הדפוס היהודי הראשון באנגליה

עם חזרתם של היהודים לאנגליה במאה ה-17, למרבה הפלא לא ראו חברי הקהילה המתפתחת צורך בבתי דפוס יהודיים. הספר הראשון שהודפס שם יצא לאור עשרות שנים מאוחר יותר ודווקא בגלל מחלוקת פנימית

לונדון, מאה ה-18. קרדיט: מוזיאון האומנות של קליבלנד

שנים לא רבות לאחר המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג באמצע המאה ה-15 כבר התחילו להופיע ספרים מודפסים עבור יהודי אירופה. בספרד, איטליה, קושטא (טורקיה) ומקומות אחרים נהנו היהודים מספרי לימוד ותפילה שהודפסו בארצותיהם או יובאו לשם ממקומות אחרים.

אירועים חשובים אלו פסחו על אנגליה.

היהודים גורשו משם בשנת 1290 והותר להם לחזור רק ב-1656. גם כשחזרו לשם יהודים, בעיקר מהולנד ומגרמניה, הם לא מיהרו לפתוח בתי דפוס ולהוציא לאור ספרים חדשים או ישנים. את הספרים היהודיים המשיכו להביא מהיבשת במשך עשרות שנים.

גם לפני חזרת היהודים ראו אור רק הדפסות מעטות בעברית באנגליה, אבל היו אלו בעיקר מילים בודדות או קטעים קצרים שהודפסו עבור מלומדים נוצריים שהתעניינו בשפה העברית או בשורשי הנצרות.

הספר הראשון שכלל אותיות עבריות ושיצא לאור באנגליה היה Oratio de laudibus & utilitate trium linguarum: Arabicae, Chaldaicae & Hebraicae. זאת הדפסה של הרצאה של חוקר ומרצה באוניברסיטת קיימברידג' ואוקספורד בשם רוברט ווייקפילד (Robert Wakefield). ההרצאה התקיימה ב-1524 והודפסה זמן קצר לאחר מכן. הספר הודפס בלונדון ובהמשך הודפסו ספרים עם מילים עבריות גם באוקספורד וקיימברידג', ביניהם כמה ספרים על דקדוק ולשון עברית. טקסט עברי מלא יצא לאור בלונדון לראשונה ב-1643 – תרגום של ספר תהילים. בעשרים השנים הבאות הודפסו באנגליה פירוש הרמב"ם למשנה, הלכות תשובה לרמב"ם ומשניות מסכת ברכות ויומא. כל אלה נועדו לחוקרי האוניברסיטאות ומלומדים נוצריים אחרים.

פרקי אבות עם תרגום לטיני, לונדון 1651

 

פירוש הרמב"ם למשנה בתרגום לטיני, אוקספורד 1655

הפרסום הראשון בעברית שנועד ליהודי אנגליה יצא לאור רק ב-1705 וסביבו פרצה מחלוקת קשה בקהילה הספרדית בלונדון.

הרב דוד ניטו (Nieto) נולד בוונציה ב-1654. הוא למד רפואה באוניברסיטת פדואה ועבד לאחר מכן כרופא, דיין ורב בעיר ליבורנו. בליבורנו הוא כתב את יצירתו הראשונה בשם Pascalogia – מחקר באיטלקית בנוגע לקביעת תאריך חג הפסחא הנוצרי ועל השינויים בין הלוח הקתולי, היווני והיהודי. את העבודה הוא הקדיש לאציל איטלקי חשוב – פרנצ'סקו מריה דה מדיצ'י (Francesco Maria de Medici), בן המשפחה המפורסמת מטוסקנה. גם בהמשך חייו, אחד הנושאים בה התעסק הרב ניטו היה קביעת זמנים ולוח השנה היהודי.

ספר Pascalogia של הרב דוד ניטו, המהדורה שניה 1765 שיצא לאחר מותו

הרב ניטו הוזמן לכהן כמנהיג הקהילה הספרדית בלונדון ב-1701 בתנאי שיתחייב לא לעסוק שם ברפואה. זמן קצר לאחר הגעתו כבר הספיק לכתוב ולפרסם תפילה להצלחתו של המלך וויליאם השלישי בשפה הספרדית.

הרב דוד נייטו 1728-1654

בשבת אחת בחודש נובמבר 1703, ימים בודדים לפני חג החנוכה, העביר הרב ניטו שיעור בו ציין בין היתר שהאלוקים ו"הטבע" הם אחד. הדברים נשמעים קשים ואולי פרובוקטיביים היום, אבל ב-1703 עבור יהודים שמוצא רובם מהולנד, לדבריו של הרב היו קונוטציות שליליות במיוחד.

חלקם בוודאי הכירו את דעותיו של בן ארץ מולדתם היהודי ההולנדי ברוך שפינוזה. שפינוזה היה פילוסוף שדעותיו היו מנוגדות לעקרונות היהדות. בין היתר טען (בדומה לפילוסופים אחרים בני זמנו) שהטבע הוא בעצם האל האמיתי ולא היישות הרוחנית המקובלת על המאמינים בדת. השקפת עולם זו, המכונה פנתאיזם, טוענת שלא האל ברא את היקום אלא היקום וחוקי הטבע הם יישות אינסופית הבוראת ומחייה את ההוויה. לפי השקפה זו לא קיימים מושגים של שכר ועונש, טוב ורע או השגחה פרטית.

עבור חלק מהשומעים, דרשתו של הרב נייטו היתה כפירה ברוחו של ברוך שפינוזה.

הפילוסוף ברוך שפינוזה 1677-1632

חלק מחברי הקהילה הלונדונית הביעו כעס ודאגה מדבריו של רבם החדש. השיא הגיע כשבן הקהילה, יהושע צרפתי, סירב להשתתף בחתונה בה נכח הרב ניטו בטענה שהוא כופר. כתגובה לפילוג ולתככים שעלו בקהילה, פרסם הרב ניטו את ספרו De La Divina Providencia בנושא ההשגחה האלוקית. הספר הוא דיאלוג בין שני יהודים, ראובן ושמעון, בה אחד מסביר לשני את עקרונות ההשגחה הפרטית ויחס האל לטבע. הספר יצא לאור בלונדון ב-1704. הוא נכתב בספרדית ולמרבה הפלא מעולם לא תורגם לעברית.

בספרו טוען הרב ניטו שעצם השימוש במילה "טבע" הוא חדש ביהדות וקיים רק כמה מאות שנים. עד אז לא היה צורך במילה כדי לתאר את יצירתו של בורא עולם. רק בעקבות הפילוסופיה היוונית שהגיעה לידיעת היהודים דרך תרגומה לערבית, עלה הצורך במושג מתאים כדי להתמודד ולהתווכח עם בעלי דעות מדעיות ופילוסופיות אחרות. הרב ניטו מדגיש שהאלוקים והטבע הם היינו הך ומצטט את תהילים פרק קמ"ז:

זַמְּרוּ לֵאלֹקינוּ בְכִנּוֹר. הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם, בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר.

משמעות הטבע היא "השגחה" וההשגחה היא אלוקית. אלו שטוענים אחרת, אומר הרב ניטו, הם "קראים ואפיקורסים".

De la divina providencia, מהדורה שניה 1716 לונדון

הספר לא עשה את מה שמחברו קיווה והסערה לא שקטה גם לאחר שהוכרזו חרמים על המתנגדים לרב וחלק מחברי הקהילה סולקו מבית הכנסת.

לבסוף הוחלט לפנות לבית הדין החשוב של אמסטרדם כדי שהם יפסקו בעניין. מסיבות שונות, חלקן אולי לא לגמרי טהורות, תשובה ברורה לא הגיע משם. אנשי הקהילה חשבו לפנות לקהילה הספרדית בעיר המבורג אך באותו הזמן היא הייתה ללא רב מנהיג, ועל כן פנו ראשי הקהילה בלונדון אל הרב צבי אשכנזי באלטונה (גרמניה), מגדולי רבני אירופה הידוע בכינויו "החכם צבי". הרב אשכנזי נולד במוראביה וחלק ניכר מחייו שירת כרב של קהילות ספרדיות ולכן גם הקהילה הספרדית בלונדון ראתה בו כאישיות מהימנה.

הרב צבי הירש אשכנזי (החכם צבי) 1718-1656. מתוך אוסף שבדרון

אגרת עם תשובתו של החכם צבי הגיע ללונדון באוגוסט 1705. הוא תמך תמיכה מלאה ברב ניטו.

בתשובתו ציטט את הרב יהודה אריה מוסקאטו, דרשן איטלקי בן המאה ה-16, בפירושו "קול יהודה" על ספר הכוזרי. הרב מוסקאטו מסביר שהמילה טבע מתייחסת ל"הטבעת" חותמו וזהותו של הקדוש ברוך הוא על כל מעשיו.

הרב מוסקאטו דן בתשובתו בסמנטיקה של המילה "טבע" ובהבדלים בין טבע כללי לטבע פרטי בהקשר של ההשגחה האלוקית. הסוגיה סבוכה מבחינה תיאולוגית ופילוסופית אך החכם צבי לא ראה טעם להיכנס לעומקם של דברים שכן מטרת הפנייה אליו הייתה בעיקר כדי לשמוע את דעתו לגבי הרב ניטו. החכם צבי מרגיע את אלו החוששים מהשימוש במילה טבע ביחס לאלוקים ומזכיר שרבנים גדולים כמו הרב ישעיה הלוי (השל"ה) גם השתמשו כך בטבע בכתביהם.

מסיים החכם צבי את תשובתו:

"צריכין אנו להחזיק טובה להחכם הכולל המרומם כמהר"ר דוד ניטו ה"י על הדרשה שדרש להזהיר את העם לבל יטו לבבם אחרי דעת הפילוסופים האומרים בטבע כי ממנו יצאו תקלות רבות והאיר עיניהם באמונתו האמיתית שהכל בהשגחה מאתו יתברך".

אגרת זו ששלח החכם צבי הופצה בין יהודי לונדון הודות להדפסתה על ידי הנהגת הקהילה ב-1705 בבית דפוס לא יהודי בלונדון. אמנם מדובר במספר עמודים בודדים ולא ממש בספר, אך היה זה הפרסום הראשון בעברית עבור יהודי אנגליה שיצא לאור באותה המדינה. לימים הודפסה האיגרת גם בספר שאלות ותשובות חכם צבי (תשובה י"ח).

תשובת החכם צבי בנוגע לדברי הרב דוד ניטו, לונדון 1705

הרוחות הסוערות שקטו והחיים חזרו למסלולם. בסופו של דבר היה מדובר בחוסר הבנה של ציבור שומעי שיעורו של הרב ניטו או הסבר לא ברור לנושא פילוסופי טעון.

שנתיים לאחר מכן הודפסו בעברית שני ספרים ארוכים קצת יותר. גם במקרה הזה יצאו לאור הספרים בעקבות מחלוקת בקהילה. הפעם היתה זאת הקהילה האשכנזית של לונדון אבל על כך בפעם אחרת…

נפרדנו כך: איך נולדה עזרת הנשים בבתי הכנסת?

לחלקנו קשה להאמין, אבל בימי חז"ל לא הייתה עזרת נשים. מתי היא הפכה לחובה בבתי הכנסת, ואיך התחלנו להפריד בין נשים לגברים בתפילה?

נשים יהודיות מתפללות בכותל המערבי, 1914. מתוך ארכיון יד בן צבי

בתקופה שקדמה לחורבן בית המקדש ייסדו חכמינו את בית הכנסת, מוסד דתי מהפכני שהיה מעין מקדש מעט. מרגע הקמתו נחתה על המוסד החדש סוגיה דוחקת: האם הנשים יתפללו יחד עם הגברים? ואם כן, הכיצד? לאורך ההיסטוריה היהודית, מחורבן הבית ועד ימינו, בקהילות שונות יושמו שלל גישות בנושא ונבנו מוסדות ומבני תפילה מגוונים.

בהתבסס על הציווי המקראי "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט), דרשו חכמים: "את בניכם ולא את בנותיכם", ובכך פטרו את הנשים מלימוד תורה. אבל היו שקראו תיגר על קביעה נחרצת זאת והסתייגו משלילת לימוד התורה לנשים.

בית הכנסת דה טורנל בפריז. התמונה מתוך פרויקט צילום עזרות נשים של הצלם אביב יצחק

 

בשונה מחוסר ההכרעה בשאלת לימוד התורה של נשים, היה ברור כי זכותו וחובתו של כל אדם יהודי – גבר או אישה – להקשיב לתפילה ולהשתתף בה. לרוב התקבלה ההנחה שהגברים מנהלים את התפילה וקוראים בתורה, אך נשים רשאיות לשמוע.

 

ימי התפילה המשותפת

המשנה והתלמוד מלאים בדוגמאות של נשים שהרבו להשתתף בתפילה בציבור, בין בקריאת התורה ובין בהאזנה לדברי הדרשן בבית הכנסת או בבית המדרש. אבל היכן שהו הנשים בבואן להתפלל ולשמוע דרשות? בכתבה זאת ננסה לאתר את מקורותיה של עזרת הנשים, האזור הנפרד בבתי הכנסת שיוחד לתפילת נשים.

המושג "עזרת נשים", המוכר לנו כל כך היום, החל את דרכו כבר בבית המקדש. אך בניגוד לעזרת הנשים המוכרת לנו כיום, מהעדויות המעטות שנותרו אנחנו למדים שלא היה זה אזור מופרד לנשים מגברים בכל ימות השנה, אלא אזור ששימש נשים וגברים בצורה שווה. רק בזמן שמחת בית השואבה הותקנו בה מרפסות מיוחדות לעמידת הנשים. מכאן שבשאר השנה התפללו נשים וגברים יחדיו.

בעולם העתיק של ימי בית המקדש שני והתקופה שלאחר החורבן, שבה נוסד בית הכנסת, לא התקיימה עזרת נשים נפרדת ואף לא כל מחיצה במבנה התפילה. כך שהנשים פקדו את בית הכנסת, ולפי ההלכה שנהגה חויבו בתפילה וישבו צד בצד עם הגברים. הימצאותם של נשים וגברים באותו חלל בתפילה תיראה היום במרבית בתי הכנסת האורתודוקסיים כחידוש פסול, אך בתקופת חז"ל הייתה זו התנהלות יומיומית.

הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני סיפר שבבתי הכנסת באלכסנדריה נשים וגברים התפללו באותו ההיכל, אך במקומות נפרדים. השתתפות נשים בתפילה הייתה מקובלת ומוסכמת ואף לא הושפעה מאיסור הופעתן בציבור (בנימוק שהדבר פוגע בצניעותן).

כדי להשתתף בתפילה נחוץ חינוך אורייני בסיסי. מסמכים בגניזת קהיר מעידים שנשים זכו לחינוך יהודי בבית ולמדו קרוא וכתוב כדי שיוכלו, בין השאר, להשתתף בתפילה. האחריות על חינוך הבת הוטלה על האב, ובמקרים נדירים מורות בוגרות לימדו כיתת בנות. עדויות נוספות מגניזת קהיר מספרות כי בחברה המצרית של ימי הביניים זכו נשים, בפרט יהודיות, לחופש עיסוק ולעצמאות כלכלית, והיו ביניהן שהתעשרו בזכות יוזמות כלכליות מוצלחות. נשים עשירות אלו תרמו לא פעם לבנייה ושיפוץ של בתי כנסת, ואפילו מימנו שמן למנורות כדי שהמתפללים יוכלו ללמוד בלילה.

 

משער הנשים לעזרת הנשים

אז מתי הועמדו המחיצות המוכרות לנו כיום? נראה שבמשך מאות בשנים המושג "עזרת נשים" כלל לא היה בשימוש. החוקר שלמה דב גויטיין הציג מספר מקורות מגניזת קהיר העוסקים ב"שער הנשים" בבתי הכנסת של מצרים, וכך הוכיח שבמאה ה־11 לכל המאוחר נוצרו כניסות מיוחדות לנשים שבאמצעותן עלו נשים אל היציע שמעל האולם, וכך יכלו להשתתף בתפילה.

במאה ה־12 הופיע ביהדות אשכנז המושג "בית כנסת הנשים". אך בעוד ש"שער הנשים" בבתי הכנסת שבמצרים היה יציע שהפריד את הגברים מהנשים באותו חלל, "בית כנסת הנשים" באשכנז היה מבנה פיזי נפרד מבית הכנסת "הכללי" והיה לו מאפיין מפתיע: התפילה אומנם התקיימה במבנים נפרדים לחלוטין, ולפעמים מרוחקים זה מזה, אך לשמיעת הדרשה בבית הכנסת הכללי הצטרפו הנשים אל אולם הגברים, וישבו ללא מחיצה או עם מחיצה שהועמדה במיוחד לדרשה.

נראה שיוצא הדופן הראשון היה בית הכנסת בוורמיזא, היא העיר וורמס שבגרמניה. בית הכנסת נבנה בשנת 1175, ובשנת 1213 נבנתה בו תוספת שנועדה לעזרת נשים. כתובת על קיר המבנה היא העדות הקדומה ביותר לקיומה של עזרת נשים כחדר נפרד ליד עזרת הגברים בבית הכנסת.

בית הכנסת בוורמס, שלו נוספה עזרת נשים. למעלה: חזית המבנה. למטה: הכתובת על קיר בית הכנסת. הצילומים של פרופ' רחל אליאור ומוצגים כאן ברשותה

 

עם הקמת "בית כנסת הנשים" בימי הביניים החל לפרוח עולם יצירתי חדש של נשים שנודעו כמשוררות, מתפללות, בעלות תפילה או חזניות, ואלו ניהלו את תפילת הנשים. על מצבתה של יהודייה אחת שכזאת, אורניאה בת החזן ר' אברהם מוורמס, שנפטרה בשנת 1275, חקוקות המילים: "האבן הזאת הוקמה לראש, זאת הגברת מרת אורניאה, הבחורה החשובה הנבחרת, בת החבר ר' אברהם ראש המשוררים תפילתו לתפארת, בקוד קולו בעד עמו בנעימת עתרת, והיא גם בקול זמרה, לנשים משוררת בפיוטים".

נשים דוגמת מרת אורניאה כונו ביידיש "זאגערקע" ו"פירזאגערין" ושימשו הקרייניות והמשוררות שקראו או שרו בעזרת הנשים את מילות התפילה עבור נשים שלא ידעו לקרוא.

במאה ה־17 נרשמה קפיצת דרך בתולדות עזרת הנשים כאשר המחיצות והיציעים שהוקמו במצרים באלף הראשון לספירה הוטמעו גם באשכנז, ובתי הכנסת של הנשים אוחדו עם אלו של הגברים. במאה זו הפכה עזרת הנשים לחלק בלתי נפרד מבניין בית הכנסת. אז גם התקבע המושג "עזרת נשים". ר' יהודה אריה ממודנה (1648-1571), בן ונציה, סיפר על עזרת הנשים באיטליה: "ובחדר מקום מיוחד מלמעלה או מצדו עם שבכה מעץ, ששם עומדות הנשים להתפלל ולראות בכל הנעשה בבית, אבל אינן נראות לעיני האנשים ואינן מתערבות עמהם בעבודת התפילה למען לא תשחת כוונת התפילה על ידי רעיוני חטא ופשע". וכך במשפט יחיד הבהיר ר' יהודה את הרציונל התיאולוגי וההיסטורי למחיצה בין גברים לנשים.

 

מתפללות במרתף

בצרפת, לעומת זאת, הוקמו עזרות הנשים, שעדיין נקראו בתי כנסת לנשים, מתחת לקומת הקרקע של בית הכנסת. התייר השוויצרי תומס פלאטר, שביקר באביניון בשנת 1599, תיאר את בית הכנסת של הנשים כמרתף שאליו חודר האור מהחדר העליון דרך חור ברצפה. וגם החיד"א, הוא ר' חיים יוסף דוד אזולאי, שביקר בצרפת יותר ממאה שנה לאחר מכן, ציין בספרו מעגל טוב: "אחר התפילה נסענו מאביניון לקאבאליון והתאכסנתי בבית ישראל הכהן… ותחת בית-הכנסת יש בית הכנסת של נשים ויש ארובות בקרקע בית הכנסת שמשם רואות ספר תורה ויש להם חזן איש שמתפלל לנשים בלעז". זהו הדין גם בעזרת הנשים בבתי כנסת בספרד, שם נוהלה התפילה ככל הנראה בשפה מקומית כמו ספרדית וקטלאנית, ולא בעברית.

עזרת נשים בבית הכנסת בקורדובה, ספרד. צילום: Tulum, מתוך ויקיפדיה

 

החיים בעולם המוסלמי בימי הביניים היו נוקשים יותר עבור נשים, ומסמכים בגניזת קהיר מוכיחים עד כמה מוגבלת הייתה זכות התנועה של הנשים. הנוסע האשכנזי ר' פתחיה מרגנסבורג, שיצא למסעותיו בארצות האסלאם בשנת 1175 לערך, סיפר בפליאה כי "בעיר בגדד אלף יהודים, והולכים בסודרים, ואין אדם רואה שום אישה שם ואין שום אדם הולך לבית חבירו, שמא יראה אשת חבירו; מיד היה אומר לו: פרוץ, למה באת? אלא מכה בבדיל והוא יוצא ומדבר עמו". ובפעמים הבודדות שאישה נראית ברחוב, ציין הנוסע, עליה להתעטף כולה "עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית". וכך, דווקא עם אימוץ "מוסד" עזרת הנשים בבית הכנסת, הפכה עזרת הנשים למקום כינוס קהילתי נשי בחברה שהגבילה את זכויות הנשים במידה כה חמורה.

אך היו מקומות שבהם הודרו הנשים לחלוטין מהתפילה. כך היה נהוג בתימן, כפי שציינה החוקרת ורד מדר: "בבתי הכנסת בתימן לא הייתה עזרת נשים. נשים הודרו באופן גורף למדי מכל שותפות בחיי הדעת ומעולם לימוד התורה בתימן".

איור מתוך כתב היד של הספר "סוד ה'". שמנו לב שבאיורי סצנות מבית הכנסת בכתבי יד עבריים הנשים נעדרות או נראות בצד. באיור שבחרנו נראה טקס ברית מילה שבו הסנדקה רשאית להגיע עם התינוק רק עד דלת אולם בית הכנסת, משום שאסור לה להיכנס להיכל ולשהות עם הגברים.
לצפייה בכתב היד בקטלוג הספרייה לחצו 

 

ומה היה המצב בארצנו? "בעזרת הנשים שוררת חשכה, נורות לא דלקו שם, ורק מעט אור חדר אליה בעד ל'רישה', סורג העץ המשמש מחיצה בין גברים לנשים", העיד החוקר והמזרחן יעקב יהושע על ילדותו בירושלים של ראשית המאה ה־20. גם בבתי הכנסת בירושלים נבנו "עליות" לעזרת הנשים, שהפרידו את המתפללות מהמתרחש בהיכל. בתקנות ירושלים מהמאה ה־19 ניכרת החמרה הולכת וגוברת ביחס להליכות הנשים בבתי הכנסת. בתחילה נאסר על אישה לשמוע "קדיש בתרא" – "קדיש תתקבל", הנאמר בסיום התפילה – כדי שנשים תצאנה מבית הכנסת לפני הגברים ולא תתערבנה ביניהם. בשנת 1854 החמירו המתקנים והוסיפו "ששום אישה פחותה מארבעים שנה לא תלך לבית-הכנסת למנחה ולמעריב […] בין בחול ובין בשבת חוץ מראש השנה ויום כיפור". כלומר נשים צעירות הורחקו מהתפילה בימי חול והורשו להשתתף רק בימים הנוראים כיוון "שבימים אלה היו מתעכבות בעזרתן על מנת לאפשר לגברים לצאת לפניהם ולהימנע מלפוגשם".

למרות ניסיונות ההדרה, גם בירושלים של היישוב הישן הצליחו נשים למצוא את דרכן "לחדור לבתי הכנסת". לדברי ההיסטוריונית מרגלית שילה בספרה על החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים, "העניות שבהן עסקו בצרכיו הפיסיים של ההיכל, כגון בהכנת פתילות, ואילו עתירות ההון הרימו תרומות, ולעתים אף מימנו בניית בתי-כנסת. בשנת תרע"ג (1913) היו בעיר הקודש שישה בתי-כנסת שנוסדו מתרומות של נשים ירושלמיות ואף נקראו על שמן".

בתקופה העות'מאנית נאסרה הקמת מחיצה בכותל, ולכן, כותבת שילה, "נשים העדיפו להתרפק על אתרים קדושים, כגון הכותל, קבר רחל וקברי צדיקים יותר מאשר לפקוד את מקומן בבתי-הכנסת משום שהיה בו ביטוי ברור להצבתן מחוץ למחנה". ואכן בגלויות ותמונות מראשית המאה ה־20 עד החלת המנדט הבריטי בארץ נראים גברים ונשים מתפללים יחדיו בכותל המערבי. בזמן המנדט אושרה ההפרדה בכותל ובקברי צדיקים כך שנשים וגברים הופרדו בזמן התפילה – כפי שנהוג גם כיום.

הכותל המערבי בירושלים בגלויה משנת 1911. מתוך אוספי ביתמונה

 

ובזמן שהמחיצה ועזרת הנשים הולכות ומשתרשות בעולם היהודי, מעניין לגלות שהמקום הראשון שבו בוטלה המחיצה ונערכו תפילות משותפות לנשים וגברים היה דווקא בית הכנסת העתיק בוורמס – הראשון שהציב את המחיצה. המהפך חל בשנת 1834, כאשר במהלך שיפוץ יסודי במבנה בית הכנסת הוסרה המחיצה ומרגע זה ישבו הגברים בצד ימין והנשים בצד שמאל של ההיכל הגדול.  כיום המתפללות והמתפללים יושבים יחדיו וללא הפרדה בבתי הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיביים.

 

סולידריות נשית־יהודית

במאה ה־20 יצקו נשים חלוציות במושג "עזרת נשים", שעד אז סימן את המחיצה הפיזית והסמלית בין נשים וגברים, משמעות חדשה שביטאה סולידריות נשית־יהודית. בתחילת המאה הקודמת הוקם "עזרת נשים", ארגון יהודי חלוצי שפעל להגנתן ולשיפור חייהן של נשים יהודיות באשר הן. בשנת 1902 נשלחה מטעמו לגליציה ברטה פפנהיים, מחלוצות העבודה הסוציאלית היהודית, כדי לבדוק את המצב החברתי באזור מוכה הפוגרומים. שם נחשפה לראשונה לתעשיית סרסרות בנשים, שבמסגרתה עשרות אלפי נערות ונשים יהודיות נמכרו לזנות בידי סרסורים יהודים שהונו אותן בהבטחות שווא לעבודה ראויה בדרום אמריקה.

בעקבות פעילותה בנושא הייתה פפנהיים לאישה הראשונה בעולם היהודי שקראה לשוויון הזדמנויות בתעסוקה ובחינוך לנשים ולגברים, והראשונה שפעלה לשילוב נשים בלימוד ותורה ובחיי הקהילה. לתפיסתה, הבורות העצומה של הנערות היהודיות ממזרח אירופה – שנבעה מהיעדר החינוך שגזרו עליהן קהילותיהן – הייתה גורם מכריע שאפשר לסוחרי אדם לנצל ולשעבד אותן.

ברטה פפנהיים בגיל 22. התמונה מתוך ארכיון Sanatorium Bellevue בגרמניה

 

ארכיון הארגון החלוצי "עזרת נשים" שמור כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. על הסיפור הטראגי של סרסור הפליטות היהודיות ממזרח אירופה תוכלו לשמוע בפרק זה בהסכת "הספרנים" שלנו.

מול שלל ניסיונות ההדרה מהשתתפות פעילה בתפילה, לאורך ההיסטוריה נשים יהודיות מצאו דרכים אחרות להנכיח את עצמן בבית הכנסת: בתרומות לבניית בתי כנסת ושיפוצם, במלאכות כמו תפירת וילונות וכיסויים או באספקת נרות. וכמו שהזכרנו, מהמאה ה־13 ועד המאה ה־20 נשים הנחו את התפילה הנשית בגרמניה, מזרח אירופה ואיטליה, ונשים אחרות חיברו המנונות ופיוטים לתפילת הנשים.

כל סקירה שעוסקת במקומן של נשים בבית הכנסת, וביהדות בכלל, תיתקל בקושי מרכזי ובולט: חייהן של נשים יהודיות זכו לרוב להתעלמות מצד הגברים שעל כתביהם אנחנו מסתמכים כמקורות היסטוריים עיקריים. ועם זאת, אם יש קול ברור שעולה מהמקורות זהו קולן של הנשים היהודיות שהתייחסו אל בית הכנסת כמקום מפגש חשוב לחייהן הדתיים והקהילתיים.

 

לקריאה נוספת

עדי אוסט, מעמד האישה בתלמוד, מתוך "הפרוטוקולים של צעירי בצלאל", 2010

רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות, ירושלים הוצאת כרמל, 2018

ש. ד. גויטיין, יציע נשים בבנין בית הכנסת בתקופת הגאונים, תרביץ לג (תשכ"ד)

בטחה הר-שפי, נשים בקיום מצוות בשנים 1350-1050 בין הלכה למנהג, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תשס"ב

ורד מדר, שירי נשים מתימן ליולדות וקינותיהן על מתים: טקסט, גוף וקול, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 2011

שמואל ספראי, האם הייתה קיימת עזרת נשים בבית הכנסת בתקופה העתיקה, תרביץ לב (תשכ"ג)

מרגלית שילה, נסיכה או שבויה? החוויה הנשית של היישוב הישן בירושלים 1914-1840, (זמורה-ביתן, 2001)

Women and the Synagogue, Edited by Susan Grossman & Rivka Haut (The Jewish Publication Society, 1992)

 

שר התורה: המלאך המסתורי ביותר בפמלייה השמיימית

סיפורו של המלאך שילמד אתכם את התורה כולה ברגע

מלאך ההתגלות, ציור של המשורר והאמן האנגלי ויליאם בלייק

מה אם היינו מספרים לכם שיש מלאך אחד שיכול לעזור לכם לדעת את כל התנ"ך בעל פה? התלמוד מצווה על אדם ללמד את בנו קרוא וכתוב כדי שיוכל ללמוד את התורה. התיעוד ההיסטורי של תקופות קדומות, למשל בגניזת קהיר, כמו גם הדיונים התלמודיים, מלמד אותנו שהיו אבות רבים שדאגו גם לחינוך בנותיהם. מנגד הגתה תורת הסוד העברית הקדומה בקיומו של מלאך שמיימי, המסתורי שבמלאכי השם, המעניק ליהודי המאמין בבת אחת וללא מאמץ (חוץ ממאמץ האיתנים שבלהגיע אל המלאך עצמו) את כוח העל הנחשק ביותר שיוכל לדמיין: ידיעה שלמה ומלאה של התנ"ך בעל פה. שמו של המלאך המסתורי? שר התורה.

מאז ומתמיד היה לימוד התורה עמוד התווך של היהדות הרבנית.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.

כך משורר דוד המלך במזמור הראשון של תהלים. וזאת לא הדוגמה היחידה שבה מתייחס התנ"ך אל עצמו כספר הספרים שעל העם ללמוד ולשנן בו. אך היו אלה חכמינו זכרם לברכה שפיתחו את העיקרון הזה והפכו אותו לחזות הכל. בפתיחה האלמותית של מדרש בראשית רבה מגלה הקורא את הקשר בין האל, העולם והתורה. התורה היא התכנית האדריכלית של העולם, תכנית הפעולה שאחריה עוקב האל בדיוק ובפרוטרוט בבריאת העולם וכנראה שהרבה מעבר לה:

התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו… כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה 'בראשית ברא אלוהים', ואין ראשית אלא תורה.

הטקסט המקראי, לפי תפיסה זאת, קדם לא רק לאירועים המתארים אותו, אלא לעולם, ולמעשה הנחה את האל בבריאתו.

לא פלא אם כן שבמרוצת השנים חלמו יהודים רבים על מפגש עם שר התורה המסתורי. בכתבה זו ננסה עד כמה שניתן להתחקות אחר קורותיו והופעתו.

השם שר התורה נזכר לראשונה בספרות ההיכלות והמרכבה, הספרות היהודית המיסטית הקדומה המתארת את מסעם של כמה מחכמינו אל שבעת ההיכלות העליונים במטרה לצפות בדמות האל היושבת על כיסא הכבוד. חלק מהסיבה שיצאו יורדי המרכבה – כך נקראו המיסטיקאים היהודים – למסעם המפרך השמיימה היא כאמור ידיעה שלמה ומלאה של התורה ללא אפשרות לשכוח. זאת בקשה מעניינת כשחושבים על המאמץ העצום שהשקיעו חכמינו בלימוד תורה, אך היא מובנית בהחלט אם מתחשבים בהקשר המיסטי שבו נכתבים הדברים: יורדי המרכבה מעדיפים להקדיש את זמנם למסתרי התורה, לכניסה לפרדס, כפי שכונו בלשונם. אם ידעו מראש את כל התורה יקדימו להעמיק אל הרובד הסודי ביותר שלה.

וכך נכתב באחת מהגרסאות הרבות לספר "היכלות רבתי". מרתק במיוחד שהדברים נכתבו לאחר חורבן הבית השני, אבל בהיסטוריה החלופית שנכתבת כאן – הבית השני עודנו עומד. ולמעשה, בזכות בנייתו יתגלו יותר סודות אלוהיים:

מיום שניתנה תורה לישראל עד שנבנה הבית האחרון תורה ניתנה, הדרה לא ניתנה. ויקרה, גדולתה ותפארת שלה, אימתה פחדה יראתה עטרת גאוותה וגאונה זיוה וזיותה עוזה ועיזוזה, ממשלתה וגבורתה – לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון.

האל לא אדיש לרצונות של המיסטיקנים היהודים להעמיק בסודות:

אני יודע מה אתם מבקשים ולבי הכיר מה אתם מתאווים. תורה מרובה אתם מבקשים והמון תלמוד ורוב שמועות. לשאול הלכה אתם מצפים ולהמון רזיי אתם מחמדין. להרבות הרים הרים, להפלות תושיה גבעות גבעות, להגדיל תלמוד בחוצות ופלפול ברחובות. להרבות הלכות כחול הים ורזיי כעפרות תבל.

ולשם כך בדיוק נוצר שר התורה: כקיצור דרך וכמטרה סופית.

כתב-היד "היכלות רבתי" ששמור בספרייה הבריטית

 

גרסה נוספת של הספר היכלות רבתי הקושרת את שר התורה עם בית המקדש השני אולי מספרת את סיפורם של זרובבל בן שאלתיאל וכהניו, שהתקשו לשלב בין המאמץ הרב הכרוך בבניית הבית השני ובין הזמן הנחוץ ללימוד התורה. העמלים על בניית המקדש שחרב בידי הבבלים גילו שפשוט אין מספיק שעות ביממה. לשם כך נעזרו בשר התורה כדי להקל על העומס שלהם.

בגרסה זאת האל מודה שהגלות הייתה עונש כבד מדי על חטאי העם, עונש שגרם להם להזניח את לימוד התורה. המלאכים תחילה התנגדו להעניק לעם ישראל את הסוד הגדול שיאפשר להם לזכור את התורה על-פה, אך זרובבל מאלץ אותם על ידי שינון בקול של שמותיו של שר התורה – שמות שחשף בפניו האל.

מתי נהגה לראשונה קיומו של שר התורה? ומי היו הוגיו? שני גיבוריה המרכזיים של ספרות היכלות ומרכבה הם ר' עקיבא ור' ישמעאל שחיו ופעלו בימיו האחרונים של בית המקדש השני. ר' ישמעאל מתואר בספרות זאת בתואר "הכהן הגדול" אך כפי שכבר ראינו, מדובר גם כאן בהיסטוריה אלטרנטיבית שהרי היה זה אביו שהחזיק בתפקיד הרם לפני חורבן הבית, ר' ישמעאל היה רק נער בעת שנחרב בית המקדש.

הטקסט הנפוץ ביותר המספר על שר התורה נקרא "פרק נחוניה בן הקנה". מדובר בסט הוראות שמעניק נחוניה בן הקנה לתלמידו ר' ישמעאל המתקשה להצליח בלימודיו. וכך נפתחת אחת הגרסאות של הטקסט:

אמר ר' ישמעאל שלוש שנים היה רואה אותי ר' נחוניה בן הקנה בצער גדול ובסיגוף גדול מקרא שהייתי קורא ושונה היום ולמחר הייתי משכח אותם וכיון שראיתי שאין תלמודי מתקיים בידי עמדתי ותפשתי עצמי מאכילה ושתייה ומרחיצה וסיכה ומתשמיש המיטה ולא יצא מפי כל דבר זמר ושיר. אמר ר' ישמעאל מיד תפש אותי ר' נחוניה בן הקנה ולקחני מבית אבי והכניסני ללשכת הגזית והשביעני בחותם גדול בשבועה גדול…וכיוון ששמעתי הרב הגדול האירו עיניי וכל מה ששמעתי מקרא משנה וכל דבר לא הייתי משכח אותם עוד ונתחדש העולם בטוהר.

בהמשך מספר ר' ישמעאל על הדרך שבה הצליח לזמן את שר התורה, ומגלה אף את שמו: יופיאל.

כשהייתי בן י"ג שנה הרחיש לבי בדבר זה וחזרתי אצל רבי נחוניה בן הקנה רבי נומתי לי שרה של תורה מה שמו ונאם לי יופיאל שמו. מיד עמדתי וציערתי לעצמי ארבעים יום ואמרתי שם גדול עד שהורדתי אותו וירד בשלהבת אש ופניו כמראה ברק וכיון שראיתי אותו נבהלתי ונזדעזעתי וירדתי לאחוריי.

"פרק ר' נחוניה בן הקנה", בתוך כתב יד וטיקן 228

 

למעשה, בגרסאות שונות של אותו הטקסט עצמו נקרא שר התורה בשמות שונים. פגשנו אותו בשם יופיאל. אך בגרסה אחרת של פרק ר' נחוניה בן הקנה הוא מכונה סוריאל. ויש טקסטים אחרים באותה מסורת המזהים את שר התורה ישירות עם מטטרון שר הפנים, הלוא הוא חנוך המקראי שעלה השמיימה ונהפך למלאך. אין להתפלא על כך יותר מדי. שמות מלאכים בספרות הסוד העברית מתחלפים תדיר ביניהם, בייחוד אלו המכילים את התיבה המסיימת –אל.

"נשלמו השמות של מטטרון שר הפנים". מתוך כתב יד של ספרות ההיכלות מן המאה ה-17

 

בספר חשוב אחר בספרות ההיכלות, ספר היכלות זוטרתי, אנחנו מקבלים רמז לדרכי הפעולה של המסתורי שבמלאכי האל, ולעובדה שליווה את עם ישראל הרבה לפני הקמתו של בית המקדש השני. בספר זה מגלה ר' עקיבא, גיבור היצירה, משפט סודי שבעזרתו יידע ויזכור את המקרא כולו, אותו משפט שגילה כבר למשה רבנו על הר סיני. ולמרות שכמעט כל אזכור של שר התורה בספרות המיסטית הקדומה קורצת לקורא על כך שגם הוא יוכל לעקוב אחר ההוראות המשונות כדי להשיג בעצמו את כוח העל שמבטיח שר התורה, נדמה שאף פעם ההוראות לא מפורטות בפירוט נרחב ומדויק מספיק, כזה שיאפשר גם לנו להשיג את קיצור הדרך המדהים הזה באמצעות קסם.

המסתורין האופף את דרכי הפעולה ואת מהותו של שר התורה מכסה אף את הוגיה ויוצריה של ספרות היכלות ומרכבה שבה הופיע המלאך לראשונה. כל ידע על זהותם של מחברי הטקסטים – מתי חיו ופעלו, מהי הגרסה הראשונה ו"המקורית" שחיברו ועוד ועוד – כל השאלות הללו הן בגדר מסתורין מוחלט.

משה מוסר את לוחות הברית לבני ישראל הכלואים בתוך הר סיני אפוף הלהבות. האיור לקוח מכתב-היד הנקרא "חומש רגנסבורג". הוא נכתב ואויר בבוואריה (בעיר רגנסבורג), בשנת 1300 לערך. כיום הוא שמור במוזיאון ישראל.

 

לקריאה נוספת

יוסף דן, התיאופאניה של שר התורה: סיפור-מעשה, מאגיה ומיסטיקה בספרות ההיכלות והמרכבה, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי כרך יג/ יד‎ (תשנ"א-תשנ"ב)

David Halperin, Faces of the Chariot (J. C. B. Mohr P. Siebeck, 1988)

Michael D. Swartz, Scholastic Magic: Ritual and Revelation in Early Jewish Mysticism (Princeton University Press, 1996)

מנהג המלקות שיכניס אתכם לאווירת יום כיפור

כיצד הפך טקס לא מוכר ביום הכיפורים לכלי ניגוח בידי שונאי יהודים?

'מלקות' – מלקות בערב יום הכיפורים. גלוית ברכה לראש השנה, הוצאת 'יהודיה', ורשה, 1912 – 1918

רבים מהאנשים שסיפרנו להם על מנהג שמש בית-הכנסת לתת מלקות למתפללים ביום הכיפורים – במידה שלא שמעו עליו קודם – קישרו אותו מיד ליום ה"עשוראא" המוסלמי. העשוראא מצוין בכל שנה ביום העשירי לחודש המוסלמי מוחרם. באותו יום בשנת 680 לספירה נפל חוסיין בן עלי בקרב בכרבלא שבעיראק על השליטה בח'ליפות האסלאמית. הייתה זאת נקודת המפנה של הדת החדשה שהקים סבו של חוסיין, הנביא מוחמד, שהתפצלה בעקבות אותו אירוע לאסלאם הסוני והשיעי. כיום העשוראא הוא יום המצוין בידי מיליוני מוסלמים שיעים ברחבי העולם, ואחד ממנהגיו הבולטים ביותר הוא קיום טקסי הלקאה עצמית.

ניתן בקלות לטעות ולחשוב שמנהג המלקות בערב יום הכיפורים הוא מנהג שמקורו ביהדות המזרח, ושמדובר בהשפעה שיעית. ובאמת רבים משוטי העור שבהן השתמשו להלקות את מתפללי יום הכיפורים השמורים כיום במוזיאוני ארצנו מקורם במזרח.

שוט מאפגניסטן – המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית

אבל, כמו שכבר רמזנו, זאת תהיה טעות. את העדויות הראשונות למנהג המלקות בערב יום הכיפורים אנחנו מוצאים באשכנז בימי-הביניים. ראשית בסידור רש"י, ומאוחר יותר – במאה ה-14, בפסקי הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל) על מסכת יומא. הרב והפוסק החשוב כתב בפירושו על מסכת יומא בתלמוד על מנהגי יום הכיפורים באשכנז: "ונהגו באשכנז שאחר תפילת המנחה לוקין בבית הכנסת" (פרק ח, סימן כה). אז איך זה עובד?

על פניו נראה שמדובר במנהג יהודי לעילא ולעילא, זכר לעונש תנ"כי. וזהו מהלכו: ערב יום הכיפורים שמש בית-הכנסת או אחד מרבני הקהילה מלקים את המתפללים 39 מלקות בגבם באמצעות שוט עור.

טקס המלקות של יום הכיפורים בבית כנסת בבוכרה, אוזבקיסטן. המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית. צילום: זאב רדוואן, שנת 2000

בדברים כ"ה, ב' נכתב כי "וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר". והמספר? ל"ט מלקות. בדיוק המספר הנהוג להלקות את המאמינים כיום.

חלק מהקהילות שקיימו (ועודן מקיימות את המנהג הזה) עוקבות אחרי מנהג מלקות מהמשנה (מכות, ג, יב–יג):

כיצד מלקין אותו? כופת שתי ידיו על העמוד, הילך והילך. וחזן הכנסת אוחז בבגדיו – אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו – עד שהוא מגלה את לבו. והאבן נתונה מאחוריו. חזן הכנסת עומד עליו, ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשניים ושניים לארבעה, ושתי רצועות [של חמור] עולות ויורדות בה […] ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו. ואינו מכה אותו לא עומד, ולא יושב, אלא מוטה […] והמכה מכה בידו אחת בכל כוחו.

"אך למרות הדמיון למשנה", כותב פרופ' שלום צבר במאמרו על טקסים יהודים בגלויות מאוירות מראשית המאה העשרים, "אין מדובר במנהג מתקופת המקרא או התלמוד, והתיאור במשנה אינו קשור ליום הכיפורים – זהו תיאור של העונש הגופני המוטל על העובר במזיד על לאו שבתורה".

אם כך נראה שהעונש המקראי על מצוות "לא תעשה" יחד עם תיאור המלקות במשנה הפך בגלות, בתקופה שבה אין עוד בתי דין המוסמכים ורשאים להשית עונש זה, למנהג סמלי (אך עדיין קצת כואב) שבו המתפלל מכפר על מעשיו. אז מה הסיבה שרובנו לא שמענו עליו כלל?

מנהג המלקות, בניגוד למנהג אחר של יום הכיפורים – מנהג הכפרות, לא השתרש בכל קהילה וקהילה. כיום נשמר המנהג בקהילות חסידיות מסוימת ואצל יהודי המזרח. אנחנו יכולים רק לשער מדוע לא. אבל אולי התשובה קשורה לדרך שבה הוצג מחוץ לכותלי הקהילה היהודית בגלות.

כמעט שאין תיעודים מצוירים של מנהג המלקות ביום הכיפורים בכתבי יד עבריים. איורים של המנהג רווחים, לעומת זאת, בז'אנר אחר של ספרות: ספרי מנהגי היהודים שכתבו מומרים לנצרות עבור קהילתם החדשה.

המהדורה השנייה של "מנהגים יהודיים" מאת פאול כריסטיאן קירכנר. מהדורה זו מכילה תחריטים של האמן יוהן גיאורג פושנר

אנחנו לא יודעים רבות אודות חייו של פאול כריסטיאן קירכנר: שמו היהודי היה מרדכי גומפרעכט בן שלמה ועיר מוצאו הייתה פרנקפורט. הוא היה תומך נלהב של שבתי צבי, ולאחר התאסלמותו של משיח השקר, נטש הרב מפרנקפורט את יהדותו לתמיד. ב-6 בנובמבר 1713 המיר את דתו לנצרות. לאחר שהתנצר התפרנס בדוחק מלימוד עברית, עד שהוצע לו לפרסם את סיפור התנצרותו ברבים ובכך לשכנע יהודים אחרים ללכת בעקבותיו. הרעיון קסם לקירכנר, ובשנת 1717 הוציא בעיר ארפורט את ספרו "מנהגים יהודיים".

לאורך ספרו של קירכנר מספק הרב המומר לקוראיו הנוצרים הצצה אל כל הטקסים והחגים היהודיים המרכזיים. על אף שמרבית המידע המופיע בספר הוא אמת, בכל תיאור ותיאור הקצין קירכנר את מנהגי היהודים בצורה שתחמיא לקוראיו הנוצרים (והרציונליים), ותלעג לדעות הקדומות על פיהן חיים אחיו לשעבר.

יום הכיפורים, למשל, מוצג נכונה כחג מרכזי ביהדות שמטרתו חזרה בתשובה והכאה על חטאי השנה שחלפה. אולם מה שבוחר להדגיש קירכנר לגבי יום כיפור הוא דווקא טקס ההכאה על חטא. קירכנר מציג את הטקס באופן מילולי: על מנת לכפר על חטאיו, מוכרח היהודי לשכב על בטנו כחיה ולקבל סדרת מכות מטהרות. ובכך, מנהג שהוא סמלי מעיקרו הופך בידי מומר אוטו-אנטישמי לדוגמה מייצגת לעם שמסרב לקבל את הבשורה הנוצרית על מנת לשמור על מנהגיו המבזים והמגוחכים.

מנהגי יום הכיפורים וביניהם מלקות בערב יום הכיפורים

קירכנר לא היה המומר היחיד או הראשון ללעוג ליהודים באמצעות מנהג המלקות של יום הכיפורים. קדמו לו פרידריך אלברט כריסטיאני (נולד בשם ברוך), שבשנת 1700 הוציא את ספרו "אמונות ואמונות תפלות יהודיות" (Der Juden Glaube und Aberblaube), וגם בו איור של מנהג המלקות. מעניין שיחד איתו מוצג מנהג הכפרות – מנהג שמספר רבנים חשובים בתולדות עמו יצאו נגדו גם כן.

 

מנהגי הכפרות (למעלה) והמלקות (למטה) בערב יום הכיפורים. תחריט נחושת
בספרו של קריסטיאני (F. A. Christiani, Der Juden Glaube und Aberglaube, Leipzig
1705, pl. VII). אוסף הספרייה של בית המדרש לרבנים, ניו יורק

יותר ממאה שנה לפני שני המומרים הללו יצא בשנת 1530 הספר "כל האמונה היהודית". היה זה חיבורו של אנטוניוס מרגריטה, מומר שנולד למשפחה רבנית ידועה מגרמניה – אביו היה שמואל מרגליות, רבה של רגנסבורג. בספרו התיימר מרגריטה לחשוף את השקר שעליו מבוססת הדת היהודית ולהזהיר נוצרים תמימים מקיום כל קשר עם שכניהם היהודים. גם הוא השתמש במנהג המלקות ביום הכיפורים ככלי לניגוח את בני העם שנטש. האיור שנוסף לספרו מצליח להגחיך בצורה חמורה אף יותר את מנהג המלקות – הפעם מקבלים המאמינים את המלקות על ישבנם החשוף.

 


Der ganz Jüdisch Glaub by Antonius Margaritha, שנת 1530. המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית, מתוך אוסף ביל גרוס.

אך לא נוכל לסיים עם דימויים מוגזמים ומבחילים אלו. במאמרו של פרופ' צבר שכבר הוזכר לעיל מצאנו מספר דימויים חזותיים יהודים למנהג המלקות. מדובר בגלויות שראו אור בתור הזהב של הגלויות המאוירות – תחילת המאה העשרים. אלו גלויות שהופקו בפולין בידי יהודים ועבור הקהילה היהודית. ולכן, הן מייצגות בצורה אותנטית את המנהג/ הטקס המיוחד הזה כפי שצוין בראשית המאה הקודמת.

'מלקות' – מלקות בערב יום הכיפורים. גלוית ברכה לראש השנה, הוצאת 'יהודיה',
ורשה, 1912 – 1918

ונסיים בתיאור ממצה של הטקס במזרח אירופה, אותו ציטט צבר במאמרו. מדובר בזיכרונות הילדות של המנהיג הציוני שמריהו לוין (1935-1867), ילד העיירה סביסלוביץ שבבלרוס:

אחרי תפילת מנחה באותו יום [ערב יום כיפור] […] בעיניי ראיתי, היאך יהודים באים בימים משתטחים על רצפת בית המדרש ואלעזר אומר־התהילים או, כפי שהיה קרוי ברבים על שום אומנותו, אלעזר הבלן, עומד עליהם ברצועה ומלקה אותם בלי רחם. כמובן ידעתי, שהלקאה זו היא המלקות, אבל בלבי נתעוררו בלי משים זיכרונות על החדר. והמלקות ניתנו בסדר גמור: אחת למטה, בחלק גוף זה המוכן לפורענויות, שהיה הפקר לידי הרבי ולרצועתו בחדר, ושתים למעלה, על הגב. וכך היה חוזר ומונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים – לפעמים חמש עשרה פעם. ותמהוני גדל שבעתים בראותי איך הלוקה קם וזורק מטבעות נחושת אחדות אל תוך הקערה, שהיה מגיש אלעזר הבלן. אכן פלא הוא ויהי לפלא: לוקים ומשלמים שכר מלקות!

לקריאה נוספת

שלום צבר, בין פולין לגרמניה: טקסים יהודיים בגלויות מאוירות מראשית המאה העשרים, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי (כרך כז), הוצאת מאגנס, 2011