"כי האדם עץ השדה" – נתן זך על העץ, האדם ומה שביניהם

נתן זך כממשיך של מסורת פרשנית עתיקה וחדשה. ט"ו בשבט כחג הומניסטי יהודי.

בשנת 2004 פרסם נתן זך בעיתון מודעת אבל על עץ שקמה (או אשל) זקן וחולה שעיריית תל אביב כרתה בכיכר רבין מול חלון ביתו. העץ הקשיש היה קרוב במיוחד ללבו, ולדבריו הוא שימש לו השראה לשיר שכתב יותר מעשרים שנה לפני כן.

היו אלה ימי סתיו 1981, ובהם התפרסם האלבום "שירים באמצע הלילה" שבו שרה נורית גלרון משירים שכתב נתן זך במיוחד לאלבום הזה, ובשיתוף המלחינים. אחד האהובים שבהם היה עֵץ הַשָּׂדֶה (הלחין שלום חנוך). השיר פותח בציטוט מספר דברים "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה".

פרק כ' בספר דברים מציג את חוקת המלחמה המקראית. בחתימת הפרק, לאחר התיאור המפורט של המלחמה הטוטאליות והאכזרית בעמי כנען, מופיע ציווי לא צפוי:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ (פסוקים יט-כ).

התורה אוסרת על פגיעה בצומח שלא לצורך מובהק, וגם את השימוש המלחמתי המותר היא מסייגת לעצי סרק בלבד.

הצידוק לציווי זה נמצא באמצעו, במשפט שהוא שאלת תמיהה: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר? יש לחוס על העץ בזמן המלחמה, שהרי המלחמה היא נגד בני אדם ואילו העצים, שאינם יודעים להגן על עצמם, שייכים לכלל האנושות – לתוקף ולמגן גם יחד. שני פסוקים אלה קבעו את חובתו של האדם כלפי עולם הצומח, ובמשתמע – כלפי הבריאה כולה.

התמיהה כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה? הציתה את דמיונם של דרשנים ופרשנים בכל הדורות, אשר הוציאו אותה מהקשרה המקורי והפכו את כיוון המשל והנמשל. לא העץ הוא המנוגד לאדם כמו בפסוק, אלא האדם הוא המושווה לעץ. בתקופת ההשכלה הוסט הדגש העיקרי מהפרשנות ההלכתית הרבנית אל דרשות ופירושים הומניסטיים, ובמאה התשע עשרה החלו רעיונות אלה להידון פעמים רבות סביב ט"ו בשבט, עד שהפסוק ומדרשיו העתיקים והמודרניים הפכו לתו קבוע באופי שלבש ט"ו בשבט החל בסוף המאה התשע עשרה ובמשך המאה העשרים.

ט"ו בשבט המודרני והקשר בין האדם לטבע

פנים רבות לט"ו בשבט ולפנים ההומניסטיות שהותוו לו, והן מתבטאות בשימושים היצירתיים בפסוק כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.

שימוש ותיק ורווח של פסוקנו הוא בהמחשה לשבריריותם של חיי האדם, כמו פגיעותו של העץ לאסונות טבע או לפגיעה בידי אדם. הפסוק היה מקובל מאוד בהספדים, במיוחד על אנשים שמותם בא עליהם כחתף, כמו עץ שנגדע פתאום:

"המגיד", 11.5.1864
"המגיד", 11.5.1864
"הלבנון", 26.2.1868
"הלבנון", 26.2.1868

היו שדימו את התפתחותו הרוחנית של האדם לצמיחה המתמדת של העץ. למשל כאן, השפעות תנאי הטבע והסביבה המשתנים על צמיחת העץ מקבילות לתהפוכות החיים המכוונות את שלבי החיים השונים מנערות ועד זקנה:

"הצפירה", 8.2.1895

מכיוון אחר, היו שהציגו את דרכי טיפוח השתיל לדרכי חינוכם של הילדים. כאן, בעקבות מרטין לותר מחולל הרפורמציה (!), נקראים הורים ומחנכים להביט בטבע ובעבודה החקלאית בבואם לעצב את נפשות הילדים. כשם שאת השדה מעבדים היטב קודם לשתילה כדי להביאו למצב של קרקע כמו-בתולה ולסלק מראש עשבים רעים שיתחרו בשתיל, כך יש להקדים את החינוך לשלב שבו נפשות הילדים עדיין מוגנות ככל האפשר מפני תחרות עם השפעות שליליות:

"עברי אנכי", 13.2.1880

במאה העשרים אימצה אל ליבה גם הציונות את המשל על העץ ועל האדם. האידיאל היהודי של החמלה על הצומח והחי זכה למשמעות חדשה, פוליטית, ביחסי העם היהודי עם סביבתו. במסגרת המאבק הלאומי על הארץ התמודד היישוב היהודי עם עקירה והשחתה של נטיעות, ואילו לנוכח האנטישמיות והשואה באירופה הודגש במיוחד ההומניזם המושרש ביהדות.

אורי צבי גרינברג, בשירו "שיר הפנים הקדוש / אחינו כל בית ישראל" (1946), מנה את הצו הזה לשמירה על הבריאה עם תרומותיו החשובות ביותר של העם היהודי לתרבות היודו-נוצרי, לצד המונותאיזם:

[…] הִתְחַלְנוּ גּוֹיִים לְלַמֵּד בִּימֵי שְׁלוֹט אֱלִילִים:
הַכָּרַת-הַיֵּשׁוּת-בֶּאֱלֹהִים וְאֶת כְּמִירַת רַחֲמִים
גַּם עַל עֵץ הַשָּׂדֶה הַפּוֹרֵחַ, לְבַל יִכָּרֵת:
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה… אָמְרוּ יְהוּדִים;
וּמִן דַּת-הָרַחֲמִים-בְּדָמֵינוּ הֵן לֹא נִפָּרֵד […]

במאה העשרים, עם השיבה אל הארץ, אל הטבע ואל התנ"ך, נעשה הפסוק לביטוי שגור בעברית החדשה. עם התפתחות ט"ו בשבט כיום המוקדש לנטיעות, ולאחר מכן לשמירה על הטבע והסביבה, אומץ מטבע הלשון האהוב הזה כסיסמה לחמלה על העץ ועל האדם כאחד.

נתן זך הלך אפוא בשירו בעקבות מורשת ענפה ומושרשת, שבמאה העשרים הפכה לדומיננטית בישראל וביצירה העברית: השוואה דו-כיוונית בין האדם לבין העץ, ושותפות גורל ביניהם.

מצד אחד, העץ והאדם שותפים לטעם החיים והצמיחה: כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ / כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה.

מהצד השני שותף האדם גם לאכזריות ולסבל שהם מנת חלקו של העץ, עד המוות: כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע / נִשְׂרַף בְּאֵשׁ / צָמֵא לְמַיִם.

זך גם מוסיף שהקבורה באדמה היא סוף חייו של האדם כשם שהיא ראשית חייו של העץ:

קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר / וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה / כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

בערוב ימיו הוא קבע כי השיר הזה היה אחד משני היחידים שכתב בחייו על המוות, אך קבל על כי רבים החמיצו את תוכנו המורבידי ומצאו בו תכנים אחרים (ידיעות אחרונות 23.12.2012).

שירם של נתן זך ושלום חנוך הפך לאחד משירי האבל המושמעים בישראל במקרי אסון. את המעמד הייחודי הזה שלו אפשר להסביר בנסיבות שבהן הוא התפרסם והתקבל. כאמור, השיר התפרסם בשנת 1981. בקיץ הוא הושמע לראשונה ברדיו, ובסתיו הוא זכה לתנופה עם פרסום האלבום "שירים באמצע הלילה" של גלרון. היו אלה ימים גורליים להסכם השלום הישראלי-מצרי. בשישה באוקטובר נרצח בקהיר נשיא מצרים אנואר סאדאת, ושבוע וחצי לאחר מכן (16.10.1981) מת פתאום גם משה דיין, שר החוץ שהוביל את ההסכם מצד ישראל. היתה זו תקופת החגים, שבה צוין יום השנה השמיני למלחמת יום כיפור. כל אלה יצרו תחושות דכדוך וחשש מפני הבאות, וההשמעות הרבות של השיר ברדיו לאחר מותם של סאדאת ודיין הביאו לזיהויו עם אותן תחושות.

נתן זך עצמו הושפע מן הנסיבות. כך הוא אמר 15 שנה לאחר מכן: "אני שונא לשמוע את השיר הזה, הוא מסמל תמיד אסון. יום אחד הלכתי ברחוב ושמעתי אותו מתנגן מהחלונות. כשהגעתי הביתה ופתחתי רדיו, שמעתי שרצחו את סאדאת. אחר כך, כשדיין מת" (ידיעות אחרונות 9.2.1996). ולאחר 15 שנים נוספות: "כל פעם שהייתי הולך ברחוב ושומע אותו מחלונות הבתים, הייתי רץ הביתה לראות מי מת" (הארץ 6.5.2011).

בהמשך דבריו בשנת 1996 הוא אף הצהיר: "הלווייתי שלי תהיה חילונית, בארון. שישירו איזה שנסון צרפתי ואחד משירי, אבל בשום אופן לא "עץ השדה".

בכך לא הסתכמה מורשתו הציבורית של עֵץ הַשָּׂדֶה. השיר התקבל באהבה והוסיף להישמע ברדיו פעמים רבות גם בחודשים הבאים, בימי פינוי הישובים הישראליים מסיני באביב 1982 ומיד לאחר מכן עם פרוץ מבצע שלום הגליל – הוא מלחמת לבנון הראשונה – על קורבנותיה הרבים. בכך הוטבע בו החותם הסופי של השכול הלאומי והזעם הציבורי. המחשה לכך ניתן למצוא בכך שבראיון עיתונאי ממרחק של שלושים שנה, כבר טעה נתן זך להיזכר שהוא כתב את השיר כשיר מחאה פוליטי בימי מלחמת לבנון (הארץ 6.5.2011).

שירו של נתן זך בשנות השמונים של המאה העשרים ינק ממורשת ותיקה וענפה של דימויים בספרות היהודית לדורותיה. השכיח שבהם היה כבר בעולם המסורתי צער ואבל, והספד על מי שהלכו לעולמם. בעברית מודרנית מינימליסטית, של מי שפילס דרך חדשה בשירה העברית, זיקק זך את הזיקה ההדדית שבין האדם והעץ ואת השבריריות של החיים. בכך, ובכוח הנסיבות ההיסטוריות של הזמן שבו הוא התפרסם, הוא קבע את מקומו של הפסוק המקראי בקנון של הפזמון הישראלי המודרני.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ
כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרַף בְּאֵשׁ
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי
טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה
קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר
וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאַר צָמֵא
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי
טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה
קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר
וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.
עֵץ הַשָּׂדֶה.

פרידה מעזרא גורודצקי ז"ל, ידיד יקר של הספרייה

"אם אלוהים העניק לי את היכולת לבנות אוסף במעט כסף, מי אני שאמכור אותו?". פרידה מעזרא גורודצקי, שליווה את הספרייה הלאומית במשך יותר משישה עשורים.

עזרא פ. גורודצקי, שנפטר ב-10 בינואר 2021, היה ידיד יקר של הספרייה הלאומית במשך שישה עשורים. בשנת 2017 זכיתי לראיין את עזרא וללמוד על חייו ועל עבודתו, כפי שסיפר במילותיו שלו. הכתבה הבאה מבוססת על אותו ריאיון.

יהי זכרו ברוך.

קשה לעמוד בקסמו של עזרא גורודצקי, כוכבם הצנוע של לא מעט קטעי וידאו ומאמרי עיתונות. גם בשנות התשעים לחייו נותר עדיין שופע חוש הומור.

"יש לי מחלה נדירה מאוד" – הכריז בדרמטיות ואז עצר – "אספנות. חשבתי שאם אתן את האוסף שלי לספרייה אחלים ולא אצטרך לאסוף יותר. אבל ביום למחרת, תופתעו לגלות, קניתי ספר. כנראה שמדובר במחלה חשוכת מרפא".

עזרא במהלך אחד מביקוריו התכופים בספרייה הלאומית (צילום: אביעד סטולמן)

עזרא התחיל לאסוף ספרים בפילדלפיה בגיל 10, בתחילה היו אלו ספרים מיניאטוריים, ואז התרחב האוסף גם לספרי אל"ף-בי"ת וראשית קריאה, עלוני זיכרון מבתי כנסת ותפילות יוצאות דופן, למשל כאלו שחוברו למען נפוליאון ומונטיפיורי. בהמשך הוא צבר אוספים מכובדים של קופסאות תה, חפצים נוספים הקשורים לתה וגם כפתורים. את "אוסף הכפתורים של גורודצקי" הוא תרם למכללת שנקר לעיצוב.

עזרא סיפר שנעשה ציוני אפילו לפני שהתחיל לאסוף, כאשר בגיל שנתיים התאהב בספר תמונות מארץ ישראל. התערוכות הראשונות שהורכבו מאוספיו – הגדות של פסח וספרים מיניאטוריים – התקיימו בספרייה החופשית של פילדלפיה בשנת 1957.

בשנת 1960 הגיע לביקור ראשון בישראל וגם נשאר בה, השתקע בירושלים והחליט לוותר על אזרחותו האמריקנית. באותה שנה הושלמה בניית משכנה הנוכחי של הספרייה הלאומית בגבעת רם, ועזרא הפך לחבר קרוב של הספרייה במשך כל השנים מאז.

1
בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (כיום הספרייה הלאומית) בסביבות שנת 1960. מתוך אוספי הספרייה הלאומית.

עד למגפת הקורונה שכפתה את סגירת הספרייה לקהל, עזרא נהג להגיע לספרייה הלאומית לפחות מדי שבועיים, "רק כדי להביט בחלונות ארדון". במשך עשורים הוא הכיר את כל מנהלי הספרייה ופעמים רבות טען שצריך להקים ספרייה לאומית רשמית, במיוחד בתקופה בה הספרייה הלאומית של ישראל הייתה ידועה כבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, וחסרה את החזון והתפקיד שיש לה כיום.

"תמיד אמרתי דברים; לפעמים הם התגשמו ולפעמים לא. זה במקרה התגשם. לכל אומה יש אוסף לאומי וספרייה לאומית. אנחנו איבדנו ספרים רבים בגלל שלא היה מאגר לאומי כזה. דברים נמכרו לחנויות ספרים, חוקרים ואספנים לקחו ספרים לעצמם".

עזרא היה ידוע במיוחד בזכות שיטה שהוא פיתח לכדי שלמות: קניית ספרים עתיקים וחשיפת קטעי כתבי יד שהיו טמונים בכריכתם. באירופה של המאות ה-18-16, נייר וקלף מספרים קיימים (ובכלל זאת אין ספור ספרים יהודיים שהוחרמו על ידי שלטונות הכנסייה) שימשו לעיתים קרובות לכריכתם של ספרים חדשים, ויצרו בכך מטמון, או יש שיגידו גניזה, של טקסטים יהודיים-עבריים.

בעזרת שיטות אלו, גילה ושיחזר עזרא יותר מ-200 קטעים שלא היו יוצאים לאור לעולם בלעדיו, חלקם נדירים ביותר ובעלי ערך רב.

על כריכת הקטלוג "אוצרות שפונים: מאוסף עזרא פ. גורודצקי בבית הספרים" מופיעה תמונתו של עזרא בוחן כריכת ספר.

בשנות השמונים המאוחרות החליט עזרא שהאוסף שלו, שהכיל קטעי כתבי יד, פרסומים יהודיים יוצאי דופן ופריטי אפמרה, זקוק לבית קבוע בו יוכל להיות נגיש לקהל הרחב. גם אז, אף אחד לא ידע עדיין אילו אוצרות הכיל האוסף.

"כשהחלטתי למסור את האוסף שלי לספרייה הלאומית, הגעתי למקום ודיברתי עם המנהל. הוא אמר: אולי אתה רוצה לשמור את האוסף שלך? אז הלכתי לרפי וייזר ולרבקה פלסר במחלקת הארכיונים וכתבי היד. הם אמרו לי: 'תביא 30 פריטים, ונבחר מתוכם את מה שנרצה לקחת'. בשבוע לאחר מכן הבאתי 50 פריטים, והם לקחו את כולם. כך זה נמשך שבוע אחר שבוע. מתוך יותר מ-900 פריטים שהבאתי לספרייה הם דחו רק שניים. מלבד זאת, הם אמרו לי מראש: 'תדע לך, שלא תהיה תערוכה של הפריטים ולא יפורסם קטלוג'".

בסופו של הדבר, האוסף של עזרא היה במוקד שלוש תערוכות בספרייה הלאומית ובשנת 1989 פורסם גם קטלוג: "אוצרות שפונים: מאוסף עזרא פ. גורודצקי בבית הספרים". במהלך כנס בינלאומי לאוצרי אוספי יהדות שנערכה בספרייה הלאומית בשנת 2012, התקיימה ארוחת ערב לכבודו של עזרא ותרומותיו לספרייה.

עזרא בכנס האוצרים הבינלאומי (צילום: חנן כהן)

במרוצת השנים תרם עזרא אוצרות נוספים, בהם אוסף של 1,300 תמונות משפחתיות ומכונת דפוס מקורית מאנגליה של 1860 לערך. המכונה הזו מוצגת באופן קבוע בלובי בניין הספרייה. עוד לפני כן, בשנת 1966, הוא הפקיד את ארכיונה האישי של חברתו הקרובה, רבקה אפשינר, בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, שגם הוא כיום חלק מהספרייה הלאומית של ישראל. אחד מהפריטים החשובים ביותר של עזרא היה הדגל המאולתר שתפרה אפשינר ותלתה בחלון דירתה ב-14 במאי 1948, הדגל שהעניק לה את הכינוי "בטסי רוס הישראלית". הדגל נתרם לפני מספר שנים לאוניברסיטת בן גוריון בנגב.

עזרא בהר הצופים (צילום: חנן כהן)

חלק מהפריטים שאסף ותרם לספרייה שווים סכומים נאים של כסף, אבל הוא מעולם לא דרש ולו שקל עבורם. כשנדיבותו כלפי הספרייה זכתה להרמת גבה הוא השיב:

"אם אלוהים העניק לי את היכולת לבנות אוסף במעט כסף, מי אני שאמכור אותו? יש בזה מין חוצפה, לא לתרום משהו שלספרייה אין. אני לא גיבור, אני גורודצקי. חינכו אותי לעשות את הדבר הנכון… אני חושב שזה כבוד שהספרייה הייתה פתוחה מחשבתית מספיק בשביל לקחת אוסף של אדם לא מוכר ולהרחיב אותו".

סיפורה של הטייסת הנועזת זהרה לביטוב

זהרה לביטוב הייתה לוחמת פלמ"ח, ובין הנשים הראשונות שהטיסו מטוסים בצה"ל שאך זה הוקם, אך שירותה הקצר נקטע בהתרסקות טרגית

1

זהרה לביטוב, באדיבות ארכיון הפלמ"ח

הלילה היה אפל. הכוח ירד במדרון והתקרב אל הגשר. הם כבר ראו את יעד הפעולה, גשר א-זיב (אכזיב) – אך כמו שהם ראו אותו, כך ראו אותם; מיד נפתחה עליהם אש וכדור שנורה לעברם גרם, ככל הנראה, להתלקחות חומר הנפץ שנשאו עליהם כדי לפוצץ את הגשר. התוצאות היו קשות: 14 לוחמי פלמ"ח נהרגו.

בפעולה הזאת, אחת מבין 11 פעולות שבוצעו ב"ליל הגשרים", השתתפו כ-40 לוחמים – בהם גם לוחמת אחת בשם זהרה לביטוב. היא נפגעה בעינה בעקבות הפיצוץ, אך הצליחה לנוס לקיבוץ מצובה הסמוך. בקיבוץ הסתתרה מפני הכוחות הבריטיים כשהיא מסתווה כאחת מילדי בית הילדים. המטפלת במקום אמרה לשוטרים שמחלתה מסוכנת ולכן אין לגשת אליה. התרמית הצליחה, ועל אף שפציעתה הייתה ניכרת, הבריטים לא עצרו אותה.

1
זהרה לביטוב. באדיבות ארכיון הפלמ"ח

זהרה עוד לא הייתה אפילו בת 19 בעת שהשתתפה ב"ליל הגשרים" הנועז. היא נולדה בתל אביב בשנת 1927 לזוג הורים שכבר שכל שני תינוקות לפני כן. את שנות ילדותה הראשונות העבירה בקיבוץ קרית ענבים, לפני שחזרה עם משפחתה לתל אביב בגיל תשע. בזמן לימודיה בתיכון חדש בתל אביב הצטרפה ל"הגנה" והחלה בפעילותה המחתרתית.

בשנה השנייה לשירותה של זהרה בפלמ"ח, היא נעשתה מפקדת כיתה בעין חרוד והדריכה חניכים. שם גם נקשרה נפשה בנפשו של שמואל (שמוליק) קופמן. סיפור האהבה של השניים עורר השראה בקרב רבים והיה הבסיס לספרהּ רב המכר של דבורה עומר, "לאהוב עד מוות". הספר התבסס, בין היתר, על המכתבים הרבים שכתבו השניים אחד לשנייה ובהם ניכר כישרון הכתיבה של זוג הצעירים. שמוליק נחשב לצעיר מחונן ובשנת 1947 אף תכנן לנסוע ללמוד כלכלה בארצות הברית, יחד עם זהרה שתכננה לנסוע לאמריקה ללמוד רפואה.

1
זהרה ושמוליק. באדיבות ארכיון הפלמ"ח

בשל המצב הביטחוני המתוח ניסו מפקדיו של שמוליק בפלמ"ח לשכנעו להישאר בארץ, אולם בסופו של דבר – לאחר פגישה מיוחדת עם יגאל אלון – השיג שמוליק את אישור השחרור. הוא ביקש מזהרה לצאת מיד לירושלים אך היא התעקשה שיישארו בקיבוץ בו התגוררו עוד כמה ימים ויארגנו מסיבת פרידה. יומיים לאחר מכן נתבקש שמוליק לסייע באימון רימונים בקיבוץ שכן. רימון תקול התפוצץ ושמוליק נהרג שם יחד עם שני חניכים נוספים, עוד לפני שהיה בן 20.

מקץ מספר חודשים,נסעה זהרה השבורה לארצות הברית והחלה בלימודי הרפואה. היא הצטיינה בלימודיה וזכתה במכתב המלצה שאיפשר לה לעבור ללמוד באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בניו יורק. כל אותו הזמן המשיכה לכתוב מכתבים לשמוליק שכבר לא היה בין החיים.

1
זהרה לביטוב (משמאל). באדיבות ארכיון הפלמ"ח

החדשות מהארץ, ובפרט אלו על נפילת מחלקת הל"ה שרבים מחלליה היו חברים ומכרים שלה, זעזעו את זהרה. היא עזבה את הלימודים ונענתה לקריאה להצטרף לקורס טיס שהתארגן בקליפורניה – היא הייתה לאחת משתי הנשים היחידות בקורס. גם את הקורס הזה סיימה זהרה בהצטיינות, ושבה לארץ טייסת מוסמכת. היא הוצבה בטייסת בשדה־דב, ותוך זמן קצר מונתה לסגנית-מפקד טייסת. היא יצאה לבדה לטיסות ארוכות, ובמסגרת תפקידה שמרה על קשר עם נקודות התיישבות מבודדות שהגישה היחידה אליהן הייתה דרך האוויר. אפילו לחופשתה הראשונה יצאה במטוסה. היא טסה לירושלים ונפגשה שם עם אביו של שמוליק על מנת לערוך ספר לזכר אהובהּ. כשביקשה לשוב, הייתה אמורה להמריא יחד עם הטייס עמנואל רוטשטיין ב-3 באוגוסט 1948 בחזרה לתל אביב. תקלה במטוס גרמה להתרסקותו בעמק המצלבה בירושלים והשניים נהרגו. זהרה הייתה בת 20 בלבד.

1
זהרה במטוס. באדיבות ארכיון הפלמ"ח

שתי האחיות רות דיין וראומה ויצמן היו אותה שעה בבית הוריהן בשכונת רחביה, ממש במורדות העמק. רות ראתה מחלון המטבח את המטוס מתרסק ומיהרה עם ראומה למקום. בריאיון לעיתון "ישראל היום", סיפרה על מה שראתה שם: "הגענו למטוס ומה שראיתי לא אשכח. זה היה נורא. שתי הגופות נותרו שלמות לגמרי ושכבו על יד המטוס השבור. זהרה היתה כל כך יפה. אותו אני לא זוכרת אבל היא – שערותיה השחורות היו פזורות סביב פניה היו לה חולצה אדומה וחצאית ירוקה והיא שכבה שם שלמה לגמרי אבל דוממת. מה יכולנו לעשות? פתחנו את הדלתות האחוריות של המכונית' והעמסנו את הגופות על האוטו עם הרגליים בחוץ וככה עלינו לכביש. משם כבר לקח אותן אמבולנס."

1
זהרה ליד מטוס של צה"ל. באדיבות ארכיון הפלמ"ח

סיפורם הטראגי של זהרה ושמוליק הצעירים הונצח בספרים ובמחזות; משפחתה של זהרה פרסמה ספר הנצחה, את ספרה של דבורה עומר הזכרנו לעיל, ספרו של עופר רגב "כזוהר הרקיע", וכן המחזה "שמוליק של זהרה" שהופק בתיאטרון לילדים ולנוער. סיפורה היה מקור השראה בשנים הראשונות לקום המדינה, ובנות רבות נקראו זהרה על שמה. אמה של זהרה נהגה לשלוח סוודר לכל אם שקראה כך לבתה. גם חיל האוויר תרם להנצחתה של זהרה ברבות השנים. אמנם שנים רבות לא שירתו נשים כטייסות בחיל האויר הישראלי, אולם כיום, האפשרות הזו פתוחה בפניהן שוב.

כשביאליק הפסיק לכתוב שירים

השיר "חוזה לֵךְ בְּרַח" משקף תקופה שבה פרש ביאליק לנוח מעבודתו הציבורית וחווה במקביל יובש יצירתי

ביולי 1910 שהה ביאליק עם משפחתו בנופש בפרברי אודֵסה. את מנהגיו השגורים בעיתות נופש תיאר ביאליק במכתב משועשע ששלח שנים אחדות קודם לכן (כנראה ב-1903) לרבניצקי ולאלתר גוטמן:
"ואני בז'יטאמיר לפי שעה לא הייתי, ובעבוד החומר הקישינובי [כנראה כתיבת "בעיר ההריגה"] אין אני עוסק. אלא מה אני עושה? זולל וסובא וישן וגם מתפטם כעגל ועוד הפעם ישן וכן חוזר חלילה, לפרקים אני מטייל גם ביער ומשחק באשקוקי [שחמט]".

מכתב ביאליק לרבניצקי מנופש, 1903. מתוך ארכיון יהושע רבניצקי. מס' מערכת: 990034366220205171

על אף דבריו אלה היה הנופש של 1910 נקודת מפנה בחייו של ביאליק. באותה תקופה היה ביאליק עייף אף מן הרגיל, המנוחה לא הספיקה לו כדי לאסוף כוח, ומטלותיו רק התרבו. מאחוריו היו שנים עמוסות של פעילות ציבורית, שכללה פעילות בקונגרס הציוני, באגודת "חובבי שפת עֵבֶר", בכתיבת מאמרים ומסות, בעריכת כתבי עת ועוד. ואולם לצד אלה הוא חש שלפועלו אין הד מספק, והמאבקים הפוליטיים והדיפלומטיים בתוך הגופים שפעל בהם גבו ממנו מחיר במשאבי הנפש.

התחושה הזו התבטאה גם ביובש יצירתי שביאליק חווה, שאותו הזכיר במכתב לרבניצקי מ-1909. במכתב זה התוודה ביאליק כי כבר אינו כותב כלל:

"בדבר קובצי אתאפק עוד. ובין כך ובין כך עוד אשים את שירי לעיניך ואתיעץ עמך ע"ד הדפסתם. לדעתי עדיין לא הגיעה העת לזה, מפני שרבים מהם עבר זמנם, וחדשים בעלי ערך תמידי, עדיין לא בראתי. אין פה מקום לדבר על זה די הצרך…

דבר פרוזי [פרוזה] אין לי, מיום ראיתיך לא כתבתי אפילו שורה אחת בפרוזה ובשיר".

מכתב ביאליק לרבניצקי וגוטמן, 1909. מתוך ארכיון יהושע רבניצקי. מס' מערכת: 990034366220205171

את התשישות וחוסר התכלית שחווה היטיב ביאליק לתאר בשיר "חוזה לך ברח" שכתב בזמן הנופש באודסה. השיר הוא הכרזה נסערת של אדם שחש כי מוטלת עליו שליחות ציבורית, אך אינו מסוגל למלאה באופן מספק, בין היתר בשל חֶדלונו של הציבור עצמו. על כן הוא מוותר על שליחותו ועל שכרו ופונה למצוא נחמה בנופי מולדתו.

"לֵךְ בְּרַח?" – לֹא-יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!
הֲלוֹךְ בַּלָּאט לִמְּדַנִי בְקָרִי,
גַּם דַּבֵּר כֵּן לֹא-לָמְדָה לְשׁוֹנִי
וּכְקַרְדֹּם כָּבֵד יִפֹּל דְּבָרִי.

וְאִם-כֹּחִי תַם לָרִיק – לֹא-פִשְׁעִי,
חַטַּאתְכֶם הִיא וּשְׂאוּ הֶעָוֹן!
לֹא-מָצָא תַחְתָּיו סְדָן פַּטִּישִׁי,
קַרְדֻּמִּי בָא בְּעֵץ רִקָּבוֹן.

אֵין דָּבָר! אַשְׁלִים עִם-גּוֹרָלִי:
אֶת-כֵּלַי אֶקְשֹׁר לַחֲגוֹרָתִי,
וּשְׂכִיר הַיּוֹם בְּלִי שְׂכַר פָּעֳלִי
אָשׁוּבָה לִּי בַּלָּאט כְּשֶׁבָּאתִי.

אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו
וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;
וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב
וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.

גם השיר "והיה כי תמצאו" נכתב באותה ישיבת נופש באודסה, ומתאר תחושה דומה של אדם מרוקן ותשוש הפונה אל הציבור בניסיון להסביר את עצמו:

וְהָיָה כִּי תִמְצְאוּ מְגִלַּת לְבָבִי
בֶּעָפָר תִּתְפַּלָּשׁ,
וַאֲמַרְתֶּם כֹּה: הָיָה אִישׁ תָּמִים וּפָשׁוּט,
וְעָיֵף וְחַלָּשׁ.

לצד שני אלה נכתב גם "לפני ארון הספרים", שבו ביאליק מתאר משאת נפש לשוב אל הקריאה בספרי הקודש כתכלית עיקרית שבה יוכל למצוא "שלוות עולם".

נבואת זעם, מנה אחת אפיים

הביטוי שבכותרת "חוזה לך ברח" לקוח ממאורע המתואר בספר עמוס פרק ז'. אמציה הכוהן דורש מעמוס הנביא שיִּגְלֶה לארץ יהודה ולא ינסה להתפרנס כנביא באמצעות נבואות זעם על שומרון:

וַיֹּ֤אמֶר אֲמַצְיָה֙ אֶל־עָמ֔וֹס חֹזֶ֕ה לֵ֥ךְ בְּרַח־לְךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וֶאֱכָל־שָׁ֣ם לֶ֔חֶם וְשָׁ֖ם תִּנָּבֵֽא׃
וּבֵֽית־אֵ֔ל לֹֽא־תוֹסִ֥יף ע֖וֹד לְהִנָּבֵ֑א כִּ֤י מִקְדַּשׁ־מֶ֙לֶךְ֙ ה֔וּא וּבֵ֥ית מַמְלָכָ֖ה הֽוּא׃
וַיַּ֤עַן עָמוֹס֙ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־אֲמַצְיָ֔ה לֹא־נָבִ֣יא אָנֹ֔כִי וְלֹ֥א בֶן־נָבִ֖יא אָנֹ֑כִי כִּֽי־בוֹקֵ֥ר אָנֹ֖כִי וּבוֹלֵ֥ס שִׁקְמִֽים׃
וַיִּקָּחֵ֣נִי יְהוָ֔ה מֵאַחֲרֵ֖י הַצֹּ֑אן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ יְהוָ֔ה לֵ֥ךְ הִנָּבֵ֖א אֶל־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
 

עמוס משיב לאמציה במענה עז-ביטוי שמבהיר כי הוא מודע לשליחותו האלוהית ולא יסור ממנה. גם לאחר שהוא מצהיר "לא נביא אנוכי ולא בן נביא", הוא ממשיך ומתנבא שהרי כך נצטווה. ההצהרה כי אינו שליח ציבור על פי טבעו משמשת אצל עמוס רק כהקדמה לנבואת זעם הולכת ומחריפה ממש אל מול פניו של אמציה הכוהן.

השיר של ביאליק מגיע לכאורה למסקנה הפוכה מזו של הנביא המקורי. בסוף השיר הדובר אומר, "אין דבר, אשלים עם גורלי", ומתאר גורל שבו הוא פורש ועושה לביתו ומשאיר מאחוריו את החיים הציבוריים. נחמה פּוּרְתָּא הוא מוצא בכך שלעסקנות הציבורית לא יהיו הד ושריד; הוא כמו משכנע את עצמו שממילא אין לה תוחלת:

אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו
וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;
וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב
וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.

אלא שההחלטה הנחרצת המוצגת ב"חוזה לך ברח" לא התגשמה במציאות. נהפוך הוא, לאחר שתמה המנוחה שהקציב לעצמו, חזר ביאליק והתערה ביתר שׂאת בחיי המעש של גדולי דורו. מכאן ואילך יש לו נוכחות מוגברת בחיים הציבוריים, הלאומיים והרוחניים של הקהילה היהודית-ציונית, והוא היה הרוח החיה בוועידות למיניהן, באוניברסיטאות, במפעלי הקרן הקיימת ועוד. לצד זאת עסק ביאליק רבות בתרגום, באיסוף ובהנגשה של טקסטים יהודיים, כמו "ספר האגדה", ובכתיבת מאמרים ומסות. תיעוד לפעילויותיו אלה ניתן לראות בהמוני מכתבים רשמיים ואישיים שהותיר גם מאודסה וגם בעת עלייתו לארץ.

חבורת סופרים עבריים לפני צאתם מרוסיה (ביאליק שלישי מימין בשורה האמצעית). מתוך אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990035700020205171

במכתב משנת 1925 ניתן לראות שביאליק כבר קיבל עליו קבלה שלמה את גזירת הציבור, וכי הוא שב ומתייחס אל עצמו כאל מי שהאל שׂם דברים בפיו – קרי, חוזה. זאת ועוד, בניגוד לנאמר בשיר, ביאליק החוזה לא ברח כלל וכלל. רק חלק אחד של הנבואה בשירו התגשם: מתקופה זו ואילך אכן חווה המשורר הלאומי יובש יצירתי בכל הנוגע לכתיבת שירה; על אף תרומתו העצומה לחיי הרוח בקהילה העברית הוא לא כתב יותר מתריסר שירים מאז "חוזה לך ברח" ועד יום מותו.

מכתב ביאליק לד"ר י.ל מגנס, תרפ"א, בו הסכים לנאום בטקס פתיחת האוניברסיטה. מתוך אוסף אברהם שבדרון. מס' מערכת: 990033730710205171

"אם חברי ורבותי גוזרים עלי לעלות לדוכן – אין מסרבים. הנני מוכן ומזומן לעשות רצונם. אינני בטוח, כמובן, כי אצליח להיות פה ל'רגשות הנשמה העברית' ביום זה, כדבריך, ואולם את אשר ישים אלהים בפי אותו אשמור לכם".

ביקור פרופ' איינשטיין וביאליק בטכניון, 1923. מתוך אוספי ביתמונה. מס' מערכת: 997001501240405171

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן