לטוס בעיניים קשורות: המסע של גיבורי "חלום בדמי כבוד"

שני נוסעים, אחד הוזה ואחת מפוכח, משווים גרסאות לכל אורך המסע - בנוסח שהחל כבר עם "דון קישוט"

מבצע משה. הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני. מספר מערכת 990040314500205171

"היקיצה היא קץ החלום. אף שבמעבר מחלום להכרה מאכלת חלודה אוכלת חבלי לידה רגישים וכואבים מכל, טובה שבעתיים התפכחות מאשליה מאשר חלום אוטופי."

במשפט הזה מסתיים סיפורו של גרמאו מנגיסטו "חלום בדמי כבוד". בסיפורו משרטט מנגיסטו את התנפצותן לרסיסים של התקוות והפנטזיות שבנו לעצמם עולי אתיופיה מול המציאות הישראלית. על פי הסיפור, חלומם מלא ההוד והתפארת של יהודי אתיופיה, על ארץ שכולה פלא מרפא ויופי נשגב, התנפץ כאשר נתקלו העולים בארץ מודרנית ומנוכרת, שקיבלה את פניהם בחוסר רגישות ובחוסר יכולת להקשיב למנהגיהם ולאמונותיהם הייחודיות. ועל אף שבסוף הסיפור מוזכרת היקיצה כטובה שבעתיים, לאורך הסיפור כולו מתואר החלום במיטבו, וככל שהחלום ממשיך לפעם, כך הוא כואב.

הסיפור כולו רצוף שתי רמות של התבוננות המתקיימות זו לצד זו: האחת היא המשכה של האוטופיה שרקמו יהודי אתיופיה, והשנייה – התבוננות מפוכחת על המציאות הרחוקה מאוד ממה שדימו לעצמם. המתח הזה, בין הקיים למדומה, מגולם בסיפור באמצעות הדיאלוג בין הדוברת בסיפור, אמאוייש מנשה, לבין הכוהן איוב בטיבבו. הכוהן מלא חלומות ותקוות, ומסרב להיפרד מהם גם כשהמציאות סותרת אותם; ואילו הדוברת מפוכחת, מביטה בארץ החדשה ובאנשיה ללא פילטרים ומצביעה על הפגמים שבהם. כך למשל הם מביטים במסוע המזוודות, אמאוייש מנשה מתארת עובדות ואילו הכוהן מלביש עליהן את הרובד האוטופי:

"אב נפשי, הרואה אתה עצם דומם מסתובב סביב עצמו ומוסר תיקים לאדם", שאלתי.
"אנחנו נמצאים בירושלים, היהודים עובדים אלוה, והדוממים משרתים האדם", השיב אב נפשי.

וכאשר ניגשת אליהם נציגה שלבושה חשוף, הצופה מרימה גבה ביקורתית ואילו הכוהן מביא אלוזיה תנ"כית:

"אב נפשי", שאלתי, "איכה אישה מותרת לחשוף טבורה; היאך נקבת אדם מותרת ליכנס לתוך מכנסיים, לבוש זכר אדם?"
"אחותנו מחזירה עטרה ליושנה, עדן טרום עץ דעת", השיב אב נפשי לשאלה ראשונה, מסוכך פניו במצנפתו.

המתח בין הקיים למדומה הוא תמה המצויה ברעיון הגאולה היהודי מעצם מהותו. ראשיתו מאז חורבן המקדש והגלות שבעקבותיו, והוא מגולם באמירה שהנחתה את הקיום היהודי בגלות "לשנה הבאה בירושלים".

לשנה הבאה בירושלים – מספרי Ex Libris. אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מספר מערכת 997003363000405171

אך דפוס מסוים זה, של שני קולות מקבילים המביעים עמדות שונות לגבי המציאות – עמדת החלום לעומת עמדת הפיכחון – ניתן לזיהוי גם ביצירות ספרות קודמות: נמצא אותו בראש ובראשונה ברומן האירופי הראשון, שכונן את ז'אנר "המסע כהזיה", הלא הוא "דון קישוט" של מיגל דה סרוואנטס משנת 1605. בספר חוזר דיאלוג מתמשך בין דון קישוט, שנחוש להפוך את חייו לסיפור של גבורת אבירים, לבין עוזרו הנאמן סנשו פנשה, שרואה את המציאות נכוחה.

קיומו של צמד כזה חיוני בקומדיות קלאסיות, והוא משרת, יותר מנוכחות גיבור בודד, את ז'אנר "המסע כהזיה". אפשר לכנות את הדיאלוג בין השניים בשם "הנוסע החולם והנוסע המפוכח", כאשר תפקידו של החולם הוא להוביל הלאה אל מחוז החפץ הנכסף, ואילו המפוכח תפקידו להמחיש את הפער בין הרצוי למצוי.

"מָה אֲדוֹנִי מְדַבֵּר אֶל-עַבְדּוֹ? אָמַר סַנְשׁוֹ, "הֲלֹא אֵין כָּל-עֲנָקִים שָׁם, כִּי אִם-טַחֲנוֹת רוּחַ! וְלֹא יָדַיִם לָהֶן, כִּי אִם-כַּנְפֵי עֵץ, אֲשֶׁר בְּהִתְהַפְּכָן לָרוּחַ וְסוֹבְבוּ אֶת-אַבְנֵי הָרֵחָיִם…"
"אָכֵן עַתָּה הָרְאֵיתִי לָדַעַת", אָמַר דּוֹן קִישׁוֹט, "כִּי לֹא תֵדַע עַד-מָה מִדַּרְכֵי הָאַבִּירִים וּמַסּוֹתֵיהֶם! לֹא טַחֲנוֹת רוּחַ, כִּי עֲנָקִים לְפָנֵינוּ, וְאִם-יָרֵא אַתָּה מִפְּנֵיהֶם, כִּי-עַתָּה סֹב לְךָ הַצִּדָּה וְשָׂא בַעֲדִי תְּפִלָּה לֵאלֹהִים, וַאֲנִי לְבַדִּי אַשְׁלִיךְ נַפְשִׁי מִנֶּגֶד וְאֶשְׂתָּעֵר אֲלֵיהֶם בְּסַעֲרַת מִלְחָמָה".

(דון קישוט, תרגום ביאליק)

כרזה: דון קישוט. אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מספר מערכת: 997001016560405171.

החזון של דון קישוט מובא כבר בתחילת הסיפור:

הִנֵּה אֲנִי אַגְדִּילָה עוֹד אֶת מַעֲשַׂי מִכֹּל אַבִּירֵי עוֹלָם, וְהָיִיתִי כַאֲרִיאֵל וּכְאַבִּיר הָאַבִּירִים, וְהִשְׁאַרְתִּי אֶת-שְׁמִי לִבְרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְזִכְרִי יַעֲמֹד לְדוֹר דּוֹרִים.

למען החזון הזה הוא מוכן לשעבד גם את ראיית המציאות נכוחה. המבט ההוזה הוא תכונה מחויבת של הנוסע החולם, אין לו קיום מבלעדיו, ואין למסע כולו קיום מבלעדיו. ואילו הנוסע המפוכח חיוני כדי להתעמת שוב ושוב עם החזון, וגם כדי לעמוד על הפער שבינו לבין העולם הממשי.

אף כאשר מסכימים שני השותפים למסע על העובדות – למשל, כאשר הם מעטים מול רבים – נחלקים דון קישוט וסנשו במסקנות המתבקשות מהן:

“רוֹאֶה אֲנִי, אָחִי סַנְשׁוֹ, כִּי בְּנֵי הָאָדָם הָאֵלֶּה לֹא מִן-הָאַבִּירִים הֵם, כִּי אִם-נִקְלִים וְשִׁפְלֵי-עָם, וְלָכֶן גַּם-אַתָּה תּוּכַל הַפַּעַם לִהְיוֹת לִי לְעֵזֶר בְּצֵאתִי לְהִנָּקֵם בָּהֶם אֶת-נִקְמַת סוּסִי הַנִּכְלָם לְעֵינֵינוּ.”
“אֲהָהּ, אֲדוֹנִי, מַה-כֹּחֵנוּ לַעֲשׂוֹת נְקָמָה – וְהֵם רַבִּים מְאֹד כְּעֶשְׂרִים אִישׁ וָמָעְלָה, וַאֲנַחְנוּ רַק שְׁנֵי אֲנָשִׁים הִנֶּנּוּ, אוֹ אִישׁ וּמֶחֱצָה!”

צילום השער הפנימי של "דון קישוט" בתרגום ביאליק. מס' מערכת: 001822812.

 

אותו דיאלוג מתקיים גם בספר קומי אחר המתאר אף הוא מסע הזוי – "מסעות בנימין השלישי" מאת מנדלי מוכר ספרים. בנימין השלישי קיבל השראה מסיפוריו של הנוסע המפורסם בנימין מטודלה. במהלך מסעו גורר בנימין את עוזרו סנדריל סחור סחור על פני מזרח אירופה. בתוך כך הוא מדמה, ומנסה לשכנע בכך את שותפו למסע, שהוא בדרך לארץ הקודש.

והנה באו ספורי-המעשיות הנפלאים הללו ביהודים האדמונים ובעשרת השבטים ונכנסו עמוק עמוק בלבו, ומאותה שעה ואילך צר לו המקום בעירו. נפשו היתה שוקקה ומתגעגעת לשם… לשם, למרחבי ארץ.

(מסעות בנימין השלישי, מנדלי מוכר ספרים)

גם כאן, המציאות שמייצגת דמות העוזר אינה מצליחה לבלבל את הנוסע החולם:

מה אתה סח! – קרא סנדריל, נרעש ונרתע לאחוריו מפחד גדול – התבונן נא, בנימין, אם במקומנו הנהר הקטן נוטל קרבן נפש אדם אחד בכל שנה, מי יודע כמה וכמה נפשות בולע בכל שנה הנהר הגדול הזה! חוס ורחם נא עלינו ועל נשינו וטפנו, בנימין!

– בטחון, בטחון, סנדריל! בטחון היא מדה טובה, שנשתבחו בה יהודים. בבטחון עבר יעקב אבינו את הירדן במקלו. בבטחון פותחים בני-ישראל חנויות ובתי-מסחר גדולים, וכל מה שאתה רואה לפניך הכל מתקיים בבטחון.

בעיבוד לבמה שעשתה נעמי שמר ל"מסעות בנימין השלישי" נכלל השיר "סימן שעוד לא הגענו". השיר מהווה תמצות מושלם של הדיאלוג בין הנוסע ההוזה והנוסע המפוכח:

אתה רואה דקלים?

– דקלים איני רואה!

– אתה רואה גמלים?

– גמלים איני רואה!

– אולי לפני עיני לרגע צל עבר –

איני רואה דבר, איני רואה דבר!

סימן שעוד לא הגענו, בכתב ידה של נעמי שמר (מלים ותווים). מספר מערכת 003662741.

וגם כאן, חוסר היכולת של הנוסע המפוכח לראות את הדברים כפי שהנוסע החולם רואה אותם בחזונו, מתפרש כחוסר אמונה, במקרה הזה אמונה ביכולת לבצע את קפיצת הדרך:

סימן שעוד לא הגענו

והאופק עוד רחוק

וליבך עודו פתוח

אל ארבעת הרוחות

וצריך להמשיך ללכת

וצריך להמשיך לצעוד…

·

כאמור, גם ב"חלום בדמי כבוד", כמו בסיפורים שבתבניתם נוצק, מבטא הדיאלוג המתמשך בין שני הנוסעים את הפער הגדול בין המציאות לדמיון. אולם במקרה זה מדובר בהיפוך כאוב לכל הסיפורים הללו: מה שהוא קומי במקרה של דון קישוט ושל בנימין השלישי, הופך טראגי בסיפורם של אמאוייש מנשה וכוהן איוב בטיבבו. שכן בניגוד לנוסעים האחרים שהזכרנו, שמסעם נותר בגדר הזיה, העולים מאתיופיה עברו מסע אמיתי וכבר הגיעו אל הארץ הממשית.

הבדל נוסף הוא בכך שחלומם אשר רקם עור וגידים איננו הזיה או פנטזיה פרטית. זהו חזון עתיק יומין של קבוצה ששאפה להגיע למחוז חפץ. הוא מובא כלשונו בתחילת הסיפור, בתבנית המוכרת לנו: בשנה הבאה בירושלים, איחלנו, שנה אחר שנה.

מרכז קליטת עולים, 1969. אוספי ביתמונה, הספרייה הלאומית. מספר מערכת 997005947470405171

הטרגדיה טמונה בכך שהמפגש עם ישראל בת זמננו, על מנהגיה החילוניים ואופיה המתועש, לא איפשר להם לגשר בין התקוות מן הגולה להגשמתם במציאות. התוצאה העגומה היא, שבמקום ש"הנוסע החולם" ימשוך אליו מעלה במרחב את אותו "עוזר מפוכח", אמאוייש מנשה וכוהן איוב בטיבבו נסחפים מטה עם קהילתם לעמדה פאסיבית או מיואשת, מול המדינה המודרנית המתנכרת אליהם.

שוב ושוב חוזר הדיאלוג בין הנוסעת המפוכחת לבין הכוהן ההוזה, וממחיש את חוסר ההיתכנות של נבואת הגאולה:

"אמא רבתה, מה לך דברי צחוק ולצון? הלא ידעת כי בירושלים אין פגעים ואין נגעים, אלא מתחוללים אותות ומופתים, והדם המפעפע ממצחי אינו אלא נס בתוך נס, והוא אות ברית בינינו ובין ירושלים", לימדני אב נפשי תוכחה, ואני השפלתי מבט כתמיד.

סיפורו של מנגיסטו מעלה שאלה כואבת נוספת: מי משלם מחיר יקר יותר על נקודת מבטו על העולם? האם הצופה המפוכחת או הכוהן החולם? הבנתה של אמאוייש לגבי המציאות גוזרת עליה כאב מתמיד, ומנגד הכוהן החולם עלול לדון עצמו, בראייתו הפנטסטית הבלתי מתפשרת, לחיים של חוסר עצמאות ותלישות. כך או כך, המסקנה החותמת את הסיפור מפיה של הדוברת "טובה שבעתיים התפכחות מאשליה, מאשר חלום אוטופי" – מזכירה לקוראים שבדמי הכבוד ששילמו העולים מאתיופיה על התנפצות חלומם, נכלל גם כאב מתמשך בשל ההכרה בפער הקשה לגישור.

 

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

'צא לנוף – אך אל תקטוף': עזריה אלון למען הטבע

השמירה על הטבע והנוף היו בראש מעייניו של עזריה אלון, ממקימי החברה להגנת הטבע, עוד משחר נעוריו: מהדרכה במחנות העולים, דרך פינה קבועה ב"קול ישראל", ועד זכייה בפרסים על עיצוב פני הארץ

עזריה אלון

ימים ספורים לפני ט"ו בשבט תרפ"ט (1929), כתב הילד עזריה קוזירובסקי (לימים עזריה אלון) בן ה-10 במחברתו:

ראש השנה לאילנות

ט"ו בשבט הוא יום נטיעת העצים. הסביבה מתכסה בדשא ובפרחים ובבית הספר מתאספים חוגגים ונוטעים עצים וגם הולכים לאסוף תרומות לקהק"ל [קרן קיימת לישראל] בשביל יער הרצל. אני אטע השנה עץ תפוח זהב בבית וגם בבית הספר אנחנו נוטעים על שמנו עץ ביער הרצל.

עזריה אלון (יושב ראשון מימין) בילדותו בכפר יחזקאל עם אמו ושתי אחיותיו (1926)

עזריה אלון היה מהפעילים הבולטים בארץ למען שמירת הטבע והנוף. הוא נולד באוקראינה ועלה לארץ בשנת 1925 עם אימו ושתי אחיותיו. המשפחה התיישבה בכפר יחזקאל שבעמק יזרעאל. בהמשך למד עזריה בבית הספר הריאלי בחיפה, היה מדריך בתנועת המחנות העולים, ובשנת 1938 הצטרף לקיבוץ בית השיטה. בראשית שנות החמישים היה בין מקימי החברה להגנת הטבע, ולאחר מכן שימש כמזכיר החברה, כמנהל מחלקת ההוצאה לאור שלה והדריך במסגרתה טיולים רבים. בשנת 1959 החל להגיש ברדיו ב'קול ישראל' תוכנית שבועית בת 5 דקות בשם 'נוף ארצנו'. התוכנית כללה שיחות על תופעות הקשורות לעולם החי, הצומח והנוף בארץ, ושודרה יותר מ-50 שנה. נוסף על כך, היה חבר במועצה הארצית לתכנון ובנייה, בוועדת השמות הממשלתית לשמות אתרים וישובים, היה פעיל במכון 'שיטים' בבית השיטה והוציא יותר מ-35 ספרים. ספריו של עזריה אלון עוסקים בטיולים וידיעת הארץ, צילומי טבע ונוף, אנציקלופדיה של "החי והצומח של ארץ ישראל" ועוד. על פועלו להנגשת נושא הגנת הטבע ושמירת הנוף לציבור הרחב, ועל השפעתו בעיצוב פני הארץ זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל שבו זכה פעמיים: ב-1980 עם החברה להגנת הטבע וב-2012 פרס מפעל חיים לתרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

עזריה אלון בראש הטור

בארכיונו שהופקד בספרייה הלאומית שמורים תעודות והוקרות שלהן זכה, מחברות מתקופת ילדותו, יומנים אישיים שבהם תיעד את פעילותו בחלוף השנים, טיוטות של רשימותיו וספריו, תמלול כ-2500 השיחות ששידר ברדיו, התכתבות ענפה הקשורה לפעילויותיו בחברה להגנת הטבע, חומרים פרסומיים של החברה להגנת הטבע, מכתבי קוראים ומאזינים ועוד.

המחברות שנשתמרו מתקופת לימודיו של עזריה אלון בבית הספר היסודי בעין טבעון (שמו הראשון של המושב כפר יחזקאל) מלמדות על חשיבות הטבע והנוף בעיניו כבר משחר נעוריו. לצד הטיות פעלים, העתקות שירי שאול טשרניחובסקי ואחד העם וסקירה על שלטון בית תלמי, מתאר הילד עזריה את הטבע בסביבתו הקרובה בעמק יזרעאל. אם בתרשים שיצר המציג את כמויות המשקעים בכפר יחזקאל בחורף תרפ"ז, ואם בחיבור שכתב בכ"ז טבת תרפ"ט על הנסיעה לבית אלפא, שרצפת הפסיפס של בית הכנסת העתיק שלה נחשפה ממש באותם הימים על ידי פרופ' אליעזר סוקניק:

ביום השבת, יום בהיר, עלינו בבקר על העגלה ונסענו לראות את המוזאיקה בבית אלפא. כשיצאנו את המושב ראינו שדות שכבר נבטו בהם הזרעים. שדות חרושים חומים ושדות צהובים שגדל בהם ספיח בגבה הגון. כשהגענו אל ההר שעליו בנוי הכפר קומי השתנה המראה: על ההר הצהוב היו אבנים קטנות ועל ידו התפתלה תעלת ההשקאה ומצד ימין היו דרומה למסילה שדות ירוקים שתפסו את כל השטח וצפונה שדות שהזרעים רק נבטו בהם. ככה היה המראה עד בית השטה. בדרך מבית-השטה לתל-יוסף צמחו ערוגות תלתן גדולות וביניהן נראה היה לפעמים נרקיס… כשבאנו לבית אלפא חפשנו תכף את החפירות. נכנסנו לתוך התעלה וראינו שם מקום שיש בו קצת אבנים קטנות לבנות ושחורות… אנחנו רצינו למצוא את המקום ששם כתוב "עקרב" כפי שמסרו אבל לא מצאנו. כעבור זמן מה באו עוד אנשים, הבאנו עוד מים ניקינו עד כמה שאפשר באת ובמטאטא, שטפנו קצת במים וגילינו קצת: כתוב "בתולה" "מאזניים" ו"עקרב". וגם ציורים: איש ובידו מאזניים, עקרב ואיש ובידו קשת. כעבור זמן מה באה אשה אחת והראתה לנו את פני אלת השמש. אחרי כן הלכנו לקטוף נרקיסים ושבנו הביתה בעגלה.

תרשים של כמות המשקעים בכפר יחזקאל בחורף 1927 שהכין עזריה אלון (קוזירובסקי) בן ה-8

 

חיבור במחברת על הנסיעה לבית אלפא

יעברו שנים עד שעזריה אלון עצמו יהיה בין מובילי מסע ההסברה 'צא לנוף – אך אל תקטוף' שיאסור על קטיפת נרקיסים, כמו גם פרחי בר מוגנים אחרים, במטרה למנוע את הכחדתם. אולם, זיכרון טיול ילדותו בבית אלפא נשאר עימו לאורך שנים. באחת מתוכניות 'נוף ארצנו' ששודרה בשנת 2006 והוקדשה לגן הלאומי בית הכנסת העתיק בבית אלפא, סיפר עזריה אלון למאזיניו: "יש לי יחס מיוחד לבית הכנסת הזה, כי הייתי עד, כילד בעמק יזרעאל, לגילוי שלו. ראיתי את התגלית לפני החפירה הגדולה, בעודה בתעלה, והדבר הזה עשה עליי רושם גדול: שריד יהודי קדום עלה לעיניי מתחת לאדמה! אז עוד לא הכירו רצפות פסיפס יהודיות כמו היום, וזה היה חידוש גדול".

בט"ו בשבט תשע"ג (2013) בהיותו בן 94 הקדיש עזריה אלון את תוכניתו השבועית לחשבון נפש בתחום השמירה על הטבע: "מזה יותר משלושים שנה חדל ט"ו בשבט להיות חג נטיעות בלבד ושבוע ט"ו בשבט הפך להיות שבוע שמירת הטבע והנוף. החלו במצווה החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע, ונוספו עליהן גופים שונים, ביניהם הקרן הקיימת לישראל… במשך יובל שנים של עיסוק בשמירת הטבע והנוף יש לנו בארץ לא מעט הישגים… אי אפשר להצביע על כל מה שנעשה, וקשה לאיש לדמיין לעצמו מה היו פני הארץ כיום אילו לא קמו הגופים הירוקים, ולא נערכה הפעולה ההסברתית והחינוכית, לא נחקקו החוקים, ולא קם הגוף המפעיל את שמורות הטבע ומגן עליהן. די אם נציין שלוש נקודות: הקמת המערכת של שמורות הטבע, הצלת פרחי הבר וההתקדמות העצומה בחקר העופות ובעיסוק בעולמם. באלה הגענו להישגים לא רק בקנה המידה שלנו, אלא במושגים בין-לאומיים. האם אפשר אפוא לנוח במחשבה שכבר עשינו את שלנו?… במה דברים אמורים היום? אולי פחות בהגנה על צמחים וחיות… אלא יותר בהגנה על שטחים פתוחים, על חופי הים, על הנחלים, על האוויר שאנו נושמים ועל דמות הנוף. שבוע שמירת הטבע והנוף הוא הזדמנות לזכור ולהזכיר".

מתוך אוסף האפמרה – הספריה הלאומית

שנה לאחר מכן, ימים ספורים לאחר ט"ו בשבט תשע"ד, נפטר עזריה אלון ונקבר בקיבוצו בית השיטה.

רות ועזריה אלון 2008

 

כתבות נוספות

מי מכיר את "האווז השמן" ו"פלפלוני" של מנדלי מוכר ספרים?

עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי מֶה הָיָה כִּי צָמַחַתְּ בַּחַמָּה

מריה סיבלה מריאן: המדענית והציירת שהפריכה את טענת אריסטו

 

הרפתקאותיו של סרט האנימציה העברי הראשון

אפילו יוצריו של סרט האנימציה הקצר "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי" לא חשבו שהוא סרט טוב

צעיר תימני סובב ברחובות תל אביב. הוא מנסה את כוחו בשורת עבודות זמניות, אך לא שורד באף אחת מהן. הוא מחפש אהבה ואומנם זוכה בה לאחר תלאות רבות, לדוגמה ריחוף מעל בתי העיר העברית בעזרת צרור בלונים. זוהי העלילה הבסיסית של הסרט שנחשב לסרט המונפש העברי הראשון: "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי".

גדי בן סוסי המקורי היה אחד משנים עשר המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען לפני שנכנסו אליה בני ישראל. הוא היה נציג שבט מנשה, וזוהי הפעם היחידה ששמו מופיע במקרא. למי שזוכר את הסיפור, למעט כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שאר המרגלים נחשבו חוטאים משום שהוציאו את דיבת הארץ רעה. זהו אם כן האֶרְמֵז שעומד ברקע כוכב הסרט שנדבר עליו כעת. האם מאחורי בחירת השם התנ"כי עמדה כוונה מיוחדת? האם מדובר בשם אקראי? נניח לקוראות ולקוראים להחליט לבד.

גדי שלנו, כאמור, הוא ככל הנראה עולה חדש, שעל פי תסרוקתו ובגדיו הגיע מתפוצות תימן. על פי הכתוביות העלייה לארץ ישראל הפכה אותו לאדם חדש, וכעת, לאחר שכבר למד תורה, הגיע זמנו למצוא עבודה. הוא יוצא לדרך ברחובות תל אביב הקטנה ושומע זעקה לעזרה, אך כמו דון קישוט, טועה בפרשנות המצב ומסתבך עם המשטרה. הוא ממשיך ומנסה את כוחו בממכר גלידה ושקדים קלויים, כשברקע לכל ההתרחשויות ניתן לזהות גם מבנים איקוניים בתל אביב דאז, כמו הגימנסיה הרצליה המפורסמת.

1

הסגנון כולו חלומי וסוריאליסטי, איבריהן של הדמויות יכולים להימתח לפתע, גדי מסוגל להיבלע בעגלת גלידה, ואהובתו העתידית מצליחה להצילו מבור עמוק בעזרת עץ דקל גמיש במיוחד וכוחה העז של האהבה. התפתחות של ממש אין בעלילה, והדמויות שטוחות, אך יש טוויסט. את הסוף, אם כן, לא נגלה.

1

קצת פרטים טכניים על הסרט: הוא אילם ואף נטול פסקול. הציורים בשחור־לבן. אורכו כשמונה דקות, והוא הופק ויצא בשנת 1931. למען ההשוואה, נזכיר שארבע שנים קודם לכן כבש את העולם סרט אנימציה שחור־לבן אחר, שבו כיכב עכבר אחד שיכבוש את העולם. זה לא היה גורלו של גדי שלנו, שגם יוצריו התייחסו אליו בדיעבד די בזלזול.

את הסרט הפיקו האחים אגדתי, ברוך ויצחק, שהיו מאבות הקולנוע העברי בישראל. הם שכרו לשם כך את אביגדור המאירי, המשורר רב הפעלים, שיכתוב חרוזים מלבבים; ואת הצייר והקריקטוריסט אריה נבון, שהיה אחראי על ההנפשה כולה. על כל אחד משלוש צלעות המשולש הזה אפשר לכתוב הרבה מאוד, ונתחיל בעובדה שכל המעורבים הגיעו לארץ על סיפונה של האונייה המפורסמת רוסלאן. עם זאת, אנחנו נספר כאן בקצרה בעיקר על המאייר, שנוכח הנסיבות נקרא לו האנימטור העברי הראשון בארץ ישראל.

1
דיוקנו של אריה נבון. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אריה נבון נולד באוקראינה והגיע, כאמור, ב-1919 לארץ ישראל עם משפחתו. הוא ועוד שניים מאחיו, שלושה מתוך חמישה ילדים, נעשו כולם ציירים. במסגרת הקריירה הענפה שלו אייר קריקטורות עבור "דואר היום", עיתונו של איתמר בן אב"י ולאחר מכן עבור "דבר". לצד זאת אייר את ספריהם של בכירי הסופרים והמשוררים, צייר דיוקנאות, עיצב תפאורות לתיאטרון ויצר רצועות קומיקס.

בספרו האוטוביוגרפי "בקו ובכתב" שיצא לאור זמן קצר לפני מותו, סיפר נבון בפסקה קצרה על תהליך יצירת הסרט (ואף טעה בשמו וקרא לו "יוסי בן גדי"): "ישבתי כעשרה ימים בסטודיו של [אגדתי] וציירתי ציורים רבים. אגדתי, יחד עם אחיו יצחק, צילם את הציורים על שולחן־הנפשה שהיה בנוי בצורה די פרימיטיבית. פנסי החשמל שהאירו את הציורים נמצאו בראש מבנה מיוחד. יצחק היה מטפס על המבנה ומשם מכוון את האורות. בעיה נוספת – האורות משכו את הזבובים והם נעמדו על הציורים. בהסרטת הניסוי הופיעו זבובים פוטוגניים אלה בסרט בגודל של פילים…היה זה סרט די רע. וולט דיסני עשה זאת טוב יותר. בכל אופן, היה זה סרט האנימציה הראשון בארץ".

נשוב כעת אל גדי שלנו. הסרט ה"די רע" באמת לא הותיר חותם רב על התעשייה הישראלית, ונשאר רק עם תואר הכבוד "הראשון". הוא הוקרן במשך שבוע בלבד לפני שנעלם בתהומות הנשייה. למרבה המזל, עדיין אפשר לצפות בכולו הודות לארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג לקולנוע.

 

 

כתבות נוספות:

הסרט האבוד של אבי הקולנוע העברי

החיים הפרועים בבטן אניית המעפילים רוסלאן

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

מכתבי לאה גולדברג אל טוביה ריבנר

מכתבים ששלחה לאה גולדברג אל המשורר טוביה ריבנר וכתבים אחדים שלה נחשפים

לאה גולדברג, סביב 1950, צילום: טוביה ריבנר

ההתכתבות בין לאה גולדברג לטוביה ריבנר היא אחת ההתכתבויות המשמעותיות שהותירה אחריה לאה גולדברג, כלת פרס ישראל, משוררת אהובה וסופרת ילדים מצליחה, המוּכרת לרבים בזכות ספריה "אַיֵּה פלוטו", "דירה להשכיר", "המפוזר מכפר אז"ר", "מה עושות האיילות" ועוד, ובזכות שיריה שהולחנו (בהם "ימים לבנים", "סליחות", "משירי ארץ אהבתי" ו"פזמון ליקנתון").

נמען המכתבים הוא טוביה ריבנר, תלמידהּ וידידה הקרוב שהיה צעיר ממנה בשלוש-עשרה שנה. ריבנר – משורר, מתרגם ועורך, ולימים פרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה וחתן פרס ישראל לשירה עברית (2008) – ערך לאחר מותה של גולדברג את כתביה ופרסם ספר עיון מקיף על יצירתה.

להתכתבות חשיבות רבה, בין השאר מכיוון שהשניים חלקו אותו עולם רוחני והיו מיודדים מאוד, וכך יכלה גולדברג להעלות על הכתב ובפתיחוּת מגוון נושאים שהעסיקו אותה, ושלא ניתן להם ביטוי במקומות אחרים ביצירתה ואף לא ביומניה. בין השאר מגלים המכתבים את דעותיה ותחושותיה של לאה גולדברג לגבי אירועי הזמן (למשל, מלחמת ששת הימים), את יחסה ליוצרים אחרים (דוגמת המשורר אברהם שלונסקי, ש"י עגנון והצייר מארק שאגאל), ועוד. לא אחת מסבירה המשוררת במכתביה אחדות מיצירותיה בגילוי לב וכן מדריכה את ריבנר, שהיה אז משורר צעיר, בדרכו.

אוסף המכתבים מונה כשמונים מכתבים מן השנים 1969-1949. אחדים מהם כוללים ציורים שציירה לאה גולדברג, וכך חושפים אפיק יצירה נוסף שלה.

להלן מובאות נבחרות מתוך המכתבים:

על ש"י עגנון:
"חשבתי בינתיים על מה שסיפר לך עגנון על פגישתנו הראשונה. הסיגריות שלי מרגיזות אותו עכשיו, משהוא עצמו חדל לעשן ואינו יכול לראות נשים שהוא מחבבן שאצבעותיהן מצהיבות מסיגריות. בימים ההם לא היו אצבעותי צהובות אף כי עישנתי (הקפדתי לנקותן). כנראה הרגיזוֹ אז משהו אחר, וכן גם בא אלי בדעה קדומה שאני 'מאותם המודרניים׳ שאינם ממעריציו. בינתיים נשתנה יחסו אלי אחרי שראה מה יחסי אליו, ותולה את הדחייה בעבר באצבעות צהובות שלא היו ולא נבראו. אילו אני הייתי כותבת רומנים הייתי עושה אותו לאחד הגיבורים המעניינים ביותר עם כל הלכאן ולכאן שלו" (מכתב מ-7 במאי 1963).

על אברהם שלונסקי (כאשר קיבלה פרס על שמו):
"אולי קשה לכם (לדור הצעיר!) להבין עתה מה היה שלונסקי בשבילנו בראשית דרכנו. מה היה הוא בשביל הלשון העברית. יש דברים שלא נוכל אף לא נרצה להתעלם מהם" (מכתב מ-15 ביוני 1956).

על שירתה המוקדמת:
"כשמסרתי לדפוס את ׳טבעות עשן' [ספר ביכוריה] היתה לי הרגשה, שעכשיו אסור לי בכלל להמשיך לכתוב שירים. הייתי מהלכת ואומרת: למה אינני יודעת לחבר מוזיקה?! טוב, בכל זאת, שכתבתי שירים גם אחרי אותו ספר ראשון. נזדמן לי עכשיו להציץ בו ונדהמתי עד מה הוא גרוע בכללו. לך ולכל אלה אשר מסיבות שונות פרסמו את ספרם הראשון לא בנעורים, לא תהיה לעולם הרגשה כזאת של תימהון אירוני לגבי עצמו, וזה טוב. אני כל חיי כל כך מיהרתי, כל כך נחפזתי ומתוך חיפזון עשיתי כל כך הרבה דברים, שמוטב היה לא לעשותם" (מכתב מ-17 בספטמבר 1957).

על מארק שאגאל:
"אני עוד לא הכנסתי את שגל שלי למסגרת ובינתיים (כדי לזכות יום אחד בחתימתו) תרגמתי מרוסית איומה כמה שירים איומים שבאיומים שהוא כתב. האם ספרתי לך על כך במכתבי הקודם? מזכירתי כמעט ויללה כאשר הכתבתי את השורות הסאנטימנטאליות הללו והיא עוד איננה יודעת כמה זה נורא ברוסית הגרועה שלו. למה צריך צייר כזה גם לכתוב? והנה אני מתנקמת בו בשקט בשקט ומציירת ציורים קטנים לעצמי" (מכתב מ-24 בינואר 1965).

על שעבר עליה ועל אמה (הן חיו יחדיו) בירושלים, במלחמת ששת הימים:
"לנו, אישית, לא קרה דבר חוץ מרסיס פגז ששבר חור עגול בשמשת הדלת בחדר הגדול, כשלא היינו בו. אמא היתה אשת חיִל. לא ירדנו למקלט והצלחנו אפילו לישון בלילה (גלויה מיום 16 ביוני 1967, ההדגשה במקור).

על המצב המדיני לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים המזרחית:
"ירושלים – (באמת ירושלים – גדולה ויפה להפליא!) טוביה היקר, כמה עשרות שנים עברו מאז כתבתי לכם לאחרונה? […] ביום שבו עמדתי על רגלי [לאחר מחלה], לא התאפקתי והלכתי לשוק של העיר העתיקה וזו היתה התרופה הטובה ביותר. […] כמה נפלאה העיר הזאת עכשיו. וגם… נעים לבוא במגע עם הערבים. וכולם חשים זאת, אפילו האנשים שדעותיהם לא כאלו. והנעים ביותר שאנשי העיר העתיקה נראים מאוששים מאד וזה נותן הרבה תקוות. הייתי פסימית לגבי המצב הפוליטי, אבל עכשיו איכשהו מאמינה אני שיהיה לנו טוב יותר מאשר היה" (מכתב מ-8 ביולי 1967).

ומכתב נוסף בעניין מזרח ירושלים:
[…] ואשר לדברים הלא-משמחים – שאלת שכנינו הערביים – גם אני חרדה מאוד. הידידוּת של השבועות הראשונים [אחרי מלחמת ששת הימים], היא שהיתה בעצם לא נורמאלית. הצרות עלולות היו לבוא. אני התרשמתי יותר מדי בהתחלה ועתה חושבת אני בחרדה על הארץ.
בין כה וכה אני כאן [בפריז] איכשהו מנותקת, וזה, כתמיד במקרים כאלה, גם מרַחק וגם מקרב את הפחד. ומזכיר לי כל כך הרבה נסיעות בעבר, בימים מאוד-מאוד לא שקטים, כמו למשל אוקטובר-נובמבר 1947. הלא אז חזרתי ארצה מפראג ממש "עם פרוץ המדינה"… (מכתב מפריז, 18 באוקטובר 1967).

באחד המכתבים מתייחסת לאה גולדברג לשירהּ "הגיהינום המאושר" שהוא "שיר זמן טיפוסי", נכתב עם סוף מלחמת העולם השנייה כאשר נודע לנו. […] ואנחנו בני האדם הוספנו לפרוח ולשמוח ב"גיהינום המאושר" על אף ידיעתנו את הדברים המסוימים ההם" (מכתב מ-20 במאי 1955, ההדגשות במקור).

על ציוריה לעומת שיריה, בתקופה של משבר כתיבה:
"בנוגע לציור שלי לא הבינות אותי נכון: גם אני אינני יכולה לבטא בו את מה שאני מבטאה במלים. זהו עניין אחר לגמרי ולפיכך אני סבורה עדיין שמוצאת אני בזה מה שאתה מוצא בצילום. והלוואי והיו ציורַי על רמת צילומיך. אבל העניין הוא בזה שלי עכשיו אין צורך במלים. כנראה אין לי מה לומר במלים. לפיכך אני מוצאת את כל השמחה במשהו אחר. וזה עוזר לי להיות שקטה לגמרי על שאין לי צורך לכתוב. זהו" (מכתב מ-28 בנובמבר 1965).

ועוד מכתבים אישיים על עצמה:

מכתב מירושלים, 7 במאי 1963:
תודה רבה על התצלום ועל הספר. אני באמת לא כל כך מקסימה בתמונה הזאת, אבל שמחתי שיש לנו תמונה ביחד למזכרת ומפניך אני דווקא מרוצה מאד. זה חשוב יותר, שכן את עצמי יש לי הזדמנות לראות פעם בפעם, וכידוע אין זה תענוג גדול.
[…] את שירַי העתקתי ואני שולחת אותם לך במכתב הזה. בינתיים כתבתי עוד קצת דברים שונים ומשונים, ועדיין אינני יודעת "מה לחיים ומה למוות", היינו, מה לסל ומה לספר. יש לי הרגשה קשה במקצת בנוגע לשירים האלה. לעתים, יש צורך להתרחק מעצמו [מעצמך] כדי להתרחק מן הכתוב. איך עושים זאת עכשיו, אינני יודעת.

מכתב מירושלים, 22 במרס 1964:
פה מזג האוויר גשום וכל יום שמש נראה כחג לא צפוי. […] בינתיים האדמה מקושטת כדרך שלא הייתה, נדמה לי מעולם. הרקפות צומחות פה כעשב בר וגודל הכלניות כצבעונים הולנדיים. […] אבל אני בכל זאת מוצאת שעת "בין המטרות" [בין הגשמים] ומביאה הביתה זֵרים מופלאים.
מוזר גם לעצמי שאני מרבה כ"כ לכתוב על מזג האוויר. ייתכן והסיבה היא שאני פה פחות ופחות מוצאת עניין באותן השמחות המקובלות על הבריות: אינני יוצאת לא לסינמה ולא לתיאטרון ולא לקונצרט ועוד פחות מזה ל-parties, שיש לי כישרון מובהק להתחמק מהן. וכן חיי, חוץ מן העבודה, נעים בין ספר לשדה. […]
פאריס השפיעה עלי לטובה ואני עייפה השנה פחות מן הרגיל ועצבנית פחות מאשר אשתקד. אבל… יש איזה אבל שכזה, אשר שמו, אולי, היותו של אדם מעבר לשנת החמישים לחייו. הרבה דברים כבר רחוקים ממני ומקומם לא נתמלא. וכך עלי, כנראה, להתרגל לחיות, אבל – קשה.

מכתב מירושלים, 12 בדצמבר 1964:
בריאותי "ככה-ככה". וגם אמא אינה מרגישה את עצמה כ"כ טוב. עיניה כבר אינן כשהיו, ואינני בטוחה שהרופא ימציא תרופה. כולנו מזדקנים – וזה לא כל כך משמח. ובכל זאת עוד יש כמה דברים יפים, שאני אוהבת אותם.
הנה גלשתי לטון של בכיינות, והרי אני דווקא במצב רוח לא רע כלל. סימן שצריך להפסיק את המכתב.

על ספרה "עִם הלילה הזה", שהיה בדיעבד ספר שיריה האחרון:
"בבואי מפאריס אספתי את שירי של 4 וחצי השנים האחרונות וקצת (מעט מאד) הוספתי דברים חדשים ואני מוציאה עכשיו קובץ צנום מאד בשם 'עם הלילה הזה', על פי שיר אחד שקראתי אצלי בבית. בעצם אין שיר זה אופייני לספר. הלילה שבספר אחר הוא: אטוּם, כבד. אבל אולי יש בו משהו, לפעמים רחוקות, גם מן העולם הדומם-קרוב של השיר הזה. אינני יודעת" (מכתב מ-22 במרס 1964).

באחד המכתבים מעלה לאה גולדברג על הכתב את קיצור קורות חייה, בהכרח לבקשת ריבנר. המכתב פותר שתי תעלומות קטנות שהעסיקו את חוקרי יצירתה, והן כמה זמן חלף מלידתה בקניגסברג שבפרוסיה ועד חזרתה עם משפחתה לליטא, ומהו המועד המדויק שבו פורסם ספר ביכוריה. "בהיותי בגיל 10 ימים או משהו כזה הועברתי לליטא", כותבת גולדברג, ומציינת בהמשך את מועד הופעת הספר: פברואר 1935, כחודש לאחר עלייתה (מכתב מ-4 באוקטובר 1955).