רון לשם: יצירה עם קול מיוחד זו יצירה שהרבה אנשים לא רצו אותה

עבור רון לשם סירוב אינו תופעה יוצאת דופן, אלא חלק בלתי נפרד מהחיים - ובעיניו זה בכלל לא שלילי. מי שהחל כעיתונאי והגיע עד לטלוויזיה נזכר בכל הפעמים ששמע "לא" בדרך להצלחה המטאורית של "אם יש גן עדן". וזה עוד כלום לעומת שנות המאבק על "אופוריה" או העשור שלקח להפיק את "שעת נעילה"

1

צילום: רייצ'ל טיין. עיצוב עטיפה: אמרי זרטל

רון לשם הוא אחד מהסופרים והיוצרים הישראליים הכי מוכרים בעולם. ובכל זאת, כששואלים אותו על סירובים שספג, הוא מיד צוחק ואומר ש"'לא' היא אחת המילים שאני שומע הכי הרבה". קורות החיים שלו מפוארים. הוא היה עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" והחזיק בתפקיד סמנכ"ל שידורי קשת. הספר הראשון שכתב בחייו, "אם יש גן עדן", זכה מיד בפרס ספיר והפך מהר מאוד לסרט "בופור" – שבתורו זכה בפרס "דב הכסף" בפסטיבל ברלין והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. מהקולנוע והספרות אל הטלוויזיה: הוא יוצרן של סדרות כמו "תא גורדין", "אופוריה" ו"שעת נעילה", שזכו כולן לגרסאות בינלאומיות. הייתם חושבים שאדם כזה לא שמע "לא" מימיו, רק שזה ממש לא הסיפור שהוא מספר לנו הפעם, במסגרת פרויקט מיוחד של הספרייה הלאומית לרגל חודש הקריאה.

"'אם יש גן עדן' קיבל את כל הסירובים האפשריים", מגלה לשם. "מכיוון שזה היה הספר הראשון שלי, הייתי מוכן לזה מצד אחד אבל מצד שני זה גם הציף אותי. בזמנו חשבתי שזה היה קשה, אבל היצירות הבאות הוכיחו לי בדיעבד שזה דווקא לא היה כזה סיפור".

איזה תשובות קיבלת בהתחלה בהוצאות לאור?
"ב'כתר', למשל, ניתנה חוות דעת של אדם, סופר שאני מאוד מעריך ואוהב, בה נכתב שהטריק מייגע אחרי כמה עמודים ואין לזה שום תכלית. 'עם עובד' אמרו שאפשר לעבוד על זה אבל שזה יצטרך להיכנס לתוכניות עבודה עתידיות ואני הייתי פחות להוט לרעיון. בסופו של דבר ביקורות יכולות לרסק לך את הביטחון העצמי. במיוחד כי הסיפור חשוב לך – אתה חי ומלווה אותו שנים, אתה אוהב את הדמויות ואתה אפילו זקוק לחיים האלה איתן. אתה בוודאי רוצה שגם אחרים יתאהבו בהן".

איך הצלחת להתמודד עם התגובות האלה?
"מה שעזר לי היה שעוד בשלב כתב היד, יוסף סידר, הבמאי, אהב מאוד את הסיפור והדמויות וכבר רצה לעבד את זה לסרט. היה בזה סוג של ביטחון כי יוצר אחר האמין בזה. זה הוכיח לי שבכל זאת יש בספר משהו, גם אם מישהו, שאני מאוד מעריך, בהוצאה, שאני מאוד מעריך, חושב שזו יצירה של טריק אחד. כשאני חושב על זה יותר, בסירובים היה עוד יתרון, הם העניקו לי יותר זמן לחיות עם יצירה שהיה לי טוב לחיות בתוכה. מצאתי את עצמי בוכה ומחייך תוך כדי כתיבה, מתאהב בדמויות שכבר היו להן חיים משלהן".

1
רון לשם. צילום: רייצ'ל טיין

עם כל זה הסירובים המשיכו להגיע, ואתה המשכת להאמין?
"צריך לקחת בחשבון שסירוב ודחייה הם מה שקורה לרוב כתבי היד, זה מתהפך כשמגיע ה"כן" הנכון. אצלי זה היה כשנעה מנהיים ודב אלפון מהוצאת 'כנרת זמורה-ביתן דביר' לקחו את ההימור. בסופו של דבר הספר לא סתם הצליח בארץ, הוא הפך לרב מכר ונמכר בעוד 22 מדינות נוספות, כמו סין, ברזיל, קוריאה ופולין – לא רק במקומות הטבעיים, הקלאסיים לספרות ישראלית. טסתי לפגוש קוראים שלו בסין ובמקסיקו ובמקומות שלא הייתי מעלה על הדעת".

יש לביקורת ולחוויות הסירוב גם השפעה חיובית לתחושתך?
"אני כבר עובד כעשרים שנה בתחום של סיפור סיפורים ורוב הזמן החיים במקצוע הזה סובבים סביב הדחייה. זה לא שאני לא נפגע מזה או מתאכזב, הביטחון העצמי מעורער כל הזמן, אבל היום אני מודע יותר לעובדה שזה עניין סובייקטיבי של טעם. מפתיע לגלות שבהרבה מקרים, כשהיצירה בעלת משקל ייחודי וקול מובחן, זו יצירה שהרבה אנשים לא רצו אותה. כשאתה מביא משהו שהקול שלו הוא אחר, אם זה בסגנון הסיפורי או בטון שלו, טבעי שיביטו עליו ככזה. יצירות שקיבלו הרבה סירובים, הן לרוב גם כאלה שיבלטו, כי הקול שלהם יהיה חריג בנוף הכללי".

1
במבצר הבופור. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כשאומרים לך שזה מבריק או מהמם – סביר להניח שלא תשמע מהם לעולם

"אם יש גן עדן" ראה אור בשנת 2005. מאז ההצלחה המסחררת של אותו ספר ראשון לשם הפך ליוצר בולט גם בתחום הטלוויזיה. על החגורה שלו יש להיטים שעוררו הרבה באז כמו "שעת נעילה", וגם דרמת הנעורים "אופוריה", שהפכה ב-2019 ללהיט אמריקני בכיכובה של השחקנית המצליחה זנדאיה.

"מתחום הטלוויזיה למדתי שדווקא כשמישהו אומר 'מבריק', 'מהמם', 'מעולה', או 'זה הדבר הכי טוב שקראתי השנה' – רוב הסיכויים שלא תשמע ממנו שוב לעולם", מספר לשם. "לעומת זאת, מי שיושב ומבקר אותך, מקשה עליך, ואפילו אומר שיש עוד עבודה קשה, אז הוא כנראה רציני. אם הוא יכול לתת על העבודה שלך הערות, תובנות וניתוח, זה אומר שהוא השקיע בזה זמן וכדאי להיות קשוב. כותב טוב נמדד במידה רבה לא רק בתשוקה להגן על מה שכתב, אלא גם בגמישות וביכולת לקבל הערות ולפתוח את הדברים".

1
זנדאיה בטקס פרסי MTV 2018. צילום: Nicole Alexander

הגמישות הזו היא הדרך לשרוד את הדרך אל ההוצאה לאור, או אל העלייה למסך?
"כן, כל המסעות האלה הם מסעות מאוד ארוכים. אתה לא בוחר סיפור כי נדמה לך שיהיו לו קוראים, או כי נראה לך שיהיה מגניב, עכשווי או מסחרי. צריך לבחור סיפור מתוך הבנה שאתה הולך לחיות עם הדמויות האלה שנים. רוב הסדרות והספרים שלי, גם אלה שהכי הצליחו אחר כך, היו כאלה שנלחמתי עליהן שנים כדי שיראו אור. לכן, אתה צריך להיות בתשוקה אל הדמויות ולחקור את הקולות שלהן, המעשים והמחשבות שלהן. עד כדי כך שכשהעורך יודיע שזה יורד לדפוס, יישבר לך הלב, כי אתה רוצה להמשיך לעבוד איתן ולא רוצה שהסיפור ייגמר".

אז רגע ההוצאה לאור בכלל לא משמח?
"ממרחק השנים, אני מרגיש שרגע יציאה לאור של ספר, או סדרה, הוא לא הרגע השמח שלי, אלא רגע מעיק מאוד. אני סובל מהזרקור הזה, שמחטט ומבקר, אבל מאוד אוהב את המסע שבכתיבה. לכן, היום אני הרבה יותר שלו לנוכח העובדה שדברים לוקחים זמן". 

ואחרי שזכית להצלחה, הסירובים שקיבלת לאורך השנים המשיכו ללכת איתך?
"בעשור אחרי ש'אם יש גן עדן' הצליח הייתי הרבה יותר רגיש לביקורות שליליות או פרצופים חמוצים. חוץ מזה, תמיד הייתי אאוטסיידר. בקהילת הסופרים המקומיים לא ראו בי שייך, או בעצם לא נתנו לי הזדמנות משום שבאתי מתחום העיתונות והטלוויזיה. זה טומן גרעין של חוסר בטחון, למרות אהבת הקהל. יש בזה פגיעות, אבל זה המקצוע. אנחנו עוברים אודישן יומיומי עוד יותר משחקנים ושומעים 'לא' הרבה יותר מהם".

1
צילום: רייצ'ל טיין

ממה חששת בתקופה הזו מיד אחרי ההצלחה הגדולה?
"הפחד שלי היה שמאותו רגע כולם מצפים ממני שאכתוב את אותו הדבר בדיוק. אבל אני רוצה להשתמש בכתיבה כדי לחיות חיים רבים, לעבור מדמות לדמות, אני רוצה להיות האלטר-אגו שלי ולחיות בעולם אחר שלא ניתנה לי הזדמנות לחיות בו. לא רציתי לחזור שוב לבופור, או לחיות שוב בסיטואציה קרבית. כשהבאתי כתב יד שהוא משהו אחר הרימו על זה גבה. הרגשתי שלא מבינים למה אני מנסה לצאת מהמשבצת שלי".

זה גרם לך לפקפק בעצמך או לחזור לכתב היד ולבחון אם יש משהו בביקורת?
"אני כל הזמן מטיל ספק. אני יודע שכשאנחנו נחושים באמונה מלאה ומבטלים את הביקורת בתואנה שהיא לא עניינית, זה גורם לנו לא לראות נכון ולא להסתכל מעוד כיוונים על היצירה. בעיניי, הביקורת היא בגדר תמרור אזהרה. אם העורך מצביע על משהו שצריך להיות אחרת, לא כדאי להינעל, כי הביקורת מלמדת שמשהו לא עבד. לא בטוח שהפתרון שהעורך מציע נכון, אבל הנקודה שהוא העלה כן חשובה. גם אם ההערה לא נאמרה באופן מיטבי, צריך להבין את המהות שלה ולהעריך שיש פה אמת. עורך טוב ידע לתת לך הערה ולהשאיר לך מקום למצוא את הדרך שלך להיות שלם איתה ועם השינוי שהיא יצרה. הוא ייתן את הכלים לחפור ולמצוא את הפתרון הנכון בתוך כל מצלמות הרנטגן ותהומות הנפש שמביאה העריכה. עריכה היא תהליך קשה, אבל אדיר".

והיה לך עורך מהסוג הזה?
"היה לי מזל שנעה מנהיים, שהיא לא רק עורכת אלא גם שותפה, לא רק האמינה ב'אם יש גן עדן' אלא גם פתחה לי דלת ל'זמורה ביתן'. הם הפכו ל'בית' שלי, נתנו לי אורך נשימה והאמינו בי ובספרים הבאים שלי. זה נתן לי המון ביטחון, גם כלכלי וגם אומנותי".

הכתבה הזו מתפרסמת במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו "חבלי כתיבה": סופרים וסופרות מצליחים מספרים לספרייה הלאומית על הרגעים הקשים ביותר בדרך לרשימת רבי המכר. לכל הכתבות בפרויקט

וּבְעִבְרִית – שירה | איפה נפרדים מעצמך

שירים מאת אלכס אוורבוך בתרגום עצמי מאוקראינית, מתוך ספרו החדש, "המלך היהודי"

דליה חי אקו, חללים, זפת ואקריליק על בד, 100X90 ס"מ, 2017

.

איפה נפרדים מעצמך / אלכס אוורבוך

תרגום עצמי מאוקראינית

.

*

אֵיךְ לַעֲבֹר אֶת מָה שֶׁכְּבָר קָרָה

.

אֶת מָה שֶׁבְּכָל רֶגַע

מוֹשֵׁךְ וְאֵין לַעֲמֹד בְּפָנָיו –

הִתְקָרֵב

גַּע

.

אֲבָל אַתָּה מִתְחַמֵּק

מַחְבִּיא אֶת הַיָּדַיִם מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב

מֵסִיט אֶת הַמַּבָּט

כְּאִלּוּ לֹא מְזַהֶה

.

אֲבָל כְּשֶׁזֶּה מִתְרַחֵק

מַשֶּׁהוּ מוֹשֵׁךְ אוֹתְךָ לְעֶבְרוֹ

כְּאִלּוּ בְּחֶבֶל הַטַּבּוּר

אֶל תּוֹךְ הַזֶּרֶם הָאָפֹר־אָדֹם הַזֶּה

שֶׁעֲדַיִן זוֹכֵר בְּכָל בּוּעָה

מַיִם שְׁלֵוִים חִוְּרִים

.

וְאַתָּה נְטוּל כּוֹחוֹת לַהֲדֹף

מִתְנַדֵּף מִכְּאֵב

.

כִּי הֵם נִרְאִים לְךָ טוֹב

כָּל כָּךְ חַד וּבָרוּר

שֶׁרַק גְּבוּל שָׁקוּף

מַפְרִיד בֵּין שְׁנֵי תַּחֲנוּנִים

.

שֶׁלְּךָ – לֹא לְהִוָּלֵד

שֶׁלָּהֶם – לֹא לָמוּת

.

*

як пережити те що вже відбулося

.

те яке щомиті непереборно

тягне до себе –

підійди

доторкнись

.

але ти відхиляєшся

ховаєш руки за спину

відвертаєш обличчя вбік

нібито не впізнаєш

.

однак тільки-но воно даленіє

щось підтягує тебе

наче за пуповину

у цю сіро-руду течію

яка кожною бульбашкою

ще пам'ятає спокійні безбарвні води

і ти позбавлений сили відштовхуватися

млієш від болю

.

бо тобі знов нарешті добре

так добре всіх їх видно

.

що лише прозора межа

відокремлює два благання

твоє – ненародження

їхнє – несмерті

.

*

אֵיךְ לַחֲזֹר לְעִיר שֶׁאֵינֶנָּה

הַבַּיְתָה אֵיךְ לַחֲזֹר

אִם הַבַּיִת כְּמו צַעַר כָּבֵד

כְּבָר אֵינֶנּוּ

.

רְחוֹבוֹת עִם שֵׁמוֹת חֲדָשִׁים

כִּוְרִידִים נְפוּחִים

לֹא מוֹצְאִים אֶת מְקוֹם הִשָּׁפְכָם

.

וְאַתָּה עוֹמֵד בַּמְּעַרְבֹּלֶת הַזֹּאת עַד הַצַּוָּאר

.

מְבֻלְבָּל

מְנַסֶּה לִפְתֹּחַ לָהּ אֶת הַדֶּלֶת

בְּמַפְתֵּחַ עַל שְׂרוֹךְ שֶׁאִבַּדְתָּ

מְבֹעָת מִתּוֹךְ שֵׁנָה מְמַשֵּׁשׁ

בְּחֵיקְךָ וְלֹא תִּמְצָא אוֹתוֹ

בְּתוֹךְ קִפְלֵי בַּד מְיֻזָּע אוֹ נְיָר

כְּאִלּוּ בְּלֵב הַסְּלָעִים

שָׁם אֲפִלּוּ מַפּוֹלוֹת לֹא חוֹשְׂפוֹת לָאֲוִיר

אֶת הַמִּבְנֶה הַפְּנִימִי שֶׁל הָהָר

.

וּלְבַסּוֹף לְהִכָּנֵס

לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר אֲבָל לֹא לִרְאוֹת

פָּנִים מְטֻשְׁטָשִׁים

לְכַבּוֹת וְלֹא לִרְאוֹת

כַּמָּה הִזְדַּקַּנְתָּ

לְהָעֵז בְּכָל זֹאת לִשְׁאֹל: אֵיךְ מַתִּי?

.

אָבָק רֵיחָנִי סָמִיךְ

עוֹטֵף זִכָּרוֹן מְפֻנָּק

.

וּלְהִכָּנֵס לַמִּטָּה

כְּדֵי לְהִתְעוֹרֵר בֶּן שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ

.

בַּבַּיִת בַּמִּטָּה

לְגַשֵּׁשׁ בֵּין חֲפָצִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד

לְחַפֵּשׂ מָקוֹם פָּנוּי

לְצַד זְקֵנִים שׁוֹתְקִים

.

עַד שֶׁיַּגִּידוּ לְךָ

עִם קְרִיסַת אֲדָמָה מְהִירָה

עַל פָּנִים מְמֻרְמָרִים מְקֻמָּטִים

קָדִימָה, תִּתְאַרְגְּנוּ, תִּתְאַרְגֵּן

.

אֲבָל אַתָּה כְּבָר לֹא מֵבִין

שֶׁזֶּה לֹא אֵלֶיךָ

אַתָּה שׁוֹאֵל: יַקִּירַי, אֵיפֹה עָלַי לִהְיוֹת עַכְשָׁו?

אֵיפֹה הַיּוֹם נִפְרָדִים מֵעַצְמְךָ?

.

*

як повернутися до міста якого нема

до дому – як повернутися

якщо його як горя важкого нема

.

перейменовані вулиці

наче розпухлі судини

не знаходять місце впадіння

.

і ти стоїш по горло в цьому паводкові

.

плутаєшся чим відчинити йому двері

ключиком на мотузці який загубив

у сонливому метушінні

за пазухою – і не знайти його у цій вирві

у смужках запотілої тканини чи паперу

наче у самому серці гірських порід

де навіть обвали не розкривають повітрю

внутрішню будову гір

.

і нарешті увійти

увімкнути світло але не бачити

затуманілих облич

вимикнути – й не бачити як постарішав

наважитися запитати врешті-решт: як я помер?

.

густий духмяний пил

оточує розбещену пам’ять

.

і лягти у ліжко

щоб прокинутися тридцятип’ятирічним

у домі у ліжку

обмацуючи руками губитися

шукати вільного місця

поруч мовчазних дідів

.

поки тобі не сказали

стрімким падінням ґрунту

на зморщене незадоволене обличчя

збирайтеся, збирайся

.

але ти вже не розумієш

що це не до тебе

питаєш: любі, де я маю бути тепер?

де прощаються нині з собою?

.

*

כְּמוֹ מַסְמְרִים בְּתוֹךְ

עֵץ מִתְפּוֹרֵר

נִתֶּקֶת בְּבֵרוּר מָה

שֶׁעַד לֹא מִזְּמַן הָיְתָה

תְּפִיסַת עָצְמָתֵנוּ

.

וְהוּא נִזְכָּר בַּקְּרָבוֹת הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר

.

אֲנִי עֲדַיִן נִרְתָּע

הוּא אוֹמֵר

כְּשֶׁחַיָּלֵי הַבְּדִיל

מַמְטִירִים לְלֹא הֶרֶף

אֵשׁ בָּאֲוִיר

.

אֲנָשִׁים שֶׁעוֹזְבִים אֶת

מְקוֹם מְגוּרֵיהֶם

בִּזְמַן מִלְחָמָה

רוֹכְשִׁים פְּנֵי

פְּצוּעִים

לִפְעָמִים הֲרוּגִים

.

אֲבָל עִם הַזְּמַן

הָאֵימָה בְּעֵינֵיהֶם מְאַבֶּדֶת

אֶת הַבֹּהַק הָרִאשׁוֹנִי

.

גַּשְׁמִיּוּת הַחַיִּים

שׁוֹחֶקֶת אֶת

סִבְלָם

הַמִּתְבַּזְבֵּז

.

הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁאָנוּ מִתְחַנְּנִים לוֹ –

הַכָּרָה בִּכְאֵבֵנוּ

.

*

ніби цвяхи від сухого дерева

виразно відділяється те що

недавно було

усвідомленням нашої сили

.

та він згадав найтяжчі бої

.

я й досі здригаюся

коли бронзові ковалі

каже він

безперестанку гатять

у повітря

.

люди що залишають місце

свого проживання

під час війни

здобувають обличчя

поранених

іноді вбитих

.

але поступово

жах у їхніх очах втрачає

попереднє забарвлення

.

життєве безладдя

доводить

страждання

до марнотратства

.

єдине чого ми тепер прагнемо

це визнання нашого болю

.

*

אָז כַּמָּה מֵהֶם הָיוּ שָׁם?

הוּא עָמַד מֻכְבָּד מִנֶּשֶׁק מוּל אוֹר מְסַנְוֵר

וְהוֹשִׁיט לָהֶם אֶת יָדָיו הַמְּעֻקָּמוֹת

הַמְּזֹהָמוֹת בְּבִצּוֹת אַיְדָאר

.

סִפֵּר אֵיךְ חִפֵּשׂ מַחֲסֶה בֵּין עֲצֵי עֲרָבָה

וְחִיּוּךְ כְּחַשְׁמַל חַם חָלַף עַל פְּנֵי הַקְּצִינִים

.

אֲחָדִים אַחֲרֵי שֵׁנָה אֲרֻכָּה

עֲדַיִן בָּלְטוּ בְּעַנְפֵיהֶם הַחֲשׂוּפִים כְּנֶגֶד הַשָּׁמַיִם

.

הַנָּשִׁים פָּרְצוּ בְּבֶכִי

הַפְּקֻדָּה קָפְאָה בָּאֲוִיר

.

כְּמוֹ קוּרֵי עַכָּבִישׁ כְּסוּפִים בַּסְּתָו

.

הוּא הִסְתַּבֵּךְ בָּהֶם

בְּכָל גּוּפוֹ

.

לַהֲקַת זְאֵבִים שְׁקֵטִים נוֹעָזִים

רָדְפָה אוֹתוֹ הוֹדֶפֶת לְעֵבֶר מַשָּׁב חֲלַקְלַק

צוֹרֵב

כְּמוֹ מֵהַתְּמוּנָה הַיְּשָׁנָה שֶׁל סָבְתָא רַבְּתָא שֶׁלּוֹ –

אוֹתוֹ רֹשֶׁם רִאשׁוֹנִי שֶׁל לֹא לִהְיוֹת

.

*

скільки ж їх там було?

він стояв проти разючого світла обтяжений зброєю

і простягав їм забагнені айдарським болотом

скривлені руки

.

казав як шукав сховища у шелюгах

і посмішка гарячим струмом пройшла по офіцерах

.

деякі з них заспавшись за довгу ніч

ще чорніли проти неба голим гіллям

.

жінки заридали вголос

розпорядження повисло у повітрі

.

ніби срібна осіння павутина

.

він зачепився одягом,

усією своєю вагою

.

табуном мовчазних упевнених вовків

його наганяло на слизьке повітря

смолянистого пекучого

ніби на старій світлині його прабаби

першого враження небуття

.

*

סָלַחְתִּי לְעַצְמִי

עַל הַסַּבָּא רַבָּא הָאוּקְרָאִינִי שֶׁפָּרַע בַּסַּבָּא רַבָּא הַיְּהוּדִי

סָלַחְתִּי לְסַבְתָּא רַבְּתָא הַפּוֹלָנִיָּה

שֶׁתָּלְשָׁה אֶת צַמּוֹתֶיהָ שֶׁל הַסָּבְתָא רַבְּתָא הַיְּהוּדִיָּה

סָלַחְתִּי לְעַצְמִי עַל הַסַּבָּא רַבָּא הָרוּסִי

שֶׁלָּקַח פַּת לֶחֶם אַחֲרוֹנָה מֵהַסָּבְתָא רַבְּתָא הָאוּקְרָאִינִית

סָלַחְתִּי לְסַבְתָּא רַבְּתָא הַיְּהוּדִיָּה

שֶׁהִלְשִׁינָה לַסּוֹבְיֵטִים

עַל הַסַּבָּא רַבָּא הָאוּקְרָאִינִי

.

הֵם כֻּלָּם עַכְשָׁו כָּאן

בַּסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה

שֶׁל גּוּפִי

רוֹכְנִים עַל הַשֻּׁלְחָן

.

כָּל אֶחָד מוֹשֵׁךְ

בִּבְשָׂרִי

.

מִתְרוֹמֵם

מְבַתֵּר חֲתִיכָה

מַרְאֶה לָאֲחֵרִים: רוֹאִים?

זֶה – שֶׁלָּנוּ

.

וַאֲנִי לֹא מַסְפִּיק לִשְׁאֹל עִם כָּל חֲתִיכָה תְּלוּשָׁה

.

עַל מָה הָפַכְתִּי לְסֶלַע הַמַּחְלֹקֶת

.

אִכְלוּ לְזִכְרְכֶם

אֶת גּוּפִי

שְׁתוּ מִמֶּנִּי יַקִּירִים

.

סָבִי

סָבָתִי

.

*

я пробачив собі

прадіда-українця що ходив погромом на прадіда-єврея

пробачив прабабу-польку яка рвала коси прабабі-єврейці

я пробачив собі прадіда-москаля який забрав

останній шматок у прабаби-українки

я пробачив прабабу-єврейку що написала донос

на прадіда українця

.

вони всі зараз тут

на останній вечері

мого тіла

налягають на стіл

.

кожне тягне

за серце

.

підіймається

відрізає клаптик

показує іншим – бачте

це наше

.

і я не встигаю запитати кожним відірваним шматочком

.

за що стаю руба?

.

їжте на спомин про себе

тіло моє

пийте з мене любі

.

бабцю

діду

.

*

מִלְחָמָה מִלְחָמָה עַל עֵצִים מְלַבְלֶבֶת מִלְחָמָה

מְלוּחָה כְּפִיצוּץ מִלְחָמָה

.

אֵימַת מִדְבָּרִים רְעֵבִים מְשׁוֹטֶטֶת דַּרְכֵּנוּ מִלְחָמָה

.

כַּד מָלֵא אָבָץ וְשֶׁמֶשׁ

נוֹשֵׂאת לְפָנֶיהָ כְּקָרְבָּן קָדוֹשׁ מִלְחָמָה

.

בְּעֵינַיִם קֵהוֹת מְצִיצָה

אֶל פָּנֵינוּ

הַקְּפוּצוֹת בְּקִשְׁרֵי מִלְחָמָה

.

מְמַשֶּׁשֶׁת אֶת גִּדְמֵי הַמְּגוּרִים בִּמְחוֹשִׁים מְזֻפָּתִים מִלְחָמָה

.

כְּמַרְאוֹת שְׁלֵמוֹת מוֹחֶצֶת מִגּוּפָהּ פִּרְחֵי מִלְחָמָה מִלְחָמָה

.

מִתְיַפְיֶפֶת

שׁוֹזֶרֶת בַּעֲטֶרֶת חֶרְפָּתָהּ

קְרָבַיִם שֶׁל בָּתִּים

כּוֹתָרִים וְגֵאוֹגְרַפְיָה זָרִים לָהּ

.

מְקֻשֶּׁטֶת מָוֶת

בְּרֹאשׁ רוֹעֵד הוֹלֶכֶת

זְקֵנָה וְנוֹבֶלֶת מִלְחָמָה

.

זְקֵנָה וּמֵתָה רַשְׁרְשָׁן־מִלְחָמָה

זוֹחֶלֶת עַל אַרְבַּע בְּלוּיַת סְחָבוֹת מִלְחָמָה

.

אֲפֹרָה חֲמוּצַת פָּנִים

בְּסַנְטֶר קָשׁוּר

שׁוֹכֶבֶת עַל שֻׁלְחָן אִלֶּמֶת לֹא רְחוּצָה מִלְחָמָה

.

וְאִישׁ לֹא מֵעֵז לִקְבֹּר אוֹתָהּ.

.

*

війна війна на деревах брунькує  війна

солона як вибух війна

.

страх голодних пустель подорожує нами   війна

.

глек налитий свинцем і сонцем

несе причастям війна

.

вигорілими  очима  зазирає

до  облич

зібраних  у вузол війни

.

обрубкуваті  кінцівки  осель

мацає засмаленими щупальцями  війна

.

суцільними дзеркалами

вичавлює з себе квіти  війни    війна

.

причепурюється

вплітає до вінка

свого сорому

нутрощі домівок

невідомі їй імена та географію –

.

уквітчана смертю

з тремтячою головою йде

стара  гербарій-війна

.

стара і мертва  брязкальце-війна

рачки повзе лахмітниця-війна

.

сива насуплена

з підв'язаним підборіддям

лежить на столі  неомита німа війна

.

і ніхто не хоче її поховати.

.

אלכס אוורבוך נולד ב־1985 באוקראינה ומתגורר בישראל משנת 2001. כותב בשפה הרוסית ובשפה האוקראינית. מתרגם וחוקר ספרות. בעל תואר דוקטור מהמחלקה לשפות ולספרויות סלאביות באוניברסיטת טורונטו, ונמצא כיום בפוסט־דוקטורט באוניברסיטת אלברטה, קנדה. פרסם שלושה ספרי שירה ותרגומים ספרותיים שונים בעברית, רוסית, אוקראינית ואנגלית. ארגן אירועי שירה ופסטיבלים, ובהם הפסטיבל הבינלאומי לשירה אוקראינית בת־ימינו, בקיץ 2020. תרגומים שלו לשירה אוקראינית פורסמו בגיליונות המוסך מיום 24.6.21 ומיום 10.3.22. מרבית השירים המתפרסמים כאן לקוחים מספרו "המלך היהודי" – Жидівський король – אשר ראה אור בקייב כשבוע לפני פרוץ המלחמה. הספר לא הגיע עד כה לידי המחבר.
 

.

עטיפת הספר "המלך היהודי" מאת אלכס אוורבוך

 

» שירה מתורגמת במדור "ובעברית" בגיליון קודם של המוסך: מבחר שירים מתוך הספר "קול דמי אחיך: אסופת שירה על השואה ועל רצח עם" 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית – פרוזה | שיחת הטלפון שלי עם פוטין

"מה אם המספר הזה הוא עדיין אחד המספרים שלו? מה אם, באיזו מקריות לא מוסברת, המספר העתיק הזה 'בבית' נעשה מספר פרטי סודי שאף אחד כבר לא מכיר?" סיפור מאת הסופרת הבריטית אלנה לפין, בתרגומו של משה רון

דרור בן עמי, עשן, פחם על נייר, 300X257 ס"מ, 2018

.

התקשרתי לפוטין / אלנה לפין

מאנגלית: משה רון

.

כשמת אבי ונקבר בפראג, אמי קיבלה על עצמה בגבורה את תפקיד השורדת היחידה וטיפלה בכל מה שתמיד היה בסמכותו: עסקאות כספיות, ענייני מס, כל אחריות של שוכר ומשכיר. היא עמדה על עשיית כל דבר בדיוק כמו שהוא נהג לעשות, העתיקה את היסודיות ואת השיטות האמינות אך העקיפות שלו להימנע מטעויות. אלא שזה לא ממש הצליח: בעוד אבי יצר חשבונות מדויקים על דף אחד שהקליד ושמר במחשב שלו, אמי הייתה יוצרת הר של חישובים בכתב יד על מעטפות משומשות ופתקי הדבקה צבעוניים. היא שייטה במערכת הזאת בשילוב נחרץ של ייאוש ונחישות, ולא הרשתה לי לעזור אלא אם אבטיח שלא אסטה משיטותיו של אבי.

בכל הנוגע לכתובות ולאנשי קשר, היא החלה לחפור בקופסאות כרטיסי האינדקס ובפנקסי הכתובות הרבים שלו. "לא העליתי על דעתי באיזו קפדנות הוא ניהל את הרשימות האלה כל חייו," היא אמרה לי פעם. "כל אדם שהוא הכיר אי פעם נמצא בהן."

אוספי הכרטיסים עמדו מסודרים בשורה על מדף מאחורי שולחן הכתיבה שלו. פנקסי הכתובות היו נעולים באחת ממגירות השולחן, יחד עם צורכי כתיבה שונים ודרכונים ישנים, כולם קטנים, מרופטים ומלאים מכריכה לכריכה בשמות ומספרים בכתב ידו הקטן אך הקריא להפליא. כמה מהשמות והאזכורים היו ברוסית (למשל, "דודה של פאבל"), אבל רובם היו בצ'כית או בגרמנית. קורות חייו של אבי הקיפו את כל הארצות הללו.

יום אחד גילתה אמי כרטיס שמספר הטלפון של פוטין רשום עליו, מתחת לכרטיס ביקור עסקי שנשא את שמו של אנטולי סוֹבּצַ'ק, שהיה ראש העיר סנקט פטרסבורג בשנות התשעים של המאה הקודמת. כרטיסו של ראש העיר שודך בסיכה לכרטיס האינדקס, וזה תויק באות ס'. אבי הוסיף את פרטיו של פוטין בעיפרון, בשפה הרוסית: "ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, בית 727-47893…" אמי צחקה כשסיפרה לי על התגלית, ואני צחקתי כשסיפרתי לבעלי. כולנו חשבנו שזה מבדח מאוד, איך שאבי היה מקושר לאנשים רבי כוח בלי סיבה ניכרת לעין. כמתרגם ומתורגמן מרוסית ואליה ומעוד שפות ואליהן, מצא את עצמו לא אחת בקשר נינוח וחברותי עם אישים מפורסמים. הסיפורים החביבים עליי של קשרים מסוג זה נסבו על שחקנים, סופרים, אמנים: מרצ'לו מסטרויאני וג'ינה לולובריג'ידה, שאותם פגש בשנות השישים בפסטיבל הקולנוע של קַרְלוֹבִי וָארִי; מיכאיל גורבצ'ב, שבשירותו עבד כמתורגמן אישי בכמה מביקוריו בגרמניה. לאבי היו תצלומים שתיעדו את נוכחותו השאננה בסביבתם של ידוענים שכאלה. אבל זה היה משהו אחר.

הוא סיפר לנו את הסיפור על איך פגש את פוטין הצעיר מאוד, לפני שנים, אבל מעולם לא הזכיר שיש לו את מספר הטלפון הפרטי שלו. אולי שכח, אולי לא היה אכפת לו. באותה עת תרגם אבי סימולטנית בפגישה בין ראש העיר סובצ'ק ואנשי עסקים גרמנים. פוטין היה נוכח, כסגנו של סובצ'ק. בשלב מסוים חיווה פוטין דעה בעניין כלשהו. ראש העיר השתיק אותו בכעס. אבי אמר שפוטין נראה כמו גור כלבים שננזף אחרי שהשתין על השטיח. אני מטילה ספק בכך שהיה חמוד כמו כלבלב עם רגש אשמה.

בשנים הבאות הסתיימה הקריירה של ראש העיר ואילו זו של פוטין שגשגה. הוא ראה בסובצ'ק הקשיש ממנו מורה דרך. פוטין בכה בגלוי בהלווייתו וניחם את האלמנה כשסובצ'ק מת, לכאורה מהתקף לב, בחדר מלון בקָלינינגרד, לאחר שהוא עצמו ביקש ממנו לבוא לשם בדחיפות כדי לקדם את מערכת הבחירות שלו. יש תאוריות על כל זה, אבל אף אחד לא יודע שום דבר. ודאי לא אני. כל זה קרה לפני יותר מעשרים שנה.

אמי שרדה רק שנתיים אחרי אבי. כשלקחתי את כל אותם פנקסי כתובות וכרטיסים לביתי, מצאתי את עצמי קוראת אותם כמו סיפורים. כמעט כל השמות, מכל התקופות בחיי הוריי, היו של אנשים שהכרתי אישית או שמעתי עליהם משהו, כך שיכולתי למקם אותם במסלול הארוך של קורות הוריי, בין רוסיה, צ'כיה, גרמניה וישראל. היה על אבי להשתמש בכמה וכמה עמודים לציון הכתובות ומספרי הטלפון המרובים שלי. כל המעברים שלי בין ערים וארצות ועל פני יבשות תועדו בפנקסי הטלפונים שלו. הוא מעולם לא מחק אף אחד מהם, רק הוסיף חדשים. הבין את חיי פשוט בכך שקיבל את נתיביהם.

הפלישה הרוסית לאוקראינה מיקדה מחדש את תשומת הלב באישיותו של פוטין, כשם שמתבוננים בנגיף קטלני תחת מיקרוסקופ רב עוצמה. נזכרתי במספר הישן שלו שנרשם כלאחר יד בעיפרון באותו כרטיס בכתב היד של אבי, ופתאום עלתה בדעתי מחשבה מטורפת: מה אם המספר הזה הוא עדיין אחד המספרים שלו? מה אם, באיזו מקריות לא מוסברת, המספר העתיק הזה 'בבית' נעשה מספר פרטי סודי שאף אחד כבר לא מכיר? מה אם יש טלפון קווי איפשהו בסביבת המחיה של פוטין שיצלצל אם יחויג המספר הזה? מה אם אני אתקשר אל פוטין?

מה אומר, אם הוא יענה? לא יכולתי לתכנן זאת. יכולתי רק לעשות זאת, ואז לנסות להתאושש מההשלכות. כשחילצתי את הכרטיס מהקופסה (שעמדה כעת על המדף שלי, מאחורי שולחן הכתיבה), שמעתי את קולו של אבי בתוך ראשי, ברוסית: "השתגעת? תפסיקי את השטות הזאת מיד. אין מה לדבר בהיגיון עם מישהו כזה, ומי את בשבילו, בכלל?"

חייגתי את המספר, החל בקידומת הבינלאומית, אחר כך אזור החיוג סנקט פטרסבורג (והרי היה ברור שהוא לא גר שם עכשיו, מה חשבתי?), לבסוף את המספר. שמעתי צלצול. פעם. פעמיים. ואז ענה קול צונן בחדות:

"דָה."

לאבי הייתה הרבה חוצפה ואני אימצתי אותה בכל כוחי והגבתי מהר:

"ולדימיר ולדימירוביץ'?"

שתיקה. ואז:

"דה?"

תפסתי אותו. זה היה פוטין. כולנו מכירים את הקול.

הרוסית שבפי נשמעת כמו שפת אם, אז נקטתי נימה עליזה של היכרות ופשוט הסתערתי קדימה:

"יש לי את המספר שלך כי פעם נתת אותו לאבי, שהיה מתרגם. פגשת אותו כשהיית הסגן של ראש העיר סובצ'ק. לפני הרבה זמן."

שמעתי אותו שואף אוויר וציפיתי שינתק, אבל הוא אמר בנחת:

"אני זוכר את המתרגם הזה. אישיות חזקה. יהודי מהסוג שמוצא חן בעיניי."

"אבי מת."

"אני מצטער."

"אני לא מצטערת שהוא לא זוכה לראות את ממדי הרשע שלך. הוא תמיד אמר שאתה איש מסוכן, אבל אתה הרבה יותר מזה. אתה מסוגל להשמיד את האנושות. אני אומרת לך כי אף אחד אחר לא יגיד לך את זה."

הקול המדוד מעבר לקו צחקק קלות. ואז:

"ספרי לי עוד על המחשבות שלך. תאמרי לי כל מה שהתקשרת כדי לומר לי."

"לא."

"לא?"

"לא. את שלי אמרתי. השאר ידוע לך. טוב, אולי עוד דבר אחד. הייתי מייעצת לך לפחד מהמתים, לא מהחיים."

"למה לכל הרוחות את מתכוונת?"

הנה סוף־סוף הוא מעד וקילל בנוסח הרוסי שאמי הייתה כועסת על אבי כשהשתמש בו לפעמים בצחוק.

"זה הכול, ולדימיר ולדימירוביץ'."

ניתקתי, וחשתי רוממות רוח, בלבול, תדהמה. לא הייתי בטוחה שזה באמת קרה.

הטלפון שלי צלצל תכף ומיד. חשבתי לתת לו לצלצל, אבל אז חשבתי שזה לא יהיה הוגן. אם הטרדתי אותו, הוא זכאי בהחלט להטריד אותי בחזרה. ואולי זה בכלל לא הוא.

זה היה הוא.

"תסבירי בעניין המתים."

"זה פשוט, מר פוטין. כשאתה הורג אדם אחד, הנוכחות שלו לעולם לא מרפה ממך. כשבגללך או בפקודתך מתים המוני אנשים חפים מפשע, הנשמות שלהם אופפות אותך כמו ענן שחור, וכשתמות אתה תצטרך להתייצב מולם."

הוא השתתק, סוף־סוף.

"יש לך את הכוח לעצור עוד שפיכות דמים. אני יודעת שלא תעשה את זה, כי אתה פוחד יותר מדי. אבל הייתי חייבת לומר לך את זה."

"זאת הייתה גם דעתו של אביך?"

"לא. אבי לא האמין בנשמות או בחיי עולם הבא. הוא רק חשב שאתה פוץ צעיר."

שוב הצחקוק הקל.

ניתקתי, והפעם הטלפון נשאר דומם. אולי סיימו לאכן את מיקומי. לא היה אכפת לי. שקעתי בשינה עמוקה, כאילו שוחררתי מתשישות של חיים שלמים.

"אז התקשרת לפוטין," אמר אבי בחלומי. "למה? כמה פעמים אמרתי לך לא לחטט בדברים הפרטיים שלי?"

"אם לא רצית שאני אמצא את המספר הזה, לא הייתי צריך לשמור אותו. ולמה בכלל היה לך אותו?"

"הוא התעקש לתת לי אותו, למקרה שיהיו לי שאלות. שכחתי מזה. בחיי."

צחקנו בחלום. אבל כשהתעוררתי לא צחקתי. התעוררתי וחשבתי: רוסיה היא עדיין, והנה שוב, הארץ שגרמה למשפחתי ולמיליוני משפחות כל כך הרבה צער וסבל. שמחתי שאמרתי לפוטין שהוא צריך לפחד.

.

אלנה לפין, סופרת ועורכת בריטית. מחברת הספרים ?What language do I dream in (ממואר), The nose (רומן) ו־Foreign brides (קובץ סיפורים קצרים). פרסמה כתבות בעיתון הגרדיאן ובכתב העת גרנטה.

.

משה רון, פרופסור בדימוס לספרות אנגלית וספרות השוואתית באוניברסיטה העברית, מעורכי "ספרייה לעם" בהוצאת עם עובד, מתרגם מאנגלית, צרפתית וספרדית.

.

» סיפור מתורגם במדור "ובעברית" בגיליון קודם של המוסך: "טָאקִיס" מאת נִיקוֹס אָדָם ווּדוּרִיס, בתרגומו של רמי סערי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

סיפור ביכורים | העין

"היא עטה עליי, הרימה את חולצתי ודרשה, 'תראי את הפצע!' נראה היה שהיא מנצלת את העובדה שהיא נמצאת איתי כאן לבד, ללא השגחת הרופאה, והפכה להרבה יותר החלטית, אפילו תוקפנית". סיפור מאת תמר עילם

עטר רבינא, נשות השאקטי, שמן על בד, 70X60 ס"מ, 2017

.

העין

תמר עילם

.

הציסטה שלי הייתה ממוקמת על מפתח הלב בקו ישר בדיוק בין שתי הפטמות. עין שלישית דוממת. טינה קראה לה "התכשיט המיוחד של אסיה". טינה תמיד ידעה להפוך כל כשל שלי ליתרון.

את "התכשיט" קיבלתי במתנה מבעלי. הוא חיטט בנקודה שחורה עקשנית. כשציפורניו נחלו מפלה, גם הביא פינצטה. מאז שיצא מה שיצא היינו שותקים מסביבה. למרות כעסי, לא העזתי להטיח בו את אשמתו.

עם השנים התרגלתי לנוכחותה של הציסטה שזרחה לפניי כמו אצל האלים. מובן שלא היו אלו יחסי אהבה טהורה. אלא סובלנות הדדית. חשדנות מנומסת. לפעמים דמיינתי שהיא כואבת, אבל אולי היה זה רק שריר חזה שהתאמץ מדי. בקיצים, כשהייתי מסתובבת חשופה בחופים, נאלצתי לענות לשאלות של זרים, "כן, שמתי לב" ו"לא, זה לא מסוכן." בביקורים השנתיים אצל רופאת העור המתקתי עימה סוד ועצה, "מה עדיף ציסטה או צלקת?" בסופו של דבר נאלצתי להודות שהציסטה גדלה ומתעבה עם השנים. אמנם עשתה זאת באיטיות חתרנית, אבל כבר לא היה אפשר להעמיד פנים. היא גם החליפה צבעים. מגון העור הראשוני שתאם את סביבותיו היא הפכה את עורה לצהוב חולני.

יש כאלה שלא היו חושבות פעמיים, והיו מפקירות את גופן תדיר אל הסכין או המזרק כדי לייפות את עצמן. לא אני. לא כי יש לי משהו נגד ההתייפות, להפך. זה רק ממורא הסכין והמזרק, תמיסת החומרים הרעילים, הצריבה הנוראית, השורפת, שמתפשטת בגוף. אבל כבר לא הייתה לי ברירה. ואני הרי ידועה בתכליתיות האופיינית שלי. קבעתי תור מראש לעוד כמה חודשים, דוחה את הקץ עד לאחרי הקיץ, ואז עד אחרי החגים.

הקליניקה הייתה לבנה ומוארת. הובלתי אל החדר הלבן, הזוהר, והדלת נסגרה מאחוריי. הניחו אותי כאן כדי שאוכל להתפשט בשקט, בפרטיות. לבשתי את חלוק הנייר הלבן שפתוח מלפנים. הרופאה והעוזרת נכנסו לחדר רק לאחר שווידאו בנימוס שאני מוכנה. אף אחת מהן לא הייתה מוכרת לי. זאת שהכרתי עזבה את הקליניקה בפתאומיות. הם התקשרו אליי מהמשרד מראש והודיעו לי שיש רופאה מחליפה. היא, בלונדינית כבת שלושים ומשהו, בחלוק לבן שעוטף גוף עגלגל. העוזרת שלה, שחורת שיער ודקה הרבה יותר, בערך באותו גיל, חדורת אנרגיה, אפילו התלהבות הייתי אומרת, גופה מתוח, תנועותיה מהירות, חותכות, קופצניות, שלא לומר תזזיתיות, והיא דרוכה ומוכנה, מכוונת את כל תשומת הלב שלה אל הרופאה ופקודותיה.

הרופאה והעוזרת שלה התקדמו אל תוך העניין עצמו ללא שום משחק מקדים. ישבתי על כיסא הטיפולים החשמלי והעוזרת החלה למרוח ביסודיות חומר סטרילי כדי לחטא את הציסטה ואת כל האזור שמסביב. "אני מאוד רגישה לכאב," תיניתי בפניהן, עוברת במבטי מהאחת אל השנייה, תוהה עם מי מהן יתאפשר לי לקשור קשר ברית, בוחנת במבט אלכסוני את המזרק האימתני שמונח לו שם על מגבון לבן סטרילי, מחכה לתורו. "זה בסדר, זה לא יכאב," אמרה הרופאה. "הנה את הזריקה הבאה את כבר בכלל לא תרגישי," קפצה והוסיפה העוזרת, כאילו היא בתחרות. תקעתי את ציפורניי בשני צידי המושב. העוזרת קראה קריאות עידוד מוגזמות מדי לטעמי. "הנה רק נגענו וכבר היא נפתחת, כבר הכול יוצא!"

"רוב האנשים מעדיפים לא להסתכל בשלב הזה אז כדאי שתעצמי עיניים עכשיו," הן אמרו. "כן כן, אני בהחלט לא רוצה לראות," אמרתי. כיווצתי את שתי עיניי חזק אל תוך העפעפיים. "זאת מתנה מבעלי," אמרתי, נושמת ונושפת חזק ובקולניות. "אולי בקרוב בעל־לשעבר" שמעתי את עצמי מקיאה את המילים. המילים נפלטו לי מהפה ללא שליטה, ולא ידעתי מאיפה באו. חשקתי את שפתיי בכוח. "גם אני מתגרשת," אמרה הרופאה. והמשיכה והסבירה בנינוחות, "אין טעם לשמור על מערכת יחסים מקולקלת." אולי לא הייתי צריכה להעלות את הנושא דווקא עכשיו, חשבתי, שמא ידה תרעד. אבל היא דווקא הייתה יציבה.

העוזרת שתקה. אולי לא טרחה להתחתן בכלל, חשבתי. זה פשוט יותר לבד. נקי יותר, ואין חשש לדלקות. רווח לי לרגע. לפחות הזריקות כבר היו מאחוריי. אור בין ערביים ורוד חדר דרך החלון ולרגע היה נדמה לי שאנחנו שלושתנו כאן בחדר הזה ביחד כבר הרבה מאוד זמן. והיינו שוות. כמו שלוש חברות. אחווה יש בינינו.

העפתי מבט בשעון שהיה תלוי על הקיר, שש ועשרים, רק עשרים דקות עברו. בעשרים דקות אפשר לעשות תנוחת תינוק. עכשיו על ארבע. חתול. פרה. חתול. פרה. נשימות עמוקות. יוגה, זאת הכנסייה שלי. אני שם כל שבוע בראשון כבר עשרים שנה לא משנה מה. צריך לייעץ לרופאה לגבי היוגה, חשבתי. זה עוזר מאוד.

הן המשיכו לתלוש את הבשר בחתיכות גדולות והיו מחליפות ביניהם קודים סודיים שעפו בטווח שמעליי כמו ציפורים בשמיים. ניסיתי לתפוס ולפענח אותם ללא הצלחה, "עכשיו תביאי את פליק, ועכשיו נעשה לה פלאק." העוזרת שחורת השיער נענתה בהתלהבות, ואפילו ניסתה לנחש מראש מה יהיה הצעד הבא, מביאה כל מיני סוגים של מלקחיים עוד לפני שהתבקשה, מביעה דעה, ואפילו מעיזה להציע הצעות מראש. אבל כשהתעוררה מחלוקת ביניהן היא לא התווכחה. בכל זאת, אמריקה כאן, מנהטן, ויש סמכות, והיררכיה, והיא, העוזרת, מקדישה את עצמה, כאילו מדובר במעשה שליחות, קדוּשה, או זימה טהורה.

לפני שיצאתי הן הרעיפו עליי הסברים. עליי ללבוש חזיית ספורט תומכת גם בזמן השינה. הן המשיכו והסבירו איזה סוג חזייה, ואיזה סוג תמיכה, ואסור שתמחץ את שני השדיים אחד כלפי השני, אבל גם בטח שלא תפריד אותם זה מזה, זה רק יגדיל את הצלקת.

**

חיכיתי יומיים שלמים לפי ההוראות. הייתי צריכה לאגור את כל כוחותיי כדי להתמודד עם הדבר הזה. קילפתי לאט את הפלסטר, שתלש את עורי. מילימטר אחר מילימטר. ולא העזתי להביט, עד שלבסוף הצלחתי לנתק אותו לגמרי מהגוף. הרמתי את מבטי ונעצתי אותו במראה שלפניי. הזוועה נשקפה משם. פצע אדום, צהוב, בצורת פות מדמם על גבעה נפוחה צהובה. טינה ערסלה אותי בזרועותיה ולחשה "את עדיין הכי יפה מכל הבנות."

בלילה, בזמן שהייתי מצטופפת בצד המיטה שלי, התקיפו אותי החלומות. אני טובעת במים כחולים, מסביבי עיניים מרחפות, מרצדות בריסים גדולים. עכשיו הן בכלל לא עיניים אלא פיות של דגים רעבתנים, דגי פיראנה, שנושכים בעורקיי ותולשים חתיכות קטנות. התעוררתי בבהלה. הציסטה כאבה. לא ציסטה, סתם צלקת. מעניין איפה היא עכשיו ואיך היא מרגישה. תמיד הייתה דוממת. תמיד הייתה דומעת. קשה היה לי להסתובב במיטה. התהפכתי באיטיות. פחדתי להירדם, שלא יתקפו אותי החלומות. שקלתי אולי להתקשר לרופאה או לעוזרת, לשאול אותן. החלומות לא נראו לי כמו תגובה נורמלית לניתוח שעברתי. אולי משהו השתבש שם. היה איזה סיבוך. החתול עשה רעשים בסלון. הקמתי את עצמי לבדוק. רק שלא עכבר. לא. זאת הייתה עין שהייתה מוטלת לה שם על השטיח מדממת מהשריטות והחתול הממזר הזה טלטל וזרק אותה באוויר, חיכה שהיא תנחת על השטיח, ואז תפס אותה שוב בשיניו. קפצתי. עלי להציל את העין. רגע. לא יכול להיות שיש פה עין. אני שוב חולמת. הערתי את עצמי בכוח. ״ניר, יש לי סיוטים,״ ניערתי אותו. אבל הוא היה כבד כמו בול־עץ. לא זז. לא רוצה להתעורר.

**

לאחר שבוע הייתי צריכה לחזור לביקור נוסף להסיר את התפרים. העוזרת שחורת השיער פגשה אותי בכניסה. היא הכניסה אותי אל החדר הלבן הזוהר. ציפיתי שתשאיר אותי שם לבד להתפשט כמו בפעם שעברה, כך אוכל לקנות זמן, אבל במקום כל זה, היא התנפלה עליי בהתלהבות. היא עטה עליי, הרימה את חולצתי ודרשה, "תראי את הפצע!" נראה היה שהיא מנצלת את העובדה שהיא נמצאת איתי כאן לבד, ללא השגחת הרופאה, והפכה להרבה יותר החלטית, אפילו תוקפנית, כי הרי היא זאת שבשליטה עכשיו. היא שלחה ידה אל בין שדי ובהינף יד מהיר תלשה משם את הפלסטר הגדול המכסה, בלי שום גינונים מיותרים, ולפני שהייתה לי אפילו הזדמנות להוריד את חזיית הספורט.

"מעולה" היא אמרה, מתבוננת בפצע במבט תאב. "היא עשתה עבודה נהדרת. ידעתי שתעשה עבודה נהדרת!" היא הדפה אותי אל כיסא הטיפולים ודחפה נייר מגבת אל שולי חזייתי הלבנה, מושכת אותה כלפי מטה, ואת חולצת הטריקו שלבשתי היא הפשילה גבוה כלפי מעלה. "נטפל בך ככה."

"איפה הרופאה?" דרשתי לדעת. גייסתי את הקול הסמכותי שלי. "זאת אני מטפלת בך לבד היום, היא רק תבוא לבדוק," אמרה, בקושי מסתירה את החיוך. בעוד אני מעבדת בראשי את הנתונים החדשים ואת הסיכונים ושוקלת את הצעד הבא, היא כבר חטפה את הפינצטה והחלה לתלוש את התפרים אחד אחד בעודה מלקקת בלשונה את שפתיה, הלוך ושוב.

פתאום היא החלה משתעלת. שיעול טורדני, יבש, צרוד. "אל תדאגי אני לא חולה במחלה מדבקת או משהו כזה, פשוט בדיוק עשו לי ביופסיה בריאות, הכניסו לי צינור דרך הפה כל הדרך עד למטה, לכן אני משתעלת." היא גווייה מהלכת. בפנים הכול לגמרי רקוב. לגמרי רקוב. תולעים והכול. היא רוח רפאים. עוד רגע היא תהפוך לענן של חול שיעוף וייעלם ברוח.

היא תפסה לי את כף היד, החזיקה חזק והחלה מלטפת את גב כף היד, בסיבובים, עם הבוהן שלה, הרבה זמן, בלי להפסיק. ניסיתי לתלוש את היד בחזרה, אבל היא החזיקה חזק ומלמלה, "ככה את צריכה לעסות את הצלקת," היא אמרה. "בסיבובים. הרבה זמן. עם סיליקון. יקר אם אפשר." היא המשיכה והכריזה  "הו, אני יודעת! כל הגוף שלי צלקות!" כדי להגביר את הרושם היא החוותה בידה השנייה הפנויה קווים דמיוניים אלכסוניים, מצטלבים לכל אורך הבטן.

הדלת נפתחה. לרגע חשבתי שראיתי בירכתי הפרוזדור דמות מהלכת, וראשה מנותק מרחף לפניה באוויר, עם מגש זהב בשני ידיה, עמוס בחתיכות בשר. הרופאה נכנסה. היא העיפה מבט אחד מאשר אל הפצע. "גם לי הייתה צלקת כאן בדיוק." היא הפשילה את חולצתה, חושפת חזה עטוי עור לבן מושלם. "טיפלתי בה, ועכשיו כבר לא רואים כלום." נמלטתי משם. בעודי רצה ברחובות לכיוון צפון, העפתי מדי פעם מבט אחורה, רק לוודא שהעין לא שם, רודפת אחריי. פתאום טלפון. זאת טינה. "היי מותק, הכול בסדר?" היא שאלה. כאילו הרגישה משהו. "אני מתגרשת," אמרתי.

 

תמר עילם, דוקטור למדעי המחשב ועובדת כמדענית בתחום האקלים, מתגוררת בניו יורק. זהו לה פרסום ראשון.

» עוד סיפורי ביכורים? הנה לקט שאספנו לכבוד חג השבועות בשנת 2018

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן