חלום בלהות: סיפורו של יהושע הפרוע

המבקרים חשבו שהיצירה לא חינוכית, הילדים הצביעו ברגליים: הכירו את הספר שיעשה לכם סיוטים בלילה

יש משהו אירוני ונפלא בספר המוכר לנו ביותר בשם "יהושע הפרוע" – המחבר היינריך הופמן, רופא מפרנקפורט שעסק בפסיכיאטריית ילדים, אחראי לאחד מספרי הילדים היותר אקסצנטריים, שלא לומר מוטרפים, שידעה הסוגה כולה. לכבוד יום ההולדת ה-30 של הספר צירף ד"ר הופמן את סיפור תולדות החיבור.

בשבוע שלפני חג המולד של 1841 תר הופמן את חנויות עירו פרנקפורט בחיפוש אחר מתנה לבנו בן השלוש. הוא רצה לקנות לו ספר תמונות יפה, שיעניק לו הנאה ויפתח את דמיונו. כל שפגש היו ספרים דידקטיים ומשעממים מלאי מוסר השכל הכוללים משפטים כמו "הילד הטוב חייב לדבר אמת". באמת? חייב? עדיף להראות לו מה יקרה אם לא, חשב הד"ר לעצמו.

הספר שהביא לבסוף הביתה הפתיע את אשתו. "והרי הדפים כולם ריקים!", קראה. "נכון מאוד", ענה הבעל, "אבל אנחנו נמלא אותם". הופמן, שעבודה עם ילדים כאמור לא הייתה זרה לו, נזכר בהתנסות עם ילדים הסובלים ממחלות נפש. אותם יכול היה לעניין רק עם סיפור יפה, ציור מושך, ולעולם לא עם הוראה יבשה ופסקנית. "הספר נכתב, צויר ונצבע – הונח מתחת לעץ חג-המולד, והשפעתו על הבן הקטן היתה בדיוק כפי שחזיתי מראש: הוא התאהב בחרוזים ובציורים."

האיור המקורי של פטר הפרוע, היינריך הופמן, מתוך הרפורודוקציה של כתב-היד המקורי Das Struwwelpeter, 1925

חבריו של הסופר היו נלהבים לא פחות, והפצירו בו להראות את הספר למוציא לאור. בבית ידידים הוצג הסופר בפני "המול הצעיר ד"ר לנינג", שקיבל על עצמו את הדפסת הספר. "לא זו בלבד שהספר נשלח לדפוס", כתב הופמן בחגיגות יום ההולדת ה-30 להדפסת ספרו שְׁטְרוּבֶלְפֶּטֶר (= פטר הפרוע), "אלא שאני עצמי פקחתי באופן אישי על הדפסת התמונות הצבעוניות. וכי יכולתי לנהוג אחרת?"

יהושע, יפתח או שוע?

התרגום העברי הראשון של יצירת המופת הלא-חינוכית של הופמן, מה שמכנה הסופר יהודה אטלס בשם "סיפורי נוּ-נוּ-נוּ", ראה אור בשנת ת"ש/ 1940 בהוצאת יואכים גולדשטיין בתל אביב. שנה לאחר מכן יצאה מהדורה נוספת, מוכרת ומצליחה בהרבה, בהוצאת ראובן מס בירושלים. על גילוי ההוצאה הראשונה, שאיננה שמורה בספרייה, אנו חבים תודה לארכיאולוג אוהב הספר, ד״ר דוד עמית שנפטר שלא בעיתו.

במבט לאחור אנחנו (לא) מוצאים בספרים ישנים פרטים שהיינו שמחים לגלות, כמו העוסקים במלאכת הוצאת הספר המסוים לאור. בדרך כלל נשמט שם העורך, לעיתים המאייר, אבל נדיר למצוא – כמו במקרה שלפנינו – ששם המתרגם נעדר מהספר בגרסת ראובן מס, בעוד שבגרסה של גולדשטיין נכתב רק תרגום: ל"ץ.

יהושע הפרוע, הוצאת ראובן מס, 1941

 

שמה של המתרגמת, כך גילה המוציא לאור איתמר לוי בתום כעשר שנים של "מרדף בלשי", הוא לילי צדק – מתרגמת אלמונית כמעט שאחראית, מלבד התרגום הראשון של יהושע פרוע – גם על עיצוב הגופן של עיתון "דבר", ואף אותיות קברה של רחל המשוררת.

בשנת 2002 הוציא לאור איתמר הוצאה מחודשת של התרגום, אז עדיין לא היה ידוע שם המתרגמת (השם נודע לו רק ב-2011), ולכן לא הופיע בשום מקום בספר המחודש.

ההוצאה המחודשת של יהושע הפרוע, הוצאת תלתלים, 2002

בספרייה הלאומית שמורה רק גרסת ראובן מס (גרסת גולדשטיין חסרה), כך שעליה נוכל להרחיב. כותרת המשנה של התרגום מכילה בתוכה הזמנה "מַעֲשִׂיּוּת בַּחֲרוּזִים וְשִׁרְטוּטִים לְצִבּוּעַ", ואכן הציורים כולם צבועים באופן בסיסי ביותר בצבעי תכלת או ורוד ומאפשרים לילד או לילדה לצבוע בעצמם ("ואיני יכול להיזכר אפילו בילד שאכן ראה בו ספר-לְצִבּוּעַ", מעיד יהודה אטלס).

צדק היא שהתחילה את מנהג גיור שמות הדמויות, מנהג ששוחזר בשאר תרגומי היצירה. בתרגומה היה פטר ליהושע, פרדריק האכזר לאליעזר, פאולינכן לרחל ועוד.

גם בתרגום ראשון זה, וגם בתרגום הבא של הספר, שנעשה בידי אורי סלע ("יפתח המלוכלך", הוצאת מודן, 1975), נעדר מהספר סיפור אחד, אכזרי במיוחד – הסיפור על הקץ שבא לאצבע (רמז: זה קשור במספריים). הסיפור היה כה חריף, כך שגם כשכבר תורגם, הוא נזכר רק כחלום.

איזה קץ בא לאצבע, מתוך שוע הפרוע, נוסח עברי: אוריאל אופק, הוצאת זמורה-ביתן, 1991

 

ובגרסה המוקדמת של הופמן

 

מספיק להציב זה מול זה את השיר הפותח של הספר בתרגום צדק ובתרגום סלע כדי לעמוד על הבדלי הגישה: היכן שסלע מרחיב, צדק דווקא מקצצת. אם בשיר הפתיחה של סלע "האזנים כבר שנתים לא ראו טיפה של מים", כך הדין בציפורניים של יפתח המלוכלך שגדלו, בחוסר צחצוח השיניים (שלא לדבר על השיער המפוזר והגרביים שלא הוחלפו כבר חודשים), אצל צדק יהושע מסתפק בלא ליטול ידיים ולשטוף ציפורניים. מה שייפתר בביקור קצר במספרה אצל צדק ("לך והסתפר, פרוע!"), מצריך טיפול מקיף יותר אצל סלע: "רוץ מהר, הסתפר, הסתרק והסתדר. שב מעט באמבט ותהיה אדם אחר!".

 

שלושה תרגומים לעברית נעשו עד היום לספרו של הופמן, המאוחר שבהם הוא "שׁוּעַ הַפָּרוּעַ". על תרגום זה ("נוסח עברי" כפי שנכתב על הכריכה) חתום החוקר וסופר הילדים אוריאל אופק (הוצאת זמורה-ביתן, 1991). אופק, שהכיר את שני התרגומים הקודמים, הסתמך בעיקר על התרגום של צדק – שאת זהותה לא ידע – ושמר לפחות בסיפורים הראשונים על קירבה לשמות שהעניקה צדק לדמויות הגרמניות במקורן. וכך "יהושע הפרוע" של צדק הוא "שוע הפרוע" אצל אופק, ו"אלעזר האכזר" שומר על שמו. בסיפור השלישי, על הילדה המשחקת בגפרורים, נקראת הילדה אצל צדק בשם רחל, והגר אצל אופק. סלע בחר להתרחק משמות תנ"כיים וקראה לה "דורית הגפרורית".

דורית הגפרורית מתוך יפתח המלוכלך, נוסח עברי: אורי סלע, הוצאת מודן, 1975

 

הגר מתוך שוע הפרוע, נוסח עברי: אוריאל אופק, הוצאת זמורה-ביתן, 1991

 

לאורך המאה העשרים, היו שבחרו לראות בספר הזה וב"מקס ומוריץ" של וילהלם בוש את מבשרי הנאציזם. תרגום ראשון אנגלי לספר של הופמן נעשה בידי לא אחר ממארק טווין. בשנת 1941 או 1942 מופיע בלונדון ספרון בשם "Struwwelhitler: A Nazi Story Book – היטלר הפרוע: סיפור נאצי". על הסיפור חתום ד"ר בהלות (Doctor Schrecklichkeit). מדובר בגרסה פרודית באנגלית שחיברו האחים רוברט ופיליפ ספנס (Spence) והגישו במתנה ל-Daily Sketch War Relief Fund, האחראית בין השאר על סיפוק מוצרי בידור ללוחמים האנגלים בנאצים.

ושוב מספיק להתרשם משיר הפתיחה כדי לחוש את נימת הספר. האיור הוא איור דמותו של אדולף היטלר פרוע שיער. במקום ציפורניים לא גזורות נוטפות טיפות דם מאצבעותיו. בסיפור השני, מחליף את תפקיד אלעזר האכזר (או יובל המנוול), אדולף האכזר.

עוד מככבים בספר קומראד ג'וזף המטביל את הנאצים בדיו סובייטית אדומה ומוסוליני הצייד. אפילו סיפורו הביזארי של סגנו של היטלר רודולף הס שנחת על דעת עצמו בממלכה הבריטית בזמן מלחמת העולם השנייה בניסיון נואש לכרות שלום בין שתי המעצמות הלוחמות מוזכר בספר, בסיפור החותם.

 

Struwwelhitler: A Nazi Story Book, Daily Sketch War Relief, 1941/ 1942

 

חשוב להגיד לסיום שלמרות הזיהוי (המאוחר כמובן) של הספר עם הנאצים, זכה כבר התרגום הראשון של ספרו של ד"ר הופמן להצלחה אדירה דווקא בשנים שהייתה גרמניה לאויבת העם היהודי, והביטוי יהושע פרוע הפך שגור בשפה העברית עד ימינו ממש.

"דף האחוריים" של חנוך לוין

חזרנו לסאטירות הראשונות של הסטודנט בן ה-21

חנוך לוין הצעיר, צילום: יעקב אגור. התמונה באדיבות המרכז לתיעוד אומנויות הבמה, אוניברסיטת תל-אביב

בשנת 1964 מתחיל סטודנט צעיר בשם חנוך לוין את לימודי התואר הראשון בפילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. הלימודים התובעניים תפסו מקום משני בחיי הצעיר בן ה-21. אותו עניינה הכתיבה, ובייחוד הכתיבה הסאטירית.

עיתון הסתדרות הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב "דורבן", נענה בחיוב לסטודנט הצעיר שביקש לכתוב בעיתון. "ראיתי את הטקסטים, זה ללא השוואה לשום דבר שפרסמנו עד אותו יום", נזכר אמנון צבן, אז סגן עורך העיתון.

במהלך שירותו הצבאי חיבר לוין בעיקר פזמונים משעשעים, באוניברסיטה התנסה בסוגות נוספות, ומעל הכול בחיבור קטעי סאטירה. על מחזאות עדיין אי אפשר לדבר. למדור החדש שקיבל בסיום הפגישה עם צבן קרא "דף האחוריים". לעיתים אייר אותו מיכאל דרוקס.

כבר בסאטירות הראשונות האלה חושף לוין, הצעיר שגדל במשפחה מעוטת אמצעים (שלא לומר מחוסרת) בשכונת נווה-שאנן בדרום תל-אביב, את פערי המעמדות בחברה הישראלית. בעיקר, אבל לא רק, ביחסה לערבים.

 

דמות קבועה ב"דף האחוריים" הייתה סבתא אליהו, שבגליון מה-29 בנובמבר 1965 הזמינה את הקוראים לרסיטל זימרה בביצועה.

 

באותו גיליון מסביר חנוך לוין מהי הסאטירה לשיטתו. וכך הוא כותב, במרירות משהו:

הסאטירה, וההומור בכלל, משתמשים באלמנט האבסורד ובכך הם חוטאים לאמת, ומה שגרוע מזה, לאדם. המציאות, לעולם אינה אבסורדית וחד-משמעית כפי שנדמה שעה שאנו תופשים רק אספקט אחד שלה או מסלפים את עובדותיה כדי לשרת מגמה נתונה בשרירות. בעיית הערבים בישראל היא באמת הרבה יותר סבוכה וקשה מכדי שאפשר יהיה להציע דרך לפתרונה בקריאות-תגר או בעצרות-עם. הסאטירה, לא רק שאינה יכולה להתיר את הבעיה, היא אף מעקמת אותה, לכן הינה חוקית כתופעה אמנותית ובזויה כמכשיר פוליטי-חברתי. על הסאטיריקן לגלות ספקנות עצמית ביחס ישר לכוח דמיונו. צריך, על כל פנים, להודות שבתחום החיים המעשיים זהה ההומור עם קלות הדעת.

 

מעת לעת העניק חנוך נושא למדור, למשל "אמנות הסיפור הקצר" (29.11.65), שבו אנו מוצאים פרודיה לספר בראשית:

 

בצד גרסה מחודשת ל"גלגול" של קפקא:

 

גם הסלידה של לוין מהמלחמה (כל מלחמה) ניכרת במדור. כבר ב"דף האחוריים" יציג המחזאי לעתיד את כישרונו כפזמונאי, והפזמון הסאטירי "חייל של שוקולד" יתגלגל לפתחו של שמוליק קראוס, שילחין את השיר (בשינוי כמה מילים) ויצרף אותו לאלבום החלונות הגבוהים. השיר ייפסל לשידור בגלל המסר האנטי-מלחמתי שלו, התרחשות כמעט קבועה כשמדובר בכתיבה האנטי-מלחמתית מאת לוין.

 

ביוני 1967 גויס לוין עם אלפי צעירים ישראליים למה שיוודע לימים כ"מלחמת ששת-הימים". הוא הוצב באל-עריש שבסיני ביחידת נ"מ, והגיע אל חצי האי בתום הקרבות. מראות ההרס והחורבן, צחנת גופות האויב וצהלות החיילים הישראלים הלועגים לחיילים המצרים השבויים (שאת גופות חבריהם לא הורשו לפנות משדה הקרב) – כל אלה הובילו אותו לעזוב בתום המלחמה את האוניברסיטה ולשקוד על מחזה ראשון שינפץ את בלון האופוריה שנופח בתקשורת, במסדרונות הממשלה והכנסת וברחוב הישראלי – "את ואני והמלחמה הבאה".

 

כתבות נוספות

לחנוך לוין אין אשליות בקשר ללונדון

הקריקטורה הראשונה של הנער דודו גבע

עכבר, חתול או ילד-לוליין: מי אתה מיקי-מהו?

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

מי (באמת) גילה את אמריקה?

את השם כריסטופר קולומבוס כולנו מכירים, אבל האם מי שבאמת גילה את אמריקה הוא בכלל אמריגו וספוצ'י בן פירנצה?

המפה העתיקה ביותר של יבשת אמריקה. המפה נוצרה על ידי סבסטיאן מונסטר ופורסמה בסביבות 1550. נמצאת באוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית

​האם ניתן לגלות משהו שאתה כבר יודע?

שילוב של מזל ונחישות אינסופית הובילו את הכתר הספרדי בשנת 1492 להיענות בתום שנים לא מעטות של חיזור לבקשתו של הספן ומשרטט המפות מגנואה, כריסטופר קולומבוס, ולאפשר לו לבחון סוף סוף את השערתו הגדולה: מציאת הדרך לארצות הודו (השם הכולל של בני התקופה למזרח הרחוק), לא באמצעות חציית יבשת אפריקה מדרום או דרך נתיבי הסחר הנשלטים על ידי העות'מאנים, אלא על ידי חציית "הים הבלתי עביר" – האוקיינוס האטלנטי.

השליטה של קולומבוס בידע הגיאוגרפי ובספרות המסע הנרחבת לאסיה שהיו בידי בני תקופתו הייתה ללא רבב. הוא בלע עשרות רבות של ספרי גיאוגרפיה, עליהם היה משרבט את הערותיו וחישוביו. ספרים אלו קיבעו בראשו את עובדת היות העולם כדור עגול המכוסה על ידי שלוש יבשות אדירות מימדים: אסיה, אפריקה ואירופה. מספרות המסעות של תקופתו שאב את הדימויים הפנטסטיים של תושבי אסיה כפראים עירומים החיים בשיתופיות מוחלטת. אולם, היה זה העירוב של הידע המדעי והספרותי שרכש יחד עם התיאולוגיה הנוצרית אשר סנוור אותו מלהכיר בתגלית הגדולה המונחת לפניו.

כשנחת על חופי איי הבאהמה כעבור 34 ימי הפלגה רצופים, החל דמיונו הקודח לעצב את מה שראו עיניו לפי התבניות המנטליות שסחב עימו מאירופה: הוא האמין שהאל בכבודו ובעצמו הוא שכיוון והדריך אותו במסע אל יבשת אסיה. האיטי נתגלתה לו כיפן, קובה הייתה לחלק מיבשת אסיה עצמה – והיבשת בקרבת מקום הפכה ללא אחרת מסין הקיסרית. אין פלא לכן, שאחת ההוראות הראשונות שנתן עם נחיתתו הייתה למהר ולשגר אגרת ברכה לחאן הגדול של סין.

היה זה רק כששבר הכתר הספרדי את המונופול שכרת עם קולומבוס והחל לחלק רישיונות לספנים נוספים לחצות את האטלנטי שהחל להיחשף גודל הגילוי. בין השנים 1502-1501, הפליג איטלקי נוסף, אמריגו וספוצ'י בן פירנצה, למסעו הראשון לדרום אמריקה. במהלך המסע, הבחין וספוצ'י שהיבשת הדרומית משתרעת למרחק עצום הסותר כל ידע מוקדם שהיה בנמצא על אסיה. מכאן הסיק וספוצ'י שמדובר ביבשת חדשה. במכתב ששלח לפטרונו שבאיטליה, לורנצו דה מדיצ'י, טבע את המונח 'עולם חדש'. המכתב עורר סערה אדירה ב'עולם הישן' והתפרסם במהלך המאה ה-16 ביותר מארבעים מהדורות שונות.

מן החישובים שסיפק וספוצ'י הרכיב מרטין ולדזֵמילר, קרטוגרף גרמני, מפה של 'העולם החדש' והעניק לשתי היבשות שהתגלו את שמן הנוכחי. בספר שהוציא בשנה לאחר מכן כתב בהתייחסו לשלוש היבשות המוכרות ש"החלקים הללו של העולם נחקרו חקירה מקיפה". עתה, הוסיף הקרטוגרף, "החלק הרביעי התגלה על ידי אמריגו וספוצ'י." הוא הסביר את השם החדש שהעניק לשתי היבשות כך, "הואיל והן אירופה והן אסיה קיבלו את שמן מאישה, אינני רואה כל סיבה להתנגד לכך שנקרא לחלק זה אמריגה, משמע הארץ של אמריגו, או אמריקה, על שם אמריגו, המגלה שלה, שהוא אדם מוכשר מאוד."

אם כך, מי באמת גילה את אמריקה?

לוחמות כחול-לבן בשירות המלך

הנשים העבריות נלחמו על זכותן להתנדב לצבא הבריטי. הכרזות מאותה תקופה נותנות מבט מיוחד על הפרק הזה בהיסטוריה הציונית, ולא פחות חשוב מכך – על פמיניזם ארץ ישראלי

כרזה לגיוס נשים. אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית

חדרי-אוכל: אם אוהבת את סדר ונקיון ומוכנה לכל תפקיד – ובחרת בשרות זה, הקובע את מצב רוחם של החיילים במחנות האימונים ובשירות.

זהו ציטוט מטופס משנות ה-40 (שסגנונו די מצחיק בראייה עכשווית), שדרכו מתבקשות נערות עבריות להתגייס לצבא הבריטי. לא מדובר רק בתפקידי "סדר ונקיון" – אלפי נשים השתלבו בתפקידים תומכי לחימה במסגרת הצבא: חלקן הוצבו בארץ, וחלקן בבסיסים שונים במזרח התיכון ואפילו באירופה, ועסקו ברפואה, בחימוש ובמגוון תחומים נוספים.

ללא ספק, שירות נשים עבריות בצבא הבריטי לא נתפס כדבר מובן מאליו. הבריטים עצמם לא ממש התלהבו מהרעיון, וגם בתוך היישוב היהודי לא חסרו מתנגדים.

כרזות ותמונות נדירות (שרבות מהן נמצאות במאגרי הספרייה הלאומית) נותנות זווית מיוחדת מאוד לפרק החשוב כל כך בהיסטוריה שלנו – ויש שיגידו גם בהיסטוריה של הפמיניזם בארץ ישראל.

 

 

באמצע שנת 1941 פנו ארגוני נשים ובהם נציגות ויצ"ו, מועצת הפועלות (היום נעמ"ת) ו"הדסה" אל הבריטים, בבקשה לפתוח את חיל העזר לנשים, ה-ATS, Auxiliary Territorial Service (תורגם לא.ט.ס), בפני מתנדבות יהודיות מארץ ישראל.

היישוב ראה עצמו חלק מן המאבק של בעלות הברית נגד הנאצים, והקריאה לנשים להתגייס ולשרת, כשם שרבים מן הגברים התגייסו, נשמעה החל מתחילת המלחמה – על אף התנגדותם של גורמים דתיים.

לפנייה זו הצטרפה הסוכנות היהודית. באוקטובר 1941 התקבלה התשובה כי ניתן לגייס 5,000 נשים, מהן 2,000 באופן מיידי.

 

 

בדצמבר 1941 התפרסמה הקריאה הרשמית לנשים להתגייס. בעיתונים ובלוחות המודעות פורסמו קריאות רבות לנשים לעשות את הצעד הזה, לעזוב הכול ולהתנדב לצבא. הסוכנות היהודית עצמה הפעילה חלק גדול ממרכזי הגיוס והייתה בראש הקוראים לנשים העבריות למלא את זכותן וחובתן ולצאת לחזית:

מאז פרוץ המלחמה תבעה האישה העבריה את זכותה לעמוד במערכה נגד הצר. תביעה זו נתמלאה. על האישה למלא עכשו את חובתה. מראשית מפעל תקומתנו בארץ עמדה האשה בחזית הבנין שכם אחד עם הגבר. בכל מאמץ. קרבן והישג היה חלקה כחלקו. כעת ניתן לה לתרום את תרומתה, במדי צבא, למאמץ הישוב במלחמה. זכות הכבוד של התנדבות לצבא היא עכשו גם נחלתה

 

 

בינואר 1942 התגייס מחזור ראשון של 60 נשים, שיועדו להיות קצינות ומש"קיות ואומנו במחנה סרפנד.

למתגייסות חובר המנון עברי. ביוני 1942 הכריזו המוסדות הלאומיים על חובת גיוס לכל הנשים בין הגילאים 20 ל-30, שאין להן ילדים. עקב ההתנגדות בחוגים דתיים לגיוס הבנות, לא הביא צו זה לגיוס מלא לשורות ה-ATS.

בסך הכול שירתו במהלך המלחמה ב-ATS כ-3,500 נשים מארץ ישראל, בנוסף ל-700 ששירתו ב-WAAF, עזר נשים לחיל האוויר. החיילות שירתו כנהגות ואחיות, ובתפקידי פקידוּת וחימוש.

בתקופת קרב אל-עלמיין השני הובילו הנהגות היהודיות מן ה-ATS חיילים וחימוש עד לעמדות הצבא הקדמיות.

כמובן שגם היישוב העברי הרוויח מזה הרבה. רבות מהמתנדבות לקחו חלק גם במחתרות העבריות, ולמעשה דרך התנדבותן התמקצעו במקצועות הצבא השונים וסיפקו תרומה אדירה למאבק היומיומי מול האויב הערבי, ובסופו של דבר גם למאבק במנדט הבריטי עצמו.

בראייה היסטורית גם אפשר לראות בצעד זה דחיפה אמיתית למעמד האישה ביישוב, שהוכיחה שהיא יכולה לתרום לא פחות מהגבר המקביל לה.

במחתרות, דרך אגב, נשים רבות לקחו חלק פעיל של ממש בלחימה, ולא הסתפקו במקצועות תומכי לחימה, מדיניות שהשתנה כידוע לקראת הקמת המדינה. עם הקמת צה"ל בימי מלחמת העצמאות השתלבו בשורותיו רבות מבוגרות ה-ATS בתפקידי פיקוד.

 

הכרזות הן מאוסף האחים שמיר, הספרייה הלאומית

 

 

כתבות נוספות

עקרות הבית שנאבקו למען יהודי ברית המועצות

חנה סנש כותבת לאמא

גבורתה של גיזי פליישמן