"ויהי ערב": הגרסה האבודה של אילזה קנטור ופניה ברגשטיין

הסיפור הלא ייאמן מאחורי הקלאסיקה שגדלנו עליה. למה נגנזו האיורים המקוריים של הספר "ויהי ערב"? וכיצד הם מצאו את דרכם לספרייה הלאומית?

הכריכה להוצאה המיוחדת של "ויהי ערב" עם האיורים המקוריים של אילזה קנטור

פרולוג

הרשימה הבאה נכתבה על ידי חוקרת התרבות עינת אמיתי ז"ל בבלוג שלה באפריל 2010, ומפורסמת עתה גם בבלוג הספרנים באישור בני משפחתה. ברשימתה חושפת עינת כי הציורים המקוריים של הסיפור המפורסם "ויהי ערב" שאיירה אילזה קנטור נגנזו למעשה, והספר פורסם במקור דווקא עם ציוריו של חיים האוזמן.

שנה לאחר פרסום הרשימה של עינת אמיתי, בשנת 2011, החליטו בהוצאת הקיבוץ המאוחד, לבקשת בני משפחתה של קנטור, להוציא מהדורה חדשה של "ויהי ערב", הפעם עם הציורים הגנוזים של אילזה קנטור.

בשנת 2021 נמסרו האיורים הגנוזים של אילזה קנטור ל"ויהי ערב" יחד עם כתב ידה של פניה ברגשטיין לספרייה הלאומית.

"החלטתי שהספרייה הלאומית זה המקום הנכון לאיורים", מספרת תמר דאוס, בתה של אילזה קנטור שהחליטה למסור את האיורים לספרייה. "אני מרגישה כל כך טוב עם ההחלטה הזו. שם זה צריך להיות".

אילזה קנטור-דאוס בשנות ה-30 בקיבוץ נען

קריאה נעימה


 

את הסיפור שאני הולכת לספר כאן לא ידעתי ולא הכרתי אף פעם. הסיפור כשלעצמו מדהים – ומה שעוד יותר מדהים זה שהכל נשמר: האיורים, כתב היד, וגם המכתבים. ולמרות הכל, כבר יותר מ60 שנה, רק קומץ אנשים קרובים יודע את הסיפור שלמרות שיש בו המון חורים וחלקים חסרים הוא עדיין סיפור מרתק.

את הספר "ויהי ערב" כתבה פניה ברגשטיין ב1949. הספר הופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד מלווה באיורים של מאייר שנקרא חיים האוזמן. עד כאן הסיפור שכולנו מכירים. אין בו כל חדש.

העמוד הראשון מתוך ויהי ערב של פניה ברגשטיין עם איורים מאת חיים האוזמן, 1949, הקיבוץ המאוחד

את האיורים לויהי ערב של צלה בינדר מתוך הספר עיניים שמחות שיצא ב1961, 11 שנים אחרי מותה של פניה, כבר פחות מכירים.

איור של צלה בינדר ל"ויהי ערב" מתוך עיניים שמחות, 1961, הקיבוץ המאוחד

והנה מגיע הקטע המעניין… בארכיון של פניה ברגשטיין בגבת מצאתי את שני המכתבים הבאים. אחרי שכבר ידעתי חלקים מהסיפור. המכתב הראשון הוא מפניה לבנימין טנא (כל התמונות נפתחות כשלוחצים עליהן ואפשר ממש לקרוא את הכתוב). במכתב מספרת פניה כך:

שמחתי לדבריך הטובים על 'ויהי ערב'. על הצייר איני יודעת ולא כלום. זה נעשה בלי כל קשר עמדי ואיני יודעת להסביר. לעתים נעשים ע"י הוצאות ספרים דברים מוזרים, וודאי אף אתה יודע משהו לספר על כך.

כשקראתי את הדברים האלה שמחתי מאוד (!!!) . הם מאשרים את הסיפור הידוע על חיים האוזמן שאין איש מכיר, ושאייר רק ספר ילדים אחד שנקרא "ויהי ערב". למעשה עד לפני שבועיים חשבתי שרק אותו אייר. עד שהאיר מישהו את עיניי כשמצא ספר טבע שגם אותו אייר איש בשם חיים האוזמן (אנטומיה ומורפולוגיה של הצמח: רשימות למוד מעובדות ע"י זכריהו גוטליב, 1941).

מכתב מפניה ברגשטיין לבנימין טנא ובו פניה מספרת שהיא לא מכירה את המאייר של "ויהי ערב"

למעשה, העובדה שפניה עצמה לא הכירה את המאייר די תמוהה. פניה עבדה עם כמה מאיירים לילדים והעדיפה, כשיכלה, לעבוד עם אילזה קנטור (לימים אילזה קנטור-דאוס) שאיירה לה את "בוא אלי פרפר נחמד" וגם עיטרה שער של משמר לילדים עם שיר שכתבה פניה עבור בתה של אילזה – תרזה ("שיר ערש לתרזה" שגם הולחן ע"י אברהם דאוס אביה של תרזה: "לילה, לילה, נום ננס, מהלך לו עם פנס…"). אילזה היתה בהכשרה בנען כשפנו אליה לאייר את "בוא אלי פרפר נחמד". אח"כ היא ואברהם דאוס כבר חיו תקופה בגבת והיו מורים שכירים למוזיקה (הוא) ואומנות (היא). יש בעזבונה של פניה גם מכתבים שמספרים על בקשתה של פניה מהוצאת הספרים שאילזה תאייר לה גם ספרים אחרים.

אילזה קנטור אוחזת ב"פרפר נחמד". שנות ה-90. צילום: דוד עינב

לתרזה, שגרה לא רחוק ממני בקיבוץ שריד, נסעתי ברצון כדי לשמוע ולראות במו עיניי את העבודות היפות והמגוונות מאוד של אילזה. גם סיפרתי לה שב"ילדות יחפה" יש ביצוע של "שיר ערש לתרזה" ששרים חברי עין השופט. להפתעתי למדתי שגם בעלה של תרזה, באופן לא מתואם, שר בדיסק שיר של נתן יונתן ואייל בק שנקרא "עד סוף הסופים". טוב סטינו מהנושא….

בקיצור, תרזה סיפרה לי שב1949 אילזה איירה את "ויהי ערב" והכינה אותו לדפוס. הספר הוכן ו"הולבש" על בסיס כתב היד המקורי של פניה. ויום אחד, ללא התראה וללא תאום עם פניה או עם אילזה, יצא הספר עם מאייר אחר בשם חיים האוזמן…

והנה עוד מכתב מפניה להוצאה, שמבקש לעכב את הוצאת הספר כדי להוסיף לו פרטים חסרים. פניה התעקשה להקפיא את ההוצאה של הספר כדי להוסיף שהסיפור "ויהי ערב" נכתב וצויר ע"פ הנס כריסטיאן אנדרסן. היא גם רומזת על כעסים שיש בינה לבין ההוצאה על העובדה שלא קיבלה את הספר להגהה ולא ראתה אותו לפני ההכנה לדפוס.

מכתב בכתב יד ואח"כ בדפוס מפניה ברגשטיין להוצאת הקיבוץ המאוחד ובו היא מבקשת לעצור את הדפסת הספר ולהוסיף את שמו של אנדרסן כמקור לסיפור

והנה הגענו לסיפור המדהים… תמר דאוס, בתם השנייה של אילזה קנטור-דאוס ואברהם דאוס, שלחה לי היום תמונות של הספר המקורי ההוא מ1949. ב"ויהי ערב" הזה כתוב ממש על כריכת הספר "ע"פ כ. אנדרסן", מה שמצביע על שיתוף פעולה בין פניה לאילזה. מה שעוד מעניין זה ששיתוף הפעולה נראה לאורך כל הסיפור מכיוון שכתב היד הינו כתב ידה של פניה עצמה והאיורים של אילזה.

חיברתי את הכתב והאיורים לספר קטן ווירטואלי כדי שתוכלו להנות גם אתם:

מדהים לא? אם יש מישהו שרואה דמיון בין האיורים של חיים האוזמן לבין אלה של אילזה קנטור-דאוס שיחזור ויקרא את המכתב האחרון של פניה. בקשתה לא כובדה במלואה. הציורים גם הם על בסיס אותו סיפור עלום של אנדרסן. ז"א, על פי הבנתי, שיש אי שם בעולם ספר עם אגדה של אנדרסן ובו איורים דומים לאלה של חיים האוזמן ולאלה של אילזה קנטור-דאוס…

ועכשיו שאלות שנותרו פתוחות:

  1. איזה ספר של אנדרסן יש בו אגדה כזו עם איורים דומים?
  2. מי זה חיים האוזמן?
  3. מי החליט לתת לו את הספר לאיור?
  4. למה?
  5. אצל מי נמצאים האיורים המקוריים של חיים האוזמן?

אני יודעת שלא הכל פתיר היום אחרי כ"כ הרבה שנים, אבל אני מרגישה כאילו גיליתי יבשת חדשה… קולומבוס לפחות… אולי מישהו יוציא את הספר כמחווה לאילזה ופניה? אני חושבת שיש מקום לעוד פרשנות והשילוב בין כתב היד המקורי לאיורים הופך את הספר לפנינה אמיתית. אני מקווה שיש מישהו בקהל שיכול לעזור בחיפוש, במציאה, ובתיקון של סיפור שעדיין מטריד ומרגש בני משפחה ומכרים של משפחת דאוס. כמוני.


אפילוג

מיהו חיים האוזמן? איך הגיע אליו כתב היד של ברגשטיין ומדוע הוא נבחר לאיירו?

על חלק מהשאלות ששואלת עינת אמיתי בסוף הרשימה שלה התגלו תשובות, או לפחות תשובות חלקיות.

נוכל לספר כאן שפריץ האוזמן, שעברת את שמו לחיים, היה עולה חדש יחסית, שבמשך שנה אחת שימש כמאייר והמעצב הראשי של הוצאת הקיבוץ המאוחד. למשרה הזו הוא התגלגל בפרוטקציה וללא ניסיון. הוא היגר לארצות הברית ומת שם בגיל 85. את "ויהי ערב", בקושי זכר שאייר.

לקריאה נוספת:

פריץ-זיגמונד חיים פרד האוזמן – רטרוספקטיבה

תעלומת המאייר שנעלם

 

פרוזה | קללת הנחש

"לאימא שלי לא הייתה אימת הציווי של על גחונך תזחל ועפר תאכל וגם לא תחושות של איבה. יש אנשים שיודעים בדיוק לאן הם נכנסים וגם נקודת היציאה ברורה להם." סיפור קצר מאת ענבל המאירי

מיכל גבע, ללא כותרת, מתוך הסדרה "הביתה", דיו, מרקרים ואקריליק על הדפסה, 29X21 ס"מ, 2020

.

(בזיכרון שלי מופיע אצטון)

ענבל המאירי

.

שני גוזלים נפלו מהקן על התפר שבין המדרכה לשביל הכניסה לבניין. מעליהם עורב ועורבת חגים וצווחים. זאת שעת בוקר מוקדמת וסכנות אורבות להם מכל עבר. חתולים. נחשים. המטאטא הגדול של מנקה הרחובות. גלגלי אופניים וצעדיהם הנמרצים של שכנים הממהרים לעבודה. ומה יעשו הוריהם? שום דבר לא הכין אותם לזה. הם דמיינו לעצמם חיים מאושרים עם אופק רחב. הם נשבעו אמונים זה לזו לחיים שלמים, כאילו נוצרו במשותף בדמדומים שלאחר בריאת כל עוף כנף והתרדמה שלאחר מתן השמות, וכשהתעוררו, גילו שהוחלפו ביניהם עצמות וחלקי בשר. ועכשיו – שלומם קשור בחוט גם לגוזליהם.

נשארו הקן, שנרקם מענפים שהתגלגלו בפיהם לחוטים, שבתורם יצרו מבנה דמוי סלסילה אי שם בצמרת העץ, וזיכרון השמירה שהתחלקה ביניהם שווה בשווה כמו על פי פקודה פנימית, של הלב. אך המטאטא מתקרב והצווחות מתחזקות. שלושה חתולים לוטשים עיניים. גם השמש ממשיכה לטפס בשמיים ומתוך הבניין נשמעים קולות של שריקות קומקומים וטריקת דלתות.

והנחש?

הוא הגיע בצהריים, עם ארגז הירקות, וזחל דרך דלתות הפורמייקה הירוקות אל השיש ומשם אל הקיר והתמקם לו כך, שחור מבריק על גבי אריחים לבנים, מפותל כמו כתב סימנים מעל הכיור. אני צורחת, לוטשת בו עיניים, קפואה במקום ומתפתלת בפנים. אימא שלי לוקחת צנצנת זכוכית, מנקבת חורים קטנים במכסה שלה ומפתה אותו להיכנס לתוכה. הוא נכנס (איך היא עשתה את זה, בקלות כזאת? בזיכרון שלי מופיע אצטון), והיא מציעה שנלך לחפש לו בית. אנחנו יוצאים לרחוב, אימא, ילדה ונחש. אבל אף אחד לא רוצה את הנחש שלנו. לא המורה לטבע ולא שומר גן החיות ולא הווטרינר, ובסוף, כשהשמש כבר כמעט שוקעת, אנחנו משאירות אותו בפתח מבנה הבטון של פחי האשפה, כלוא בצנצנת הזכוכית עם החורים הקטנים לנשימה, ככה אנחנו עוזבות אותו.

ובכל זאת הוא נשאר מונח על השיש למשך שנים, גם אחרי שיפוץ המטבח, גם כשהוסרו האריחים מהקיר ואפילו הכיור שינה את מקומו. הוא תמיד שם, כשאני נכנסת למטבח, כאילו הגיע עם אור ראשון, ונשאר עד כיבוי האורות, ובחשכת הלילות מתמקם בין תלתליו של שטיח הצמר שבחדר שלי. אני עוצמת עיניים והוא שם, אני פוקחת אותן והוא שם. אני זורקת את השטיח והוא עדיין שם. הדירה כבר נמכרה מזמן והוא עדיין שם, שחור מפותל ומבריק על גבי אריחים לבנים שכבר מזמן אינם.

זאת הקללה. של הנחש. שלי. לאימא שלי לא הייתה אימת הציווי של על גחונך תזחל ועפר תאכל וגם לא תחושות של איבה. יש אנשים שיודעים בדיוק לאן הם נכנסים וגם נקודת היציאה ברורה להם. בזיכרונה, זה נשאר סיפור שתחילתו בארגז ירקות וסיומו בצנצנת, סיפור של תושייה והצלחה עם רגע קטן של תהילה לאישה שעמדה מול הנחש ויכלה לו. עכשיו, אני כבר לא יכולה לשאול אותה מה היה התפקיד שלי בסיפור הגבורה שלה. עכשיו, כשאני עומדת מולה כמו צל הילדה שהייתי, היא אומרת "תשמעי, זה פשוט היה…" והמשך המשפט חומק ממנה, מתפתל בתוכה, נשאר כמו כתב סימנים על קיר שכבר איננו עוד.

.

ענבל המאירי, ילידת 1970, עורכת ספרים, כותבת סיפורי חיים ומלמדת ספרות ב"דרך רוח". בעלת תואר ראשון בספרות וסוציולוגיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בפרשנות ותרבות מאוניברסיטת בר אילן. למדה תסריטאות בסם שפיגל, עריכת לשון והנחיית קבוצות כתיבה. סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו בבמות שונות.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מה שאני כן זוכרת", סיפור מאת אורית גרוס

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | אדם עשוי לקרוא שיר כדי לכתוב שיר

"אלטמן אינו מקונן ואינו נאבק, ההפך, האלגיות שלו מתמסרות התמסרות מלאה להיעדר, התמסרות הממקמת את שאבד או חסר בהקשרו הקוסמי הרחב, חושפת את יופיו המר." גיא פרל על הספר "לסלוח לזמן" מאת הווארד אלטמן, בתרגום טל ניצן

מיכל בלייר, לא ניצלתי במבול 2, אקוורל על נייר, 26X18 ס"מ, 2020

.

גופו של הלא־נאמר: על הספר "לסלוח לזמן" מאת הווארד אלטמן

גיא פרל

.

את הספר לסלוח לזמן נשאתי בתיקי ימים רבים אחרי שסיימתי לקוראו. בכל פעם שהתפנה לי זמן חזרתי אליו, קראתי שיר או שניים, והמשכתי בדרכי. חשתי שהקריאות הללו בספר, גם הקצרות ביותר, מנחמות ומגביהות אותי אל מעבר לשגרת יומי, ובייחוד – מעוררות בי רצון לכתוב שירה. במידה רבה, חשתי שאני מתחיל להשתמש בספרו של אלטמן, כלומר, יותר משקראתיו כדי להתקרב אל העולם הפרוש בו ואל עולמו של מחברו, קראתיו כפתח אל השירה, אל שירתי, או כדבריו של אלטמן – בתרגומה של טל ניצן – בשיר "צלילים", שאגיע אליו בסוף הרשימה: "אָדָם עָשׂוּי לִקְרֹא שִׁיר כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁיר".

נדמה לי שמאותה סיבה, במשך זמן רב לא ניסיתי לכתוב על הספר. חוויית הקריאה בו הפכה פרטית, ואם התנסחה, היא התנסחה כשיר שכתבתי בעצמי. הזמן חלף, ואני מקווה שבשלה השעה לכתיבתה של רשימה זו, שבה אנסה, בכל זאת, לומר משהו ברור יותר ואישי פחות על שירת אלטמן.

.

הקואן

במסורת הזן־בודהיסטית, קואן הוא סיפור, דיאלוג, שאלה או אמירה שעצם הניסיון להבינו או לענות עליו משחרר את המחשבה מהיצמדותה למהלכיה הישנים. אחד הקואנים המוכרים ביותר הוא "מהו קול מחיאת כף היד האחת" המיוחס להקואין אקקו. שירים רבים בספרו של אלטמן אפשר לקרוא כרצפים ארוכים של קואנים המתייחסים למציאות העולם בנוסחאות פשוטות והגיוניות לכאורה. כך למשל אחת השורות מן השיר "לילה ויום", העשוי מרצף ארוך של נוסחאות מתמטיות לכאורה מעין אלה: ״אִשָּׁה בְּחֶדֶר / הִיא סִירָה עַל אֲגַם. / כְּשֶׁלַּיְלָה יוֹרֵד / סִירָה וַאֲגַם הֵם אֶחָד, / אִשָּׁה וְיָרֵחַ, שְׁנַיִם. / כְּשֶׁמַּפְצִיעַ הַיּוֹם / סִירָה וַאֲגַם הֵם שְׁנַיִם, / אִשָּׁה וְיָרֵחַ, / אֶחָד". תחילה מצאתי עצמי מנסה להבין את נוסחאותיו של אלטמן, חשבתי שאוכל לפצח את הנוסחה, אך כמו תלמיד זן שמחשבתו האחוזה בחוקי המציאות קורסת אל מול שאלה שהציב בפניו מורהו, קרסו מחשבותיי אל מול הקואנים של אלטמן ונותרתי חשוף נוכח שלמות מבעם. לשמחתי, גם את השורות הבאות אינני מבין, אבל אני יודע שדמעות נקוו בעיניי אחרי שקראתי אותן כמה פעמים בניסיון להבינן: "הָאִישׁ הַקּוֹרֵא לְאוֹר הַמְּנוֹרָה הוּא אוֹר / לְאִישׁ אַחֵר הוֹלֵךְ בַּחשֶׁךְ, / שֶׁהוּא חשֶׁךְ לְאִישׁ אַחֵר / הַמְּכַבֶּה אֶת הָאוֹר. זוֹהִי הָרוּחַ" (מתוך "מַעֲבָר").

.

אלכימיה של היעדר

חלק מן השירים בקובץ מחזיקים מבנים מורכבים של אובדן, אבל ונחמה. אלטמן אינו מקונן ואינו נאבק, ההפך, האלגיות שלו מתמסרות התמסרות מלאה להיעדר, התמסרות הממקמת את שאבד או חסר בהקשרו הקוסמי הרחב, חושפת את יופיו המר, ובאופן אלכימי – מציעה נחמה. השיר "השחפים", לדוגמה, מורכב מהתבוננות ארוכה במתמעט, בנעדר, בנעלם, במתכלה, ב״לא! לא! לא!״ –

.

כָּאן, הֵיכָן שֶׁהַשְּׁחָפִים מְדַבְּרִים

עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאֵינֶנִּי,

הָעֲשָׂבִים הַגְּבוֹהִים שֶׁטֶּרֶם גָּבְהוּ,

הַגֵּאוּת שֶׁפָּרְשָׁה לִמְנוּחָתָהּ,

רֶמֶז לְקַרְקָעִית הָאוֹקְיָנוֹס הַמַּצִּיעַ

מַעֲבָר, אַצּוֹת שֶׁנִּקְרְעוּ

בְּשִׁנֵּי הַזְּמַן, שֶׁטָּבְעוּ

בְּלֹא יָם, חֲרִיצֵי הַחוֹל

הַמְּלוּחִים הַמְּעִידִים עַל סוֹף

הַיּוֹם, חָרְבוֹת סְלָעִים

הַמְקַבְּלוֹת אֶל קִרְבָּן

אֶת הַזָּר – יָדִית

עֲפִיפוֹן, מָעוֹף שֶׁל בִּירָה,

דִּמְדּוּמִים דּוֹעֲכִים מוּאָרִים

בְּכִתְמֵי הַדְּיוֹ הָאֲדֻמִּים

שֶׁל הַסְּתָו, שֶׁל הַשִּׁנּוּי,

שֶׁל הַשִּׁנּוּי. כָּאן,

מַה שֶּׁצּוֹנֵחַ בַּמֶּרְחָק

צוֹנֵחַ בִּפְנִים, הַלֵּב הַשּׁוֹקֵעַ

נוֹגֵהַּ עַל כָּל מַה שֶּׁצָּף

וְעוֹלֶה — הַטִּיּוּלִים שֶׁלֹּא טִיַּלְנוּ

וְהַטִּיּוּלִים שֶׁלֹּא טִיַּלְנוּ דַּי

רָחוֹק, הַלַּיְלָה הַנִּפְרָשׂ עַל הַכֹּל,

הִשְׁתַּתְּקוּת הַצִּפּוֹרִים, הַקּוֹלוֹת

הַנְּמוֹגִים, הַחֲשֵׁכָה

הַיּוֹרֶדֶת לְבַסּוֹף עַל הַמַּחֲשָׁבָה,

הַמַּחֲשָׁבָה. כָּאן, הָעוֹלָם

הַחוֹזֵר וְאוֹמֵר

לֹא! לֹא! לֹא! חוֹשֵׂף

אֶת כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת לְמַבָּט,

לְטִקְסֵי אֵינְסוֹפָם,

מְעַט חָלָל לָחוּג בּוֹ

זְמַן־מָה, חָלָל שֶׁמַּבָּעִים עַתִּיקִים

שֶׁל כּוֹכָבִים וּמֶטֶאוֹרִים יוּכְלוּ

לְהִתְנַגֵּשׁ בּוֹ וּלְהִתְרַבּוֹת,

וּלְהִתְרַבּוֹת. כָּאן, אָדָם

אֵינוֹ אָדָם אַף לֹא יֶלֶד,

רַק גּוּפוֹ שֶׁל הַלֹּא־נֶאֱמָר,

הַלֹּא־נֶאֱמָר.

.

הכול מתמעט ומתכלה אל מול מבטו של הדובר, המתעכב על פרטי פרטיה של ההתרחשות וחושף את יופייה ושלמותה. אתמקד בשורתו האחרונה של השיר, שהיא דוגמה אופיינית לפואטיקה של אלטמן. הוא מעמיק ומבסס בה את הכרת ההיעדר – ״ אָדָם אֵינוֹ אָדָם אַף לֹא יֶלֶד״ – אבל הוא אינו מסתפק בכך, וחותם את השיר באמירה אניגמטית שניתן לקוראה כקואן נוסף, המפנה את מבטנו אל מה שמתקיים מעבר לרצף ההיעדרויות והשלילות הנפרש לכל אורך השיר: אדם הוא ״רַק גּוּפוֹ שֶׁל הַלֹּא־נֶאֱמָר, הַלֹּא־נֶאֱמָר״. שורתו האחרונה של השיר מסמנת את גבולות השפה, גבולות השירה וכמובן את גבולו של השיר עצמו, המסתיים לכאורה, אך שולח שלוחה ארוכה ובלתי נראית אל הרחק מעבר לגבולו, וגבול הנאמר.

.

אביא דוגמה נוספת לאותו מהלך. בחלקו השני של השיר "קומפוזיציה" מתאר אלטמן את מי שיוכל לספר את סיפור חייו:

.

וְאִלּוּ יָכוֹל מִישֶׁהוּ אַחֵר לְסַפֵּר

אֶת סִפּוּר חַיַּי

הָיָה זֶה הַשִּׁיר

שֶׁלֹּא כָּתַבְתִּי מֵעוֹלָם

מִסֵּפֶר שִׁירִים

שֶׁלֹּא פָּתַחְתִּי מֵעוֹלָם

שֶׁהַדַּף חָסַר בּוֹ

כְּשֶׁנֶּאֶסְפוּ כָּל הֶעָלִים

עַל מִרְפֶּסֶת הַכְּנִיסָה, לְהַאֲזִין.

הָיָה זֶה הַנֶּעְצָר

לְהֵיטִיב אֶת תְּנוּחָתוֹ

עַל דֶּרֶךְ נְטוּשָׁה.

.

שוב, אלכימיית ההיעדר. מי שיכול לספר את סיפור חייו של הדובר מאופיין בהיעדרות משולשת – השיר שלא כתב, המצוי בדף החסר בספר שלא פתח – דווקא משום שהוא מצוי בעומק הבלתי־נאמר, הוא מתאים לתפקידו. גם "הָאִישׁ הַנֶּעְצָר לְהֵיטִיב אֶת תְּנוּחָתוֹ עַל דֶּרֶךְ נְטוּשָׁה" מתאים לאותו התפקיד, משום שדווקא בדרך הנטושה שספק אם היא מובילה לאנשהו, לרגע הוא יוצר מרווח שבו מתאפשר לסיפור להיות מסופר.

.

כדוגמה אחרונה לאותו מהלך ממש אביא את סיומו של השיר "הלילה הכחול", שאף הוא מתאר רצף ארוך של פרידות, ובסופו מופיעות השורות הבאות:

בּוֹא עֶרֶב בּוֹא

צֵל, שָׂא אוֹתָנוּ אֶל

כּוֹכָבֶיךָ, הָנַח לָרִיק

לִשְׁאֹב אוֹתָנוּ פְּנִימָה; תְּכַבֶּה

הָרַדְיוֹלוֹגִית אֶת הָאוֹר וְתֵלֵךְ.

.

הדובר מתמסר ההתמסרות מלאה לריק הקוסמי, והדבר טוען במשמעות חדשה ורחבת אופק רגע אישי וממשי לגמרי של בדידות והתמעטות שקשה לתאר עמוקות מהן: אדם חולה נותר לבדו בסיומו של הליך רפואי, כאשר הרופאה יוצאת מן החדר ומכבה את האור.

.

השירה ואלכימיית ההיעדר

.

צלילים

אָדָם עָשׂוּי לִקְרֹא שִׁיר

כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁיר.

לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה

כְּדֵי לִמְצֹא אַהֲבָה.

הוּא עָשׂוּי לְטַפֵּס עַל הַר

כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת עַל צֵל.

הוּא עָשׂוּי לִשְׁכֹּחַ אֶת הַשָּׁנִים

כְּדֵי לִזְכּוֹת מֵחָדָשׁ בְּיוֹם.

בְּכִנּוּס הַדְּבָרִים שֶׁעָשָׂה בְּחַיָּיו

אָדָם מְחַפֵּשׂ אֶת חֲלָקָיו.

הוּא מְהַלֵּךְ בַּגֶּשֶׁם

כְּדֵי לָגַעַת בְּרַעֲלַת הַיַּלְדוּת.

הוּא מְחַכֶּה שֶׁיִּשָּׁבְרוּ הַשָּׁמַיִם

כְּדֵי שֶׁפֶּצַע יִסָּגֵר.

הוּא מְחַיֵּךְ אֶל זָר

כְּדֵי שֶׁיַּחֲלֹף הַבִּלְתִּי־יָדוּעַ.

וּכְשֶׁשְּׁנָתוֹ נוֹדֶדֶת

לֹא הַחשֶׁךְ הוּא שֶׁלּוֹכֵד אוֹתוֹ.

אֵלֶּה הַשָּׁנִים בַּחַלּוֹן

הַמְשַׁלְּחוֹת אוֹר בְּעֵינָיו.

זֶה רִחוּף הַצְּלָלִים

הַמִּתְפּוֹגְגִים מִמִּתְאָרוֹ.

זֶה גּוּפָהּ הַחוֹלֵף שֶׁל הָאַהֲבָה

הַשָּׂם מִבְטַחוֹ בַּנֶּעְדָּר.

אָז אָדָם עָשׂוּי לִכְתֹּב שִׁיר

כְּדֵי לִקְרֹא שִׁיר. בְּאָזְנֶיהָ.

כְּשֶׁתְּסַיֵּם לְהַקְשִׁיב

שְׁתִיקָתָהּ תָּחֵל לְטַפְטֵף אֶת צְלִילֶיהָ.

כְּפִי שֶׁהַגֶּשֶׁם אֵינוֹ נֶחְפָּז

לְכַסּוֹת אֶת כָּל שֶׁהוּא קַרְקַע.

כְּפִי שֶׁאֹפֶק מִתְאוֹשֵׁשׁ וְהוֹלֵךְ

מֵחֲלֹף הָרַכֶּבֶת.

.

בליבו של השיר שורה ארוכה של טרנספורמציות. שתי הטרנספורמציות הראשונות פשוטות וברורות: הקריאה מובילה לכתיבה, ועשיית אהבה מובילה לאהבה. מכאן והלאה הן הופכות מופשטות ומורכבות יותר. בחלק מהן נוכחת אלכימיית ההיעדר ודומה שהדוגמה המובהקת ביותר היא "זֶה גּוּפָהּ הַחוֹלֵף שֶׁל הָאַהֲבָה הַשָּׂם מִבְטַחוֹ בַּנֶּעְדָּר". שתי מילים המבטאות שלילה או אֵינוּת יש במשפט הקצר הזה – חולף ונעדר – ובדיוק משום כך, לתפיסתי, הוא מתאר אהבה הנמשכת אל מחוץ לגבולות העולם והזמן. הבית הרביעי והאחרון ממשיך את ההרהור הארס־פואטי שבו נפתח השיר: ״אָז אָדָם עָשׂוּי לִכְתֹּב שִׁיר כְּדֵי לִקְרֹא שִׁיר. בְּאָזְנֶיהָ״. כעת מדגים הדובר את דבריו מן הבית הקודם, ושם מבטחו בנעלם – שתיקת אישה (אהובתו?) בתגובה לשירתו. אם כן, השירה אינה מובילה למחשבה ושיח כי אם מחוללת שתיקה בעולם, אך אין זו שתיקת ההיעדר המוחלט כי אם "גופו של הלא־נאמר" או "קול מחיאת היד האחת". שירה, ובוודאי שירתו של אלטמן, עשויה ליצור הפוגה, מרווח שבו ניתן להאזין לצליל הדק מן הדק המתהווה בהרף העין של המעבר ממצב מדובר ומוכר אחד למשנהו, "כְּפִי שֶׁהַגֶּשֶׁם אֵינוֹ נֶחְפָּז / לְכַסּוֹת אֶת כָּל שֶׁהוּא קַרְקַע. / כְּפִי שֶׁאֹפֶק מִתְאוֹשֵׁשׁ וְהוֹלֵךְ / מֵחֲלֹף הָרַכֶּבֶת".

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

הווארד אלטמן, "לסלוח לזמן", קשב לשירה, 2021. מאנגלית: טל ניצן; פתח דבר מאת רפי וייכרט.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: צילה זן־בר צור על ספר השירה של מרוה זוהר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | פרח שאינו פרח, ערפל שאינו ערפל

חמישה שירים מאת המשורר הסיני יליד המאה השמינית בָּאי ג'וּ־אִי, בתרגומה של עינת מרבך־בר

גלי לוצקי, גנדיר, שמן על פשתן, 160X200 ס"מ, 2020

.

חמישה שירים מאת בָּאי ג'וּ־אִי

מסינית: עינת מרבך־בר

.

פרידה בעשב באדמת המישור הקדומה

עֵשֶׂב בְּשֶׁפַע עַל אַדְמַת הַמִּישׁוֹר

בְּכָל שָׁנָה קָמֵל בְּכָל שָׁנָה פּוֹרֵחַ

שְׂרֵפוֹת הַפֶּרֶא לֹא אִכְּלוּהוּ כָּלִיל

בִּנְשֹׁב רוּחוֹת הָאָבִיב הוּא חוֹזֵר וְצוֹמֵחַ

נִיחוֹחַ מִמֶּרְחָק פּוֹלֵשׁ לַשְּׁבִיל הָעַתִּיק

יָרֹק צָלוּל מִשְׁתַּלֵּט עַל הָעִיר הַנְּטוּשָׁה

אֲנִי נִפְרָד מִמְּךָ שׁוּב, חָבֵר יָקָר,

הָעֵשֶׂב הֶעָשִׁיר מָלֵא בְּצַעַר הַפְּרֵדָה.

..

賦得古原草送別

離離原上草
一歲一枯榮
野火燒不盡
春風吹又生
遠芳侵古道
晴翠接荒城
又送王孫去
萋萋滿別情

..

אנפות לבנות

אַרְבָּעִים שְׁנוֹת חַיִּים וְלֹא דָּעַכְתִּי לַחֲלוּטִין,

אַךְ דְּאָגוֹת לְמַכְבִּיר גָּרְמוּ לִשְׂעָרִי לְהַלְבִּין.

זוּג אֲנָפוֹת לְצַד הַמַּיִם, חַסְרוֹת דְּאָגָה,

מַדּוּעַ גַּם לְרָאשֵׁיהֶן יֵשׁ צִיצִית צְחֹרָה?

..

白鷺

人生四十未全衰
我為愁多白髮垂
何故水邊雙白鷺
無愁頭上亦垂絲

..

מביט בדגים השוחים

הוֹלֵךְ בְּנַחַת סְבִיב הָאֲגַם, מַבִּיט בַּדָּגִים הַשּׂוֹחִים,

פּוֹגֵשׁ בְּכַמָּה יְלָדִים הַמְּשִׁיטִים סִירַת דַּיָּגִים.

כֻּלָּנוּ אוֹהֲבֵי דָּגִים, כָּל אֶחָד בְּצוּרָה שׁוֹנָה –

אֲנִי בָּאתִי לְהַאֲכִילָם, וְאַתֶּם לְהַעֲלוֹתָם בַּחַכָּה.

..

觀游魚
繞池閒步看魚遊
正值兒童弄釣舟
一種愛魚心各異
我來施食爾垂鈎

..

פרח שאינו פרח

פֶּרַח שֶׁאֵינוֹ פֶּרַח

עֲרָפֶל שֶׁאֵינוֹ עֲרָפֶל

בָּאָה בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

עָזְבָה כְּשֶׁהַבֹּקֶר הֵחֵל

בָּאָה כַּחֲלוֹם אָבִיב, לֹא אֵדַע לְכַמָּה זְמַן

עָזְבָה כְּמוֹ עָנָן הַבֹּקֶר, לֹא אֵדַע לְאָן.

..

花非花

花非花
霧非霧
夜半來
天明去
來如春夢幾多時
去似朝云無覓處

..

הליכה לילית בגשם דק

עַרְפִלִּיִּים עַרְפִלִּיִּים בָּאִים עַנְנֵי הַסְּתָו,

קֹר הַלַּיְלָה עוֹלֶה מְעַט־מְעַט עַכְשָׁו.

אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת הַלַּחוּת בִּבְגָדַי,

אַךְ אֵין קוֹל וְאֵין טִפּוֹת עַל פָּנַי.

..

微雨夜行

漠漠秋雲起
稍稍夜寒生
但覺衣裳濕
無點亦無聲

..

באי ג'ו־אי (白居易 ;Bai Ju-yi ;846–772), משורר מתקופת שושלת טאנג בסין (618–907), הנחשבת לתור הזהב של השירה הסינית. בגיל 28 עבר באי ג'ו־אי בהצלחה את הבחינות הקיסריות הקשות שהיו שער הכניסה לקריירה כפקיד ממשל, מסלול חיים נחשק ומוערך ביותר בסין הקיסרית. הוא שימש בתפקידי ממשל שונים, ובשלב מאוחר יותר בחייו היה לבודהיסט. באי ג'ו־אי היה משורר פורה, ושלט במוסכמות השיריות של תקופתו על כלליהן הנוקשים בנוגע למבנה וחריזה. בשירו "פרידה בעשב באדמת המישור הקדומה", שכתב בהיותו בן 16 בלבד, אוצר מילים המעיד על היכרות מצוינת עם הקלאסיקות של השירה הסינית. עם זאת, שירתו התאפיינה לרוב בכתיבה בשפה פשוטה ובהירה, ומספרים עליו שהיה קורא את שיריו למשרתיו, ואם אלו לא הבינו  מילים כלשהן – הוא היה משנה אותן. באי ג'ו־אי היה משורר אהוד מאוד עוד בימי חייו, בקרב העילית האינטלקטואלית והעם הפשוט כאחד.

..

עינת מרבך־בר, בעלת תואר שני בלימודי מזרח אסיה ובפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת תל אביב. עבודות המחקר שלה בתאריה אלו עסקו בתפיסת החלום, פרשנויותיו ותפקידיו בסין, ובמודלים של "עצמי" בפסיכולוגיה העכשווית ובבודהיזם המוקדם. בוגרת כיתת השירה של הליקון לשנת 2002. תרגמה מסינית את המחזה "שלג בקיץ" מאת גַאוֺ שׅׄינְג־גְְ'יֵאן עבור פרויקט "קריאה ראשונה" של תיאטרון הקאמרי. תרגומיה מסינית וכן שירים ופרוזה פרי עטה התפרסמו בכתבי-העת הו!, ננופואטיקה, עתון77, מוטיב והליקון. 

.

» במדור ובעברית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת המשוררת האמריקאית שרון אולדס, בתרגומה של שירה סתיו

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן