כוחו של ניגון

"אִם הֻפַּלְנוּ לֹא נִבְהַלְנוּ, עַל כָּל 'פַּטְרִיָה' וּ'סְטְרוּמָה', שׁוּב נָקוּמָה": השיר של יעקב אורלנד שנכתב לאחר אסון אניית המעפילים סטרומה, ביקש לחולל שינוי בליבותיהם של השומעים, להפיח תקווה מחודשת ולחזק את האמונה הפנימית

מימין: האנדרטה באשדוד-האניה הטבועה סטרומה. משמאל: יעקב אורלנד, ארכיון המשורר באוניברסיטת בר-אילן

הידיעות על המתרחש באירופה ועל מרד הגטאות, ובצדם המשך מדיניות הספר הלבן והאטימות שגילו הבריטים כלפי מצוקתם של ניצולי השואה, העמיקו את הסכסוך עם השלטון הבריטי ויצרו קרקע נוחה ליצירתה של תנועת התנגדות. פרשת הטבעתה של אניית המעפילים 'סטרומה' ב-23 בפברואר 1942 הסעירה את היישוב. הספינה הרעועה הפליגה ב-11 בדצמבר 1941 מחופי רומניה כשעל סיפונה כ-770 פליטים שנמלטו מהנאצים. לאחר ארבעה ימי הפלגה קשים הגיעה הספינה לאיסטנבול ועגנה שם כעשרה שבועות. ממשלת תורכיה התנתה את שהות האונייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך הבריטים סירבו להתיר את כניסתם לארץ.

הנוסעים הושארו בהֶסגר בתנאים קשים של קור, צפיפות, זוהמה ורעב. ניסיונותיהם של הסוכנות היהודית ושל הג'וינט לפעול למען הפליטים אצל שלטונות המנדט הבריטים כשלו. לבסוף הורו התורכים בליל 23 בפברואר לגרור את האונייה ללב הים השחור, כשהמנוע שלה מקולקל. שעות אחדות לאחר מכן נפגעה מטורפדו תת-ימי ששוגר מצוללת רוסית, אשר חשדה כי מדובר בספינת אויב. כל נוסעי האנייה טבעו, פרט לניצול אחד.

עיריית תל אביב מודיעה על שביתה כאבל על קורבנות "סטרומה". אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

התגובות ביישוב על אסון 'סטרומה' היו קשות מאוד. בזיכרון הלאומי נחרט רישומו של אסון 'פטריה', שהתרחש שנה ושלושה חודשים קודם לכן. בפקודת שלטונות המנדט עמדה אניית הגירוש 'פטריה' להוביל על סיפונה מגורשים למאוריציוס, כ-1,700 עולים שבאו לארץ בנובמבר 1940 בשלוש ספינות. משלא נענו הבריטים לבטל את הגירוש, הוחלט בצמרת ה'הגנה' לחבל באנייה כדי למנוע את הפלגתה. אלא שפגיעת הפיצוץ הייתה חמורה מדי וכמאתיים עולים טבעו בנמל חיפה שבו עגנה, והניצולים הועברו למחנה מעצר בעתלית. כ-1,600 מעפילים שהבריטים לא הספיקו להעלותם על סיפון ה'פטריה' לפני הפיצוץ גורשו לבסוף לאי מאוריציוס והוחזקו במעצר כחמש שנים עד שהוחזרו לארץ.

הדיווח ב"הצפה", 27 בנובמבר, 1940. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

הקישור בין שני האסונות 'פטריה' ו'סטרומה' מהדהד גם בשירו של אורלנד 'אם הופלנו לא נבהלנו' שסמוכים זה לזה בטור השלישי. בזיכרונות שהעלה על הכתב, בספר היו לילות, התייחס אורלנד לנסיבות כתיבתו של השיר. אלא שככל הנראה בטעות, אורלנד קשר את כתיבתו של השיר ל'אסון פטריה' שהתרחש שנה ושלושה חודשים קודם לכן, ולא להודעה על הטבעתה של 'סטרומה', עובדה שאיננה מתיישבת עם אזכורה של 'סטרומה' בשיר.

אורלנד מתאר, שלאחר ההודעה ברדיו על הטבעת האוניה התהלכו האנשים ברחובות תל אביב מוכי הלם. באותו לילה הוא ישב ב'כסית' עם נתן אלתרמן, אברהם חלפי ואלכסנדר פן, וכל אחד ישב בנפרד, מכונס בכאבו ובצערו. "ל'כסית' נכנס מנשקה בהרב כשרצועות האקורדיון מתוחות על כתפיו. גם הוא שמע את ההודעה ברדיו, והסתלק מבית הקפה בו עבד כמנגן, ובא אלינו להיות יחד. […] פתאום החל לפרוץ מהאקורדיון שלו זמר בלתי-מושלם עדיין, בלתי מהוקצע – הזמר החסידי שלו – זמר ללא מלים, עירום, נוגע בתעצומות הנפש. בלי שנדברנו בינינו, החל כל אחד מיושבי בית הקפה לחבר מילים לזמר המתפרץ. לבסוף הראינו את פרי עטינו למנשקה. הוא לא ידע לבחור, וניסה את כולם כאחד. עד שפסק אלתרמן: 'השיר שיהיה לנו אורך-רוח לשיר אותו עד סופו, יהיה זה שיישאר'. והיה זה השיר 'אם הופלנו'.

אִם הֻפַּלְנוּ
לֹא נִבְהַלְנוּ
עַל כָּל 'פַּטְרִיָה' וּ'סְטְרוּמָה'
שׁוּב נָקוּמָה.
אִם גֹּרַשְׁנוּ –
לֹא נוֹאַשְׁנוּ!
עוֹד נָשׁוּבָה בַּשֵּׁנִית!
כִּי זֹאת הָאָרֶץ, זֹאת, אַחֶרֶת אֵין,
וּבָהּ נִחְיֶה וְלֹא נִתַּם, אַחַי,
וּבָהּ נִפְקַח, לֹא נַעֲצֹם עֵינַיִם,
כִּי חַי, עוֹד חַי,
עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי.

אִם הֻקַּפְנוּ –
לֹא נִטְרַפְנוּ!
אֶת הַתַּיִל עוֹד נִגְזֹרָה,
נַעֲבֹרָה!
אִם הֻכֵּינוּ –
נַךְ אוֹיְבֵינוּ!
לֹא נִסֹּג אֲחוֹרַנִּית
כִּי זֹאת הָאָרֶץ, זֹאת, אַחֶרֶת אֵין….

'אם הופלנו' הוא טקסט שהותאם למנגינה. האווירה והלך הרוח האופטימי שעולים מהמנגינה שימשו מקור השראה למילים. לא בכדי נקט אורלנד את המושג 'זמר חסידי' לאפיונה של המנגינה. מושג זה מקפל בתוכו את ההתלהבות, את הדבקות ואת השכנוע פנימי שנלווים למנגינה; ויותר מכך את תפיסת העולם של הרוח החסידית, שאורלנד ספג מבית הוריו, כי למוזיקה מעמד ייחודי שמאפשר לה להשפיע על עולמות עליונים, כשם שיש ביכולתה להשפיע על נפש האדם.

ניגונו של מנשקה בהרב ביקש לחולל שינוי בליבותיהם של השומעים, להפיח תקווה מחודשת ולחזק את האמונה הפנימית. אורלנד העמיק את אקט ההתרסה העולה מהמנגינה באמצעות התעמתות ישירה עם הקושי ועם הייאוש. השיר מציג שתי קטגוריות מנוגדות: פירוט האסונות והמכות שספג היישוב ('הופלנו', 'פטריה' ו'סטרומה', 'גורשנו', 'הוקפנו', 'הוכינו'), לעומת דרכי התקוממות נגד המכות שנחתו – המרובות כפליים ('לא נבהלנו', 'נקומה', 'לא נואשנו', 'עוד נשובה בשנית', 'לא נטרפנו', 'את התיל עוד נגזורה', 'נעבורה', 'נך אויבנו', 'לא נסוג').

שתי הקטגוריות נבנות באמצעות פעלים: ארבעה פעלים בקטגוריה הראשונה – החרוזים בחרוז מבריח של צורת ריבוי (בניין הפעל), ושמונה בקטגוריה השנייה – מהם ארבעה בלשון חיובית וארבעה בלשון שלילה ('לא נבהלנו', 'לא נואשנו', 'לא נטרפנו', 'לא נסוג אחורנית'). התיאור – לא נסוג 'אחורנית' – חורז עם הטור החותם את הבית הראשון, עוד נשובה 'בשנית', ומשלים אותו מבחינה סמנטית.

השימוש הבולט בלשון שלילה מבליט את אקט המחאה והמרד. אמירת ה'לא' למציאות היא תנאי הכרחי כדי לחולל בה שינוי. בשיר בולט השימוש בקטגוריות מקראיות מלעיליות ('נקומה', 'נגזורה', 'נעבורה'). הן מבליטות שימושי לשון מקראיים, ומעניקות לטקסט מבחינה סגנונית מאפיינים של לשון המקרא. מאפיינים אלה, כפי שהראתה יעל רשף במחקרה על לשונו של הזמר העברי, נעלמו מהשירה הקנונית משום שנחשבו ארכאיים ומיושנים, אך השתמרו בזמר העברי, כפי שניתן לראות בשירו של אורלנד. מבחינה פרוזודית הן מאפשרות זרימה ריתמית של השיר, הכתוב במשקל טרוכאי. מבנה החריזה בשיר הוא צמוד, להוציא הטור הפותח את הפזמון – 'כִּי זֹאת הָאָרֶץ, זֹאת, אַחֶרֶת אֵין', שאיננו משתלב במבנה החורז. היעדר זה מעניק לו בולטות בהשוואה לטורי השיר האחרים, המשתלבת עם ניסוחו של הטור כמסקנתו האידאולוגית המרכזית של השיר כולו.

השיר 'אם הופלנו' נפוץ במהירות והיה לאחד השירים המושרים ביותר בשנות הארבעים. בחלק מהשירונים הוא הופיע תחת הכותרת 'הורה לא נבהלנו'. עדות לפופולריות שלו אפשר למצוא גם ארבע שנים לאחר שחובר: ב'מבצע הגידם' שיזמה ה'הגנה' בי"א באדר ב' תש"ו (14 במרס 1946), יום העלייה המסורתי לקבריהם של יוסף טרומפלדור וחללי תל חי תוכנן לעלות לביריה לשם הקמתה מחדש. הבריטים חיכו עד שרוב הציבור יתפזר, וכשנותרו כ-150 איש בלבד כבשו את המחנה. מאות בני נוער הגיעו מראש פינה ומצפת בליל שבת, לפי הוראות מפקדת ה'הגנה', כדי להקים מחדש את ביריה. השוטרים הבריטים החמושים החלו לעצור את בני הנוער ובמקום שרר מתח רב. לפתע קרא מישהו 'חבר'ה, הורה', וכולם החלו לשיר, תוך התאמת המילים לנסיבות: 'אם הופלנו לא נבהלנו / על כל ביריה וסטרומה שוב נקומה / אם גרשנו – / לא נואשנו! / עוד נשובה בשנית'.

עדות נוספת להתקבלותו של 'אם הופלנו' עולה מהמסיבה הגדולה שנערכה בשנת 1946 בקיבוץ עין חרוד, לסיום הכשרתם של מעפילים. לרגל המסיבה, חיברה הכוריאוגרפית רבקה שטורמן, חברת עין חרוד, ריקוד מעגל לצלילי השיר 'אם הופלנו' של אורלנד ובהרב. שטורמן ביקשה להדגיש באמצעות הרקיעות, הפניות החדות, כפיפות הגו הנמרצות והניתורים את הנכונות למאבק ואת הביטחון בניצחון, בהשראת מילותיו של השיר 'אם הופלנו' ולחנו. הריקוד המיוחד נפוץ בכל הארץ ונכלל בריקודי המעגל שהופיעו על הבמה בכינוס דליה הרביעי לריקודי עם, כחלק ממסכת ריקודים שתוכנם ציוני-לאומי.

מעגל בנות בבית ספר בריקוד. צילום: ביתמונה

בשנת 1946 נדפסו תווי השיר בהוצאת טריאולה, תל אביב, תחת הכותרת 'הורה לא נבהלנו'. בנוסח זה שונה החלק השני של שני בתי השיר. בבית הראשון שינו את שלושת הטורים האחרונים: 'אִם נִשְׁבַּרְנוּ! / עֹז הִגְבַּרְנוּ / עֹז הִגְבַּרְנוּ וְנַגְבִּיר' ובבית השני: 'אִם נִגְזַרְנוּ – / לֹא נִגְמַרְנוּ! / לֹא נִגְמַרְנוּ! לֹא נִגְמוֹר!'.

לקריאה נוספת

אופיר, אפרים., נרדפים ללא מוצא: סיפורה של 'סטרומה', א.ק.מ.או.ר, תל אביב 1999.
אורלנד, יעקב. היו לילות – שירי הזמר של יעקב אורלנד, תמוז, 1985, עמ' 158.
אשכנזי, רותי. סיפור מחולות העם בדליה, תמר, חיפה תשנ"ב, עמ' 47.
באואר, יהודה. דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית 1939-1945, ספרית הפועלים, 1963, עמ' 232-224, 268-260.
בן-יהודה, נתיבה, אוטוביוגרפיה בשיר ובזמר, כתר, 1990, עמ' 120.
גופר, חיים, שיבולים שבחרב: היאחזויות הפלמ"ח בגליל העליון בשנים 1946-1945, צ'ריקובר, תל אביב 2005, עמ' 88.
וולף-מונזון, תמר. בהיר וגבוה כזמר, יעקב אורלנד – פואטיקה, היסטוריה, תרבות, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון, 2016.
טהרלב, יורם ונאור, מרדכי. שירו הביטו וראו: הסיפורים שמאחורי השירים, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תל אביב 1992, עמ' 96-95.
מזור, יעקב. 'מן הניגון החסידי אל הזמר הישראלי', קתדרה, 115 (תשס"ה), עמ' 128-95.
פעיל, מאיר ויורמן פנחס, מבחן התנועה הציונית 1948-1931: מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים, צ'ריקובר, תל אביב תשס"ג, עמ' 116-114
קופרשטין, ליב. מגלת סטרומה, התאחדות עולי רומניה בישראל, תל אביב תש"ב.
רשף, יעל. הזמר העברי בראשיתו: פרק בתולדות העברית החדשה, מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ד, עמ' 121-111.

"כי האדם עץ השדה" – נתן זך על העץ, האדם ומה שביניהם

נתן זך כממשיך של מסורת פרשנית עתיקה וחדשה. ט"ו בשבט כחג הומניסטי יהודי.

בשנת 2004 פרסם נתן זך בעיתון מודעת אבל על עץ שקמה (או אשל) זקן וחולה שעיריית תל אביב כרתה בכיכר רבין מול חלון ביתו. העץ הקשיש היה קרוב במיוחד ללבו, ולדבריו הוא שימש לו השראה לשיר שכתב יותר מעשרים שנה לפני כן.

היו אלה ימי סתיו 1981, ובהם התפרסם האלבום "שירים באמצע הלילה" שבו שרה נורית גלרון משירים שכתב נתן זך במיוחד לאלבום הזה, ובשיתוף המלחינים. אחד האהובים שבהם היה עֵץ הַשָּׂדֶה (הלחין שלום חנוך). השיר פותח בציטוט מספר דברים "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה".

פרק כ' בספר דברים מציג את חוקת המלחמה המקראית. בחתימת הפרק, לאחר התיאור המפורט של המלחמה הטוטאליות והאכזרית בעמי כנען, מופיע ציווי לא צפוי:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ (פסוקים יט-כ).

התורה אוסרת על פגיעה בצומח שלא לצורך מובהק, וגם את השימוש המלחמתי המותר היא מסייגת לעצי סרק בלבד.

הצידוק לציווי זה נמצא באמצעו, במשפט שהוא שאלת תמיהה: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר? יש לחוס על העץ בזמן המלחמה, שהרי המלחמה היא נגד בני אדם ואילו העצים, שאינם יודעים להגן על עצמם, שייכים לכלל האנושות – לתוקף ולמגן גם יחד. שני פסוקים אלה קבעו את חובתו של האדם כלפי עולם הצומח, ובמשתמע – כלפי הבריאה כולה.

התמיהה כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה? הציתה את דמיונם של דרשנים ופרשנים בכל הדורות, אשר הוציאו אותה מהקשרה המקורי והפכו את כיוון המשל והנמשל. לא העץ הוא המנוגד לאדם כמו בפסוק, אלא האדם הוא המושווה לעץ. בתקופת ההשכלה הוסט הדגש העיקרי מהפרשנות ההלכתית הרבנית אל דרשות ופירושים הומניסטיים, ובמאה התשע עשרה החלו רעיונות אלה להידון פעמים רבות סביב ט"ו בשבט, עד שהפסוק ומדרשיו העתיקים והמודרניים הפכו לתו קבוע באופי שלבש ט"ו בשבט החל בסוף המאה התשע עשרה ובמשך המאה העשרים.

ט"ו בשבט המודרני והקשר בין האדם לטבע

פנים רבות לט"ו בשבט ולפנים ההומניסטיות שהותוו לו, והן מתבטאות בשימושים היצירתיים בפסוק כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.

שימוש ותיק ורווח של פסוקנו הוא בהמחשה לשבריריותם של חיי האדם, כמו פגיעותו של העץ לאסונות טבע או לפגיעה בידי אדם. הפסוק היה מקובל מאוד בהספדים, במיוחד על אנשים שמותם בא עליהם כחתף, כמו עץ שנגדע פתאום:

"המגיד", 11.5.1864
"המגיד", 11.5.1864
"הלבנון", 26.2.1868
"הלבנון", 26.2.1868

היו שדימו את התפתחותו הרוחנית של האדם לצמיחה המתמדת של העץ. למשל כאן, השפעות תנאי הטבע והסביבה המשתנים על צמיחת העץ מקבילות לתהפוכות החיים המכוונות את שלבי החיים השונים מנערות ועד זקנה:

"הצפירה", 8.2.1895

מכיוון אחר, היו שהציגו את דרכי טיפוח השתיל לדרכי חינוכם של הילדים. כאן, בעקבות מרטין לותר מחולל הרפורמציה (!), נקראים הורים ומחנכים להביט בטבע ובעבודה החקלאית בבואם לעצב את נפשות הילדים. כשם שאת השדה מעבדים היטב קודם לשתילה כדי להביאו למצב של קרקע כמו-בתולה ולסלק מראש עשבים רעים שיתחרו בשתיל, כך יש להקדים את החינוך לשלב שבו נפשות הילדים עדיין מוגנות ככל האפשר מפני תחרות עם השפעות שליליות:

"עברי אנכי", 13.2.1880

במאה העשרים אימצה אל ליבה גם הציונות את המשל על העץ ועל האדם. האידיאל היהודי של החמלה על הצומח והחי זכה למשמעות חדשה, פוליטית, ביחסי העם היהודי עם סביבתו. במסגרת המאבק הלאומי על הארץ התמודד היישוב היהודי עם עקירה והשחתה של נטיעות, ואילו לנוכח האנטישמיות והשואה באירופה הודגש במיוחד ההומניזם המושרש ביהדות.

אורי צבי גרינברג, בשירו "שיר הפנים הקדוש / אחינו כל בית ישראל" (1946), מנה את הצו הזה לשמירה על הבריאה עם תרומותיו החשובות ביותר של העם היהודי לתרבות היודו-נוצרי, לצד המונותאיזם:

[…] הִתְחַלְנוּ גּוֹיִים לְלַמֵּד בִּימֵי שְׁלוֹט אֱלִילִים:
הַכָּרַת-הַיֵּשׁוּת-בֶּאֱלֹהִים וְאֶת כְּמִירַת רַחֲמִים
גַּם עַל עֵץ הַשָּׂדֶה הַפּוֹרֵחַ, לְבַל יִכָּרֵת:
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה… אָמְרוּ יְהוּדִים;
וּמִן דַּת-הָרַחֲמִים-בְּדָמֵינוּ הֵן לֹא נִפָּרֵד […]

במאה העשרים, עם השיבה אל הארץ, אל הטבע ואל התנ"ך, נעשה הפסוק לביטוי שגור בעברית החדשה. עם התפתחות ט"ו בשבט כיום המוקדש לנטיעות, ולאחר מכן לשמירה על הטבע והסביבה, אומץ מטבע הלשון האהוב הזה כסיסמה לחמלה על העץ ועל האדם כאחד.

נתן זך הלך אפוא בשירו בעקבות מורשת ענפה ומושרשת, שבמאה העשרים הפכה לדומיננטית בישראל וביצירה העברית: השוואה דו-כיוונית בין האדם לבין העץ, ושותפות גורל ביניהם.

מצד אחד, העץ והאדם שותפים לטעם החיים והצמיחה: כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ / כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה.

מהצד השני שותף האדם גם לאכזריות ולסבל שהם מנת חלקו של העץ, עד המוות: כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע / נִשְׂרַף בְּאֵשׁ / צָמֵא לְמַיִם.

זך גם מוסיף שהקבורה באדמה היא סוף חייו של האדם כשם שהיא ראשית חייו של העץ:

קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר / וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה / כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

בערוב ימיו הוא קבע כי השיר הזה היה אחד משני היחידים שכתב בחייו על המוות, אך קבל על כי רבים החמיצו את תוכנו המורבידי ומצאו בו תכנים אחרים (ידיעות אחרונות 23.12.2012).

שירם של נתן זך ושלום חנוך הפך לאחד משירי האבל המושמעים בישראל במקרי אסון. את המעמד הייחודי הזה שלו אפשר להסביר בנסיבות שבהן הוא התפרסם והתקבל. כאמור, השיר התפרסם בשנת 1981. בקיץ הוא הושמע לראשונה ברדיו, ובסתיו הוא זכה לתנופה עם פרסום האלבום "שירים באמצע הלילה" של גלרון. היו אלה ימים גורליים להסכם השלום הישראלי-מצרי. בשישה באוקטובר נרצח בקהיר נשיא מצרים אנואר סאדאת, ושבוע וחצי לאחר מכן (16.10.1981) מת פתאום גם משה דיין, שר החוץ שהוביל את ההסכם מצד ישראל. היתה זו תקופת החגים, שבה צוין יום השנה השמיני למלחמת יום כיפור. כל אלה יצרו תחושות דכדוך וחשש מפני הבאות, וההשמעות הרבות של השיר ברדיו לאחר מותם של סאדאת ודיין הביאו לזיהויו עם אותן תחושות.

נתן זך עצמו הושפע מן הנסיבות. כך הוא אמר 15 שנה לאחר מכן: "אני שונא לשמוע את השיר הזה, הוא מסמל תמיד אסון. יום אחד הלכתי ברחוב ושמעתי אותו מתנגן מהחלונות. כשהגעתי הביתה ופתחתי רדיו, שמעתי שרצחו את סאדאת. אחר כך, כשדיין מת" (ידיעות אחרונות 9.2.1996). ולאחר 15 שנים נוספות: "כל פעם שהייתי הולך ברחוב ושומע אותו מחלונות הבתים, הייתי רץ הביתה לראות מי מת" (הארץ 6.5.2011).

בהמשך דבריו בשנת 1996 הוא אף הצהיר: "הלווייתי שלי תהיה חילונית, בארון. שישירו איזה שנסון צרפתי ואחד משירי, אבל בשום אופן לא "עץ השדה".

בכך לא הסתכמה מורשתו הציבורית של עֵץ הַשָּׂדֶה. השיר התקבל באהבה והוסיף להישמע ברדיו פעמים רבות גם בחודשים הבאים, בימי פינוי הישובים הישראליים מסיני באביב 1982 ומיד לאחר מכן עם פרוץ מבצע שלום הגליל – הוא מלחמת לבנון הראשונה – על קורבנותיה הרבים. בכך הוטבע בו החותם הסופי של השכול הלאומי והזעם הציבורי. המחשה לכך ניתן למצוא בכך שבראיון עיתונאי ממרחק של שלושים שנה, כבר טעה נתן זך להיזכר שהוא כתב את השיר כשיר מחאה פוליטי בימי מלחמת לבנון (הארץ 6.5.2011).

שירו של נתן זך בשנות השמונים של המאה העשרים ינק ממורשת ותיקה וענפה של דימויים בספרות היהודית לדורותיה. השכיח שבהם היה כבר בעולם המסורתי צער ואבל, והספד על מי שהלכו לעולמם. בעברית מודרנית מינימליסטית, של מי שפילס דרך חדשה בשירה העברית, זיקק זך את הזיקה ההדדית שבין האדם והעץ ואת השבריריות של החיים. בכך, ובכוח הנסיבות ההיסטוריות של הזמן שבו הוא התפרסם, הוא קבע את מקומו של הפסוק המקראי בקנון של הפזמון הישראלי המודרני.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ
כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרַף בְּאֵשׁ
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי
טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה
קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר
וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאַר צָמֵא
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי
טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה
קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר
וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.
עֵץ הַשָּׂדֶה.

"לא בגדתי, התאבדתי": הפתקים הסודיים של אורי אילן

סיפורו של החייל שנפל בשבי, ובחר לסיים את חייו מחשש שיגלה סודות לאויב

בעשרה פתקים ניקב סמל אורי אילן על דפי ספר את הסיפור שהתחיל עם נפילתו בשבי הסורי והסתיים עם מותו. את הפתקים החביא אילן בנעליו. הם נמצאו עם חזרת גופתו מהשבי, יום לאחר שסיים את חייו בתלייה מחשש – כך הסבירו הפתקים – שלא יעמוד בלחץ העינויים שיעביר אותו האויב ויגלה סודות שעלולים לפגוע בביטחון המדינה.

 

אחד מעשרת הפתקים שהותיר אחריו אורי אילן, ובו כתוב: "נקמה בנציגם בועדת השביתת נשק אורי". הכתוב חרוץ על חציו התחתון של העמוד שאחרי השער הפנימי של "נקמת האבות".

 

ליל השמיני בחודש דצמבר שנת 1954. אורי אילן וארבעת חבריו לחוליה יוצאים ברגל מקיבוץ דן במטרה להחליף סוללה במתקן ההאזנה בצפון הרמה הסורית במסגרת "מבצע צרצר". המשימה החשאית אליה יצאו הסתבכה והחמישה מתגלים בידי הצבא הסורי לא רחוק מקיבוץ כפר סאלד. החמישה מועברים תחילה למעצר בקונייטרה, ומשם אל בית הכלא הידוע לשמצה אל-מאזה שבדמשק. הם מופרדים האחד מן השני וכל אחד מושם בתא נפרד.

53 ימים שרד אורי אילן את העינויים הקשים שבשבי. מבודד בתאו שבצינוק, האמין ששאר חבריו לחוליה הוצאו להורג ותורו קרב. הוא לא היה מודע למאמצים לשחרור חברי החולייה. ב-13 בינואר 1955, נמצא תלוי בכלא בדמשק. הסורים נבהלו מהתאבדותו של החייל והזעיקו את נציג האו"ם. לאחר שהנציג אישר את הגרסה השקרית – שעל גופתו של אילן לא נמצאו סימני אלימות, העבירו אותה לישראל עוד באותו היום. הרמטכ"ל משה דיין נכח בעת החזרת הגופה לישראל, והיה בין הראשונים לקרוא במסרים שהחביא החייל המנוח על גופו. הפתק הראשון שהתגלה הכיל את המילים המנוקבות: "חפשו בבגדים צואתי אורי".

"חפשו בבגדים צואתי אורי". מנוקב, דפוס, ארבע שורות, על "נקמת האבות" עמ' ע"ב.

 

אורי אילן, שלא היו ברשותו כלי כתיבה, ניקב באמצעות קיסם עץ מאולתר את מילותיו האחרונות לדפי הספר "נקמת האבות" של הסופר יצחק שמי. שבעה מעשרת הפתקים קראו לנקם בשוביו. הזכור שבפתקים צוטט בחלקו בידי הרמטכ"ל משה דיין. "לא בגדתי, התאבדתי", ניקב אילן בפתק הידוע. בהלוויתו ציטט דיין את שתי המילים הראשונות בפתק, "לא בגדתי" – מילים שנחקקו בזיכרון הישראלי והפכו סמל להקרבה אישית.

ארונו של אורי אילן נישא אל חלקת הקבר. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

 

וכך ספד הרמטכ"ל לסמל אילן: "אורי אילן נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי, אורי אילן."

הפתק שנודע לציבור: "לא בגדתי / התאבדתי". מנוקב, שתי שורות, על "נקמת האבות" עמ' ק"ג.

 

אמו של אורי, פייגה, סירבה לקבל את הפתקים. "הוא כתב אותם לצה"ל, הוא לא כתב אותם עבורי", הייתה תשובתה הזכורה לרמטכ"ל. כיום שמור ארכיון אורי אילן באוניברסיטת בר-אילן. הפתקים שנמצאו על גופתו שמורים בארכיון צה"ל ומשרד הביטחון.

 

 

הפתקים המוצגים בכתבה הם באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.

פרידה מעזרא גורודצקי ז"ל, ידיד יקר של הספרייה

"אם אלוהים העניק לי את היכולת לבנות אוסף במעט כסף, מי אני שאמכור אותו?". פרידה מעזרא גורודצקי, שליווה את הספרייה הלאומית במשך יותר משישה עשורים.

עזרא פ. גורודצקי, שנפטר ב-10 בינואר 2021, היה ידיד יקר של הספרייה הלאומית במשך שישה עשורים. בשנת 2017 זכיתי לראיין את עזרא וללמוד על חייו ועל עבודתו, כפי שסיפר במילותיו שלו. הכתבה הבאה מבוססת על אותו ריאיון.

יהי זכרו ברוך.

קשה לעמוד בקסמו של עזרא גורודצקי, כוכבם הצנוע של לא מעט קטעי וידאו ומאמרי עיתונות. גם בשנות התשעים לחייו נותר עדיין שופע חוש הומור.

"יש לי מחלה נדירה מאוד" – הכריז בדרמטיות ואז עצר – "אספנות. חשבתי שאם אתן את האוסף שלי לספרייה אחלים ולא אצטרך לאסוף יותר. אבל ביום למחרת, תופתעו לגלות, קניתי ספר. כנראה שמדובר במחלה חשוכת מרפא".

עזרא במהלך אחד מביקוריו התכופים בספרייה הלאומית (צילום: אביעד סטולמן)

עזרא התחיל לאסוף ספרים בפילדלפיה בגיל 10, בתחילה היו אלו ספרים מיניאטוריים, ואז התרחב האוסף גם לספרי אל"ף-בי"ת וראשית קריאה, עלוני זיכרון מבתי כנסת ותפילות יוצאות דופן, למשל כאלו שחוברו למען נפוליאון ומונטיפיורי. בהמשך הוא צבר אוספים מכובדים של קופסאות תה, חפצים נוספים הקשורים לתה וגם כפתורים. את "אוסף הכפתורים של גורודצקי" הוא תרם למכללת שנקר לעיצוב.

עזרא סיפר שנעשה ציוני אפילו לפני שהתחיל לאסוף, כאשר בגיל שנתיים התאהב בספר תמונות מארץ ישראל. התערוכות הראשונות שהורכבו מאוספיו – הגדות של פסח וספרים מיניאטוריים – התקיימו בספרייה החופשית של פילדלפיה בשנת 1957.

בשנת 1960 הגיע לביקור ראשון בישראל וגם נשאר בה, השתקע בירושלים והחליט לוותר על אזרחותו האמריקנית. באותה שנה הושלמה בניית משכנה הנוכחי של הספרייה הלאומית בגבעת רם, ועזרא הפך לחבר קרוב של הספרייה במשך כל השנים מאז.

1
בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (כיום הספרייה הלאומית) בסביבות שנת 1960. מתוך אוספי הספרייה הלאומית.

עד למגפת הקורונה שכפתה את סגירת הספרייה לקהל, עזרא נהג להגיע לספרייה הלאומית לפחות מדי שבועיים, "רק כדי להביט בחלונות ארדון". במשך עשורים הוא הכיר את כל מנהלי הספרייה ופעמים רבות טען שצריך להקים ספרייה לאומית רשמית, במיוחד בתקופה בה הספרייה הלאומית של ישראל הייתה ידועה כבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, וחסרה את החזון והתפקיד שיש לה כיום.

"תמיד אמרתי דברים; לפעמים הם התגשמו ולפעמים לא. זה במקרה התגשם. לכל אומה יש אוסף לאומי וספרייה לאומית. אנחנו איבדנו ספרים רבים בגלל שלא היה מאגר לאומי כזה. דברים נמכרו לחנויות ספרים, חוקרים ואספנים לקחו ספרים לעצמם".

עזרא היה ידוע במיוחד בזכות שיטה שהוא פיתח לכדי שלמות: קניית ספרים עתיקים וחשיפת קטעי כתבי יד שהיו טמונים בכריכתם. באירופה של המאות ה-18-16, נייר וקלף מספרים קיימים (ובכלל זאת אין ספור ספרים יהודיים שהוחרמו על ידי שלטונות הכנסייה) שימשו לעיתים קרובות לכריכתם של ספרים חדשים, ויצרו בכך מטמון, או יש שיגידו גניזה, של טקסטים יהודיים-עבריים.

בעזרת שיטות אלו, גילה ושיחזר עזרא יותר מ-200 קטעים שלא היו יוצאים לאור לעולם בלעדיו, חלקם נדירים ביותר ובעלי ערך רב.

על כריכת הקטלוג "אוצרות שפונים: מאוסף עזרא פ. גורודצקי בבית הספרים" מופיעה תמונתו של עזרא בוחן כריכת ספר.

בשנות השמונים המאוחרות החליט עזרא שהאוסף שלו, שהכיל קטעי כתבי יד, פרסומים יהודיים יוצאי דופן ופריטי אפמרה, זקוק לבית קבוע בו יוכל להיות נגיש לקהל הרחב. גם אז, אף אחד לא ידע עדיין אילו אוצרות הכיל האוסף.

"כשהחלטתי למסור את האוסף שלי לספרייה הלאומית, הגעתי למקום ודיברתי עם המנהל. הוא אמר: אולי אתה רוצה לשמור את האוסף שלך? אז הלכתי לרפי וייזר ולרבקה פלסר במחלקת הארכיונים וכתבי היד. הם אמרו לי: 'תביא 30 פריטים, ונבחר מתוכם את מה שנרצה לקחת'. בשבוע לאחר מכן הבאתי 50 פריטים, והם לקחו את כולם. כך זה נמשך שבוע אחר שבוע. מתוך יותר מ-900 פריטים שהבאתי לספרייה הם דחו רק שניים. מלבד זאת, הם אמרו לי מראש: 'תדע לך, שלא תהיה תערוכה של הפריטים ולא יפורסם קטלוג'".

בסופו של הדבר, האוסף של עזרא היה במוקד שלוש תערוכות בספרייה הלאומית ובשנת 1989 פורסם גם קטלוג: "אוצרות שפונים: מאוסף עזרא פ. גורודצקי בבית הספרים". במהלך כנס בינלאומי לאוצרי אוספי יהדות שנערכה בספרייה הלאומית בשנת 2012, התקיימה ארוחת ערב לכבודו של עזרא ותרומותיו לספרייה.

עזרא בכנס האוצרים הבינלאומי (צילום: חנן כהן)

במרוצת השנים תרם עזרא אוצרות נוספים, בהם אוסף של 1,300 תמונות משפחתיות ומכונת דפוס מקורית מאנגליה של 1860 לערך. המכונה הזו מוצגת באופן קבוע בלובי בניין הספרייה. עוד לפני כן, בשנת 1966, הוא הפקיד את ארכיונה האישי של חברתו הקרובה, רבקה אפשינר, בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, שגם הוא כיום חלק מהספרייה הלאומית של ישראל. אחד מהפריטים החשובים ביותר של עזרא היה הדגל המאולתר שתפרה אפשינר ותלתה בחלון דירתה ב-14 במאי 1948, הדגל שהעניק לה את הכינוי "בטסי רוס הישראלית". הדגל נתרם לפני מספר שנים לאוניברסיטת בן גוריון בנגב.

עזרא בהר הצופים (צילום: חנן כהן)

חלק מהפריטים שאסף ותרם לספרייה שווים סכומים נאים של כסף, אבל הוא מעולם לא דרש ולו שקל עבורם. כשנדיבותו כלפי הספרייה זכתה להרמת גבה הוא השיב:

"אם אלוהים העניק לי את היכולת לבנות אוסף במעט כסף, מי אני שאמכור אותו? יש בזה מין חוצפה, לא לתרום משהו שלספרייה אין. אני לא גיבור, אני גורודצקי. חינכו אותי לעשות את הדבר הנכון… אני חושב שזה כבוד שהספרייה הייתה פתוחה מחשבתית מספיק בשביל לקחת אוסף של אדם לא מוכר ולהרחיב אותו".