שִׁירִים לְאִילְאִיל: איך כותבים שיר אהבה בעברית?

מסע אל נפשו של הרומנטיקן שאול טשרניחובסקי

טשרניחובסקי ובתו

טשרניחובסקי ובתו. באדיבות מכון גנזים

אחת לאיזה זמן נרעשת ונרגשת הבִּצָּה הספרותית מגילוי חדש הנוגע לזהותה אפופת המסתורין של מושא אהבתם של משורר או משוררת מפורסמים.

כך כאשר נתגלו מכתבי רחל למיכאל, הסטודנט הרוסי, או כאשר נחשפו מכתבי ביאליק לאירה יאן, ושפכו אור חדש על כמה משיריו, וכך אצל זהבה ברלינסקי, אשת החברה התל אביבית ששמה נקשר עם הזהב השחור של חלפי. הדוגמאות לכך רבות.

אבל נדמה ששם אחד בשירה העברית מהלך קסם על הקוראים ומסקרן במיוחד: אִילְאִיל. שמה של גיבורת הפואמה הארוכה והנודעת של טשרניחובסקי "שִׁירִים לְאִילְאִיל".

את אחד עשר השירים לאִילְאִיל כתב שאול טשרניחובסקי לאורך שנת 1925 כשהיה כבר בגיל חמישים. השירים נכתבו בסוינמינדה, תל אביב, ברלין ופיכטנגרונד. הם הפכו בחלוף השנים לשירים כמעט מיתולוגיים ורבים מחשיבים אותם ליפים, הצרופים והמרגשים ביותר שבשירי האהבה העבריים.

שירים לאילאיל בכתב ידו של טשרניחובסקי. אוסף הספריה הלאומית.
שירים לאילאיל בכתב ידו של טשרניחובסקי. גנזים אגודת הסופרים.

בֵּינֵינוּ לְבֵין עַצְמֵנוּ לָהּ אֶקְרָא אִילְאִיל

וְאִם אָמוּת אָנֹכִי – וְיַחֲלֹף כָּלִיל

שׁוּב לֹא יִקְרָא לְעוֹלָם גֶּבֶר לְאִשָּׁה – אִילְאִיל.

אִילְאִיל…!

מיהי אותה אִילְאִיל שהציתה את דמיונו של טשרניחובסקי ולכבודה הגה שם חדש ובִּלְעָדִי, שם סתרים שבינו ובינה עד עולם? במהלך השנים היו כמה וכמה שטענו לכתר:

הסופר משה בן מנחם העיד על טשרניחובסקי:

"בחברת הנשים יפות נתעלה טשרניחובסקי האדם. הוא היה שופע בדיחות, אניקדוטות ומעשיות פיקנטיות ממולחות ומפולפלות מנסיונו כרופא- חומר שיש בו מהלכים בחברה בכלל ובחברת נשים נאות בפרט…

דוניה היתה הנערה החמודה ביותר בחבורת נשים זו. זקן ונער אהבוה ושיבחו את יופיה, ולה הִטָּה המשורר אוהב היופי חסד יותר מכל הנשים היפות שבכפר. השיר הנפלא "את אינך יודעת" הוא כולו מבושם מיפיה הסלאבי הגזעי של נערה צעירה זו שהתהלכה כמין יצור עליון ביער פיכטנגונד ואצלה מזיוה על כל אפלוליותו המקסימה"

שאול  טשרניחובסקי. מתוך אוסף הפורטרטים שבדרון. הספריה הלאומית
שאול  טשרניחובסקי. מתוך אוסף הפורטרטים שבדרון. הספריה הלאומית

 

בשנת 1975 התפרסמה לראשונה פרשת אהבה עלומה מחיי המשורר תחת הכותרת המנכסת את השיר: "אהבת שאול לאילאיל". בסקופ בעיתון "את" שהתפרסם רק לאחר מותה, התראיינה רחל רוזה רוזנשטיין שסיפרה על הרומן שלה עם טשרניחובסקי שלטענתה כתב את מחזור שירים לאילאיל עבורה.

"אהבת שאול לאילאיל" במלאת מאה שנה למותו של טשרניחובסקי [צ"ל – הולדתו] הכתבה בעיתון "את". 1975.
"אהבת שאול לאילאיל" במלאת מאה שנה להולדתו של טשרניחובסקי [צ"ל – הולדתו] הכתבה בעיתון "את". 1975.

לרשימת הנשים הפוטנציאליות שעבורן נכתבו השירים לאִילְאִיל אפשר לצרף את המסמך המתמיה או המצחיק (כרצונכם) הבא, בכתב ידו של המשורר, שכותרתו: "אלה אשר אהבתי".

אם תצפו למצוא פה רשימה לירית על מראות, מקומות ערים או יצירות ספרותיות שאהב המשורר, ודאי לא תתאכזבו לגלות שזוהי בעצם רשימה של כל ה"כיבושים" של טשרניחובסקי, או כל הנשים שאהב בחייו, ובתוספת ציון מקום האהבה ("ביער", "באניה", "בדרך") , מקצוע הנשים ("האחות", "המורה") וליד אחדות מהן, הגדיל לעשות כשסימן את הסימן הגרפי + . אולי לציון הטובות ביותר, או אולי לציון מערכת יחסים מתמשכת.

רשימתו של טשרניחובסקי "אלה אשר אהבתי" באדיבות ארכיון מכון גנזים. אגודת הסופרים
רשימתו של טשרניחובסקי "אלה אשר אהבתי" באדיבות ארכיון מכון גנזים. אגודת הסופרים

 

אף על פי שמספרן עולה על עשרים, ואף על פי שטשרניחובסקי היה צ'ארמר נודע, ולמרות שידע לאהוב בנדיבות (ממכתביו לאהובותיו עולה דמותו כמאהב נואש: " אני יוצא מדעתי – דברים נאים למטורפים אני נכון להגיד לך". "איני פוסק מלהגות בך. אך בך. אך בך" "אני אוהב, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, יותר משאת יודעת, יותר משאני בעצמי יודע זאת")  נראה לי שהשאלה למי מרשימת אהובותיו כתב טשרניחובסקי את הטקסט המופלא "שירים לאִילְאִיל" לא רלוונטית לתפקיד לו ייעד טשרניחובסקי את השיר במכלול השירה העברית.

כך מעיד בן ציון כ"ץ, ידידו של המשורר ומי שהניח את היסודות לכתיבת ביוגרפיה על טשרניחובסקי: "על השירים ל“אִילְאִיל” היה טשרניחובסקי אומר לי כי זו תהיה הפואמה היותר גדולה והיותר חשובה שכתב כל חייו" .

מכל שירי האהבה הרבים שכתב, ראה טשרניחובסקי דווקא בשירים לאילאיל חשיבות וגְּדֻלָּה, וייעד להם תפקיד משמעותי ביצירתו. לשם כך דאג מבעוד מועד להרחיק מהטקסט הזה כל ניסיון למצוא בו עקבות של אשה ספציפית:

הוא נתן לאהובתו בשיר שם שעוד לא נקרא מעולם בפי גבר, וגם טרח לציין בצורה די מפורשת:  "אֲנִי אֶתֵּן לָהּ שִׁירַי, שִׁירִים שֶׁל יָם וּשְׁמָהּ לֹא יִזָּכֵר וְלֹא יִהְיֶה שְׁמָהּ בָּם".

מהו התפקיד שייעד טשרניחובסקי לשיריה של אִילְאִיל?

כדי לענות על השאלה הזו עלינו להביט ימין ושמאל, אל האטמוספרה ההיסטורית והתרבותית שבתוכה נכתבו השירים, ולשאול שאלה גדולה בהרבה.

איך כותבים אהבה בעברית?

שירת דור התחייה, דורם של טשרניחובסקי וביאליק, מתמודדת באופן מרתק עם ההכרח החדש שיצרה התקופה:

מתוך גלות ממושכת מתחיל עם ישראל לשוב לארצו, המרכז הספרותי בארץ ישראל מתפתח, ומעמדה של העברית הולך ומתחזק. השפה העברית קמה לתחייה כשפת דיבור.

מתוך תחושת אחריות על התרבות העברית, ניגשים אנשי הרוח של תקופת התחייה לתרגם, לייבא וליצור ספרות יהודית חדשה שכוללת את כל מרכיביה של התרבות: שירים וסיפורים לילדים, שירי עם ופזמונים, שירים לאומיים ופרוזה מרוממת, וגם… שירי אהבה עבריים חדשים.

בווידאו: שאול טשרניחובסקי נושא דברים לכבוד שבוע השפה העברית 1937

מובן ששירי אהבה בעברית אינם המצאה חדשה. כבר בשירת המקרא נכללו שירי שיר השירים היפים והאלמותיים שהיו ויהיו המסד לרבים משירי האהבה בעברית עד ימנו.

גם השירה העברית בספרד המוסלמית עסקה באופן אינטנסיבי באהבה, ובאיטליה בעת החדשה נוצרה שירת אהבה בשפה העברית.

ובכל זאת – נראה ששירת האהבה העברית נכתבה במשך דורות בתבניות שגרתיות וסביב מוטיבים ונושאים קבועים וממוסדים. פעמים רבות חסרה בהם אותה בערה של האוהב הכותב את אהבתו, שאם היא יֶשְׁנָהּ, השיר שיר אהבה, ואם היא איננה – השיר מוחמץ.

גם בדור שקדם לשירת התחייה העברית, דורם של משוררי ההשכלה, כשמסביב נוצרו מיטב שירי האהבה של הרומנטיקה האירופית, קשה למצוא אצלנו, בשירה העברית, שירי אהבה. ואין לתמוה על כך. בדור שבו הממסד והקהילה עשו כל שניתן כדי לשמר סדר חברתי ישן, הדבר הקרוב ביותר לשירי אהבה שאפשר למצוא, אלו שירים העוסקים באי יכולתו של היהודי להכיר את מנעמי האהבה. שורתו הניצחית של יל"ג מדגימה זאת היטב:  "הֶאָהַבְתְּ? – אֻמְלָלָה, הֲטֶרֶם תֵּדָעִי כִּי אַהֲבָה בִּלְבַב בַּת יִשְׂרָאֵל אָיִן?"

מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

 אחר כך קמים שני ענקים – יכין ובועז של השירה העברית – ביאליק וטשרניחובסקי.

ביאליק וטשרניחובסקי. באדיבות מכון גנזים. אגודת הסופרים
ביאליק וטשרניחובסקי. באדיבות מכון גנזים. אגודת הסופרים

 

ביאליק עוד קצת מתנדנד. ברגל אחת הוא עומד על סף בית המדרש, עוד שייך לעולם הישן של השטעטל וחי את חייו על פי הַסֵּדֶר החברתי הישן, אך ברגל השנייה – הוא כבר בעולם אחר.

הוא שומע סביב על אהבה ומכיר בחולשותיו ובגבולותיו של העולם הישן. הוא מבקש להפנות לו עורף. להיות אחר. הוא רוצה לגעת בכוכבים, לחיות את היופי והתשוקה, להרגיש את החשמל.

אבל הוא לא יכול משום שאינו יודע "מה זאת אהבה".

פעם  סיפר עליו ראובן בריינין:

"דיברנו על אודות האהבה והנה הוא קופץ ממקומו וקורא ברגש: ייקחני אופל! מה מאד הייתי חפץ להתאהב!

ביאליק כותב שירי אהבה. ואולי נכון לדייק – ביאליק כותב שירי צָמָא לאהבה. הוא שואל "אַיֵּךְ?" ומחפש ומבקש אותה כל חייו. ועל פי רוב הוא איננו מוצא.

וכמו צל, מלווה את ביאליק גם מצוותו של רבו ומורו אחד-העם, שקבע עקרון מחמיר מאד לפרסום שירה ב"תעודת השילוח" שלו, שהוא בעצם עקרון מחמיר לכתיבת שירה: רק שירה שבכוחה להביא להתעוררות לאומית. בלי השתפכויות, בלי טבע ובלי אהבה:

"ופואזיא בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במידה מספקת"

אחד העם. מתוך אוסף שבדרון הספריה הלאומית
אחד העם. מתוך אוסף שבדרון הספריה הלאומית

לפעמים נענה ביאליק לצו של אחד העם, ולפעמים הוא מתמרד ומפרסם שירי אהבה, ודבר זה לא נעלם מעינו של אחד העם:

"רואה אני זה כבר בדאבון לב שביאליק שלנו פרץ את גדרי ופתח את 'השילוח' לדברי תאווה ופריצות. ומה אוכל לעשות? דור דור ועורכיו, דור דור ומושגיו"

וטשרניחובסקי?

טשרניחובסקי לא מתפלסף בשאלות כמו מה זאת אהבה. הוא יודע לאהוב מאד. ויודע לכתוב על אהבה. טשרניחובסקי יודע שהשירה העברית זקוקה לו שינסח עבורה, אולי לראשונה, שירי אהבה מחשמלים. כאלה שיש בהם הרבה גוף ("הַקַּו הַמְּרֻמָּז עַד חֶמְדַּת שׁוֹקַיִךְ"והרבה לב ("הֵן כְּשֶׁבֶר תִּקְווֹתָיו הַנְּעִימוֹת,גַּם לִבּוֹ יִשָּׁבֶר בּוֹ חִישׁ"), וריחות משגעים ("אַתְּ כֹּה רֵיחָנִיָּה!"), ופרחים ("מִכָּל פִּרְחֵי מְלֵאֵי טָל"…וטירוף חושים ("עִם טֵרוּף עִשְׂבֵי-מוֹר"). הקורא זקוק לו, על מנת ללמוד לדבר אהבה עברית.

ללא מחסומים ועכבות של בן ישיבה, ללא הגבלות אידאולוגיות של מנהיג לאומי, ללא תבניות ומוסכמות וללא התחכמויות: נטו אהבה.

טשרניחובסקי. מתוך אוסף שבדרון. הספריה הלאומית
טשרניחובסקי. מתוך אוסף שבדרון. הספריה הלאומית

 

'את אינך יודעת' בכתב ידו של המשורר. ארכיון הספריה הלאומית
'את אינך יודעת' בכתב ידו של המשורר. גנזים אגודת הסופרים.

 

אורי, אילאיל והלמ"ס:

אִילְאִיל…! הַיְדַעְתֶּם מַדּוּעַ?  עַל שׁוּם זֶה שֶׁשֵּׁם זֶה לֹא שָׁמְעָה מִפִּי אָב וָאֵם;

לאחר פרסום שירה של רחל "עקרה" הפותח במילים "בן לו היה לי" רבים מאנשי הישוב העברי נתנו לבנם את השם "אורי", בהשראתו של השיר הנודע.

כאשר יצר טשרניחובסקי עבור אהובתו השירית את השם אִילְאִיל, הוא דמיין שם סתרים שלא יִנָּשֵׂא לשווא בפי זרים. שם שהוא יציר דמיונו, לאהובתו בלבד.

האם שיער שבשנים לאחר שיקרא בשמה של אִילְאִיל לראשונה, יקראו אִילְאִיליות רבות בשם זה?  האם תיאר לעצמו את השפעת השיר?

פנינו ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה כדי לקבל נתונים על השם אִילְאִיל ועל מידת השימוש בו.

בקובץ אקסל רחב מימדים תחת הכותרת: "שמות נדירים בשכיחות של 3-10 לשנה מ1948" מצאנו את אִילְאִיל. מאות רבות של פעמים, כלומר: אִילְאִיל אמנם נדירה, אך לא נדירה מאד.

 

כרית

האם גם אתם זמזמתם פעם את השיר בלחנו העדין של שלמה ארצי וכשהגעתם לשורה היפה: "כְּעִקְּבוֹת בַּת-גַּלִּים עַל גַּבֵּי תֵל-חוֹל שֶׁלְּאַחַר הַכְּרִית" שאלתם את עצמכם מהי "כְּרִית"? 

כְּרִית היא המילה העברית המתארת את קו הקצף הלבן שיוצרת השתברות הגלים על החוף. וראו איזה פלא: אילאיל יפהפייה בעדינותה, אף יותר מקו הקצף הלבן. היא מדומה לפס הדקיק שנותר כעקבות בחול לאחר הקצף! 

צילום: יהושבע סמט-שינברג
צילום: יהושבע סמט-שינברג

 

"מה זאת? שיר לירי? אין כאן שום רגש!"

ולסיום מציאה. מכתב קטן מארכיון טשרניחובסקי שהוא מעט המחזיק את המרובה.

השנה שנת 1943. טשרניחובסקי שוכב על מיטת חוליו, והוא על ערש דווי.

צעיר ירושלמי פונה אל טשרניחובסקי כמנטור בענייני שירה. הוא מעיד על עצמו שהוא בעל כשרון כתיבה ומבקש מטשרניחובסקי שישיא לו עצה איך לעלות "על במתי השירה" ולהכנס לעניינים. המכתב המנוסח בעברית פומפוזית ונמלצת נחתם בבקשה נוגעת ללב: "ואם אנכי כרוך בדמיון כוזב, ולאמיתו של הדבר אין לי שום מושג בחיבורי שירים אף זאת יודיעני, ולמען האמת אודה לו בכל לב".

 לבקשה זו מצרף הכותב 'שיר למבחן'. הנה הוא לשיפוטכם:

האם זהו שיר טוב?

בעפרון ובעט העיר טשרניחובסקי את הערותיו על השיר:

"החריזות דלות"

"איוולת!"

"מה זאת? שיר לירי? אין כאן שום רגש!"

  ומעברו השני של הדף ניסח טשרניחובסקי תגובה כללית למכתב, שלא להשיב את פניו של הצעיר ריקם:

יקירי,

אם כבר אתה משוכנע שיש לך כשרון ורגש בשירה (מה זאת רגש בשירה?) למה אתה פונה אלי? לצערי השיר למבחן אינו מאשר זאת. אין תאור. אין רגש. אין מוסיקה ואין קצב ומשקל. שיר של ילד בן שמונה. למד עברית. קרא את השירים של הקדמונים והאחרונים. קנה לך את ספרו של א. ברש תורת הספרות ודבר בלשון בני אדם. ומה לך המליצות הנבובות והתפוחות….

מכתב קטן שיש בו כל כך הרבה: ניתוק וכנות, מחשבות על שירה ועל חינוך, על אמפתיה ושרירות לב, חלומות שמגרדים את השמיים, ושברם – כשהם מתנפצים ארצה. ומעל לכל אלה – המשורר שיודע היטב שבחשבון אחרון: לֹא תָּמוּת בַּת-הַשִּׁיר, לֹא תָּמוּת לְעוֹלְמֵי-עַד!

 

 

המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.

ארכיון האישי של שאול טשרניחובסקי שמור בארכיון גנזים אגודת הסופרים.  

 

כתבות נוספות

אתר שאול טשרניחובסקי של הספרייה הלאומית

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

על שירה הנודע של רחל "רק על עצמי", ועל קוראים חסרי חמלה 

 

'תלתלי אוזניים' – פריט האופנה הלאומי שכמעט היה לנו

על פועלה של הכוריאוגרפית ורועת הצאן לאה ברגשטיין

לאה ברגשטיין רועת צאן בקיבוץ בית אלפא (1927). צלם לא ידוע

מאת: איריס לנה

"מזרקות יכולות להישאר בוינה", זו הייתה תשובתה של לאה ברגשטיין כשנשאלה אם אפשר להוסיף קישוטים ומזרקות לטקס חג המים שיצרה בקיבוץ רמת יוחנן, אשר מתקיים גם היום כמדי שנה בשנה בסוכות. את הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, שמענו ממירי פיינשטיין, מנהלת 'מכון הווי ומועד' מייסודו של מתתיהו שלם בקיבוץ רמת יוחנן, שאיתה בילינו ימים ארוכים במיון ובזיהוי חומרי הארכיון המפתיע והמורכב של לאה ברגשטיין. זה ארכיון ייחודי של יוצרת, למעשה שני יוצרים שותפים – לאה ברגשטיין ומתתיהו שלם – שקיבוץ רמת יוחנן כולו הוא הגוף המבצע של יצירותיהם.

ברגשטיין למדה בוינה אצל אמני מחול מרכזיים של התקופה – היא הייתה תלמידה בשיטה של איזדורה דנקן ולמדה בבית הספר של רודולף לבן, אבל כשהגיעה בשנת 1925 לקיבוץ בית אלפא והחלה לעבוד כרועת צאן, ביקשה להשאיר מאחור את הקישוטיות ואת הטעם של הבורגנות האירופית. הבגד שלבשה כשיצאה למרעה ספוג בדימוי תנ"כי מדומיין ששאבה מבגדיהם של השכנים הבדואים של קיבוץ בית אלפא (הוקם בשנת 1922). הבגד הזה הוא הצהרה אידיאולוגית של מי שויתרה על תרבות ואומנות אירופית כדי ליצור בארץ ישראל תרבות ואומנות מקומית חדשה.

מתוך רשימות לאה ברגשטיין. אוסף פרטי אמנון גולן, קיבוץ רמת יוחנן

וכך היא כותבת (ברגשטיין מעולם לא למדה עברית באופן מסודר):

"גם עצל הבדואים זה הכל היה סגור ומתאים לריקודים באוהלי כדר במתפחת השתמשתי לפעמים לחגורה.
התרבות של הרועים והחרבות ש[לא ברור] עצל הבדואים השכנים, נקרא [לא ברור] תרבות (הרועים, מחוק) מהווי הרועים היה זה היסוד לכל הרועים, יסוד לכל החגים.
גם התלבושת ספגה מכל זה מן הרעיונות האלה הרועה ההולך עם צאנו למרחקים שומע צלילים משמיע צלילים מתבודד עם הטבע עולה על הגלבוע מתרשם מן האביב הפורח זה הכל שומעים בשירים של מתתיהו כל ההווי הזה שגם אני עברתי בחלקו השפיע והיה יסוד ליתר היצירות".

מכלול יצירתה של ברגשטיין הוא עצום, ומקיף טקסי חג וריקודי עם רבים שחלקם נעשו נכסי צאן ברזל של תנועת ריקודי העם הישראליים, כמו "שיבולת בשדה" ו"הן ירונן". ארכיונים של יוצרי מחול כוללים מטיבם בעיקר את התיעוד של היצירה המחולית, אבל בתוך האוספים נחשפים חומרי לווין נדירים ומשמעותיים. התהליך הבלשי של גילוי ארכיוני מחול הוא תוצאה של פעולות שיטתיות, אבל היא נטוות בעיקר ממקריות מלאת הפתעות: מחפשים דבר אחד ו(אם שמים לב) מוצאים אחר שכלל לא ידענו על קיומו. כזה הוא אוסף התלבושות של ברגשטיין שהיא עצמה עיצבה לטקסי החג בקיבוץ רמת יוחנן. התלבושות נשמרות במחסן תלבושות בקיבוץ משנת 1945. האוספים יוצרים הזדמנות לא צפויה למבט על התרבות החומרית שנוצרת סביב המחול עצמו: תפאורה, אביזרים, כלי נגינה, קישוטים, ובעיקר התלבושות.

בין התלבושות מצויים 'תלתלי אוזניים', פריט לבוש ייחודי שעוצב על ידי ברגשטיין בשנות ה-40.
הוראות לבישה: מניחים אותו על הראש והוא יורד משני צדי הראש ליד האוזניים.
תלתלי אוזניים נלבשים גם היום במסגרת חג המים וחג העומר בקיבוץ רמת יוחנן.

הביטוי תלתלי אוזניים מופיע באחד משיריו המוקדמים של מתתיהו שלם "שה וגדי":
שֶׂה וּגְדִי, גְּדִי וָשֶׂה,
יַחְדָּיו יָצְאוּ אֶל הַשָּׂדֶה,
עִם צָהֳרַיִם לַמַּעְיָן
רָצוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם.
אֶחָד לָבָן שֵׁנִי שְׁחַרְחַר,
עִם תַּלְתַּלֵּי אָזְנַיִם
פַּעֲמוֹנִים מְצַלְצְלִים,
עַל צַוָּאר עֲדַיִים.

'תלתלי אוזניים' באוסף תלבושות ואביזרים של לאה ברגשטיין. תועד בפרויקט 'האוסף הלאומי הדיגיטלי: אדריכלות, מחול, עיצוב ותיאטרון'. צילום: אחיקם בן יוסף

תלתלי האוזניים הם פריט עיצובי יוצא דופן, אולם הוא רכיב בתוך מהלך גדול, פועל יוצא של תפיסת עולם של הישוב היהודי של לפני הקמת המדינה שלפיה עיצוב מכלול של התנהגויות ופרטים הוא חלק ממאמץ ליצור תרבות עברית מקומית, ששני מרכיביה האידיאולוגיים המרכזיים הם ציונות וסוציאליזם.

תהלוכת המחוללות הצועדות משטח ההתכנסות בקיבוץ אל השדה בחג העומר לבושות בתלבושות החג (שנות ה-70) מובילה: לאה ברגשטיין אוחזת בגונג. המחוללות עטורות בתלתלי אוזניים. צילום: אלקנה כרמון, ארכיון קיבוץ רמת יוחנן

מכלל המסמכים והתצלומים באוסף ניכר שברגשטיין ייחסה חשיבות גדולה לעיצוב התלבושות, ואף נטלה חלק פעיל בייסוד האגודה למען הבגד הלאומי היא "אגבל":

פרוטוקול ישיבת האגודה למען בגד לאומי 20.5.1957 אוסף מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן

וכך היא מנסחת נייר עמדה בנושא נחיצות הבגד הלאומי, המופיע בין מסמכי תיעוד של סימפוזיונים בנושא הבגד הלאומי, שבהם היה לה חלק פעיל.
נייר העמדה שכתבה פונה אל  האזרח במדינת ישראל בהצהרה מלאת פאתוס:

"אין בגד לאומי לישראל – איש הישר בעיניו ילבש!"

ואחרי סקירה היסטורית היא מציעה ודורשת שמומחים ויודעי דבר יפעלו ויחתרו למען המטרה הנעלה (כך במקור) – "תיקנון אופנה של בגד לאומי ישראלי לאיש ולאשה".

בתוך חוברת סיכום של סימפוזיון על הנושא "בגד לאומי לעם". על הכריכה של פריט המקור כתוב: בחסותו האדיבה של ראש העיר מר חיים לבנון, ומופיע הלוגו של אגבל  AGBAL, האגודה לבגד לאומי (ללא תאריך. חיים לבנון היה ראש עירית תל אביב יפו בשנים 1959-1953) אוסף מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן

ברגשטיין שייכת לקהילה שפועלת נמרצות בעניין הבגד הלאומי-הייצוגי-החדש. הנה דוגמה להקשר נוסף, הפעם לא סימפוזיון, אלא גזיר עיתון המדווח על תחרות לתלבושת של ריקודי עם ישראליים, שהיו אתר פעיל נוסף של יצירת תרבות עברית מקומית:

כתבת עיתון על תלבושת של אנטול גורביץ', שזכתה בתחרות תלבושות לריקודי עם. אוסף מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן. בתצלום: הרקדן דני דאסה וטובה (שם משפחה לא ידוע). גורביץ' עיצב תלבושות גם ללהקת גרטרוד קראוס, תיאטרון מחול ענבל ולהקת כרמון

לכתבה יש אג'נדה גלויה של פעולת הפצה נמרצת, והיא אף מציידת את הקוראים והקוראות בחישובים מדויקים של כמות הבד הנדרשת לתלבושת של בחור ולתלבושת של בחורה, וכן הנחיות מסודרות למי לפנות (לוועדת הריקודים) ומה מחיר הבד, בשתי איכויות שונות.

ובאשר למערכת ההפצה הממוסדת של התרבות העברית החדשה: באוסף נמצאה חוברת הדרכה של ריקודי עם, ובעמוד המוקדש לריקוד הרועים מופיע איור תקופתי של המאייר שמעון מקיבוץ מזרע, שמשרטט אף הוא את לבוש הרועות כמתכתב עם לבוש תנ"כי מדומיין, כולל הכד על הראש. וכך הריקוד, התלבושת והדימוי התנ"כי מתהדקים להם יחד.

איור לריקוד הרועים, בתוך חוברת הפצה לריקודי עם בכינוס הארצי השנתי הכ"ב של אגודת הנוקדים העבריים בישראל, תשי"ב (1952-1951) מאייר: שמעון, קיבוץ מזרע.

כך, האידיאולוגיה ניבטת מן הפריטים, מהאיורים ומהטקסטים, ולעיתים דווקא ממה שנעדר מהם: בהיותם חגי קהילה, המבצעים של טקסי החגים היו חברי קיבוץ רמת יוחנן. החל משלבי ההכנה: בוני במות, בעלי מלאכה, תופרות ורוקמות, ובשלב ביצוע הטקס: זמרים, נגנים, רקדנים – טקסי החג הם אומנות שקהילת הקיבוץ היא הגוף המבצע שלה. נשות הקיבוץ הן אלו שרקמו את עיטורי התלבושות ולכן כל רקמה שונה מעט מהאחרות, אך אין אפשרות לשייך את הרקמות לרוקמות. היעדר זיהוי הוא כאמור תוצאה של תפיסת אומנות כפעולה קהילתית ולא כאומנות יחידים.

רקמת יד בתלבושת חג העומר (פרט) צילום: אחיקם בן יוסף

הארכיון חושף מקורות השראה נוספים של ברגשטיין ואף את טכניקות העבודה שלה. כמה עשרות ספרי אומנות שימשו השראה לעיצוב התלבושות, מרביתם של תרבויות עתיקות, ובתוכם דפים גזורים או מסומנים. בין העמודים מודבקות פתקאות בכתב ידה של ברגשטיין ועליהן הערות ותזכורות של פרטים מתוך הצילומים והציורים. באוסף יש סקיצות של שלבים שונים בפיתוח הבגד ששרטטה לתופרות ולרוקמות:

ברגשטיין חיפשה השראה מתלבושות בתרבויות שונות וכניראה גם בתיאורי לבוש מקראי. כאן סקיצה בעקבות תיאור לבוש של הכהן הגדול. אלו אלמנטים מופיעים בתלבושת לטקסי החגים הוא נושא למחקר. אוסף פרטי אמנון גולן, קיבוץ רמת יוחנן

וטקסטים מלווים לתופרות ולאחראית התלבושות:

"באותו הצבע ובאותו הרוחב חגורה הדוקה על הגוף, שאני סוגרת בשתי סיקות הדוק, לכל שמלה יש עוד צבע סרט צר.
שמים אותו בשורה שניה על החזה, במאוגל על הפס של שרבול את הסרט הנוסף (ורוד) בקצע השמלה שמים סרט רקום בצבע השני ורוד או אדום (של החצאית) או בצבע השני." (עמוד 19)

הנחיות לתופרות (מלמעלה), והוראות הלבשה (מלמטה) רשימות של לאה ברגשטיין על תלבושות החגים. אוסף פרטי אמנון גולן, קיבוץ רמת יוחנן

מכלול ההשפעות, פרוצדורות היצירה, הנחיות לשותפיה והאינטרס ליצור תרבות חדשה מתגלמים בתלבושות מעוצבות ומלאות פרטים שיצרה לחג העומר. גם היום, מדי שנה בשנה, קהילת הקיבוץ לובשת אותם ומבצעת את הריקודים ואת הטקס כולו בדיוק מירבי.

לאה ברגשטיין בחג העומר 1970. צילום: אלקנה כרמון, אוסף פרטי יואב כרמון

ולסיום. ארכיון מחול הוא אתר רב הקשרים בעל זיקות לתחומי ידע מגוונים, אבל מהותו היא לשמר את המחול עצמו, את התנועה והגוף המאורגנים במרחב. הנה תצלום כמעט פולחני של ריקוד בחג העומר ובו ניכרת תנועת הבגד על הגופים הרוקדים, בצילום של טרודי שוורץ, צלמת ששהתה בקיבוץ רמת יוחנן רק יומיים, בפסח 1946, אך יצרה כמה מן האימג'ים האיקוניים של ריקודי חג העומר.

חג העומר (1946) צילום: טרודי שוורץ, פוטו שוורץ. מכון הווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם, קיבוץ רמת יוחנן

 

כתבות נוספות

מסע בלשי בעקבות המחול הנעלם

עיניים שושנים: מדוע פניך מכוסות פרחים?

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

 

תדע כל אם עבריה: כך הוקמו גני הילדים הראשונים בעברית

חינוך, בית חם וגם עברית. כך נולד המודל המוכר של גן הילדים

ילדי הגן של קיבוץ גניגר,עומדות מימין הגננות מינה בנאי וברוריה בוגרד. שנה לא ידועה. מתוך אוספי ביתמונה

אל שתי המהפכות האדירות שנהוג לייחס לגני הילדים הראשונים בעברית בארץ ישראל – גיבוש חינוך חילוני מודרני הפועל בדפוסים שונים מאלו של "החדר" המסורתי ובתוך כך, העברת סמכות החינוך לגיל הרך מהמלמד (הגבר) לגננת (האישה) – יש לצרף מהפכה נוספת לה הרימו גני הילדים והגננות תרומה חשובה ומהותית לא פחות – פרויקט החייאת העברית.

כיום נראה לנו הדבר מובן מאליו, אך מדובר למעשה בתגלית חשובה שנגלתה לבני התקופה בתום שורה ארוכה של ניסיונות: ככל שיקדימו להנחיל עברית לילדות ולילדי היישוב החדש, כך יעמיק ויופץ הדיבור העברי בארץ ישראל.

תקופת ההתבססות של גני הילדים בארץ הייתה גם המאתגרת ביותר. גבולותיה של תקופת ראשית זו מסומנים בין שנת 1898, שבה הוקם גן הילדים העברי הראשון במושבה ראשון-לציון, לבין שנת 1914, שבה עברה הבעלות על גני הילדים בארץ מידי נדבנים וארגוני סעד לידי ההסתדרות העולמית הציונית.

גני ילדים היו בגדר המצאה חדשה יחסית, המצאה בת מעט יותר מ-40 שנה. וגני ילדים בעברית – חידוש של ממש. תחילה תוכנן הגן העברי בארץ ישראל לשמש מכינה לעברית בטרם עולים הילדים לכיתה א' מתוך האמונה כי ראוי שלא לקפח שנת לימודים שלמה על לימוד השפה. כך התנהל גן הילדים בראשון-לציון בשנותיו הראשונות. עד מהרה שונה המודל.

גן הילדים הראשון בראשון-לציון
גן הילדים הראשון בראשון-לציון

חברת עזרה היהודית-גרמנית, שמימנה את פעילות חלק מגני הילדים הראשונים, דרשה לבססם על פי המודל החינוכי שנקבע בסמינר פסטלוצי-פרובל האוס בברלין, אותו הקימה המחנכת הגרמנייה הנרייטה שרדר-בריימן בשנת 1873. שרדר-בריימן הייתה אחיינתו של פרידריך פרובל – מייסד גני הילדים הראשונים בעולם (כשהראשון נחנך בשנת 1840).

פרידריך וילהלם אוגוסט פרבל, סביבות שנת 1897

המודל החינוכי החדש שהנחה את הניסוי העברי היה זה של מוסד נפרד מבית הספר המהווה בית חם ותומך לילדי הגן. על מנת שהדגש על משחק ושירה יישמר מן המודל הגרמני (שהותאם לצרכי היישוב העברי המתחדש), עמלו מחנכים עבריים בארץ ובתפוצות על תרגום וחיבור רפרטואר של ספרות עברית לילדים. היַלְדוּת בעברית הומצאה.

העדויות להצלחת גני הילדים העבריים רבות מספור: שירים ופזמונים שחוברו בהמוניהם קובצו במקראות שהופצו בגני הארץ. בתחילת המאה העשרים אנו כבר מוצאים מקראות עבריות שהודפסו והופצו בתפוצות – מוורשה ועד סלוניקי. עוד ועוד ילדים התחנכו בגני הארץ (שצצו עתה בכל יישוב עברי חדש) עד שנעשה מודל זה למודל החינוכי השליט בארץ ישראל המתחדשת. בתקופה זו גם פותחה שיטת ההוראה המכונה "עברית בעברית", שהדיחה את שיטת "החדר" המסורתי מגדולתה.

אלפון מצויר משלוניקי שביוון. "השיטה הטבעית" הינה שיטת "העברית בעברית" המוכרת לנו. שנת פרסום מדויקת לא ידועה (סביבות שנות העשרה של המאה העשרים)

בלתי ניתן להפריד בין פעילותן המסורה של הגננות העבריות לבין הצלחת הניסוי החלוצי. עד הקמת סמינר הגננות בירושלים של שנת 1909, הכשירו הגננות את עצמן באמצעות התבוננות בעבודת חברותיהן הגננות המנוסות יותר. הדור השני של הגננות בארץ זכו להכשרה פורמלית בסמינר בירושלים, או בסמינרים עבריים מקבילים בחו"ל.

ההצלחה הביאה עמה גם קשיים ותהיות רבות: בשנת 1912 נפגשה משלחת של גננות היישוב עם ראש ועד הלשון העברי, אליעזר בן-יהודה מיודענו. בקשת הגננות: התקנת מילים נחוצות בעברית לילדי הגנים, ובייחוד לשמות המשחקים השונים שהועתקו מגני הילדים בגרמניה. ועד הלשון נענה בחיוב.

כתבה משבחת על גן הילדים החדש ביפו מאת הילד העברי הראשון איתמר בן-אב"י. הכתבה התפרסמה בעיתון השקפה ב-18 באפריל 1902

קושי נוסף עוררו קברניטי היישוב החרדי הישן, שסירבו לשתף פעולה עם המיזם החדש. כרוז שנתלה ברחבי ירושלים בשנת 1902 הבהיר את גודל התהום הפעורה בין היישוב החדש לישן. בכרוז התבקשו אנשי שלומנו להימנע מלרשום את ילדיהם לגני הילדים העבריים: "ולא יהינו למוסרם לידי מנהיגי הגן הילדים הנז'. ולא ימוש התורה מפינו ומפי זרעינו ומפי זרע זרעינו עד עולם".

הכרוז שנתלה ברחבי ירושלים. מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

עם השנים הצליח גן הילדים לקנות אחיזה גם בחלקים של הציבור היהודי-דתי בארץ, ונוצרו שילובים מעניינים בין החדר לגן.

"הננו מודיעים בזה שהצלחנו לפתוח גן ילדים", מודעה שהתפרסמה בספטמבר 1944. מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

בספרם המשותף, 'מאה שנות גן ילדים בארץ ישראל', ציינו המחברות מרים סנפיר, שוש סיטון וגילה רוסו-צימט כי היוזמה להקמת גן הילדים הראשון בראשון-לציון שייכת למורה דוד יודילביץ. "יודילביץ פנה לממונה על מושבות הברון, וקיבל את הסכמתו לפתוח גן ילדים בראשון-לציון ולשלוח את בת המושבה אסתר שפירא לירושלים להשתלם בשיטות העבודה בגן הילדים האנגלי שבבית הספר על שם אלווינה דה רוטשילד. ואכן, באותה שנה נפתח גן הילדים הראשון בארץ ישראל: בעיר ראשון לציון. לאחר מכן, בתרס"ב (1901), נפתח גן ילדים ביפו, ושנה לאחר מכן, בתרס"ג (1902), נפתח עוד גן בירושלים ביזמת 'לשכת בני ברית'. זו פתחה בשנת 1905 גן ילדים גם בצפת." בספרו של חוקר החינוך שלמה הרמתי נמצא כרונולוגיה מעט שונה, אך הדבר פחות מהותי לענייננו. מה שחשוב לזכור הוא שהמוסד הניסיוני נפוץ ברחבי היישוב, ומשם כבש חלקים נרחבים בעולם היהודי.

 

העלייה הראשונה: ספרים, תמונות, סיפורים ועוד

 

כתבות נוספות

"אַל-תּאֹמַר – אֱמֹר"

סיפורם של המורים שעמלו לעורר את העברית מתרדמתה באמצעות שיטה מהפכנית

כשהילד העברי הראשון פגש את אבי הטורקים

רק על עצמה?!

על שירה הנודע של רחל "רק על עצמי", ועל קוראים חסרי חמלה המחלקים ציונים לשירים

רחל בשנת חייה האחרונה (אוסף שבדרון) והסופר אהרון ראובני

השיר הפותח במילים "רק על עצמי לספר ידעתי" הפך לאחד משיריה המוכרים והמזוהים ביותר של רחל המשוררת. הוא נכתב בז' באדר בשנת תר"צ (1930), שנת חייה האחרונה של רחל, כאשר שכבה על מיטת חוליה בעליית הגג הקטנה שברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב. רוב שיריה של רחל נכתבו והתפרסמו בשנותיה האחרונות, אשר עמדו בסימן הגלייתה מאדמת דגניה ומנופי הכנרת.

כתב היד של השיר. ארכיון מפלגת העבודה

את שני ספריה הראשונים, "ספיח" ו"מנגד", הספיקה רחל לראות מתפרסמים עוד בחייה, אולם ספרה "נבו – שירים אחרונים" יצא בשנת תרצ"ב (1932), כשנה לאחר מותה. השיר הפותח את הקובץ הוא השיר "רק על עצמי לספר ידעתי".

 

השיר מתוך: נבו, הוצאת דבר, תל אביב תרצ"ב

 

"רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי"

האם עדותה של רחל הקובעת; "רק על עצמי לספר ידעתי", היא עדות  העוסקת באופי שירתה שלה?

או שמא אפשר לקרוא במילים אלו את עמדתה המתנצלת של רחל כלפי קוראיה ומבקריה, שזכו מידיה לשירה לירית אישית כל כך, ולא לשירה אידאולוגית או הגותית, כמיטב הכתיבה של משוררי בני דורה?

ואולי לפנינו ניסוח עקרוני ושירטוט גבולות גזרה של שירה באשר היא, כפי שרחל האמינה שצריך לכתוב אותה?

קצה חוט לפתרון שאלות אלה, אפשר למצוא בנאום הפתיחה שנשא ביאליק בפני ועידת הסופרים העבריים בארץ ישראל בשנת 1931, שנת פטירתה של רחל, ובו הוא מנצל את הבמה המכובדת כדי להספיד אותה:

 

 

 

"אבֵדה גדולה אבְדה לספרות העברית ולשירה העברית כאן בארצנו, בארץ ישראל, בְּמוֹת על שירתנו אחת מחברות המקהלה החדשה – מקהלת מרים… החזיון החדש הזה נתגלה ברוב יופי על ידי המקהלה הקטנה של בנות מרים, המשוררות העבריות, שנתנו, הכניסו את נעימתן בתוך מקהלת המשוררים העבריים והוסיפו לה טעימות חדשות…  ערוגת שירתה עם פרחיה הלבנים ילבינו לנצח… בצידן של ערוגותיהם של מיכ"ל מאנה וגנסין תפרח לנצח ותתן את ריחה גם ערוגתה הקטנה והצנועה".

 

חיים נחמן ביאליק. צילום: אוסף שבדרון בספרייה הלאומית.

 

קשה שלא לשמוע מבין המילים מלאות הפאתוס שנשא ביאליק לזכרה של רחל, ומבין המליצות הגדולות והדימויים הרבים, את הטון המתנשא. ראשית שנות השלושים היו, אומנם, בסימן הֵחַלְשות מעמדו הבלתי מעורער של ביאליק כ'שר ואדון השירה העברית', אולם, ביחס לשירת המשוררות העבריות, מבטא כאן ביאליק פטרונות שממקמת את שירתה של רחל על הקוטב הנאיבי והמקומי; "בערוגה קטנה של מקהלת בנות מרים".

לא רק ביאליק. גם משוררים אחרים מבני דורה של רחל קראו בשירתה פשטות (ואף פשטנות) וביקרו אותה על כך.

תמונת רחל המשוררת מתוך: אוסף בן ציון ישראלי

יתכן שחוות דעת פושרות של קוראים ומבקרים לשירתה של רחל, קשורות בעובדה שהללו קיבלו כהנחות יסוד את עדותה של רחל על עצמה בשיריה שלה.

כך, למשל, בשיר ניב היא מעידה:

לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק וְעָנָו כֶּעָפָר.

בשיר נפתולים היא כותבת:

הַאֲנִי זֹאת, אֱמוּנִים נִשְׁבַּעְתִּי לְמִלִּים פְּשׁוּטוֹת כִּצְעָקָה?.

ומעל לכל אלה, הפתיחה המוכרת כל כך בה אנו עוסקים:

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה.

אף על פי כן, קריאה מעמיקה בשירי רחל מלמדת שאומנם יש בהם טעם של פשטות ביטוי וצורה, אך הם אינם פשטניים כלל ברעיונותיהם. את ה'סאבטקסט' של הקביעות העצמיות של רחל ביחס לחייה הצרים והקטנים טורחת רחל להסוות היטב, ובתוך כך דורשת מקוראיה עיון מעמיק המגלה שירה מרובדת ואמיצה, מתוחכמת ופרועה, ולעיתים גם פוליטית ובעלת אופי מחאתי או לאומי.

"יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת, יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל"- מכתבו של ראובני

בשנת 1927, עם פרסום ספרה הראשון "ספיח", שיגרה רחל את הספר אל הסופר והמתרגם אהרון ראובני, אחיו של מי שיהיה לימים הנשיא השני יצחק בן צבי. את תגובתו לספר, ניסח ראובני במכתב שבו הוא לכאורה מחמיא לשירתה של רחל ומשבח אותה. למעשה, זו רשימה אכזרית וכואבת של 'ציונים' שמחלק ראובני מטעם עצמו לשיריה:

 

מכתב לרחל לאחר קריאת 'ספיח' מאת אהרון ראובני. באדיבות מכון גנזים

 

"רחל יקירתי

אני מודה לך מאד על "הספיח". מכבר לא קראתי שירים אשר תהיה בהם שירה. והשם ספיח. כמה יפה!… רציתי להגיד לך שאני מעריך שירייך לאין ערוך מהמאמרים הפרוגרמטיים (בחרוזים או בלי) של א.צ גרינברג או מהפילטונים בחרוזים או בכל מני מעשי רבותא נפלאים (מבחינת אמנות השפה בלבד) של שלונסקי…

ובשירייך יש שירה אמיתית. לא בכל השירים. רק בחלק מהם. אבל הטוב הוא ששלמותם האמנותית הולכת ועולה. בקוראי אותם ציינתים. אביא לך את הציונים:

"ספיח" – פרוגרמטי, כבד, מכוון ל"ספיח";

"היא אחרה" – לא מוצלח;

"בגנה" – חיקוי למשהו;

"הן יצאנו בסך" – לא נוח;

"צפיה" – סו"ס פקע המ(?)עון;

"בחלי" א' – שירת לב; ב' – גם זה; ג' – שירה!; ד' – שירה אמיתית!

"וגם ההד נדם" – מעט מעט כושל;

"עץ אגס" – התחכמות, פרוזה;

"הד" – חלק, כרוסטומטי;

"בביה"ח" א' – חבור ולא עוד; ב' – בהתחלה חבור שכלי, אח"כ שירת-לב;

"אני" – לולא פ. ז'ם האומלל!;

"בדרך" – סו"ס שיר! יפה;

"פגישה" – טוב, טוב!

"אֹשר שלֵו" – להרחיק האֹשר והשיר יפה;

"ששונות זעירים" – חיבור לא מוצלח ביותר;

"זמר נוגה" – טוב, אך משהו פגום;

"אביב" – יצירה!;

"כאלה באביב" – בינוני;

"חדרי החדש" – בינוני;

"ובכן הדור" –

"ובכן" זה…;

"מרד" – לא רע;

"אשתו" – אה, שיר!;

"לראות שנית" – יפה!;

"ניב" – כבד קצת, (לתקן, שורה 3: הן הולכות);

"בנכר" – מעולה;

"אינני קובלה" – שיר זהב!;

"נקישת דלתי" – טוב ולא טוב;

"נפתולים" – לא כל כך;

"רחל" – כבד, חיבור;"

 

אהרון ראובני. באדיבות מכון גנזים

מעניין לנסות להבין את טעמו והעדפותיו של ראובני על רקע פסיקותיו הנחרצות, ומעניין עוד יותר לשער את תחושותיה של רחל לאחר שקראה מכתב זה. כמשוררת שפרסמה את ספרה הראשון, וביקשה לה קוראים בעלי סמכות ותבונה שיגיבו לשיריה, שלחה רחל את הספר לאישים שונים מתחום הספרות והשירה על מנת לזכות בהתייחסותם, אולם האם דמיינה התייחסות מסוג זה? האם נפגעה מדבריו של ראובני, או שמא העריכה והוקירה את גילוי הלב שבו נכתבו הדברים? האם ביכרה את המשוב המחמיר על פני מחמאות מזוייפות או התעלמות גורפת?

כאשר כתבה רחל את שירה הנודע "ספר שירי", היא תיארה את הקושי הגדול שיש בפרסום שירה אינטימית, קושי הנובע מאטימותם של הקוראים והמבקרים:

וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

האם זוהי אותה היד של בעל הסמכות, יד ענקים בוטחת, הפוסקת בנחרצות שאין בה רחמים: "לא מוצלח", "בינוני", "כבד", "חיקוי" וכיו"ב?


"כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע" – הערה קטנה על רחל והכשל הביוגרפי

סיפורה האישי של המשוררת רחל בלובשטיין, הפך אותה עוד בחייה לאישיות מוכרת ואהודה: עלייתה של הנערה תכולת העיניים והאריסטוקרטית ארצה, הגעתה לחוות העלָמות, הקשר עם א.ד גורדון, עבודת האדמה ואהבתה לכינרת. כל אלו היו ועודם מסיפורי היסוד של חלוצי העלייה השנייה. הגירוש הטראומטי מדגניה והגוויעה האיטית והבודדה כל כך כתוצאה ממחלת השחפת הפכו את סיפורה האישי של רחל למיתולוגיה של ממש, ונדמה שבד בבד עם ההדים הגדולים שיצר סיפור זה, הוא גם שבה את שיריה בתוכו עד לבלי הפרד.

סברות על זהותו המדויקת של אהובה בניכר – "רחוקה שלה", או על זהות ה"מבשר" שבא בלילה לבשרה בשורת הגירוש מן הקבוצה, פלפולים על מהות הבגידה של מנהיגי תנועת העבודה המשתקפת בשירי העלבון שלה, דיאגנוסטיקה מדוייקת של סוג השחפת בכל תיאורי הכאב והדווי וכיו"ב, כל אלו כלאו את שיריה של רחל בתוך מסגרת פרשנות שאין ממנה מוצא אחר, ונראה שאין משורר או סופר שיצירותיו נלמדות במערכת החינוך הישראלית – גם היום – כשסיפור חייו מכתיב את דרכי ההוראה והפרשנות של יצירותיו, כמו שנעשה ליצירתה של רחל.

 

רחל עם חברים. 1926. מתוך: אוסף בן ציון ישראלי

 

מעיד בן עמי פיינגולד, מחוקרי שירתה של רחל, שנכח פעם בשיעור ספרות בכיתה ט' שבו נלמד השיר "אל ארצי". המורָה הסבירה את הטור "אכן דלה מאד מנחת בתך", וטענה כי "רחל מתנצלת על שלא עבדה די למען הארץ בגלל המחלה, לעומת האחרים שהיו בריאים".

בהמשך דבריו הוא מספר על ניסוי פדגוגי שערך שתוצאותיו היו מדהימות, גם אם צפויות מראש:

לשם הוכחת הכשל בהוראת שירי רחל כתב פיינגולד שיר לירי קטן שדוברת-אשה קובלת בו על כך שביקשה "להעפיל אל פסגת הר" אך "מעדה אל התהום". השיר הוצג בשתי כיתות ח' שונות: באחת תחת שם המשוררת "תמר אופק", ובשנייה נאמר לתלמידים שזהו שיר של רחל.

תוצאות הניסוי, כאמור, היו צפויות ומעוררות מחשבה: בכיתה שלמדה את השיר כשירהּ של "תמר אופק" נפתח הדיון בשיר לאופקים ופרשנויות מגוונות ורחבות, ואילו בכיתה שלמדה את השיר כשירהּ של רחל נשמעו רק השערות הקושרות את שורות השיר למחלתה של רחל, לגירושה מהקבוצה או לימיה האחרונים.

הפרובלמטיות הגדולה והסכנות הטמונות בניתוח טקסטים ספרותיים באמצעות הביוגרפיה של היוצר ידועות ומפורסמות , וכבר קמו ונפלו אסכולות שלמות על הסוגיה הזו. נדמה שהקרבות שניטשו ביחס לסוגיה זו עוררו קריאה זהירה ומודעת, מפוכחת ומפוקחת יותר אולם דומה שבמקרה של רחל קריאות כאלה נדירות מאד.

על השאלה מדוע "זכתה" דווקא שירתה של רחל לפרשנות העוסקת באופן אינטנסיבי כל כך בביוגרפיה שלה ניתן לענות תשובות שונות; אולי סגנונה האישי כל כך, אולי דווקא נקודת הזמן בה התפרסמו שיריה של רחל –  שנות חייה האחרונות, עם פרסום דבר מחלתה, ואולי סיבות אחרות.

אנקדוטה משעשעת בדבר הכשל הביוגרפי בשירתה של רחל מביא עמוס עוז, בספרו "סיפור על אהבה וחושך":

'רק על עצמי לספר ידעתי… צר עולמי כעולם נמלה… גם את דרכי כדרכה אל צמרת, דרך מכאוב ודרך עמל, יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל'

תלמיד עתיק אחד הגיש לי עם סיכום של השיר הזה:

מתי שרחל המשוררת הייתה כזאת קטנה היא נורא אהבה לטפס על עצים אבל כל פעם שהייתה מתחילה לטפס היה בא בריון אחד ומעיף אותה במכה אחת בחזרה למטה לרצפה. ובגלל זה היא הייתה מסכנה.

(עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 38)

 

 

להרחבה

זיוה שמיר: רקפת-ענוה וגאוה בשירת רחל

ראובן קריץ: על שירת רחל

כתבי יד של רחל בספריה הלאומית

ביצוע השיר באתר הספריה הלאומית

 

המרכז להעצמת מדעי הרוח הוא יוזמה משותפת של הספרייה הלאומית ומשרד החינוך. המרכז שואף לחזק באופן משמעותי את מקצועות הרוח במערכת החינוך בישראל ולהוות מקום להשראה והעשרה עבור המורים בתחומי הרוח. הערוץ שלנו בבלוג הספרנים נכתב במיוחד עבורכם, המורים לספרות. תוכלו למצוא נושאים הקשורים ישירות לתוכנית הלימודים בספרות מזוויות חדשות ומפתיעות.