כך התגלה מחדש סיפור אבוד של הסופרת הראשונה בעברית

סיפורה העלום של שרה פייגה פונר נמצא בזכות העתקה לכתב עברי מזרחי מיאנינה שביוון

שרה פייגה פוֹנֶר לבית מיינקין (זאגר, 1854–פיטסבורג, 1937) הייתה ככל הידוע האישה הראשונה שפרסמה סיפורת עברית מקורית. בין השנים 1881 ו-1903 פרסמה רומן, שני סיפורים היסטוריים-לאומיים וקובץ זיכרונות על עיר ילדותה דווינסק בלטביה. לצד כתביה העבריים, פונר פרסמה גם נובלה ביידיש בשם "דער פרויען בונט" (מרד הנשים) אותה הדפיסה בעצמה, ללא תאריך, אך בציון כתובתו של המדפיס בלונדון. על שערו של "דער פרויען בונט" מתנוססת רשימת פרסומיה העבריים של הסופרת, הכוללת בנוסף לארבעת ספריה הידועים, סיפור נוסף בשם "תלדות השל"ה הקדוש". סיפור זה, שלפי כותרתו עסק ברב ישעיהו הלוי הורוביץ המכונה "השל"ה" על שם חיבורו "שני לוחות הברית", לא היה בנמצא. ההנחה המחקרית הייתה שהסופרת הדפיסה אותו בעצמה, בדומה לנובלה ביידיש.

 

זאת – עד שבנובמבר 2021 הגיע למחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית בירושלים כתב יד שמקורו ביאנינה שביוון, בכתב עברי מזרחי. בכתב היד נמצאו שלוש העתקות: האחת נושאת בכותרת "על דבר מנין השנים" וכוללת ויכוח בין יוסף הלוי מלונדון ומנשה גראסבערג מטרסטינה (במחוז ביאליסטוק בפולין); השנייה כוללת סיפור על חרם דרבנו גרשֺם ללא שם המחבר, והשלישית נושאת בכותרת "השל"ה הקדוש" ומיוחסת ל"שרה פייגה פאנער".

ד"ר יעקב פוקס ממחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית שקיבל לידיו את כתב היד מיאנינה, חיפש מידע על שרה פייגה פונר ויצר עמי קשר כמי שכתבה עליה עבודת דוקטורט. התגלית שימחה אותי מאוד, אך לא יכולתי לקרוא את הסיפור כיוון שאינני בקיאה בכתב עברי מזרחי. קיוויתי למצוא את המקור ממנו נעשתה ההעתקה. בכתב היד צוין ששלוש ההעתקות נעשו מתוך "היהודי". חיפוש בקטלוג כתבי העת של הספרייה הלאומית העלה את הסברה שהכוונה לעיתון "היהודי: מכתב-עתי עוסק בכל עניני היהודים והיהדות בכל הארצות", שיצא לאור בלונדון בין השנים 1897–1913 בעריכתו של יצחק סובלסקי. מיקומו הגאוגרפי של העיתון ותקופתו התאימו לפרטיה הביוגרפיים של פונר, שבמהלך העשור הראשון של המאה העשרים היגרה מלודז' ללונדון, התגוררה בה תקופה מסוימת וב-1909 היגרה לארצות-הברית עם בנה נוח.

 

כתב העת "היהודי" נמצא בספריה הלאומית, אך אינו נכלל עדיין בפרויקט עיתונות יהודית היסטורית. לפיכך לא ניתן היה לאתר בו את הצירוף "השל"ה הקדוש" או "שרה פייגה פאנער" באמצעות חיפוש פשוט. היה עלי לערוך חיפוש ידני בעיתון, עמוד אחר עמוד. התחלתי את החיפוש בשנת 1905, השנה שלהערכתי בה או לאחריה הגיעה פונר ללונדון, בעקבות הפרעות שהתחוללו בלודז' לאחר מהפכת הנפל הפולנית נגד השלטון הרוסי. תחילה מצאתי את הוויכוח על מניין השנים בין יוסף הלוי ומנשה גראסבערג שהחל בסוף 1906 ונמשך לתוך 1907. אחריו נמצא  הסיפור "חרם דרבנו גרשם", שהתגלה כתרגום מגרמנית של סיפורו של מרקוס להמן, שנעשה בידי אהרון ליב ביסקא. לבסוף, איתרתי את הסיפור "השל"ה הקדוש" שהופיע בחמישה המשכים במהלך 1907.

מתוך החלק הראשון של "השל"ה הקדוש"

 

תוכנו של "השל"ה הקדוש" משתלב היטב בתהליכי השינויים הניכרים בכתיבתה של שרה פייגה פונר – מרומן משכילי המטיף להתערות בחברה האירופית ותרבותה לסיפורים היסטוריים-לאומיים ברוח התחייה ועד לזיכרונות ילדות על חיי היומיום בקהילה היהודית המסורתית במזרח אירופה. בחירתה של הסופרת להתמקד ברב ומקובל אשכנזי, שעלה לארץ ישראל ונקבר בה, מאששת את חזרתה של הסופרת לאדיקות הדתית שאפיינה את משפחתה בילדותה, ואת התקרבותה לציונות הדתית ברוח תנועת "המזרחי".

החיפוש אחר סיפורה של פונר הסתיים בסגירת מעגל נעימה כאשר מצאתי שתי מודעות שהופיעו ב"היהודי" בראשית 1908, ובהן הודיעה שרה פייגה פונר שהדפיסה את חלקו הראשון של סיפור ביידיש בשם "דער פרויען בונט", אותו היא מציעה למכירה מכתובתה בלונדון. ב-1909 היגרה פונר כאמור לארצות-הברית, ולא נמצאו מודעות נוספות בעיתון על החוברות הבאות של הסיפור.

 

תודתי נתונה לד"ר יעקב פוקס ולכל מי שהשתתפו במציאת כתב היד מיאנינה ושליחתו לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שליד הספרייה הלאומית. הודות לעבודתם הנאמנה התווסף סיפור חדש לקורפוס כתביה העבריים של הסופרת העברית הראשונה. החיפוש אחר כתבים עלומים אחרים של שרה פייגה פונר עדיין נמשך. בראשם עומד חלקו השני של הרומן "אהבת ישרים" שלא הודפס מחוסר אמצעים, ולאחריו סיפור היסטורי על ר' יצחק אברבנאל וכן סיפורים נוספים ביידיש.

 

למידע על שרה פייגה פונר ראו לקסיקון הספרות העברית החדשה

 

 

שולי רנד: "נחשבתי לזייפן של המשפחה. בכלל רציתי לברוח מסעודת השבת"

שולי רנד מצא את המוזיקה בשלב די מאוחר של חייו. למרות שהיא תמיד הייתה מסביב לשולחן השבת בבית, למרות שהייתה תמיד חלק ממנו. אחרי שהפך לזמר אהוב ומוערך בזכות שיריו האישיים, עכשיו הוא חוזר לניגונים מבית אבא במופע מיוחד שיפתח את הלילה הלבן של פסטיבל "בסוד קולות רבים". ראיון מיוחד עבור הספרייה הלאומית

1

שולי רנד בהופעה. צילום: אסי אפרתי

מאת לירון הלברייך ועמית נאור

למרות שאת הקריירה שלו התחיל כשחקן, ואף זכה בפרסים רבים על עבודותיו, הפריחה המאוחרת בקריירה של שולי רנד קרתה דווקא כשמצא את קולו (תרתי משמע) כזמר. מאז שיצא לאור השיר הראשון שכתב, "אייכה", לפני כ-13 שנים, רנד מופיע עם המוזיקה שלו, וממלא אולמות בקהל חוצה מגזרים, אמונה ואורח חיים. קסמו האישי והרפרטואר שלו, שנשמע כמו פיוט מודרני חוצה לבבות, הפכו אותו לבחירה המושלמת לפתיחת פסטיבל "בסוד קולות רבים" של הספרייה הלאומית. 

הפסטיבל יתקיים בסוף החודש (29-31.12.2021) והוא כולל שורה ארוכה של מופעים וסדנאות שיחברו בין פיוטים מסורתיים למוזיקה עכשווית, בין מזרח ומערב, ובין קודש וחול. רנד עצמו יעלה על הבמה בלילה האחרון של הפסטיבל, ויפתח את אירוע השיא: לילה לבן של של מופעים וסדנאות מהשקיעה ועד אור ראשון.

תפסנו את רנד לשיחה קצרה ממש בזמן העבודה על ההופעה המיוחדת שהוא מרכיב במיוחד עבור הפסטיבל. "זאת הופעה קצת שונה מהמופע הרגיל שלי, מכיוון שיש לה קונספט מסויים. היא תעסוק בענייני תפילה. בתפילה יש הרבה כיוונים לדבר עליהם, ובשירים שלי יש הרבה ביטויים אמנותיים שעוסקים בגישות שונות של תפילה, ובכלל של עבודת השם. אנחנו גם מכינים קטע מיוחד לערב הזה בעקבות הקלטות של פיוטים ששר אבא שלי ששלחו לי מהספרייה הלאומית".

איך בחרת את השירים לערב הזה?
"אני עובד על זה ברגעים אלה ממש. המטרה היא שיהיה איזשהו חוט מקשר בין כל השירים, שאמורים להעביר רעיונות מסוימים לגבי התפילה, וגם קצת להביע את הקשר לדורות קודמים. יש שני דברים שאני רוצה שיהיו בתוך הערב הזה. האחד הוא עניין של מנהגים ומסורות, שבאופן מאוד אישי קשורים גם לחווייה האישית שלי, ויהיה גם סיפור שאני רוצה לספר. אני רוצה לקשור את כל העניין הזה סביב תפילה ומנהגים".

איזה סיפור אתה רוצה לספר?
"יהיה שם עיבוד לסיפור של עגנון שמדבר על פיוט בשם "כל מקדש שביעי". את הפיוט הזה שר אבי בהקלטות ששלחו לי, וגם אני אשיר אותו באיזושהי צורה, משולב בתוך הסיפור של עגנון. זה סיפור מדהים שאספר בשפתי שלי. אני חושב על זה ומשקיע בזה מחשבה. איך לספר סיפור זה דבר שצריך לדעת, זה הרבה עבודה, במיוחד כשנוגעים בסיפור של עגנון".

כשרנד מדבר על עגנון שומעים את ההתרגשות בקולו. "הסיפור של עגנון הוא סיפור מופלא שמדבר על החשיבות של השמירה על מנהג ההורים. על מנהג הבית שלך. זה לא ממש בלשון המדויקת, אבל הוא אומר ככה: 'לפני שאני מספר את הסיפור, אומר דבר שאני אומר אותו תמיד לבניי. בניי, היו זהירים במנהג אבותיכם, ואל תשנו אותו. אפילו אם הוא לא נראה לכם אל תשנו'. מתוך זה הוא מביא את הסיפור כהוכחה למשפט הזה. אבל טוב, אני לא רוצה לעשות ספוילרים".

ואתה תביא את מנהג אביך ותשיר את הפיוטים של אביך.
"כן נעשה גם את הפיוט הזה וגם כנראה פיוטים נוספים. יהיו שירים משולבים בסיפורים, וזאת תהיה בסוף כמו הצגת תיאטרון כזאת. אני אספר גם על הילדות שלי כבנו של החזן, על החוויה הראשונית בתור מופיע על במה".

1
צילום: אילן בשור

אני מתגעגע לאבא שלי 

אביו של רנד הוא פרופסור יעקב רנד ז"ל, שהלך לעולמו בשנת 2016, לפני חמש שנים. רנד האב היה איש חינוך, חתן פרס ישראל לחקר החינוך לשנת תשס"א (2001). הוא נולד ברומניה ושרד את השואה, ולאחר מלחמת העולם פעל למען העפלה של חניכי תנועת בני עקיבא, עד שעלה לארץ ישראל בעצמו. מאוחר יותר החל בלימודי חינוך, ובתחום הזה הקדיש מאמצים רבים לפיתוח גישות חדשניות לחינוך מיוחד, בדגש על חינוך ילדים עם תסמונת דאון. בין עיסוקיו האקדמיים, היה גם חזן, שהקליט כמה פיוטים בניגונים הייחודיים לחסידות רוז'ין שעל ברכיה התחנך. את אהבת הפיוט הנחיל לבנו הצעיר.

מה המשמעות של פיוט מבחינתך?
"אני לא חוקר פיוטים. כל הקשר שלי עם פיוטים הוא עניין חווייתי כי הגעתי מבית מאוד מיוחד מהבחינה הזאת. אבי, זכרונו לברכה, היה בעל מסורת של ניגונים מחסידות רוז'ין, אבל לא רק. הוא היה בעל תפילה, וסבא שלי, זכרונו לברכה, היה בעל תפילה, הם היו בעלי תפילה מיוחדים במינם. אפשר להגיד שהניגון מהבחינה הדתית זה הכל, זה העיקר. עיקרו של החינוך הדתי אצלי היה דרך עולם הניגון. זה היה ברמה החווייתית.

זה מה שחיבר אותך לשם?
"זה מה שחיבר אותי וזה מה שהחזיר אותי לעולם הזה באיזושהי צורה. כל הגעגועים שלי בתקופת החזרה בתשובה התמקדו בניגונים. בשבילי ניגונים זה ברמה הכי פשוטה, זאת המסורת. זאת מסורת רגשית שאני משתדל להעביר גם לילדים שלי".

1
שולי עם אביו יעקב. באדיבות המשפחה

וכמו שאתה מנסה להעביר את זה לילדים שלך, לך יצא לשיר עם אביך?
"רק בשבת. אבא שלי היה עובר לפני התיבה, כלומר שליח ציבור. אבל אני לא הייתי משוירר שלו, לא הייתי מלווה אותו שם. הוא היה משוירר של סבא שלי, זאת אומרת שהוא היה עומד לידו, ליד התיבה, והוא היה עושה לו קולות שניים ושלישיים, ככה הוא למד את הנוסח. אבי, זכרונו לברכה, היה בעל נוסח יפה מאוד ומיוחד מאוד, והוא שמר על זה בקנאות. אני, לעומתו, כמעט שלא עובר לפני התיבה אף פעם, למרות שאבא שלי שמע אותי פעם באיזה אירוע משפחתי מתפלל מוסף, והוא ניגש אליי ואמר לי 'שולי, אתה חייב לעבור לפני התיבה, אתה חייב לשמור על הנוסח'. אבל אני מתקשה בזה. לפעמים אני עושה את זה רק בתפילת מוסף, אבל לא הלכתי על זה עד הסוף".

באתר הפיוט והתפילה של הספרייה הלאומית ועמותת סנונית, אפשר לשמוע כמה הקלטות של יעקב רנד ז"ל, בהן הוא מבצע פיוטים בנוסח רוז'ין וניגונים אחרים. לקראת המופע, שלחנו את ההקלטות לרנד, והוא שמח מאוד להאזין להן שוב. "הייתי מודע לקיומן של ההקלטות, ואף על פי כן זה ריגש אותי, הקשבתי להן שוב ושוב", הוא מספר.

מה ביקשת למצוא שם בהאזנה החוזרת הזאת?
"פשוט התגעגעתי לאבא שלי. זה מוקלט נורא עירום וחשוף כזה, ממש כמו שהוא נהג לשיר בשבת. זה שונה מהשירה שלו כשהוא היה עובר מול התיבה. שם בבית הכנסת זה היה יותר מהוקצע".

"אבא שלי במהותו היה פשוט בן אדם נחמד מאוד ולא מתנשא", רנד נזכר. "אני מרגיש שהיה קידוש השם בהתנהלות של אבא שלי, הוא היה סמל לאיך יהודי צריך להתנהג, ולכוון ולאהוב. בסוף ההלוויה שלו ניגש אליי חבר שלי, אסף תלמודי, ואמר לי: 'תראה, היו הרבה מספידים, וכולם יפים וכולם ברורים, וכולם דיברו על איזה יהודי הוא היה, ואיזה אדם הוא היה, ודיברו על ההומור שלו, ואיזה אבא הוא היה, ואיזה בעל תפילה הוא היה, כמה טוב לב הוא היה. ורק אחרונת המנחמים, שבמקרה הייתה תלמידה שלו, הזכירה שהוא היה פרופסור מוערך בארץ ובעולם, וחתן פרס ישראל'. אני חושב שהסיפור הזה הוא הדבר הכי יפה שאני יכול לספר על אבא שלי. מעבר להצלחות הגדולות בקריירה שלו, קודם כל הוא היה בן אדם".

1
צילום: ים לביא

וכמו שהוא נע בין העולמות, האקדמי והדתי, גם אתה ידוע בתור אמן שמשמש גשר כזה, בין חילונים וחרדים ומאמינים ומתלבטים. אתה רואה את המוזיקה בתור כלי לקירוב לבבות?
"לאומנות בכלל, ולמוזיקה בפרט, יש יכולת לעקוף הרבה מכשולים בדרך להרגיש משהו. מה שלא יכול לעשות ויכוח – צודק ככל שיהיה וממולח ככל שיהיה – יכול לעשות ניגון. יהודים, דתיים או חילוניים, יש להם עניין לא פתור עם המורשת שלהם. והאדם לא תמיד יכול לבחון את הדבר הזה לעומק, כי ברגע שהשיח נהיה חברתי, 'הלנו אתה אם לצרינו', הכל נהיה אגרסיבי מאוד ואלים מאוד. באה המוזיקה ועוקפת את זה. אני חושב שזהו הפשר המרכזי של התופעה, הלכאורה לא טבעית ולא מוסברת, של מוזיקה אמונית בתוך החיים שלנו בעשור וחצי האחרונים בישראל".

אולי גם זה שבז'אנר יש שירים יפים מאוד.
"בסדר, נכון, אבל זאת עדיין תופעה מדהימה. עובדה שהשירים מדברים לכלל הציבור, כי כולם רוצים לנהל את הדיון הזה עם הקדוש-ברוך-הוא. לא בהכרח עם מסקנות לפה או לשם, אבל לנהל את הדיון הזה. וזה לא מתאפשר להם בשום מקום חוץ מבתוך המרחב האומנותי".

בתוך המרחב האומנותי מתקיים גם מפגש אחר שמחבר בין העולם המוזיקלי של הניגון והפיוט, לבין פועלו החינוכי של יעקב רנד. גם אחותו של שולי, יהודית, וגם בנו של שולי, ישראל, חיים עם תסמונת דאון. אביו של שולי היה ממייסדי ארגון ית"ד – ילדי תסמונת דאון, שמסייע לילדים עם התסמונת ולבני משפחותיהם. "אני לא איש חינוך, אבל אני יכול לומר מהניסיון האישי שלי שלמוזיקה יש מקום מחבר בשיח שלנו במקרה הזה. אחותי היא פסנתרנית חובבת, וישראל בני הוא מתופף חובב, ואני יודע שמבחינתם המוזיקה זה עולם שלם של שקט ושל הצלה. המוזיקה מאוד משמעותית בחיים שלהם".

זה עוד מהבית? מלבד הפיוטים שמעו בילדותכם גם מוזיקה אחרת?
"הבית שלי היה מאוד מאוד מוזיקלי. אחותי הבכורה, אסנת, היא בוגרת האקדמיה למוזיקה למשל. שמעו אצלנו הרבה מוזיקה בבית. גם מוזיקה קלאסית, הוריי היו בצרפת אז שמעו גם הרבה שאנסונים בבית. הרבה מוזיקה שלא קשורה רק לפיוטים".

אז איך יכול להיות שהגעת לזה כל כך מאוחר במסלול שלך?
"אני בבית נחשבתי בכלל לזייפן של המשפחה. מסביב לשולחן היו שרים אצלנו סולפז', כששרים רק את התווים, ואני לא הבנתי מה הם רוצים מהחיים שלי. אני רק רציתי לברוח מסעודת השבת לחברים שלי. אבל כל דבר בא בזמנו. אולי בעצם סתם עשיתי את עצמי לא יודע לשיר כי רציתי לברוח מהסעודה".

ובסוף יצא שכן התחברת למוזיקה.
"כן, זאת מעין דרך טבעית של מעגל שנסגר. אני מופיע עכשיו עם עמיר בניון ובעצם הוא זה שעורר אצלי את העניין של המוזיקה. הוא עודד אותי לכתוב, לשיר וליצור. כשזה בא זה בא".

1
צילום: אסף גברא

לכל אחד יש את ה'אייכה' שלו

קריירת השירה של רנד מזוהה בעיקר עם הפריצה הגדולה של הלהיט "אייכה". השיר הופיע באלבום הבכורה של רנד, "נקודה טובה" משנת 2008, אלבום שזכה מהר מאוד למעמד של אלבום פלטינה. רנד היה ממבשרי הגל הגדול של מוזיקה אמונית בפופ הישראלי, ז'אנר שתופס מקום נכבד בתרבות הישראלית גם היום, בעזרתם של כוכבים כדוגמת חנן בן-ארי וישי ריבו. "עד לפני חמש עשרה שנה בערך רוב המוזיקה היהודית הייתה הלחנה של פסוקים כתובים", מספר רנד על השיר האיקוני. "הלחינו פסוקים מתהילים ודברים דומים כאלה".

ומה השתנה בעשור וחצי הזה?
"מה שקרה, ו'אייכה' היה מהחלוצים של זה, זה שנהייתה כתיבה אישית. אנשים כותבים על נושאים אמוניים, או שירים עם נוכחות כלשהי של הקב"ה, לטוב, לרע, לקל ולקשה. והם כותבים את זה בשפה שלהם".

וזה דבר מיוחד בעיניך?
"זה מעניין כי זה מייצג שתי גישות שקיימות לגבי תפילה. יש תפילה סדורה, שהמקבילה שלה כאן היא אותם פסוקים מולחנים. ויש תפילה של התבודדות, תפילה אישית. וגם במוזיקה זה בא לידי ביטוי, שתי הגישות האלה. התפילה האישית כתובה בשפה שלך. הרי כדי לבטא את עצמי כמו בשיר 'אייכה' יכולתי למצוא גם פסוקים מספר תהילים. לא חסרים שירי געגועים כאלה. אבל השיר הזה נכתב בשפתי האישית".

הכתיבה של "אייכה" לקחה הרבה זמן או שהוא בא לך בקלות?
"זה דווקא מסוג השירים שנכתבו מתוך מצב, במהירות, תוך לילה אחד. יש שירים שאתה כותב אותם במשך הרבה זמן ומלטש. השיר הזה כמו נולד לעולם. גם בהופעות זה מסוג השירים שאני מרגיש שכבר לא כל כך שייכים לי, אני משחרר אותם לקהל והם שלו. זה היה ככה מהרגע הראשון עם השיר הזה".

אז אפשר לומר שהוא בעצם הפך לפיוט.
"מי אני שאגיד את זה", הוא צוחק. "כן, זה סוג מסוים של פיוט מודרני, בשפה שלי. יש ספר תפילות מופלא של רבי נתן מנמירוב שנקרא 'ליקוטי תפילות', ויש בו תפילות שהוא כתב בשפתו שלו, בלשון מופלאה. אז 'אייכה' הוא תפילה אישית כזו, מודרנית, והוא גם מולחן".

המשמעות של "אייכה" השתנתה עבורך במשך השנים?
"היא משתנה מרגע לרגע. 'אייכה?' זאת שאלה שיכולה להישאל בכל מיני צורות, בכאב למשל. זו שאלה שבאה לבטא חיסרון. זה בעיניי המצב הכי מהותי של יהודי. אנחנו באים לעולם הזה בחיסרון. אז השאלה מקבלת כל מיני פרשנויות, נאמר למשל ששרה את זה גם נערה באולפנה שחבר שלה עזב אותה, והיא התכוונה לזה בלבד, וזה בסדר. זה נוגע באותה נקודה. למה זה לא שלי? כי לכל אחד יש את ה'אייכה' שלו, את החיסרון שלו, את השאלה שלו".

תפילה מודרנית שמייצגת את המופע שלך בפסטיבל.
"לגמרי. אני מאוד מאוד מחכה למופע הזה. זה תחילתו של לילה לבן. רק שיבוא קהל".

האזינו: סיפורן של חלוצות הרפואה בארץ ישראל

מי הייתה הרופאה הראשונה בעולם המערבי? האם הרופאה הראשונה הייתה בעצם רופא? מי הייתה הגינקולוגית הראשונה בארץ ישראל? ולמה קוראים לטיפת חלב טיפת חלב? סיפורים על הרופאות הראשונות בארץ ישראל ובכלל עם הסופרת דורית גני בפרק חדש של הסכת (פודקאסט) "הספרנים"

1

צילום: ק. וייס, מתוך ארכיון יד בן צבי, במסגרת פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י)

Listen on SpotifyListen on Apple Podcasts

הרופאה הראשונה בעת החדשה הייתה בעצם רופא. קראו לה מרגרט אן בֶּלְקְלִי והיא נולדה באירלנד ככל הנראה בשנת 1789. למרגרט הקטנה היו בילדותה שני חלומות: להיות רופאה ולשרת בצבא הכתר. את שתי השאיפות האלו לא יכולה הייתה להגשים כנערה בשלהי המאה ה-18. אז בערך מגיל 19 היא הודיעה לבני משפחתה ששמה הוא ג'יימס בארי, כשמו של דודה שנפטר באותה השנה, וביקשה שיתחילו להתייחס אליה כבן.

ג'יימס התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת אדינבורו בשנת 1809 והיה סטודנט חרוץ ושקדן. הוא היה אמנם נמוך מאוד, וצנום, ובעל פנים עדינות, אבל בסיוע בדים שהצמיד לחזה ונעליים עם עקבים גבוהים במיוחד, הצליח להערים על חבריו הסטודנטים. בהמשך הגשים גם את חלומו השני: להיות רופא בצבא האימפריה הבריטית. במהלך למעלה מארבעים שנות שירותו הוא נחשב לרופא מסור ולכירורג מוכשר במיוחד. הוא ביצע מאות ניתוחים בחיילים שנפצעו בקרבות והוא נחשב לרופא הראשון בממלכה המאוחדת שביצע ניתוח קיסרי שבו גם האם וגם היילוד שרדו.

בשנת 1865 הוא חלה ואושפז בבית חולים בלונדון. בצוואתו ביקש להיקבר באותם הבגדים אותם ילבש ביום מותו. אלא שעובדת בית החולים שהייתה אחראית על רחיצת הגופות לא ידעה על הצוואה, וכשהפשיטה את המנוח מבגדיו – נתגלתה האמת.

1
דיוקנו של המנתח ג'יימס בארי. מתוך ויקיפדיה

באותה תקופה, אמצע המאה ה-19, מן העבר השני של האוקיינוס, נלחמה אישה אחרת, אליזבת בלקוול שמה, על זכותה להיות רופאה. גם לאליזבת בלקוול יעצו להתחפש לגבר כדי להתקבל ללימודים, אך היא סירבה והתעקשה ללמוד כאישה. היא הגישה 16 בקשות לאוניברסיטאות ולמכללות שונות באירופה ובארצות הברית, ורק בפעם השבע עשרה נתקבלה למכללה לרפואה בעיר ז'נבה במדינת ניו יורק – וגם זה בעקבות טעות ברישום ובאיות שמה. היא התגברה על אינספור מכשולים וקשיים שנערמו בדרכה והיום היא נחשבת לאישה הראשונה בעולם המערבי שהפכה לרופאה מוסמכת. אליזבת בלקוול סללה את הדרך ללימודי הרפואה עבור נשים רבות אחרות, ועד סוף המאה ה-19 היו כבר עשרות פקולטאות – בעיקר במערב אירופה – שאפשרו לנשים ללמוד רפואה. רבות מאותן נשים היו נשים יהודיות שהגיעו ממזרח אירופה, ומאוחר יותר התגלגלו גם לארץ ישראל.

דורית גני היא סופרת ילדים שכתבה כמה מהספרים בסדרת "הישראליות", סדרת ספרים שעוסקת בנשים פורצות דרך – ובמקרה גם עובדת במחלקת היעץ בספרייה הלאומית. גני הגיעה אל הסכת "הספרנים" כדי לספר על כמה מאותן נשים פורצות דרך שהניחו יסודות חשובים למקצוע הרפואה בארץ ישראל. במסגרת סדרת "הישראליות" של הוצאת צלטנר כתבה גני שני ספרים שעוסקים בדמויות שידובר בהן כאן: הלנה כגן והנרייטה סאלד.

חנה וייץ נולדה בוורשה, למשפחה יהודית דתית, אמידה ומשכילה. היא למדה רפואת נשים בפריז ושם הכירה את בעלה, נפתלי וייץ. הם הגיעו לארץ ישראל ב-31 בדצמבר 1899 והתיישבו בראש פינה. וייץ פתחה שם מרפאה לנשים ומהר מאוד היא הופכת לגיניקולוגית מבוקשת מאוד, בעיקר בקרב נשים ערביות.

1
חנה וייץ. מתוך ויקיפדיה, באדיבות המשפחה

"ההגעה של חנה וייץ היא בשורה כפולה לנשים בגליל, ובעיקר לנשים ערביות. קודם כל לראשונה יש רופאת נשים אישה, כשלנשים ערביות אסור היה להיבדק על ידי גבר", אומרת גני. "ושנית, מצב רפואת הנשים בארץ היה חמור: נשים ילדו בבית בתנאים לא היגייניים, על ידי מיילדות לא מוסמכות, ותמותת היולדות והתינוקות הייתה גבוהה מאוד".

חנה וייץ לא דיברה ערבית וגם לא עברית כשהגיעה לארץ. עם הנשים היהודיות היא הצליחה להסתדר בעזרת יידיש ורוסית, ולגבי מטופלותיה הערביות, היא מצאה פתרון יצירתי כדי לתקשר עמן: פרגוד נפרש בפינת חדר הטיפולים, ומאחוריו עמד מנהל משק הבית של וייץ. האיש דובר הערבית תרגם את הדו-שיח בין הרופאה לפציינטיות.

גיניקולוגית פורצת דרך נוספת בארץ ישראל הייתה אלכסנדרה בלקינד, בת למשפחת בלקינד הנודעת ואחותה של אולגה חנקין. בשנת 1898 היא החליטה לנסוע לאירופה ללמוד רפואה, בתקופה שבה אין ולו רופאה אישה אחת בארץ ישראל, וכך עשתה. היא נסעה ללמוד בז'נבה, בעזרת חסכונותיה של אחותה הגדולה אולגה, והמשיכה לפריז ללמוד שם רפואת נשים. עם שובה לארץ, הפכה בלקינד מיד לרופאה בבית החולים "שער ציון" ביפו. בלקינד הקפידה לתעד את המפגשים עם מטופלותיה ורישומיה מאפשרים לחוקרים עד היום ללמוד על המצב הרפואי אז בארץ.

1
אלכסנדרה (סוניה) בלקינד. צילום: קריקוריאן וסבונגי, מתוך ארכיון יד בן צבי, במסגרת פרוייקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י)

אחרי פריצת הדרך בתחום רפואת הנשים בארץ ישראל, הגיעה לכאן רופאה צעירה מאוד שתעשה מהפכה בתחום נוסף שהוזנח כאן: רפואת הילדים. ד"ר הלנה כגן החליטה לעלות לארץ ישראל מתוך שליחות והגיעה לכאן ערב מלחמת העולם הראשונה. כשהגיעה, המצב בירושלים היה קשה מאוד בעקבות זיהומים ותנאים סניטריים קשים. היחס לילדים היה כמו אל מבוגרים קטנים וגם הרופאים לא הכירו בחשיבותו של התחום. תמותת הילדים בעיר הייתה גבוהה מאוד.

אנשי ירושלים התקשו לקבל אותה, ועל אף שפתחה בביתה מרפאה – תושבי ירושלים לא מגיעים. עד שיום אחד הגיעה אליה משפחה אחת: בנה הקטן של משפחת בלוי היה חולה מאוד. הוריו ניסו הכל וביקרו אצל כל הרופאים המוכרים בעיר, ללא הצלחה. בצר להם, הסכימו לפנות לרופאה הצעירה שאולי תצליח לעזור. ד"ר כגן אבחנה מיד את המחלה וטיפלה בו. הילד הזה הוא עמרם בלוי, שהפך מאוחר יותר למנהיג "נטורי קרתא" בירושלים.

1
ד"ר הלנה כגן במרפאתה בירושלים. מתוך ויקיפדיה, באדיבות המשפחה

בהמשך חייה שיתפה כגן פעולה עם אישה מובילה אחרת: הנרייטה סאלד. סאלד עמדה בראש ארגון "הדסה", והשתיים הקימו יחד מוסד שקיים עד היום: מרפאות "טיפת חלב". "הסיפור של 'טיפת חלב' מתחיל בחצר הבית של הלנה כגן", מספרת גני. "הגיעו אליה הרבה תינוקות שסבלו מתת תזונה, והיא פשוט מאוד הביאה פרה אל החצר, חלבה אותה, ונתנה לילדים". עם הסיוע של ארגון "הדסה" הקימו בירושלים מרכז לאם ולילד, ומשכו לשם את נשות העיר באמצעות ההבטחה לתת "טיפת חלב" לתינוקות. משהגיעו האמהות עם הילדים, כבר שכנעו אותן נשות הצוות גם לשקול את הילדים, לבדוק אותם ולעקוב אחר התפתחותם.

1
הנרייטה סולד בביקור בארץ. צילום: גדעון שיפטן, מתוך אוספי ביתמונה, הספרייה הלאומית

את כל הסיפורים הללו ועוד רבים אחרים תוכלו לשמוע בפרק החדש של הסכת "הספרנים", פודקאסט הספרייה הלאומית. תוכלו להירשם לעדכונים שוטפים על פרקים חדשים ביישומוני ההסכתים של אפל, גוגל, וספוטיפיי. ואם אהבתם את הפרק, אל תשכחו לדרג בחמישה כוכבים!

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: דורית גני, עובדת במחלקת היעץ בספרייה הלאומית וסופרת ילדים

מפיק: דניאל גל

עורך: עמית נאור

שיר סיום: "את חרותי" – שוהם טפיארו

הכל בגלל האהבה: הנשים היהודיות שנשארו מאחור

את הסיפורים על הנשים הללו לא שמענו. הם נשארו מאחור, כמו הנשים שחבויות בין מילותיהם. נשים יהודיות שחיו במצרים של המאה הקודמת ובחרו להישאר בה עם אהוביהם המוסלמים, למרות שמשפחתן עלתה ארצה. הגיע הזמן שנספר את סיפורן

חתונה יהודית של בני משפחתה של אילה דקל, שהתקיימה בבית הכנסת הגדול באלכסנדריה

היא עלתה על האנייה יחד עם כל בני המשפחה שלה. כולם היו נרגשים לקראת השינוי המשמעותי בחייהם, לקראת המסע שבסופו יגיעו לישראל. אבל ליבה היה כבד, היא לא באמת רצתה לעזוב את מצרים. כמה דקות אחר כך היא הפטירה באגביות – "שכחתי את התיק שלי ליד האנייה, אני כבר חוזרת". זו הייתה הפעם האחרונה שראו אותה. היא ירדה מהאנייה וחזרה לאהובה שבמצרים, היא בחרה להישאר שם איתו.

את הסיפורים האלה לא שמענו בילדותנו וגם לא אחר כך. סיפורים מהסוג הזה נשארו מאחור, כמו הנשים שחבויות בין מילותיהם. נשים יהודיות שחיו במצרים של המאה הקודמת ובחרו להישאר לחיות בה למרות שכל משפחתן עלתה ארצה. נשים שבחרו להתחתן מחוץ ליהדות, שברוב המקרים הוקעו מהבית והמשפחה, ונשארו לבדן בארץ מוסלמית. נשים, שהגיע הזמן שנספר גם את סיפורן.

אחת מהן, היתה דודה שלי, רשל. ואני גיליתי ואני גיליתי את סוד קיומה רק לפני שנה.

דודה רשל, אלבום פרטי

האחים של סבא שלי היו משפחה חמה וקולנית. חמישה אחים ואחות אחת. תמונותיהם תמיד ניצבו על הכוננית בבית של סבא וסבתא שלי. אבל מסתבר שהתמונות הללו היו חסרות. רשל לא היתה בתוכן.

עוד כשהמשפחה היתה במצרים היא התאהבה בצעיר מוסלמי והתחתנה איתו. אבא שלה, סבא רבא שלי, לא הסכים לקבל את הנישואים הללו. הוא גירש אותה מבית המשפחה ודרש מכולם לנתק איתה את הקשר. אבל אחות אחת לא קיימה את גזרתו. אחות אחת המשיכה לשמור איתה על קשר למרות נישואיה השנויים במחלוקת. שמה היה סוזן, אני קראתי לה טונט זוזה. היא ביקרה בביתה לעיתים קרובות ופיתחה קשר קרוב עם בנה של רשל. עד שהגיעה השעה לעלות לישראל.

מצרים של ראשית המאה ה-20 היתה מדינה קוסמופוליטית שאליה היגרו יהודים רבים מאגן הים התיכון בגלל הפוטנציאל הכלכלי והעסקי שהיה בה. ז'קלין כהנוב, המסאית והסופרת, מתארת את ילדותה במצרים של ראשית המאה הקודמת וכותבת כך – "בצעירותי היה טבעי בעיניי שתושבי קהיר מבינים זה את זה אף על פי שהם מדברים שפות שונות ונקראים בשמות ממקורות שונים – מוסלמי, ערבי, נוצרי, יהודי, סורי, יווני, ארמני, איטלקי…".

בתוך האקלים הרב גוני הזה צמחה גם הקהילה היהודית. קהילה מסורתית שהיו לה מאפיינים ייחודים שמבדילים אותה מהסובבים אותה. ויחד עם זאת, היתה זו קהילה שמעורה בתרבות המקומית. הקשרים בין היהודים לנוצרים והמוסלמים היו קשרים חזקים והדוקים. קשרי עבודה, חברות ומסחר. וגם קשרי נישואים.

חתונה יהודית של בני משפחתה של אילה דקל, שהתקיימה בבית הכנסת הגדול באלכסנדריה

התפנית בחייה של הקהילה היהודית התרחשה דווקא כאשר מדינת ישראל הפכה לעובדה קיימת. בשנת 1948 המלחמה שבין ישראל למצרים הגיעה גם לרחובות קהיר ואלכסנדריה. סדרת פיצוצים ומעשי חבלה התרחשו ברובע היהודי בקהיר. הרחובות כבר לא היו בטוחים, הקהילה היהודית נפגעה באופן ישיר, וחבריה החלו להגר ממצרים לאירופה, ארצות הברית וישראל.

אחת העדויות לכך שהנישואים בין יהודים ושאינם יהודים היו תופעה רווחת נמצאת בכתביהם של הרבנים בני אותו הדור. גיור היה אחד הנושאים המשמעותיים שהעסיקו אותם. ובהם מצויה התלבטות קשה, האם לגייר בן או בת זוג שנישאים לחברי הקהילה היהודית או לא.

הרב עובדיה יוסף כתב באחד מפסקי ההלכה שלו כי לדעתו כדאי לגייר בת זוג נוצרייה שנישאה ליהודי אפילו שאינה שומרת מצוות. הוא מנמק זאת בכך שאם לא יגיירו אותה הזוג כנראה ילך להתנחם בחיקה של הקהילה הנוצרית. אנחנו רוצים לשמור על בני קהילתנו, אמר הרב עובדיה יוסף, ולכן עדיף לגייר את בת הזוג הנוצרית מאשר לאבד את המשפחה כולה.

במקרה נוסף סיפר הרב אהרון מנדל הכהן על צעירה שביקשה לגייר בחור מוסלמי כדי להתחתן איתו. רבני הקהילה הסכימו וחיתנו את השניים כדת משה וישראל. אך כיומיים לאחר הגיור החליט המוסלמי שהתגייר לחזור לחיק האיסלאם ולקח עמו אף את אשתו היהודייה. מאז, כותב הרב אהרון מנדל שאינו מוכן יותר לגייר בני זוג מוסלמיים.

אחת הנשים הידועות שצעדו בדרך הזו היא השחקנית והזמרת לילה מוראד. היא נולדה בשם ליליאן למשפחה יהודית דתית אדוקה. בת לאבא שהגיע מעיראק ואמא שמוצאה מפולין. היא התחילה לשיר כבר כשהייתה בת ארבע עשרה וכונתה "סינדרלה של הקולנוע המצרי". בשנת 1947 היא נישאה והמירה את דתה לאיסלאם. בני משפחתה שעלו ארצה מיעטו מאד לדבר עליה ולכן לא ידוע לנו הרבה על מהלך חייה.

דמות נוספת הינה סועאד זאכי שלה סיפור חיים מיוחד במינו. במצרים היא הייתה זמרת ושחקנית מפורסמת ואף התחתנה עם מוסלמי. אולם בהמשך חייה הם התגרשו, הוא עבר להתגורר בארצות הברית והיא עלתה לישראל. בהמשך חודש הקשר בניהם והוא הגיע לחיות לצידה בישראל וכאן אף נקברו שניהם בסוף חייהם.

ובחזרה למשפחתי שלי – רק בשנות החמישים, כאשר באמת אי אפשר היה יותר להישאר במצרים, עזבה דודה שלי, טונט זוזה, את קהיר וגם את אחותה, רשל. במשך שנים ארוכות הן חיו במדינות אויב והקשר בניהן ניתק. מלחמת ששת הימים ויום כיפור עברו עליהן כאשר כל אחת נמצאת מצדו השני של הגבול. קרבות עזים ניטשו בין מצרים לישראל. כל אחת דאגה גם למשפחתה ולמדינתה אך גם לאחות שמעבר לגבול. בשנים האלה, אף אחת מהן לא ניסתה ליצור קשר ואף אחת לא סיפרה בגלוי על אחותה. שתיהן שמרו את קיומה של האחות השנייה בסוד. בישראל של אותם שנים היתה זו בושה לומר שיש לך אחות שהתאסלמה, אחות שנמצאת בצד האויב. ובמצרים היה מאד מסוכן לומר שאת ממשפחה יהודית. כל אחת חיה את חייה והסוד היה קבור בליבן ולא סופר כלל.

אחרי הסכם השלום הצליחה טונט זוזה, שחיה בישראל, ליצור קשר עם רשל, אחותה הגדולה שחיה במצרים. בנות הדוד שלי שהיו עדות לשיחה הראשונה ביניהן סיפרו שבמשך חצי שעה ישבה טונט זוזה וחיבקה בבכי את שפופרת הטלפון כאילו היא בעלת גוף אנושי. וכך אני מדמיינת שעשתה גם רשל בצידו השני של הקו, במצרים.

גילוי הסיפור הזה הסעיר את עולמי. הימים היו ימי קורונה והמדינה כולה היתה בסגר, מצאתי את עצמי יושבת בין קירות הבית ומנסה לדמיין מה התרחש שם באותם ימים ומה קורה עכשיו עם קרובי המשפחה המוסלמים שלי במצרים. לא יכולתי להפסיק לחשוב איך מהלך אחד שינה לחלוטין את גורל בני המשפחה משני צדי הגבול.

התחלתי לחקור, לשאול ולאסוף כל פיסת מידע ומהר מאד גיליתי שהסיפור הזה לא התרחש רק במשפחה שלי. היו עוד לא מעט נשים שמצאו את עצמן במצבים דומים. נשים שהסיפור שלהן הושתק, נשים שהקול שלהן לא נשמע בחברה הישראלית עד היום.

לא הצלחתי ליצור קשר עם המשפחה המוסלמית שלי שחיה במצרים. על אף שניסיתי לאתר אותם בכל דרך אפשרית. במקום להיפגש, התיישבתי לכתוב. הנחתי למחשבות להפליג והתחלתי לטוות בדמיוני את הפערים שהתגלעו בין העובדות ההיסטוריות. כך נולד הספר שלי – "הביתה הלוך חזור". זהו ספר שכולו מסע בין הווה לעבר, בין סודות לעובדות. ספר ששואף לתת קול לסיפורים המושתקים ולהעניק במה משמעותית גם לנשים שבחרו להישאר מאחור.

***

 

ספרה של אילה דקל "הביתה הלוך חזור", הוא רומן היסטורי שנע בין תקופות, בין מצרים של אז לישראל של היום, ומבוסס על הגילויים שחשפה דקל על משפחתה. יש בו מסע ששופך אור על דברים שהתרחשו בקהילה היהודית של אלכסנדריה באותם ימים, וניסיון לחזור אחורה בזמן ולגלות את האוצרות שחבויים שם.