בשידור חי: נורית הירש מלחינה שיר של ילד בכיתה א'

ארבע גרסאות בדקה אחת: נורית הירש מדגימה בשידור חי איך אפשר להלחין כל שיר בשלל סגנונות בתוך שניות

השנה היא 1979, השדרן אלכס אנסקי מארח את המלחינה נורית הירש ומציב לה אתגר: להלחין את המילים לשיר שכתב נמרוד הקטן:

אֲנִי גָּדוֹל

אֲנִי יָכוֹל

לִקְרֹא וְגַם לִכְתֹּב

גַּם בְּחֶשְׁבּוֹן אֲנִי דֵּי טוֹב

עוֹד לֹא עָשִׂיתִי דַּי

בַּסְּתָו אֲנִי אֶהְיֶה בְּכִתָּה ב'

לִפְגֹּשׁ אֶת יְדִידַי.

"יש לי כבר מנגינה", הכריזה בתוך כמה שניות נורית הירש, וכבר הציגה בפסנתר את הגרסה הראשונה שלה לשיר קצבי:

ואיך נשמע אותו השיר בגרסה נוגה? כמה שניות אחר כך והירש נתנה גרסה שנייה לשיר:

ובוואלס, שלושה רבעים? הינה הגרסה השלישית לשיר:

ולסיום, הינה השיר בגרסת ג'אז:

ואיזו גרסה אתם הכי אהבתם? ספרו לנו בתגובות לכתבה!

ילדים נחשפים לקורונה

"אמא, למה לא הולכים לגן?"; "למה לא נפגשים עם סבא וסבתא?"; "למה כולם מסתובבים עם מסכה?"... גל של ספרי ילדים מנסה להסביר לקטנטנים את מציאות הקורונה

מתוך "חופשת קורונה" מאת שרה לוזון, איור: משה ישראל

רותי, רון, סיגלית, אורי ואלון קיבלו בלונים.

נפתלי וציונה קיבלו סיר.

ואיזו מתנה קיבלה רונה?

מתוך הספר "המסכה של רונה"

מסכה? בינינו, איזו מתנה מבאסת!

אבל זו המציאות שנכפתה עלינו, על ילדינו ועל נכדינו. מציאות הקורונה.

אומנם אנחנו (נכון לכתיבת שורות אלו) עדיין בעיצומה של המגפה, אבל ספרי הקורונה לילדים מתפשטים בעצמם כמו מגיפה על מדפי הספרים, ולכולם יש מכנה משותף אחד: להמתיק את הגלולה. ומהי הדרך הכי טובה להמתיק אותה? ארוז אותה במתנה. כאשר נפתלי קיבל את הסיר המפורסם שלו ב"סיר הסירים", אלו לא באמת היו חדשות טובות עבורו; לא בטוח שהפעוט רצה להיפרד מהחיתולים, אבל הטריק עבד: הסיר הוצג כמתנה, וברגע מכונן פתאום הופך הפעוט לילד גדול שעושה את צרכיו בסיר. כך גם רונה ב"המסכה של רונה": כשהיא מקבלת את המסכה היא ארוזה בנייר עטיפה, ופתאום – הגלולה נעשית קצת פחות מרה.

עטתה אותה רונה סביב ראשה

ופנתה אל הנגיף בדרישה:

'נגיף, אתה אורח לא רצוי,

לא אניח לך אצלי להיות מצוי!'

ועכשיו, הכירו את נגיף הקורונה.

אנחנו המבוגרים מכירים אותו כנגיף מסוכן שכבר הביא למותם של מאות, ועלול להביא חלילה גם לקריסה של מערכת הבריאות.

אז איך "משווקים" את הקורונה לילדים בלי להפחיד אותם?

בספרי הילדים לא תמצאו את המילים "מחלות רקע", "מונשמים" ו"מחלקות מיוחדות בבתי חולים". סופרי הגל החדש של ספרי ילדים על המגפה נאחזים בכל מה שהם יכולים, ובמקרה שלנו  –  בעובדה שלקורונה (ומכאן שמה) יש כתר. עובדה איזוטרית מאוד, לכאורה – אבל למעשה יש בה גם להמתיק, במעט, את הגלולה.

לא מדובר במגפה נוראה, אלא בנגיף קטן ושובב שעוטה כתר על ראשו.

"אבל למה השם המצחיק הזה?" שאלה רונה.
"כי אם מסתכלים על הקורונה במיקרוסקופ עם זכוכית מגדלית,
אפשר לראות שיש לו כתר על הראש."
"כתר?! כמו בפורים?" שאלה רונה.
"כמעט כמו בפורים," ענתה אמא של רונה.
"אז למה לא קוראים לו 'כתרוני'?" שאלה רונה.

(מתוך הספר "רונה קורונה")

ככה הוא נראה בספר "רונה קורונה":

מתוך הספר "רונה קורונה"

ותראו איזה מתוק הוא בספר "חופשת קורונה" כשהוא בפעולה:

מתוך הספר "חופשת קורונה"

והמחלה עצמה?

פה חסידי פרופסור יורם לס וודאי יצהלו, כי הנגיף מתואר לא פעם זהה לשפעת, רק בלי החיסון:

מתוך הספר "רון ורונה נלחמים בקורונה"

ואיך מנצחים את המגפה?

היגיינה היגיינה היגיינה. זה המסר של (כמעט) כל ספרי הילדים הללו. הקטנטנים למדים שהדרך הטובה ביותר לנצח את הנגיף השובב היא פשוט לשטוף אותו במים ובסבון. אם את הטיפ הזה יאמצו הילדים –  (ולאו דווקא בימי הקורונה)  – זה כמעט היה שווה את זה.

מתוך הספר "רונה קורונה"

אז מה למדנו בינתיים?

שמסכה זו מתנה, שנגיף הקורונה שובב, ושהמחלה היא (פלוס מינוס) שפעת.

לא חגיגה גדולה, אבל גם לא סוף העולם מבחינתם של הילדים. אבל הינה עוד דרך להמתיק את הגלולה: לציין את הדברים החיוביים שיש לתקופה הזו לתת לנו:

הרבה מאוד (יותר מדי?) חופש:

מתוך הספר "חופשת קורונה"

 

והכי חשוב: המון זמן איכות עם המשפחה כמובן!

"אתה יודע, יאיר, מה הכי מיוחד בחג הקורונה?" שאלה אמא.

"בחג הקורונה כל המשפחה כמעט כל הזמן יחד,"

אמרו אמא ואבא במקהלה.

"את זה אני הכי אוהב בעולם,"

אמר יאיר וחייך.

(מתוך הספר "איזה חג לי")

מתוך הספר "איזה חג לי"

בונוס לסיום

כוכבת הילדים מיקי קוראת את "רון ורונה נלחמים בקורונה":

הספרים המשתתפים בכתבה:

"איזה חג לי" מאת עידית להמן. איורים: לירז גינת

"המסכה של רונה" מאת שיר שאנס. איורים: יונתן כהן

"רון ורונה נלחמים בקורונה" מאת עמית מזרחי ורון סטרינסקי. איורים: איל אילת

"רונה קורונה: רונה שואלת מהו נגיף הקורונה" מאת דביר כהן. איורים: עיצובי שרי

"חופשת קורונה" מאת שרה לוזון. איורים: משה ישראל

מה חיפש אברהם אבינו במכה?

קורות חייו של אברהם אבינו מופיעות בקוראן. והמאמינים המוסלמים הולכים גם הם בעקבותיו

A prophetic and heroic genealogy including an illustration of Abraham, from a Turkish translation of the 13th century cosmological text, the "ʿAcāʾib ül-maḫlūḳāt ü ġarāʾib ül-mevcūdāt", the National Library of Israel collections

לכאורה, סיפורו של אברהם אבינו ידוע לכל. המונותאיסט הראשון, אברהם, עזב את בית אביו ומילא אחר הציווי האלוהי להגיע לארץ המובטחת. אשתו, שרה, הייתה עקרה, ואברהם הכניס להיריון את אמתה, הגר, שילדה את ישמעאל. מאוחר יותר, שרה כפתה על הגר וישמעאל גלות. אלוהים התגלה אל אברהם והודיע לו שהוא יהיה לאביה של אומה גדולה, וכי שרה תלד את בנו יצחק. לאחר מכן, אלוהים ביקש מאברהם שיקריב את בנו – קורבן שנמנע ברגע האחרון בעקבות התערבות אלוהית.

קוראים יהודים ונוצרים של ספר בראשית ופרשנויותיו המאוחרות, מזהים באברהם את אחד מגיבורי התנ"ך הידועים ביותר. אך סיפורי אברהם קיימים גם בגלגולים אחרים. בקוראן, שבו הוא מוזכר בכ-245 פסוקים, וכן ב"סיפורי הנביאים" (קצץ אל-אנביאא) – הספרות הפרשנית על הנביאים הקדם-אסלאמיים – אברהם משחק תפקיד חשוב כמונותאיסט המייסד, האב הקדמון ומבשרו של הנביא מוחמד.

הקוראן מכנה את אברהם "ח'ליל אללה", ידיד האלוהים (ומקור השם הערבי, אל-ח'ליל, לעיר חברון). כינוי נוסף לאברהם הוא 'חניף', מונח המשמש גם לתיאור מוחמד, ונועד להבחין בינם לבין עובדי האלילים באותה תקופה.

כמו בתנ"ך, כך גם בקוראן מתוארים קורותיו של אברהם: יציאתו לארץ חדשה, הברית שכרת עם אלוהים, ההכרזה על לידתו של יצחק בגילו המתקדם וניסיונו להקריב את בנו – אף שבקוראן לא ברור איזה בן נבחר להיות קורבן, ופרשנים חלוקים ביניהם אם מדובר ביצחק או בישמעאל.

דפים מתוך כתב יד הודי של הקוראן משנת 1601, בהם מוצגת סורת אל-בקארה שבה מוזכר אברהם. מתוך: אוספי הספרייה הלאומית
דפים מתוך כתב יד הודי של הקוראן משנת 1601, בהם מוצגת סורת אל-בקארה שבה מוזכר אברהם. מתוך: אוספי הספרייה הלאומית

אך יש כאן טוויסט נוסף: בקוראן כלולים סיפורים שאינם קיימים במסורת המקראית כלל. רבים מהסיפורים הללו ארוגים לתוך אחד מהטקסים המשמעותיים ביותר באסלאם: העלייה לרגל למכה, המוכרת כחג'.

בכל שנה, החג' מביא מיליוני מוסלמים מרחבי העולם לאתרים הקדושים במכה – העיר שבה נולד הנביא מוחמד ושבה חווה את ההתגלויות הראשונות שלו. סדר הפעולות הפולחניות – המוכר כ"מנאסיק" ונערך במהלך העלייה לרגל – נקבע על ידי הנביא עצמו. המאמינים חגים מסביב לכעבה, "הבית של אללה", שנחשב לאתר הקדוש ביותר באסלאם ושאליו מפנים המוסלמים את תפילותיהם. בפעולות טקסיות אלה הם עוקבים הלכה למעשה, אחר צעדיו של מוחמד. הלה השתתף בחג' הראשון והיחיד שלו ב-630 לספירה, זמן קצר לפני מותו.

אך המאמינים המוסלמים הולכים גם בעקבותיו של אברהם. אף שהסיפורים על תפקידו של אברהם בחג' קודמים להיווצרותה של דת האסלאם, וקשורים בעלייה לרגל לכעבה – אתר פולחן עתיק שקדם לנביא מוחמד – הקוראן צירף מעשיות אלה לקורפוס הדת החדשה.

תרשים מתוך השיר התורכי מ-1643, the menāsik ül- ḥacc, העוסק בטקסי העלייה לרגל. בתרשים נראה מסגד אל-חראם במכה, לרבות הכעבה ו"מקום מושב אברהם". מתוך: אוספי הספרייה הלאומית
תרשים מתוך השיר התורכי מ-1643, the menāsik ül- ḥacc, העוסק בטקסי העלייה לרגל. בתרשים נראה מסגד אל-חראם במכה, לרבות הכעבה ו"מקום מושב אברהם". מתוך: אוספי הספרייה הלאומית

הקוראן אומר לנו שאברהם וישמעאל בנו את הכעבה וקידשו אותה בעצמם. כפי שמופיע בקוראן, סורה 2, קכז (תרגום רקנדורף):

שמנו את הבית מחוז חפץ לאנשים ומקום מבטחים. קחו לכם מקום אברהם למקום תפילה. ציווינו על אברהם ועל ישמעאל לאמור, טהרו את ביתי למען המקיפים אותו ולמען הפורשים אליו ולמען הכורעים והמשתחווים.

האתר או המושב של אברהם ("מקום מושב אברהם"), המוזכר בפסוק, ממוקם בתוך מסגד אל-חראם במכה, סמוך לכעבה. הנקודה המסוימת מסומנת באבן, מקום שבו העולים לרגל מתפללים כחלק מסדרת פולחני החג'. לפי המסורת, באבן זו מוטבעת כף רגלו של אברהם.

קיימות כמה גרסאות המסבירות את הופעת חתימת כף רגלו של אברהם באבן: לפי גרסה אחת, אברהם עמד על האבן בעת שבנה את הקירות העליונים של הכעבה; לפי גרסה אחרת, הוא עמד על האבן בעת שקרא לאנושות כולה לבצע את מצוות העלייה לרגל; גרסה שלישית מספרת שאברהם עצמו התפלל על האבן. פרשנים אחדים, כמו ההיסטוריון של מכה, אל-אזרקי (834 לספירה), אומרים שאברהם וישמעאל לא רק בנו את הכעבה, אלא גם השלימו את סדרת פולחני החג', כפי שנהוג עד ימינו אלה.

הסיפור על הגר וישמעאל, אולי אחד הסיפורים הנוגים ביותר בתנ"ך, קשור גם הוא בקשר הדוק לחג'. לפי ההיסטוריון הנודע א-טברי (923-839 לספירה), אחרי ששרה גירשה את הגר וישמעאל, המלאך גבריאל הורה לאברהם להוביל את השניים למקום שבו עתיד היה להיבנות מבנה הכעבה, שהיה באותו הזמן לא יותר מגבעה שוממה.

איור מתוך השיר התורכי מ-1643, the menāsik ül- ḥacc, שבו נראות הגבעות ספא (למעלה) ומארווה (למטה). מתוך: אוספי הספרייה הלאומית
איור מתוך השיר התורכי מ-1643, the menāsik ül- ḥacc, שבו נראות הגבעות ספא (למעלה) ומארווה (למטה). מתוך: אוספי הספרייה הלאומית

אחרי שאברהם השאיר מאחור את הגר ובנה התינוק, ישמעאל נעשה צמא, אך לא היו מים באזור. הגר, שהייתה נואשת, חשבה שהיא שומעת פכפוך מים בגבעת ספא הקרובה, אך לא מצאה דבר. לאחר מכן, חשבה שהיא שומעת רעש המגיע מגבעת מארווה, אך גם שם לא מצאה דבר. אחרי שהתרוצצה הלוך ושוב בין הגבעות, הממוקמות מאות מטרים בודדים מאתר הכעבה, שבה לבנה ישמעאל ומצאה אותו יושב במים שנבעו באופן פלאי מתוך מעין תת קרקעי.

סיפור זה, המוכר בגרסאות שונות, נועד להסביר את טקס הסעי, הנערך במהלך החג', ובו המאמינים "רצים" הלוך ושוב בין הגבעות ספא ומארווה, שבע פעמים בסך הכול, ושותים ממי מעין זמזם. כיום, טקס הסעי נערך במסדרון מקורה שבו נתיבים ייעודיים לכל כיוון.

עיגון טקסי החג' בסיפורי אברהם מייצר קשר בל ינותק בין מוסלמים בעבר ובהווה לבין המסורות המונותאיסטיות העתיקות והאותנטיות ביותר. זו אחת מהסיבות לכך שחוויית החג' נחשבת עוצמתית כל כך עבור המשתתפים. ילדים מוסלמים ברחבי העולם גדלים על הסיפורים האלה, "מפנימים את הגיאוגרפיות שלהם ומאמצים אותן אליהם כנופים פרטיים, שמתוך קווי המתאר וההיסטוריה שלהם מתגבשת זהותם האישית", כפי שכתב הוגה הדעות העכשווי, זיא אל-דין סרדאר (Mecca: The Sacred City, London: Bloomsbury, 2014). במהלך החג', הגיאוגרפיה של הסיפורים האלה מתעוררת לחיים באופן פלאי.

בואו ליום הפתוח של היהודים באוניברסיטת פדובה

בסוף ימי הביניים ותחילת העת החדשה המוקדמת יהודים שרצו לקבל תואר דוקטור לרפואה יכולים היו ללמוד כמעט רק במקום אחד - אוניברסיטת פדובה שבאיטליה. כך נראו חייהם שם

1

מתוך תעודת הדוקטור שהוענקה ליהודי בשם לזרוס דה מורדיס, מתוך אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

מה רוצה אמא יהודיה, לא משנה מאיזו עדה? בן רופא כמובן! אם הבת תהיה רופאה זה גם לא יזיק. כך לפחות התרגלנו אולי לחשוב, אבל מבט מעמיק על ההיסטוריה היהודית באירופה יכול להעיד שלא מדובר בעניין פשוט כל כך. הרי רפואה צריך ללמוד איכשהו, וכידוע, האירופים לא מיהרו לתת ליהודים לתפוס מקומות על ספסלי הלימוד באוניברסיטאות. למרבה המזל – אפשר לומר – מקום אחד כן הסכים לפתוח את שעריו בפני תלמידים שאינם קתולים ובהם גם יהודים: זוהי האוניברסיטה בעיר האיטלקית פדובה, שכבר בראשית המאה ה-15 העניקה תואר דוקטור לתלמיד יהודי.

כבר כתבנו בעבר על מעלליהם של רופאים יהודים בוגרי האוניברסיטה שפעלו במאות ה-17 וה-18, למשל כאן, וכאן. אבל הפעם אנו מבקשים שלא לדון בסיפור חייו של סטודנט כזה או אחר, אלא לתאר בקצרה את חייהם של הסטודנטים היהודים בפדובה כקבוצה, ומה היה המחיר שהם נאלצו לשלם בשביל תואר הדוקטור הנכסף. הפתיחות היחסית של האוניברסיטה שנבעה מכך שהוקמה ללא הסכמת האפיפיור, גרמה לתופעה מיוחדת: יהודים מכל רחבי אירופה הגיעו ללמוד בה – בלטינית, שפה שאותה לא דיברו. רוב התלמידים היהודים אומנם הגיעו כנראה משטחים שהיו בשליטת ונציה (שאגב, הייתה הראשונה לשכן יהודים בשכונה משלהם – הגטו). אבל גם יהודים מפולין, מהונגריה, מגרמניה ומארצות נוספות שבהן נמנע מיהודים ללמוד באוניברסיטאות. כולם עשו את דרכם אל העיר האיטלקית. על מעמדה הבכיר של האוניברסיטה בשדה המדעים, אפשר ללמוד מכך שבמשך 18 שנים לימד בה לא אחר מאשר גלילאו גליליי.

1
מתוך תעודת הדוקטור שהוענקה ליהודי בשם ישראל ברוך אולמו ב-1755. מתוך אוסף ברגינסקי, ציריך, שוויץ

כבר מלכתחילה דרכם לשם לא הייתה קלה. לא רק שהם היו זרים שהגיעו מחוץ לארץ, רוב הסטודנטים האלו הגיעו מרקע יהודי־דתי, כפי שאפשר לדמיין. ככאלה, חסר להם הרקע הנחוץ וההכרחי ללימודי מדעים. הם לא הכירו את השפה הלטינית מן הכנסייה, ולא נהגו ללמוד את הבסיס המדעי שנדרש בלימודי הרפואה. לא זאת אף זאת, שהם סבלו מהתנגדות גם בתוך הקהילה היהודית, שלא ראתה בעין יפה בהכרח את נסיעתם של האברכים לארץ זרה ללימודים חילוניים מעיקרם. אפילו רופא מפורסם כיוסף שלמה דלמדיגו (רב ורופא יהודי מכרתים שחי במאה ה-17), בעצמו בוגר אוניברסיטת פדובה, תקף הורים ששלחו אל ילדיהם לאוניברסיטה הזו לפני שסיימו פרק נכבד מלימודי היהדות שלהם.

1
דיוקנו של הרב והרופא המפורסם, בוגר אוניברסיטת פדובה, יוסף דלמדיגו. מתוך ארכיון אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

אבל נאמר שהתלמיד היהודי קיבל את אישור הוריו, ספג בחריקת שיניים את מבטי השכנים, ועבר את המסע המטלטל והיקר בדרכים אל פדובה. אין זה אומר כי הגיע אל המנוחה והנחלה, והרי עוד עומדים לפניו לימודי רפואה מפרכים. גם כשהגיע אל יעדו והתמקם במעונות, הסביבה המקומית לאו דווקא תמכה בשאיפותיו המקצועיות. נכון, האוניברסיטה איפשרה ליהודים להתקבל, אך גם ניצלה אותם: כך, נדרשו היהודים לשלם שכר לימוד כפול. במקרים אחרים הוטלו עליהם קנסות קטנוניים או מיסים שונים. הם התקבלו ל"אגודות הסטודנטים" שהוקמו לפי מדינות המוצא של התלמידים, אך גם שם הוכרחו לארח את חבריהם הלא־יהודים ולקנות עבורם בשר וממתקים. ולמרות העלות הגבוהה, נראה שההזדמנות החריגה לקבלת תואר מכובד הייתה כדאית עבור היהודים שהמשיכו להגיע לאוניברסיטת פדובה. אוניברסיטאות אחרות לא הציעו את אותן האפשרויות ליהודים לפחות עד המאה ה-17.

1
מתוך תעודת הדוקטור שניתנה לרופא היהודי יעקב מאהלר ב-1695. מתוך אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

לא רק קשיים הערימה האוניברסיטה על התלמידים היהודים. היו גם דרכים שבהן הלכה האוניברסיטה לקראתם של הסטודנטים בני דת משה, על מנת שירגישו נוח יותר.  למשל, בניגוד לאוניברסיטאות אחרות שבהן למדו יהודים לעיתים נדירות, לא נדרשו היהודים בפדובה לחבוש כובע בצבע שונה משאר עמיתיהם. בתעודות שניתנו לרופאים היהודים שונתה כותרת התעודה מ"בשם ישוע הנוצרי" לנוסח "בשם האל הכל יכול", והעדים החתומים עליהן היו לרוב בוגרים יהודים ממחזורים קודמים.

1
דף נוסף מתוך תעודת הדוקטור שהוענקה לרופא לזרוס דה מורדיס. מתוך אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

איך בכלל הצליחו יהודים לממן את הלימודים היקרים, בעיקר נוכח ההתנגדות מבית? לפחות בנוגע ליהודים שהגיעו מפולין יש תשובה. רבים מבוגריה היהודים־פולנים של האוניברסיטה היו "שליחים" של משפחות האצולה הפולניות, והן אלו שמימנו את השהות היקרה. אחר כך חזרו היהודים לביתם ושימשו כרופאיהם האישיים של בני המשפחה. כדאי אולי להזכיר, שלמרות הקשיים, היו בכל זאת מקומות שאליהם יכול היה הסטודנט היהודי לפנות לקבלת תמיכה: הקהילה היהודית בפדובה דווקא כן תמכה בסטודנטים. הסטודנטים והבוגרים היהודים של פדובה יצרו רשת של קשרים ותקשורת בינם לבין עצמם, גם לאחר שעזבו את האוניברסיטה, ורופאים יהודים בוגרי האוניברסיטה סייעו להכין את התלמידים המיועדים שזה מקרוב באו לבחינות הקבלה. בין הבוגרים היו גם לעיתים קשרי משפחה: בסך הכול, יותר מרבע מהבוגרים היהודים הגיעו מאותה קבוצה קטנה של כ-12 משפחות.

1
"גילת הכותרות אשר על פני העומדים ראשונה במלכות הפילוסופיאה והרפואה…" שיר שחיבר שלמה קוניאן, בעצמו בוגר אוניברסיטת פדובה, לרגל קבלת תואר הדוקטור של יהודי אחר, יצחק חיים קנטריני. כתב יד מן המאה ה-17, מתוך אוסף שירים לעת מצוא, הספרייה הלאומית. להורדה באיכות גבוהה לחצו כאן

האוניברסיטה באותה עת לא הייתה המסלול היחיד שאפשר הכשרה במקצוע הרפואה. היו יהודים שקיבלו רישיון לעסוק במקצוע במסלול אחר, של התמחות כשוליה לצידו של מומחה בתחום – כפי שהיה נהוג במקצועות אחרים בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. לא מן הנמנע שאחרים למדו את המקצוע ללא תיווך, היישר מן הספרים. היו גם נשים שעסקו במקצועות ריפוי וברקיחת תרופות. לרוב הותנה רישיון העיסוק בטיפול ביהודים בלבד, אולם הכלל הזה לא נאכף תמיד, ורופאים ומנתחים יהודים מוזכרים במקומות אחרים באירופה גם ללא תואר אוניברסיטאי. אך היוקרה של תואר הדוקטור הכריעה את הכף ושלחה מאות יהודים במשך כשלוש מאות לפחות, להתמקצע דווקא בפדובה.

בסופו של דבר איבדה אוניברסיטת פדובה את מעמדה הבלעדי בקרב היהודים בסוף המאה ה-17. סטודנטים יהודים המשיכו להגיע אליה עד המאה ה-18, אולם לאט לאט נפתחו בפניהם אפשרויות נוספות, כשהבולטת שבהן היא אוניברסיטת ליידן הידועה בהולנד – מדינה שבה הייתה גם קהילה יהודית משגשגת. בסופו של דבר עם תהליכי האמנציפציה וההשתלבות של המאות ה-18 וה-19, נהרו היהודים למלא את שורות המקצועות החופשיים במדינותיהם שלהם, והולידו את הסטיגמות שמחזיקות עד היום: תביאו הביתה רופא/ה.

 

לקריאה נוספת:

שאול שאשא ושאול מצרי, הפקולטה לרפואה בפדובה ובוגריה היהודים, מתוך כתב העת "הרפואה" כרך 141, עמ' 394-388, אפריל 2002

 

כתבות נוספות

הרופאה היהודיה שאמרה לא למחוך

1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?

תולדות הרפואה ב'מעשה טוביה'

ספר התורה של המלך ליום אחד