האם העץ הנדיב היה סתם חסר עמוד שדרה?

הספר 'העץ הנדיב' שכתב של סילברסטין נמכר במיליוני עותקים בכל רחבי העולם, אבל זכה במקביל לביקורות צולבות. מה יש בו, בספר המינימליסטי הזה, שעורר רגשות מנוגדים שכאלה? ומה היה ליוצר שלו להגיד עליו? ואולי כולנו יכולים ללמוד מהצלחה במקום להתווכח איתה

של סילברסטין (צילום - 1964 Jerry Yulsman) וכריכת "העץ הנדיב" (הוצאת אדם, 1979)

כששל סילברסטין בן ה-34 הגיש להוצאות הספרים את כתב היד המאויר של "העץ הנדיב", הוא נדחה.

סילברסטין היה אז כבר אמן מוכר שמאחוריו כמה ספרים למבוגרים, ספר ילדים ואף האלבום הראשון שכתב והקליט (רבים יבואו עוד אחריו), ובכל זאת דחו אותו. הטענה הייתה שלא ברור אם הספר נועד לילדים או למבוגרים ושזה יבלבל את הקהל.

הסוף ידוע לנו היטב: סילברסטין לא התייאש, הספר יצא לאור וטענות המפקפקים הפכו דווקא לקלף החזק שלו: הספרים "התעופפו מהחנויות" ונקנו על ידי מבוגרים וילדים כאחד.

מאז, דורות של ילדים גדלו על הספר 'העץ הנדיב'. הוא יצא לאור ב-1964, פורסם בישראל ב-1979 וזכה להצלחה מסחררת בכל העולם. בספר מתואר קשר בין ילד לעץ תפוחים. העץ נותן והילד לוקח. בתחילה רק את צילו ופירותיו, אבל בהמשך, כשהילד גדל וחוזר שוב אל העץ, הוא נותן לו גם את ענפיו, וגזעו, עד שלא נותר ממנו דבר מלבד גדם חשוף. ועדיין – לפי סופו הבלתי נשכח: "העץ היה מאושר".

אין הסבר אחד המניח את הדעת לגבי הפופולריות העצומה לה זכה הספר. הכשרון של סילברסטין בכתיבה חדה ובהירה ובאיור מינימליסטי שאינו עמוס הם רק חלק מהתשובה. החלק הנוסף הוא שמדובר בספר על ערכים אוניברסליים: נדיבות, נתינה, התמסרות ואהבה ללא תנאי. בארה"ב אימצו את הספר מוסדות דתיים רבים ושילבו אותו בתכניות לימודים ובדרשות כמופת של נתינה שהיא דרך לחיים טובים. בישראל, הספר תאם בזמנו את ערכי הציונות ואת אורח החיים הישראלי שכולל גיוס חובה לצבא – חיים של נתינה עצומה והתמסרות ללא שאילת שאלות.

הספר תורגם ליותר מ-30 שפות, וב-2022 אף הונפק בארה"ב בול הנושא את שמו.

בול שיצא לכבוד הספר "העץ הנדיב" בשנת 2022 על ידי U.S. Postal Service

אבל, במקביל להצלחה העצומה שלו, הופנו כלפי 'העץ הנדיב' ביקורות חסרות תקדים מכיוונים שונים.

אחת מהם היתה זו של ארגונים פמיניסטיים. בגרסה המקורית של הספר, באנגלית, העץ הוא בעצם "עצה": “Once there was a tree, and she loved a little boy.” [ההדגשה שלי – י.א.].

דף מהספר שיצא באנגלית ב-1964 "The Giving Tree" ע"י הוצאת Harper & Row

סילברסטין בחר לפנות לעץ כנקבה, מה שהוביל לפירוש הספר כביטוי לנתינה אימהית ללא גבולות או ככניעה נשית אל מול האנוכיות הגברית.

בעברית העץ הוא זכר, אבל זה לא היה מובן מאליו בתחילה. סילברסטין הקפיד מאוד על זכויות היוצרים שלו ושלט בכל הפרטים של ההוצאה לאור של ספריו (לכן לא תמצאו אף ספר שלו בכריכה רכה למשל). כשתרגמו את הספר לעברית הוגשה בקשה לאישור מיוחד להתייחס לעץ כזכר, כנהוג בשפה העברית. האישור התקבל, וזו הסיבה שבעברית הביקורת עליו הייתה יותר כללית.

מבחר מספריו של סילברסטין שתורגמו לעברית ונמצאים בספריה הלאומית, כולם, ללא יוצא מן הכלל – הודפסו בכריכה קשה.

ביקורת הושמעה גם מפעילי סביבה שטענו שהוא מעודד הרס וחוסר התחשבות משווע בסביבה. היו שטענו כי הוא יעודד אגואיזם בקרב ילדים שיקראו בו אם יזדהו עם הילד, או הרס עצמי אם יזדהו עם העץ. כפי שכותבת רבקה גלצ'ן, זוכת פרס ויליאם סרויאן לספרות: "הילד והעץ שניהם בעלי מום, (…)  והמומים שלהם, שהם גם האישיות שלהם, מכריעים את גורלם".

בעשור האחרון, אולי עם עלייתו של עידן ה'פוליטיקלי קורקט', או עם התפתחותם של סגנונות הורות מודעת יותר, הביקורת רק התעצמה, ואף נכתבו עליו כמה פארודיות וגרסאות אלטרנטיביות. דניאל גולדשטיין כתב בעברית את הפארודיה "העץ הפולני", ואילו באנגלית פורסמה גרסה של "העץ שהציב גבולות בריאים". הייתה זו דרך לתת מענה לכעס שעורר הספר, או לעובדה שבקריאה חוזרת כמבוגרים, אפשר לראות בו דברים שלא ראינו בו כילדים או כהורים צעירים.

כריכה אלטרנטיבית שהוציא טופר פיין (Topher Payne) כחלק מסדרה של שכתוב מחדש של ספרים לה קרא 'טופר תיקן את זה' ("Topher fixed it").

לצד ההצעות לנהל שיח משותף לאחר שקוראים את הספר לילדים על מה הם מרגישים וחושבים עליו, רצוי אולי לשאול: האם אפשר לקרוא אותו קריאה שאין בה בחינה של התקינות הפוליטית שלו או המסרים שהוא מעביר? האם אפשר להנות ממנו פשוט כסיפור? על כך כל אחד ואחת מאיתנו צריכים לענות בעצמנו.

סילברסטין שנולד ב-1930 למשפחה יהודית בשיקגו, היה יוצר פורה אך התראיין מעט לאורך חייו. בנוגע לספר הידוע ביותר שלו, 'העץ הנדיב', ולחיצי הביקורת שהופנו כלפיו, הוא מעולם לא ניסה להצדיק את עצמו או לענות על אותן טענות. הוא נתן להצלחה שלו לדבר בעד עצמה.

בראיון מ-1975 הוא מסכם את תפיסתו לגבי ביקורות באופן כללי: "אני חושב שאם אתה אדם יוצר, אתה צריך פשוט להמשיך בעניינך, לעשות את העבודה שלך ושלא יהיה לך אכפת איך היא מתקבלת. אני אף פעם לא קורא ביקורות, בגלל שאם אתה מאמין לטובות אתה צריך להאמין גם לגרועות. לא שלא אכפת לי לגבי הצלחה, אכפת לי, אבל רק בגלל שהיא מאפשרת לי לעשות מה שאני רוצה".

כששאלו אותו בראיון נדיר אחרון שנתן לניו יורק טיימס מ-1978 על משמעות הספר "העץ הנדיב" הוא ענה: "הוא בסך הכל על קשר בין שני אנשים; אחד נותן והשני לוקח".

לצנזר את הארי פוטר – על ספרים אסורים, מוקצים ומשוכתבים

בארה"ב יש שחוששים שספרי הארי פוטר מעודדים עיסוק בוודו, שהספר רודף העפיפונים מטפח קיצוניות דתית, ושסיפורה של שפחה מעודד וולגריות מינית. וכעת, יש שדורשים להוציא אותם מהספריות הציבוריות יחד עם כותרים נוספים בנימוקים שונים ומשונים. איך המגמה הזו תשפיע על קוראי העתיד, ומה הם גבולותיו הלגיטימיים של הפוליטיקלי קורקט? האזינו לשיחה עם העורכת וראש מחלקת ספרות עברית בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, נועה מנהיים.

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: נועה מנהיים

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

סיוע: דורית גני, הספרייה הלאומית ואיילת נבון, סמינר דוד ילין.

 

בחודש אוקטובר 2022 פירסם מזכיר מדינת מיזורי שבארצות הברית הודעה לעיתונות שבה הודיע על החלטתו לחוקק את חוק הגנת הקטינים בספריות. בחוק הזה, כך הסביר, הוא מבקש להחזיר את השליטה והמעורבות של ההורים בספריות הציבוריות ולקבוע למה ילדים נחשפים. בין תקנות החוק החדש: קבלת התקציב לספריות הציבוריות יותנה באישור מראש של רשימת הספרים שהן מתכוונות לרכוש ובאיסור על קרנות ציבוריות לתמוך בספרים ובסופרים שמקדמים אינטרסים שאינם מותאמים לקטינים – כהגדרתו.

אנשי הספריות במיזורי מחו על הודעת המזכיר בטענה שהיא מבלבלת את הספרנים והספרניות ויוצרת מדרון חלקלק שיאפשר לפוליטיקאים שליטה על התכנים בספרים או, כמו שאחד הספרנים אמר לתקשורת, זהו חוק שכולו שדה מוקשים.

בהצעה זו מצטרפת מיזורי למדינות נוספות בארצות-הברית כדוגמת טקסס שפסלה בשנה האחרונה שמונה מאות ספרים בנושאי גזע ולהט"ב, וכדוגמת טנסי – שם נאסר על ספריות ציבוריות במחוז מקמין לרכוש ספרים שעוסקים ברצח עם וכלה בספרים הכוללים ניבולי פה, רמיזות מיניות או התאבדויות. נכון לסוף שנת 2022 רשימת הספרים הבעייתיים, המאתגרים והמוקצים בספריות הציבוריות בארצות-הברית מונה אלף חמש מאות תשעים ושבעה כותרים! הרשימה השחורה הזאת כוללת את סדרות ספרי הארי פוטר וקפטן תחתונים, את רודף העפיפונים, סיפורה של שפחה, אל תיגע בזמיר, צופן דה וינצ'י, האקלברי פין ועוד ועוד ועוד.

ברוכות וברוכים להסכת הספרנים. בפרק הזה נדבר על תופעת הספרים המוחרמים והמצונזרים. כאלו שהוגדרו מגונים או מוקצים ובדרישה ההולכת והמתעצמת בשנים האחרונות – גם בקרב שמרנים וגם בקרב קבוצות ליברליות – למנוע את כניסתם של ספרים שפוגעים בקהילות וברעיונות לספריות ציבוריות בארצות-הברית ובמיוחד בספריות בבתי-הספר. נבדוק אלו סוגי ספרים תויגו כאסורים ומדוע. נבחן כיצד משפיע עידן הפוליטקלי קורקט על תוכן הספרים. וננסה להבין האם מדובר בתופעה שמתרחשת רק אי שם באמריקה הרחוקה או שכמו בתופעות חברתיות אחרות – גם היא תגיע אלינו מתי לישראל.

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

תעלומת חייל הוורמכט היהודי

יומן שנמסר לארכיון העם היהודי של הספרייה הלאומית חושף שצעיר בשם וולטר דיר, בן לאם יהודייה ולאב נוצרי, גויס לצבא נאמניו של היטלר כגרמני ארי כדי ללחום בחזית המזרח

וולטר דיר (משמאל) וחברים מהוורמאכט בבית חולים צבאי לאחר פציעתו במלחמת העולם השנייה, ינואר 1945

רוברט דיר נולד ב-1880 להורים קתולים מהעיר מילהויזן שבמרכז גרמניה. כך מתחיל סיפורה המיוחד של משפחת דיר (Dirr). בגיל 17 גויס רוברט לצבא הגרמני וטיפס בסולם הדרגות, ואף קיבל דרגות קצונה ב-1904. במקביל, הוא החל לשמש כשוליה בתחום הבנייה, התקדם במקצועו האזרחי ועבד כאדריכל במיץ, בירת חבל לורן, היום בתחום צרפת. בשנת 1907 פגש רוברט את פרידה רוטשילד, בת למשפחה יהודית דתית בת 12 ילדים מיונקרת (Jünkerath) שבאזור הריין. למרות שם המשפחה המשותף אין קשר למשפחת הבנקאים הנודעת.

ההורים – רוברט דיר ופרידה לבית רוטשילד, בזמן מלחמת העולם הראשונה

הוריה של פרידה התקשו לקבל את היחסים המתהווים בין השניים, וכשרצו להתארס הציבה בפניהם האם אתגר: היא הציעה שייפרדו למשך שנה תמימה שבה לא יקיימו כל קשר כדי לבחון את עומק אהבתם. אם לאחר שנה עדיין ירצו להינשא זה לזה ייאותו ההורים לתת את הסכמתם. במהלך שנת 1908 שבה נפרדו בני הזוג כתב רוברט יומן. הוא מילא יותר מ-250 עמודים שבהם סיפר לפרידה על שגרת יומו וביטא את מחשבותיו. בין היתר כתב לה:

"בזכות אהבתי אלייך וביטחוני בך אני יכול להתגבר בשמחה על הכל".

בסיום השנה הוא כרך את היומן בעטיפת עור והגיש אותו לאהובתו. בהקדשה כתב:

"עלייך לחוש איך בכל הווייתי, בכל טיפה מדמי ובכל פעימה של לבי, חייתי אך למענך … רק פעם אחת יכול אדם לאהוב באמת ובאמונה ולהקדיש את עצמו למישהו".

השניים נישאו ב-1909 או ב-1910, ונולדו להם שתי בנות – מרים קרולין וארגונה – ובן זקונים בשם וולטר יוליוס הרמן סטפן שנולד ב-1923. וולטר, שגויס לוורמכט במהלך מלחמת העולם השנייה, שמר את אוסף המכתבים, היומנים, הצילומים והמסמכים המתעדים את ההיסטוריה המשפחתית, ובהמשך העביר אותם לקרוב משפחה מצד האם. כל החומרים, לרבות היומן והמכתבים, נמסרו לאחרונה לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי של הספרייה הלאומית.

הארכיון המשפחתי בעת איסופו. צילמה: פראנצי אהמר

ביומנים ובמכתבים שכתבה פרידה בין השנים 1915-1945 נותרו מעט רמזים היכולים להסביר את נסיבותיה של הקריירה הצבאית הקצרה של וולטר כחייל גרמני. מתברר שנישואיהם המאושרים של פרידה ורוברט לא נמשכו זמן רב, למרות הניסיונות שבהם עמדה אהבתם בראשית הדרך. במשבר הכלכלי שפרץ בגרמניה ב-1923 בעקבות מלחמת העולם הראשונה נאלץ רוברט למכור את הבית שרכש עבור המשפחה, והקשיים הכלכליים הובילו גם למשבר בזוגיות.

פרידה תיארה ביומנה את רגשותיה במהלך אותו משבר, אך בהשוואה למה שהייתה צפויה לעבור בהמשך, תקופה זו נראית כאידיליה.

מיד לאחר מינויו של אדולף היטלר לקנצלר גרמניה ב-1933 הוכרחו הזוגות המעורבים להתגרש. הגזרה לא פסחה על רוברט ופרידה ובני הזוג התגרשו, אך באמצעות קשריו עם הכנסייה הקתולית הצליח רוברט להעביר את המשפחה אל מעבר לגבול הגרמני, לדוכסות העצמאית של לוקסמבורג.

לוקסמבורג נותרה ניטרלית אחרי הפלישה הגרמנית לפולין, אך במאי 1940 נפלה קרבן לתוקפנות הגרמנית כשהכוחות הגרמנים חצו את הגבול. מתוך 35 אלף היהודים שהיו בלוקסמבורג, רובם פליטים מגרמניה, שרדו רק מאות.

בשלב הזה הופך הסיפור למיוחד ומרתק מאוד: בלוקסמבורג הצליח רוברט לרשום את המשפחה כקתולית, וכך למרות שהם מעולם לא התחבאו, ועל אף שם נעוריה היהודי המובהק של פרידה, הם הצליחו להיטמע היטב בקהילה של גרמנים גולים. מכתבים אחדים שקיבלו ממכריהם מעידים כי הם לא ידעו דבר על שורשיה היהודיים של המשפחה. לנוכח הגורל שהיה צפוי ליהודים שמצאו מקלט בלוקסמבורג, הכיסוי שארגן רוברט דיר למשפחתו התברר כהצלה ממוות בטוח.

בין המכתבים השמורים בארכיון העם היהודי בולט מכתב ששלח מפקד המשטרה הגרמנית בלוקסמבורג ב-26.11.1944 לוולטר, אז בן 21. בלי שמץ של מושג באשר לשורשיה היהודיים של המשפחה הביע המפקד את דאגתו בעקבות החלטתה של המשפחה להישאר בלוקסמבורג למרות התקדמותן של בעלות הברית. לפני שסיים באיחולים להצלחתה של המולדת המשותפת לו ולוולטר הוא הזהיר אותו מפני הזעם שיפנה העם הלוקסמבורגי כלפי גרמנים הנאמנים לרייך שנותרו בקרבם.

העדויות הללו, המתועדות ביומן המיוחד, עדיין מותירות את התעלומה הגדולה: למה גויס וולטר דיר לוורמכט? הסבר אפשרי הוא שמוצאו פשוט נשמט מעיניהם של הפקידים שגייסו אותו.

במסמכים הצבאיים של וולטר הוא רשום כקתולי למרות ששם נעוריה של אמו – רוטשילד – מופיע כעבור שורות אחדות, בצורה די בולטת.

ה-'חוגר' של וולטר דיר בווהרמאכט. הדת מוצגת כ-קתולי'. האמא עם שם יהודי אופייני – רוטשילד

וולטר גויס בינואר 1944 ונלחם בשורות הצבא הגרמני, אך נפצע ברגלו מכדור רובה וכך בילה את המשך המלחמה בבית חולים שדה עד שחזר לחיק אמו ואחיותיו לאחר חודשיים בלבד בחזית.

על אף שאמו לא ניזוקה בגופה במהלך המלחמה, הרי שפרידה רוטשילד הייתה לאדם אחר. עצביה קרסו תחת המאמץ להסתיר את זהותה ובשל חרדתה לבנה. מאישה פתוחה ובוטחת בעצמה שאהבה ליהנות מהחיים היא הפכה לאם רכושנית ותלותית. היא אמרה לילדיה כי לא יתחתנו ובמשך כל חייהם החזיקה אותם קרוב אליה מחשש לאבדם. הילדים מילאו אחר ציפיותיה וארגונה (הבת האמצעית) חיה לצד אמהּ עד לפטירתה.

ככל הידוע לנו – וולטר, שבשלב מאוחר יחסית בחייו גילה כי הוא למעשה יהודי, המשיך להתגורר בגרמניה וככל הנראה במשך השנים הוא יצר קשר עם בני משפחה מצד אימו שהתגוררו בחיפה.

 

הסיפור התפרסם לראשונה בכתב העת "סגולה"

במסיכה – בחירתו של טיבדר שורוש

חדש על המדף, והפעם: אוטוביוגרפיה של טיבדר שורוש על הישרדותו בבודפשט בשנת 1944

טיבדר שורוש (בודפשט, שנות השלושים)

נסה לדמיין: אתה בעלים של משרד עורך דין מצליח בבודפשט, אב לשני בנים מחוננים הדואג לאיזון בין חיי מקצוע תובעניים לבין חיי משפחה תוססים ומוצא זמן גם לבלות עם חברים. גבר יפה תואר בן 51 שמתחיל את יומו בבריכה, בחורף נוסע לחופשות סקי באלפים עם משפחתו ובחודשי הקיץ מבלה באי לופה הסמוכה לבודפשט בווילה שנבנתה בסגנון באוהאוס, קו ראשון לשפת הדנובה.

הווילה באי לופה (שנות השלושים)

אלה היו חייו הטובים של טיבדר שורוש, אביו של הכלכלן והמשקיע המיליארדר המפורסם ג'ורג' שורוש, שהסתיימו לאחר פלישת הצבא הגרמני להונגריה במרץ 1944. הונגריה הייתה בעלת ברית של הרייך השלישי ודווקא בשל כך נחשבה, גם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, כמקלט ליהודים שחיו שם בשקט יחסי. אחרי הכיבוש רדיפת היהודים התגברה, ובתום תקופת מעבר של שלושה שבועות הוכרזו הגזרות על יהודים כגון איסור לעבוד במקצועות רבים – כולל עריכת דין, חובת ענידת טלאי הצהוב, איסור שהייה במקומות ציבוריים: בפארקים, מסעדות, בתי קפה ובתי מרחץ. חל איסור על היהודים להחזיק עובד נוצרי או עוזרת בית נוצרייה ואיסור שימוש בטלפונים ציבוריים. חודש לאחר מכן יהודים הוכרחו לדווח על הנכסים שלהם לרשות המקומית, כולל רהיטים ותכשיטים, והיו חייבים למסור את מכשירי הרדיו. בעקבות גירושם ורדיפתם של יהודי הונגריה נרצחו כ-600.000 יהודים הונגריים.

שורוש לא היה בן אדם שנכנע בקלות. שנותיו בשבי הרוסי והרפתקאותיו אחרי הבריחה מהשבי בסיביר במהלך מלחמת העולם הראשונה לימדו אותו שלחיים עצמם הערך הגדול ביותר. לכן, הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו, הצליח בקלות לנטוש את אורח החיים הבורגני. זה מה שאפשר לו לוותר על רכוש, ולא להיתקע בדירה שלו ולהסתמך על המזל. או לטפח אשליות שהבית וההרגלים והביטחון האישי המדומיין יוכלו להציל אותו.

כחייל במלחמת העולם הראשונה. שורוש עומד באמצע (1917 בערך)

הספר הוא יחיד במינו. הקורא מקבל מענה לא רק לסקרנותו על התקופה, אלא גם סיפור על הישרדות כנגד כל הסיכויים. האוטוביוגרפיה של טיבדר שורוש על הישרדותו בבודפשט בשנת 1944 נכתבה והתפרסמה בשפה האספרנטו(1965) Maskerado ĉirkaŭ la morto. Nazimondo en Hungarujo, ותורגמה לתשע שפות מאז – הוא למד את השפה בשבי הרוסי במלחמת העולם הראשונה. הספר יוצא דופן בספרות הביוגרפית של ניצולי השואה, כי הוא מביא סיפור של בן האדם עצמאי השולט בגורלו גם בתקופה הקשה ביותר. שורוש הסתיר את הזהות היהודית שלו בעזרת מסמכים מזויפים ושכנע את החברים והמכרים שלו לעשות זאת גם כן. הוא שכנע נוצרים למסור לו את תעודת הזהות שלהם – הם יכלו לטעון שאיבדו אותה ולבקש חדשה בלי בעיה. הוא חיפש ומצא זייפנים, פעל כמתווך בין הזייפנים ובין היהודים הזקוקים לזהות חדשה. הוא עבד בין היתר כאחראי על בתי דירות בבודפשט, והמשיך במקצוע גם אחרי הכיבוש לכמה שבועות, כי הרשויות שכחו במקרה מהכנסת התחום הזה לצווים, ויהודים יכלו להמשיך לעבוד בו. שורוש הכיר בתים ואנשים שהשכירו דירות, מה שסייע לו בהמשך להשיג דירות ליהודים שחיפשו מקלט. הוא קנה תעודות מזויפות, ותמיד היה לו למי לתת או למכור אותם. ויותר מזה: היה לו חוש טוב לאנשים, וכך ידע למי אפשר לעזור ולמי לא. הוא הבין מהר שלא מספיק להחזיק את התעודה השווה ביותר ביד, צריך גם לדעת איך להשתמש בה.

למה האוטוביוגרפיה הזאת היא מיוחדת במינה? טיבדור שורוש היה בעל תושייה יוצאת מן הכלל, שבחר בהחלטה הגורלית לא לציית לגזירות הבלתי חוקיות של המשטר. כעורך דין ידע שורוש היטב איפה נמצא הקו בין להישמע לבין לא להישמע לחוק, ולפני הכיבוש הנאצי הוא תמיד עמד בצד של החוק. אבל כאיש מקצוע טוב, הבין גם בקטגוריות של הגנה עצמית לגיטימית. הוא חש שמוסר וצדק עומדים לצידו. הוא קלט יותר מהר מאחרים שהפרדיגמה השתנתה וחובתו כלפי עצמו ומשפחתו לא לשחק לפי כללי המשחק הקודמים. הוא לקח את עצמו בידיים.

שורוש כתב את ספרו עשרים שנה אחרי האירועים, ומתאר את מעשיו באותה תקופה מפרספקטיבה מאוחרת. הוא מדבר על הספקות שלו כמתווך תעודות ומסביר מה הניע אותו לעשות זאת. שורוש האמין בחכמה של ניצול הזדמנויות. במילים שלו: "עלינו לתאם בין רגשות ויצרים לבין דרישות ונסיבות השעה". בן אדם מוכשר מאזן בין הכוחות האלה. בספר הוא מתאר את עצמו כמישהו שהצליח לבצע בפרקטיקה את הפילוסופיה הזאת, ובזכותה לפעול למען היהודים, ומדי פעם גם הצליח להציל אותם.

פאל וג'ורג' שורוש עם אמא וסבתא (בודפשט, שנות השלושים)

שורוש לא וויתר על מקומו בחברה שהשיג כעורך דין מוכר. להיפך, הוא קיבל תמריץ בשעת הדחק להשתמש בכוח הזה – שהתבטא בקשרים ובחושים טובים – לטובת היהודים הנרדפים והוא עצמו בתוכם. הוא דאג שמשפחתו לא תישאר ביחד, כי היה סבור שליחידים תמיד יש יותר סיכוי לשרוד. בנו הבכור פאל, בן השמונה עשרה, קיבל ממנו תעודה של תלמיד נוצרי בן 17 (לצבא גייסו נוער מעל גיל 18). כך פאל נשאר בעיר וישב בספריות. גם ג'ורג' (ג'ורי) בן הארבע עשרה היה צריך להסתדר לבד, תחת ההשגחה הרחוקה של אבא, בזמן שאמו הסתתרה כפליטה נוצרייה בדירה שכורה בעיר.

החל מאמצע יוני 1944 שורוש האב החליט להוריד את הטלאי ולהסתתר במחסן ששיפץ מיד אחרי הכיבוש לצורך מחבוא אישי בבית ליד הדנובה. הוא לקח לצידו יהודי אחר, אדריכל במקצועו, כדי שלא יהיה לו משעמם. איש התחזוקה של הבניין סיפק להם אוכל. שורוש הודיע למכריו שאפשר למצוא אותו בכנסייה הסמוכה בימי שני ושישי בין השעה שמונה לתשע בבוקר, זה היה המקום הפומבי היחיד שבו אפשר היה לפגוש את החברים ואת הלקוחות. שני המסתתרים עברו את הדנובה ברגל בשעה שבע בבוקר ונכנסו לבית מרחץ רודש (Rudas). במהלך היום הם שוחחו וקראו במחבוא, ובלילה יצאו להליכה על שפת הדנובה.

קהל העובדים של בית המרחץ ולאט לאט גם הקהל שהגיע לשם הבינו שהמתרחץ הוא עורך דין שאפשר להתייעץ אתו בחינם. שורוש פגש את בניו בגגות שיזוף, אבל כמובן הנחה אותם לא לגלות שהם קשורים זה לזה, להתלבש לחוד וכמובן לא לקרוא לו אבא. אחרי שהבית שהוא הסתתר בו הוגדר כמקום מגורים של היהודים – אחד מבניני הטלאי הצהוב – שורוש וחבריו שכרו חדר במקום אחר. שורוש המשיך לפגוש את בניו בבית המרחץ ונהג להישאר שם עד שעות הצהריים. מכיוון שלבית המרחץ לא היה מקלט, הוא המשיך לשכב על מיטות השיזוף על הגג גם במשך הפעולה של הצבא האדום והפצצות על ידי הצבא הבריטי.

הסתיו הגיע וגם החורף. שורוש ושני הבנים עברו להסתתר ביחד. צבא רוסיה שחררה את העיר באמצע ינואר 1945. המשפחה הגרעינית (אבא, אם, אמא של האם ושני הבנים) שרדה והתחיל פרק חדש בהיסטוריה של מדינת הונגריה.

טיבדר שורוש ואשתו באי לופה אחרי המלחמה

העותק בשפה אנגלית באוסף של הספרייה: Maskerado. Dancig around death in Nazi Hungary (2000; 2011), ובהונגרית: (2018) Túlélni – Nácivilág Magyarországon