון לספירה כתבי-היד שלהם, התעודות, הרשמים והמסמכים הושמדו, נבזזו ונשרפו כשהחלה פלישת המונגולים בתחילת המאה השלוש-עשרה. תחת שעטות סוסי הפורעים והצמאים מדם של חיילי האימפריה המונגולית נחרבו תרבויות, מסורות וגם אוצרות וכתבים של קהילות יהודיות על דרך המשי. ליתר דיוק, כמעט נכחדו לחלוטין. כי בשנות התשעים של המאה העשרים, פחות משלושים שנים נמצאו אי שם במערות עמק במיאן, 240 קילומטר צפון לקאבול אפגניסטן כמה מאות כתבי-יד המעידים על חיי המסחר התוססים והמצליחים של היהודים באזור. הנה סיפורה של הגניזה האפגנית וסיפורם של הקהילות היהודיות באסיה התיכונה שהייתה להן תרומה עצומה שהפכה את דרך המשי לעורק הכלכלי הראשי שחיבר בין המערב למזרח במשך מאות רבות של שנים.

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורח: פרופ' אמריטוס חגי בן-שמאי, המכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

מפיק: דניאל גל

עורך: חן מלול

משכטר לגסטר: עותק "אבות דרבי נתן" שבאוסף גרשם שלום

הצצה לאוסף ההקדשות אל ומגרשם שלום

בתמונה: מרטין בובר משמאל, גרשם שלום מימין

אחד האוצרות שבאוסף גרשם שלום הוא בלי ספק "אוסף ההקדשות", קרוב לאלף ספרים שיש בהם הקדשות מעניינות ומגוונות מחוקרים ואנשי רוח, אומנים, אנשי ספרות והגות. מטבע הדברים רובן ככולן אלו הקדשות שנכתבו לגרשם שלום ממחבר אחר, כמו ההקדשה הזאת ממרטין בובר:

"לזכר כל השעות הבהירות והאפלות" – הקדשת מרטין בובר לגרשם שלום, "תורת הנביאים" תל-אביב תש"ב

 

עוד קטגוריה, נדירה למדי, הן הקדשות שנרשמו על ידי שלום בספריו, לאנשים אחרים, ומסיבות שונות ומשונות, נשארו בבעלותו. לדוגמה, ספר שהקדיש לקארל פרייזנדז (1883-1968), פילולוג וספרן גרמני (בעל עבר חשוד בתקופה הנאצית), שנפטר לפני ששלום הספיק להעביר לו את הספר!

"לא שלחתי כי הגיעה הידיעה על פטירתו" – הקדשה מגרשם שלום, "Jewish Gnosticism, Merkabah Mysticism and the Talmudic Tradition", ניו יורק תשכ"ה

 

וקיימת עוד קטגוריה שלישית, הכי נדירה, של ספרים שיש בהן הקדשות, לא משלום, וגם לא לשלום, אלא בין אנשים אחרים, שאיכשהו נכנסו לאוסף הספרים של גרשם שלום. דוגמה מאלפת, היא הספר "אבות דרבי נתן" מהדורת הרב פרופ' שניאור זלמן שכטר (1847-1915), חוקר הגניזה הקהירית הידוע, ולימים ראשו של בית המדרש לרבנים (JTS) שבניו יורק.

אבות דרבי נתן ווינה תרמ"ז

 

הספר יצא לאור בווינה בשנת תרמ"ז, ונחשב למהדורה ביקורתית מוקדמת בתחום הספרות הרבנית. בטופס שהשתמר באוסף שלום טרח גרשם שלום לרשום, "אחד הטפסים המעטים שנדפסו על נייר משובח".

"אחד הטפסים המעטים שנדפסו על נייר משובח"

 

רש"ז שכטר הקדיש את הטופס הזה לרב אחר, וגם הוא חוקר חשוב ופעיל ציוני; הרב פרופ' משה גסטר (1856-1939), ששימש באותם השנים כרב הראשי ("חכם") לקהילת הספרדים שבאנגליה. מן הראוי לציין שגם שכטר וגם גסטר נולדו וגדלו ברומניה. וכך רשם רש"ז שכטר לר"מ גסטר:

"מנחה מזכרת אהבה לכבוד הרב החכם הכולל והמבקר הנפלא, כמוהר"ר משה גאסטיר נר"ו אב"ד דק"ק ספרדים בק"ק לאנדאן יע"א, מאת ידידו המו"ל והמעיר. אוהבו מוקירו ומכבדו ז. שעכטער”

מנחה מזכרת אהבה לכבוד הרב החכם הכולל והמבקר הנפלא, כמוהר"ר משה גאסטיר נר"ו אב"ד דק"ק ספרדים בק"ק לאנדאן יע"א, מאת ידידו המו"ל והמעיר. אוהבו מוקירו ומכבדו ז. שעכטער

 

מול עמוד השער חתם הרב גסטר בחותמת; "M. Gaster".

 

לצערי, אין לי מושג איך הספר הזה הגיע לידיו של גרשם שלום. שלום אסף הרבה מהדורות ביקורתיות של מדרשי חז"ל. כאספן אין ספק שספר שמהווה עדות למערכת היחסים בין שניים מגדולי החוקרים של מדעי היהדות היה קורץ לו. ועוד כשנדפס "על נייר משובח"!

 

ד"ר צבי לשם מנהל את אוסף גרשם שלום לקבלה וחסידות בספרייה הלאומית

 

לקריאה נוספת

פוסט על עוד ספר של רש"ז שכטר באוסף שלום, כאן.

מאמר חדש עם גילוי מפתיע על הר"ם גסטר, כאן.

מגילת יהודי סרגוסה

המגילה שמספרת את סיפור נס ההצלה של קהילות יהודיות במאה ה-15

בין אוצרות התרבות השמורים בספרייה הלאומית ישנן מאות מגילות אסתר, כמה מהן עתיקות ונדירות במיוחד. מלבד נוסח המגילה המסורתי, בקהילות רבות בתפוצות ישראל נהגו לחגוג ניסים מקומיים וסיפורים של הצלת יהודים בקריאת "מגילות" המספרות את סיפור הקהילה.

בצל חג פורים, הספרייה חושפת דוגמה לתופעה זו שהתגלתה מספר ימים לפני החג – ״מגילת סרגוסה״, הכתובה בעברית ובסגנון המחקה את נוסח מגילת אסתר. תוכן המגילה שונה ממגילת אסתר, ואינו מספר את קורות חיי היהודים בשושן הבירה, אלא את קורות יהודי סירקוזה (Syracuse) שבסיציליה או בעיר סרגוסה שבספרד לזכר הצלת יהודי העיר והקהילות הסמוכות. המגילה מתוארכת למאה השמונה-עשרה, ונהגו לקוראה בכל שנה לזכר נס ההצלה שהתרחש בשנת 1420.

פתיחת המגילה

״ויהי בימי סראגוסנוס מלך אדיר וחזק״, פותחת המגילה, המספרת על הקהילות היהודיות שנהגו לכבד את המלך בהוצאת שלושים ושישה ספרי תורה בטקס רב רושם. ברבות הימים החלו להוציא את מעילי הספרים ללא הגוויל שבתוכו. אולם בשנת שתים-עשרה למלכותו של סראגוסנוס ״נשתמד איש רב ומדון רשע ובליעל״, אשר רכש לו מעמד בבית המלך. לאחר הטקס הקבוע הוציא המשומד לעז על ההילה באומרו כי ספרי התורה שהיהודים מוציאים לכבודו הם למעשה מעילים ריקים. למשמע הדבר קצף ״המלך מאוד וחמתו בערה בו״ ואיים להשמיד את הקהילות. בלילה ההוא ראו כל שמשי הקהילות חיזיון שעליהם למלא את ספרי התורה הריקים, וכאשר עבר המלך בשוק היהודים למחרת עם פמלייתו וביקש לפתוח את מעילי הספרים – היו כולם מלאים בספרי התורה. המלך בירך את אנשי הקהילות, הקל מעליהם את המס, ואת המלשין ״מרקוש הרשע״ תלו על עץ.

בדומה למגילת אסתר, מגילת סרגוסה מסתיימת בקביעה לדורות: ״על כן קיימו וקיבלו היהודים הנמצאים בעיר שארגושא עליהם ועל זרעם ולא יעבור להיות עשים את יום שבעה עשר לחודש שבט בכל שנה ושנה הם ובניהם ובני בניהם עד עולם ששון ושמחה משתה ויום טוב ומשלוח מנות יש לרעהו ומתנות לאביונים ולאין נכון לו״. ואמנם, קהילות רבות באימפריה העות׳מאנית כגון סלוניקי, יאנינה, איסטנבול ואיזמיר, בקרב יהודי תוניס ואף בירושלים, נהגו עד ראשית המאה העשרים לקיים את המנהג ולקרוא את המגילה ביום ״פורים סראגוסא״ שבי״ז שבט.

מגילת סרגוסה מוכיחה את היכולת המיוחדת של העם היהודי לשמר את ההיסטוריה היהודית, תוך הדגשת הניסים והנפלאות שאירעו לעם היהודי בשרשרת הדורות בארץ-ישראל ובגולה. מגילות אלו הן רק חלק קטן מהאוספים השמורים בספרייה הלאומית כחלק מתפקידה בשימור אוצרות התרבות היהודית.