כך נתפרה שמלת השבת של חנה'לה

'בבקשה ממך, בבקשה ממך, תפרי שמלה לבתי הבובה!': שמלת השבת המפוחמת של חנה'לה, הייתה בגלגולה הראשון שמלת-בובה

איור: נחום גוטמן, מתוך ספר הסיפורים של יצחק דמיאל "ככה סיפרו לי"

"המקום: עיירה קטנה ברוסיה. הזמן: ימי הקנטוניסטים (ליל שבת רבקה וילדיה מסובים אל השולחן, עליו נרות ושיורי אוכל. נשמעת שירת הזמירות, המסך מורם, השירה נמשכת)." מבוא תיאורי זה הוא הפתיח למערכה הראשונה של המחזה "שני ניגונים" שכתב יצחק שוויגר. המחזה ובו שלוש מערכות פורסם בכתב העת "צפרירים" שיצא לאור בלודז' בשנים 1920-1919.

כתב העת כלל שבעה-עשר גליונות בלבד. מרבית הגליונות נערכו בידי שוויגר עצמו ואת שלושת הגליונות האחרונים ערך ישראל אליהו הנדלזלץ. "צפרירים" נחלק לשני מדורים: מדור לבני נוער ומדור לילדים ונכללו בו קטעי ספרות וביקורת, מחזות עבריים, סיפורי עם, מדע פופלרי ותרגומים של ספרות כללית. בין הכותבים ניתן למנות את יעקב פיכמן, יצחק קנצלסון, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי וזלמן שניאור.

 

כתב העת "צפרירים: עיתון לבני הנעורים" בעריכת יצחק שוויגר (לודז', 1919)

 

המחזה "שני ניגונים" מספר את סיפורו של נער יהודי צעיר משה'לי. משה'לי נחטף מבית אימו אל ביתם של זוג איכרים רוסיים, כך יקבל הנער היהודי חינוך ראוי ובבוא היום יתגייס כחייל לצבא הרוסי. משה'לי מתגלה כנער עיקש ודעתני, הוא מסרב לאכול בשר לא כשר למורת רוחם של הוריו המאמצים ונמנע מללכת לכנסייה. הילדים בכפר בזים למשה'לי, מקניטים אותו ואינם משתפים אותו במשחקיהם. דוניה, אחותו החורגת, מרחמת על משה'לי ומנסה להקל על סבלו. התנאים הקשים גורמים למשה'לי לחלות ולבסוף הוא נופח את נשמתו ומת.

המערכה הראשונה נפתחת בהצגת הדמויות המשתתפות ומיד לאחריהן מופיע הניגון הראשון – "יום זה מכובד מכל ימים". בין לבין מופיע דו-שיח בין משה'לי לאחיותיו הצעירות. הן מקניטות האחת את השנייה: "כל השבוע רצת אחריי כעגל זה שרץ אחרי הפרה והתחננת לפניי 'בבקשה ממך, בבקשה ממך, תפרי שמלה לבתי הבובה'!". האחות לא נשארת חייבת ומאשרת: "כן, כן. היא תפרה לבובה הגדולה שמלה כל כך יפה! היא גם אמרה שאת השמלה הזאת תלבש הבובה רק בשבתות ובימים טובים."

 

מערכה ראשונה מתוך המחזה "שני נגונים" מאת יצחק שוויגר

 

שלוש מנגינות נשמעות במהלך המחזה, כאשר כל אחת מהן מסמלת זיכרון ועולם צלילי ייחודי. המאבק בין המנגינות בא לידי ביטוי במהלך המערכה השנייה, כאשר דוניה, בתם של זוג האיכרים, משתפת את משה'לי במשחק משותף שלה ושל שאר ילדי הכפר. ברקע נשמעת מנגינה בעלת אופי עממי אירופאי. הילדים שומעים את המנגינה המושרת בעוד שמשה'לי שומע את "הניגון ההוא… האחר…". סצנת הסיום של המחזה מלווה גם היא בניגון. ברקע נשמעת מנגינה מודאלית בשטייגר "אהבה רבה" (מודוס-סולם מוזיקלי חזני שאופייני לתפילה האשכנזית), שיר ערש יידי מוכר ששרה אמו של משה'לי סמוך למיטתו לאחר שקראו בצוותא קריאת שמע.

 

"הניגון ההוא… האחר…"

 

יצחק שוויגר, כותב המחזה, נולד בשנת 1892 בעיירה סמוכה לרדומישל שבאמפריה הרוסית למשפחה חסידית שורשית. הוא היה נצר לשניים מגדולי תנועת החסידות המגיד מצ'רנוביל והאדמו"ר מפולנאה. על תאריך לידתו המדויק כתב: "צחוק עשה לי אבא ז"ל. מתוך חשבונות רבים השייכים כנראה לענין 'גזירת הצבא' עשה מה שעשו יהודים רבים ושלמים. הוא הוליד אותי לא פעם אלא ארבע פעמים ובשנים שונות…".

 

יצחק שוויגר-דמיאל (צילום: אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, עורך: דוד תדהר)

 

בילדותו למד ב"חדר" מסורתי, בישיבה, ולאחר מכן בגימנסיה. בסיום לימודיו בגימנסיה והוא עודנו נער ברח ארצה. בהמשך חזר לרוסיה ובימי המהפכה למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה על שם שינייבסקי במוסקבה. בתקופה זו נעצר ונכלא בעוון "סוציאליזם". בשנת 1920 חזר ארצה והיה לחבר בתנועת הפועלים. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ עין-חרוד ועבד כחבר בגדוד העבודה ובחברת החשמל. היה ממייסדי וראשוני ההסתדרות וציר לוועידת הסתדרות העובדים העבריים הכללית בארץ ישראל. שימש כמורה ומחנך והעמיד תלמידים רבים.

 

"תולדות יצחק". מתוך אוסף גצל קרסל, הספרייה הלאומית (ARC. 4* 1412 / 447)

 

"מורה היה לנו, מורה-סופר ומחנך", סיפרה רות גפן-דותן במאמר שכתבה "מחווה נוסטלגית למעודדי קריאה ומיידדיה". "דמות מעניינת, פנים סגופות מעט וחרוצות בקמטים בולטים. לבוש מרושל מעט, בבגדים תכולים-אפורים, לראשו דבלול שניר לבן, לעיניו הכחולות מתחת לגבות עבותות-לבנות זוג משקפיים – כדי לראותנו – משקפיים עבות זגוגיות, שהורמו למצחה בעת קריאה ועיון. תמיד נשא תיק עור ממורטט שמתוכו הוציא את אוצרותיו – ספרי הלימוד וספרי 'יום השישי'."

בטקס קבוע, סיפרה גפן-דותן, היה פותח את אבזמי תיקו, מוציא ספר, מתיישב על שולחנו וקורא. הוא קרא בקול מתון ושקול "רק המשקפיים שעל מצחו נעו לקצב הקריאה." בתום הקריאה נסגר הספר והוכנס לתיק "שבת שלום ילדים!" קרא, משפט שסימל כי הגיעה השעה ללכת הביתה.

"יום שישי אחד נכנס יצחק לכיתתנו והוציא מתוך תיקו לא ספר, אלא מחברת. מחברת פשוטה, אפורה, כמחברותינו באותם ימים. כדרכו, בלי אומר ודברים פתח וקרא: 'שמלת השבת של חנה'לה הקטנה'. שלא כהרגלו, לא קרא בשם היוצר. מהרגע הראשון, אנחנו ילדים מכיתה ז', על סף בר-המצוה שלנו, האזנו לסיפור שנועד (לכאורה) ל'ילדים קטנים'. הקשבנו, הזדהינו בכל לב עם הילדה שזכתה לשמלת-שבת מיוחדת. אני זוכרת שניסיתי לבדוק את עצמי אם אני, כדי שלא לצער את אמי, הייתי 'מתנדבת' לעזור לפחמי הזקן? כשזרחו וזהרו, בסופו של סיפור, הפחמים השחורים ההם, ניתן היה לשמוע את אנחת הרווחה של הכיתה כולה. וכשהזדהה יצחק ככותב הסיפור לא יכולנו אלא להביט בו בהערצה."

זמן לא רב אחר כך בכ"ג בשבט תרצ"ז, ה-4 לפברואר 1937, פורסם בעיתון "דבר לילדים" הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה הקטנה". לסיפור נלוו איורים מאת נחום גוטמן ובצדו השמאלי התחתון הופיע שמו של המחבר "יצחק שויגר".

 

"שמלת השבת של חנה'לה הקטנה" מתוך "דבר לילדים" (4.2.1937)

 

הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה הקטנה" הפך זה מכבר לקלאסיקה ישראלית. חנה'לה, ילדה קטנה, יוצאת לטייל בערב שבת, לבושה בשמלה חדשה וחגיגית שתפרה לה אימה. בדרך היא פוגשת בעדנה הפרה ובזוזי הכלב תוך שהיא מקפידה לשמור על נקיון השמלה החדשה. אז, לפתע פתאום, מופיע איש זקן נושא שק פחמים. חנה'לה מבקשת לסייע בעדו אלא שאז היא מגלה ששמלתה הלבנה התמלאה בכתמי פחם. היא חוששת מתגובתה של אימה, מתיישבת על אבן ובוכה. הירח שצופה בחנה'לה הקטנה נחלץ לעזרתה ושואל האם היא מתחרטת על כך שסייעה לזקן. חנה'לה משיבה בשלילה. בתגובה שולח הירח קווי-אור שהופכים את כתמי הפחם לנקודות אור מנצנצות.

שנה לאחר שפורסם בעיתון "דבר" הופיע הסיפור מחדש בקובץ סיפורים מאת יצחק שוויגר "ככה ספרו לי". בשנים הבאות, ולמעשה עד היום, יצא לאור הסיפור במהדורות שונות ומגוונות. הוא גם עובד לגרסאות תיאטרליות וקולנועיות. יצחק שוויגר, שהפך עם השנים ליצחק דמיאל (שוויגר בתרגום – שתקן, ודמיאל – דומיית האל), המשיך לכתוב. הוא כתב לילדים ובמקביל כתב ופרסם מאמרים רבים וספרי הגות ופילוסופיה.

 

"שמלת השבת של חנה'לה" עיבוד תיאטרלי לסיפורו של שוויגר-דמיאל (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

 

מוטיב השבת, הבובה והשמלה החדשה, מופיע עוד במחזה "שני ניגונים" שנכתב שנים רבות קודם שפורסם סיפורה של חנה'לה. חנה, רעייתו של דמיאל, סיפרה בראיון עיתונאי כי "אם הוא סיפר את הסיפור עלי או לא, אי אפשר לדעת, כי הוא סופר וזה מהדמיון שלו וזה גם לא חשוב… יצחק תמיד קרא לי חנה'לה ונתן לילדה בסיפור שהוא אהב את השם חנה'לה."

לדמיאל הייתה חיבה מיוחדת ליום השבת. במאמר שכותרתו "לנשמת השבת" כתב:

"כי הרי השבת 'ברית עולם ביני ובין בני ישראל' היא דווקא לא נתקשרה, כחגים ומועדים אחרים, בשום מאורע תולדיי של עם ישראל. היא בכלל אינה קשורה מעיקרה ב'זה ספר תולדות האדם'. היא קודמת לכן, למעלה מכן, היא קבועה בעיצומו של גלגל-עולם. נכון יותר: היא בחינת יסוד עולם, ממנה מהות עולם, פשר עולם, הליכות עולם."

בעשורים האחרונים לחייו התגורר דמיאל ברמת-גן. פעם, כשצעד ברחובות העיר, נתבקש להשלים מנין בבית כנסת מקומי. הוא נכנס לבית הכנסת והחליט להישאר לשיעור שנמסר במקום לאחר התפילה. בתום השיעור פתח בשיחה עם אחד ממשתתפיו – ר' שמואל בליז'ינסקי שמו. השיחה התארכה ודמיאל שאל, הקשה ובירר. בליז'ינסקי חשב שאביו, ר' מאיר, שהיה יהודי בעל שיעור קומה, הוגה ומשכיל, ימצא שפה משותפת עם האורח המתעניין. הוא הפנה אותו אליו ובין השניים נוצרה ידידות אמיצה שכללה שעות רבות של שיחות משותפות. במקביל החל דמיאל לשמור ולקיים תורה ומצוות.

דמיאל המשיך לפרסם מאמרים בבמות שונות. חלק מהמאמרים שכתב עוררו דיון ציבורי וזכו לתגובות רבות. כזה היה המאמר "ועוד על ספר-החיים שלנו" שפרסם דמיאל בעיתון "דבר" וזכה למכתב תגובה ארוך ומפורט מדוד בן-גוריון. לימים נכלל המכתב כמאמר בספרו של בן-גוריון "עיונים בתנ"ך".

סיפור חייו של משה'לי – הדמות הראשית במחזה "שני ניגונים", מזכירה במקצת את מסע חייו של יצחק שוויגר-דמיאל. גם על שוויגר-דמיאל ריחפה גזרת הגיוס לצבא באמיפריה הרוסית, גם הוא כמשה'לה היה מודע לזהותו היהודית, וגם הוא כמוהו היה קשוב לניגון – "הניגון ההוא…האחר".

 

תודה לפרופ' אליהו שלייפר על הסיוע בהכנת הרשימה

 

כתבות נוספות

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

אסוף את המעשים את המילים והאותות – "אסיף" השיר לתרצה

 

 

ההרפתקה שהפכה את שמעון פרסקי לפרס

השנה היא 1945 וחבורת צעירים מהיישוב העברי המתפתח מחליטה לצאת למסע מסוכן לאילת. זאת אומרת, אילת העתידית – באותם הימים עוד נקרא האזור בשמו הערבי, אום-רשרש. זה סיפור על החוויות שעברה החבורה הצעירה בדרכה ועל השם החדש שהעניקה לאחד מחבריה, שמעון פרסקי בן ה-23. ​

שמעון (עדיין) פרסקי בגיל 20 (מתוך אוסף מכון לבון)

​בעידודם הנמרץ של יצחק שדה, דוד בן גוריון וארגון הנוער העובד, החליטו 14 צעירים מהיישוב העברי בארץ לצאת למסע אל אום-רשרש. היות ששום מפה לא הייתה ברשות החבורה וכל שידעו על האזור התבסס על צ'יזבטים מצמררים ששמעו באיזה קומזיץ, שכרה החבורה מורי-דרך בדואים ומספר גמלים לרכיבה. היה לאותו מסע מטרה סמויה שלא העזו לגלותה לאיש מלבדם – סקירת הדרך ש"רגל יהודית לא דרכה שם אלפיים שנה ויותר" למקרה של מאבק עתידי על האזור. לשם כך, הסליקו הצעירים את הנשקים שסחבו עמם בתוך מימיות.

באחד מימי המסע ביצע ד"ר מנדלסון, בכיר המשתתפים במסע, סקירה יסודית של חיי הטבע בדרך וגילה בערבה קן של פרסים, זן של נשר המצוי בארץ ישראל. מאותו יום ואילך ובעקבות אותה התגלית, העניקו חבריו של שמעון פרסקי את שמו החדש: שמעון פרס.

23 ימים בשמש הקופחת עשו הצעירים בדרך כשהמחשבה על שכשוך בים סוף מנצחת כל חשש שהצליח להתנגב לראשם לגבי הצלחת המסע. 20 קילומטרים מים סוף הנכסף שמעו טרטור מכוניות שהלך והתחזק. הוא התגלה אחרי מספר דקות כניידות בריטיות. את הלילה, גילו 14 הצעירים, יצטרכו לבלות בתא בתחנת משטרת אום-רשרש. בלי שום זכות לעבור בדרך צלחה, הובאו ההרפתקנים למחרת בבוקר למשפט אדמינסטרטיבי בפני מושל מחוז עזה, "הלורד אסקויית הצעיר, שדן את היהודים המחוצפים בעוון כניסה לשטח "מוגן" – מי לשבועיים מאסר ומי לתשלום קנס."

ההרפתקה לא רק שלא נגמרה שם, אלא אף הפכה למוזרה יותר: עוד באותו הלילה לקחו העצורים מונית לתל אביב. הם סרקו את העיר לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחר עורך דין הרפתקן מספיק, ומשזה לא נראה באופק – התייאשו ולקחו עם שחר מונית חזרה לבית המעצר. כשנשאלו אם בכלל היה שווה לצאת לכל ההרפתקה, היות שכלל לא הספיקו לטבול במימיו של הים האדום, ענו בחיוב. הם תירצו את תשובתם בכך שראו את סיני. שלוש שנים לאחר המסע, שימשה המפה ששרטטו הסיירים הנועזים את הכוח הכובש של צה"ל בדרכו לאילת. ולגבי אותו שמעון פרסקי/פרס, הוא רק הלך ועשה חיל.

 

"קן הנשרים נמצא בלב ערבה", כתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב בתאריך ה-12 בנובמבר 1954

הטנגו של אסירי אושוויץ

"אני עדיין צעיר, אני רוצה עדיין לחיות": גם ברגעים האפלים ביותר האסירים במחנות ההשמדה הנאציים כתבו שירים

בקיץ 1948 הגיע בן סטונהיל למלון מרסיי בניו יורק עם מכשיר הקלטה כבד, והציב אותו בלובי המלון שבו התרכזו פליטים יהודיים רבים שהגיעו לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. יהודי־אמריקני ממוצא פולני שעבד למחייתו בהתקנת רצפות, שטיחים וטפטים, סחב עימו מכשיר הקלטה כבד והציב אותו בלובי המלון. לשם מה? כדי להקליט את אותם פליטים שרים שירים שזכרו ממולדתם: את שירי העם ששרו הוריהם, שירי החגים מבית הכנסת, השירים מבית הספר ומתנועת הנוער וגם – השירים ששרו במחנות הריכוז וההשמדה, בגטאות או במקומות המסתור, שבהם שהו לאורך שנות המלחמה שתמה לא מזמן.

השירים שהקליט סטונהיל התגלגלו לארכיון ייווא (YIVO), המכון למחקר יהודי שעוסק במחקר יידיש, ובתיעוד ושימור של התרבות היידית הענפה של לפני מלחמת העולם השנייה. משם, הם הגיעו גם לארכיון הצליל הלאומי של הספרייה הלאומית. בין השירים האלו, ישנם גם שניים שקווי דמיון נמתחים ביניהם. שניים שמספקים הצצה גם לרגעי האימה – והתקווה – וגם למוזיקה הפופולרית של חציה הראשון של המאה העשרים.

שמו של השיר הראשון מגלה לנו כבר את התמונה כולה: "הטנגו מאושוויץ". וזהו אכן תיאור די מסכם. את השיר כתבה בפולנית ילדה פולניה בת 12 בשם אירקה ינובסקי. למרבה הצער, לא ידועים לנו עליה פרטים רבים מעבר לשמה ולגילה. אנחנו יכולים לומר שלא הייתה יהודיה ושנספתה באחד ממחנות אושוויץ. השיר שכתבה והושר לצלילי מנגינת טנגו ידועה מלפני המלחמה צבר פופולריות בקרב אסירי המחנות שבקומפלקס ההשמדה, ורבים זכרו אותו לאחר מכן, כשהגיעו להקליט במכונת ההקלטה הגדולה של בן סטונהיל.

1

שירהּ של ינובסקי והביוגרפיה שלה מזכירים לנו פן שבדרך כלל מוזנח בזיכרון אושוויץ. במקום היו כמה מחנות השמדה, ועוד מחנות עבודה רבים, ובין האסירים היו לא מעט שאינם יהודים. באושוויץ נרצחו עשרות אלפי פולנים, צוענים, שחורים ושבויי מלחמה רוסיים, צרפתיים ואחרים. גם מילות השיר של ינובסקי (שתורגמו על ידי ניצולים גם ליידיש) מדברות על אסירי אושוויץ, אך במפתיע לא מתמקדות ביהודים שבהם: "השחור מביא את המנדולינה ומנגן את שירו, האנגלים והצרפתים שרים ניגון, ומהצער נרקמת שלישייה מוזיקלית. וגם הפולני מנגן בחלילית וממלא את הלבבות, שרק החופש עדיין חסר להם". פזמונו של השיר מצית תקווה בלבותיהם של השומעים: "זהו הטנגו של האסירים, הטנגו של המוכים ממחנה אושוויץ… אבל החופש קורא לנו ועוד נהיה חופשיים".

"הטנגו מאושוויץ" לא היה שיר הטנגו היחיד שנשמע במחנות. אולי הטנגו, שצבר פופולריות גדולה באירופה של תחילת המאה העשרים, שימש זיכרון לחיים שלפני המלחמה, והיה לניצוץ תקווה שהמלחמה תיגמר והחיים ישובו למסלולם. וכך נמצא באוספיו של סטונהיל שיר נוסף, עם מאפיינים דומים רבים לשירהּ של ינובסקי, ובראשם – גם הוא טנגו.

גם זה שיר שחובר ככל הנראה באושוויץ, אם כי מחברו אינו ידוע. הפעם נכתב השיר ביידיש, ולא בפולנית. שמו של השיר הוא "אוי היה לי פעם אבא" ("אוי געהאט האב איך א מאל א טאטן"), והוא מספר את סיפורו של ילד יתום שהוריו נרצחו במחנה ההשמדה המפורסם. המנגינה הרכה והמנחמת בקצב הטנגו, מסככת את כאב האובדן ומקהה את עוקצן של המילים הקשות שמתארות את חיי המחנה. סופו של השיר – בדומה ל"טנגו מאושוויץ" – שומר גם הוא על נימה אופטימית: הדובר מכריז כי הוא עודנו צעיר ועל כן הוא בוחר בחיים וימשיך לחיות למרות הכל.

 

חוטים רבים של דמיון נמתחים בין שני השירים הללו שמספקים הצצה נדירה לשירי מחנות ההשמדה שהפיחו מעט תקווה בקרב האסירים. שניהם נכתבו, ככל הנראה, על ידי ילדים צעירים. שניהם מתארים את המציאות הקשה במחנה, אך מביעים תקווה עזה שהסיוט ייתם בקרוב. אלו שני השירים היחידים באוסף שמזכירים במפורש את השם אושוויץ, ובשני המקרים מלווה את הכאב ואת התקווה קצב הטנגו, שמקורו הרחק מאדמת פולין, אבל מסמל עבור המאזינים את התקווה שהכל עוד יבוא על מקומו בשלום.

כתבה זו נכתבה בסיועה הרב של ד"ר גילה פלם, חוקרת מוזיקה מתקופת השואה, ומנהלת מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית.

 

כתבות נוספות:

גלויות מאושוויץ

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

גלויות מאושוויץ

"אישה יקרה, אני בריא ואני עובד כחייט. איחולים לבביים ונשיקות..." מכתבים וגלויות שנשלחו ממחנות הריכוז הנאציים

גלויה שנשלחה על ידי פול שפיצר, אסיר במחנה הריכוז מנוביץ, שבמתחם אושוויץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

השולח: זיידן אפריים, מחנה העבודה בירקנאו, ביתן 1, שלזיה עילית

הנמען: מר שנייד, קרל, וינה

תאריך הגעה: 1 בפברואר 1943

 

אני מעדכנך כי אני עובד כחייט וששלומי טוב ושאני בריא ואני מקווה לקבל את תגובתך בקרוב.

איחולים לבביים למשפחת ברגר.

 

הודעות קצרות, לקוניות, מועטות פרטים, עם הבעות חיבה מינימליות…

הגלויות והמכתבים האלו נכתבו על ידי אסירים יהודיים שהוחזקו במחנות נאציים שונים, בתוך מתחם אושוויץ. הכותבים קיוו ליצור קשר עם בני משפחותיהם בווינה.

מכתבו של אפריים זיידן, אסיר בבירקנאו, אל קרל שנייד מהקהילה היהודית בווינה. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד לזיידן. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

כל הגלויות מוענו לאיש קשר בתוך הקהילה היהודית של וינה, קרל שנייד, שהתבקש בדרך כלל להעביר מסרים לקרובי משפחתו של השולח. שנייד לא תמיד הצליח לעמוד בבקשה.

למרות שבשלב זה (שנת 1943) נותרו מעט יהודים בעיר וינה, "מועצת הזקנים" של הקהילה היהודית (Ältestenrat der Juden in Wien) המשיכה לתפקד כישות ציבורית, ממש עד סוף המלחמה (רוב אלו שנותרו מאחור היו חצי-יהודים או יהודים שנישאו לנוצרים).

הדבר בולט ביותר בהתכתבויות אלה הוא מה שלא נאמר בהן. הגלויות והמכתבים עברו דרך הצנזורה הנאצית. היה ברור לכולם שאין כל אפשרות להתייחס לזוועות שהתרחשו בקרבתם המיידית.

רוב הכותבים שמוזכרים כאן היו אסירים בתת המחנה מונוביץ, שנכלל במתחם אושוויץ וסיפק עובדי כפייה לכמה מפעלים גרמנים שנבנו בסמוך. ההתכתבויות הן חלק מארכיון הקהילה היהודית בווינה, שנשמר בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, בספרייה הלאומית.

קרל שנייד שלח תגובה למכתבו של אפרים זיידן, המצוטט מעלה. כך ענה:

 

מר זיידן היקר,

אני שמח לשמוע שאתה עובד וששלומך טוב. לצערי איני יכול להעביר את איחוליך למשפחת ברגר מכיוון שאיני יודע את כתובתם. אם אתה צריך משהו נוסף, אנא הודע לי ואבדוק אם אוכל לשלוח את זה אליך.

כל טוב.

 

למטה אנו רואים מכתב שנכתב בידי לייביש שפרבר, אסיר במונוביץ:

 

מר שנייד היקר,

תודה לאל אני בריא ושלומי טוב, מקווה שגם אתה.

מה החדשות לגביך? מה קרוביי עושים? מקווה שאתה בסדר, אני מודה לך על הכל בבקשה שמור על בריאותך.

כל טוב,

שלך,

שפרבר

 

שנייד ענה:

 

מר שפרבר היקר,

תודה לך על המכתב שלך, שמחתי לשמוע ממך שוב.

עם המכתב הזה נשלחה אליך חבילה ודרישת שלום מבת דודתך מינה.

איני יודע את כתובת קרוביך, ולכן איני יכול לברר מה שלומם.

כל טוב.

 

שפרבר נרצח לאחר מכן באושוויץ, בחודש אוגוסט של שנת 1943.

 

מכתבו של לייביש שפרבר ממחנה מונוביץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד לשפרבר. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

גם פאול שפיצר כתב אל שנייד,  אך התעניין דווקא בשלומו:

 

מר שנייד היקר!

אני מעדכנך שבריאותי טובה ואני מקווה לשמוע אותו הדבר ממך. אהיה שמח אם תוכל לספר לי על עצמך.

כל טוב לך

שלך,

פאול שפיצר.

מחנה העבודה מונוביץ

 

שנייד ענה לו:

 

מר שפיצר היקר,

אני שמח לשמוע ממך שוב. אל תהסס לכתוב לי, אם ברצונך לדעת דבר מה, פשוט שאל.

עד אז, כל טוב.

הגלויה של פול שפיצר. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

שתי תשובותיו של שנייד, כמעט זהות לחלוטין. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

פאול גריונברג סיפר במכתבו על כך שאושר לו לקבל חבילות מזון:

 

מר שנייד היקר!

אני מעדכן אותך שאני בריא וארצה לשמוע אותו הדבר ממך. מותר לי לקבל חבילות מזון [בשווי] של עד 60 שילינג ועד [משקל] 250 גרם.

איחולים לבביים ותודה לך,

פאול גריונברג

 

שנייד השיב לו:

 

מר גריונברג היקר,

עם המכתב הזה נשלחה אליך חבילה ודרישת שלום ממר רייס. שכחת להגיד לי באילו פרקי זמן אתה רשאי לקבל את החבילות האלה ואם יש לך בקשות כלשהן לגבי התכולה?

אנא ענה על שאלותיי מתי שמתאפשר לך.

עד אז כל טוב.

 

סריקה של מכתבו של גריונברג מוצגת כיום בתערוכה האוסטרית במוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין. גריונברג נפטר בווינה ב-2018.

הגלויה של פול גריונברג. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד לגריונברג. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

אברם טננבאום, אסיר במחנה בירקנאו, כתב ישירות לאשתו בווינה:

 

אישה יקרה,

אני בריא ואני עובד כחייט.

איחולים לבביים ונשיקות,

טננבאום

 

התשובה, למרות זאת, הגיעה משנייד. לא ברור אם גברת טננבאום אי פעם קיבלה את המכתב מבעלה.

 

מר טננבאום היקר,

אני שמח לשמוע ממך, שאתה עובד וששלומך טוב ושאתה בריא. אם אתה צריך משהו, כתוב לי.

כל טוב

מכתבו של אברם טננבאום אל אשתו. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

המכתב למטה נכתב על ידי איזידור ברטהולץ:

 

מר שנייד!

מכיוון שלא שמעתי ממשפחתי זמן מה, אני רוצה למסור לך את בקשותיי. שלושה חודשים אני במחנה העבודה מונוביץ שם שלומי טוב ואני בריא. אני מבקש ממך באדיבות לשלוח לי משקפי קריאה סנטנדרטיים ואבקש ממך לענות לי מידית.

תודה לך מראש וכל טוב,

ברטהולץ

 

שנייד השיב וכתב את הדברים הבאים:

 

מר ברטהולץ היקר,

קיבלתי את מכתבתך אך לצערי אין ביכולתי לשלוח לך משקפיים מבלי שתאמר לי איזה סוג אתה צריך ואם אתה קצר-רואי או מתקשה בראייה לרחוק. בבקשה ענה לי על השאלות האלה ואני מקווה שאוכל להשיג לך משקפיים. אם יש משהו נוסף שאתה רוצה לדעת, אנא הודע לי ואבדוק אם הדבר אפשרי.

כל טוב.

מכתבו של ברטהולץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד, שמעולם לא הגיעה לידיו של ברטהולץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

מכתבו של שנייד מעולם לא הגיע לברטהולץ. הוא נרצח באושוויץ ב-22 בפרבואר 1943, תשעה ימים בלבד לפני ששנייד שלח אליו את תשובתו.

 

תודה מיוחדת לקארל פיליפ שפאלינגר, מתנדב מטעם 'אות הכפרה והשלום' בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על עזרתו בתרגום, לאודי אדרי על צילומיו היפים ולד"ר יוחאי בן-גדליה מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על עזרתו בהכנת הכתבה.

 

כתבות נוספות

59 מעטפות המעידות על השמדתן של עשרות קהילות יהודיות ברחבי פולין

1932: הניצחון האדיר של יהודי בולגריה על האנטישמיות

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו