כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

"ויום אחד, כך אמר, כתב שיר בשבילי. שוב לא הייתי צריכה לנחש בין השורות מה נכתב עלי ובשבילי, הפעם זה היה גלוי, פתוח." על האב והבת שדיברו ביניהם בשירים

הדר בן-יהודה | 20.08.17 | 16 דק' |
Share
נתן אלתרמן יחד עם בתו תרצה אתר בקפה "כסית", 1.1.1960 צילום: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני , הספרייה הלאומית

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָׁמַיִם,
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי-בְּאֵר וְאֵשׁ-כִּירַיִם.
נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שֵׂעַר רֹאשֵׁךְ,
עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ.

 

את "שיר משמר", אולי שירו היפה ביותר, ואחד השירים היפים והחשובים בעברית, כתב נתן אלתרמן לבתו, המשוררת תרצה אתר, שחיברה כמה מהלהיטים הגדולים בתולדות המדינה. הוא כתב לה את השיר בערב אחד שבו כמעט מתה.

הסופר יורם קניוק שהיה מיודד עם אלתרמן ועם אתר דיבר בהזדמנויות רבות על נסיבות כתיבת השיר, וכך סיפר באחד הראיונות איתו משנת 1996:

"תרצה הייתה שברירית, כעלה נידף. קראו לנו באותו לילה לביתה. מירנדה (אשתי) ואני רצנו לשם עם נתן. תרצה נעלה את הדלת מבפנים. ריח הגז הגיע אלינו מתוך הבית. זה היה ניסיון להתאבד. אמבולנס הוזעק. לאבא שלה סירבה לפתוח. קשה לחשוב על מצב כמו שהיה שם. ועוד יותר לתאר מה הוא עשה או אמר, מול הדלת הנעולה. בסוף נענתה למירנדה ופתחה. תרצה נלקחה לבית חולים וטופלה שם."

לחלק זה של סיפורו של קניוק היו עדים נוספים חוץ מקניוק עצמו ואין עליו עוררין. לגבי החלק השני של סיפורו, חוקרים וקרובים של גיבורי הסיפור, מטילים ספק בכך שהדברים התרחשו באופן הזה. וכך ממשיך סיפורו של קניוק: "מאוחר יותר באותו לילה הלכתי עם נתן לביתו בשדרות נורדאו, בית שני או שלישי מדיזנגוף. הוא הושיב אותי על הספה בחדר העבודה שלו. כעס שתרצה פתחה לנו ולא לו. גידף אותי. אחר כך בכה וביקש סליחה. אני יושב על הספה הזאת. זכורה לי התמונה: הכורסא, הספרים, מכונת כתיבה קטנה. עליה הקיש באצבע אחת או שתיים. את השיר כתב בנוכחותי, כולו. קרא לי את הגרסה. השיר נכתב באחת. אולי שתינו אחר כך וכנראה היה שיכור.
את השיר קרא לי באותו לילה כמדבר אליה. אל תרצה."

תרצה אתר. תמונה מתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. הצלם: מולה עשת.

 

את "שיר משמר" פרסם אלתרמן בספר "חגיגת קיץ" שיצא ב-1965, ספר שמתאר ערב-קיץ אחד בשכונה התל אביבית פלורנטין, או "סטמבול" כפי שקרא לה אלתרמן בספר. ערב קיץ מלא הרפתקאות ודמויות של עולים חדשים וגם עולים ותיקים. את המילים שכתב לבתו תרצה ב"שיר משמר" שם אלתרמן בפיו של האב ציבא תשובה, הפונה אל בתו מרים-הלן. הספר עובד למחזה ועלה על בימת תיאטרון הקאמרי ב-1972, שנתיים לאחר שהלך אלתרמן לעולמו.

כשהלחין את "שיר משמר" למחזה, בחר סשה ארגוב להלחין רק חלק מבתי השיר הארוך שכלל במקור 13 בתים.

 

כתב היד של הלחן מתוך ארכיון סשה ארגוב בספרייה
לצפייה בכל התווים

 

וכך סיפרה תרצה אתר בראיון לטלילה בן זכאי על "שיר משמר" שכתב לה אביה ושהושר בהצגה:

"ויום אחד, כך אמר, כתב שיר בשבילי. שוב לא הייתי צריכה לנחש בין השורות מה נכתב עלי ובשבילי, הפעם זה היה גלוי, פתוח. הייתי באותה תקופה במשבר, זה קורה אצל צעירים. אב אחר לוקח את בתו לשיחה, יושב איתה על כוס קפה או כוסית, ומשוחח. הוא אמר הכל בדרכו שלו, בשיר. […]

 

תרצה אתר ענתה לאביה על "שיר משמר" בשיר משלה – "שיר הנשמרת":

הַשָּׁמַיִם רָצִים, רָצִים, רָצִים
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי עִגּוּלִים נוֹצְצִים,
כָּל מִינֵי דְּבָרִים נַעֲשִׂים
יוֹתֵר וְיוֹתֵר סְמוּכִים.

אֲנִי נִזְהֶרֶת מִדְּבָרִים נוֹפְלִים.
מֵאֵשׁ. מֵרוּחַ. מִשִּׁירִים.
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי רוּחוֹת מַכִּים.
כָּל מִינֵי עוֹפוֹת מְדַבְּרִים.

אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת נַפְשִׁי מֵהֶם. וְגַם אֵינִי בּוֹכָה.
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁבִּקַּשְׁתָּ שֶׁאֶהְיֶה בְּרוּכָה.
אֲנִי בְּרוּכָה.
הַשָּׁמַיִם רָצִים.
הֵם אֵינָם נוֹגְעִים
בִּשְׂעַר רֹאשִׁי שֶׁלְּךָ.

הֵם אֵינָם מִתְקָרְבִים אֲפִלּוּ לָרוּחַ
שֶׁבָּאָה אֵלַי מִמְּךָ.
הַשָּׁמַיִם רָצִים לְמָקוֹם אַחֵר,
וְהָרוּחַ סְבִיבֵנוּ טַבַּעַת שְׁקוּפָה,
כְּמוֹ בְּעֶרֶב שָׁרָב אֲנַחְנוּ יָרֵחַ,
הָרוּחַ סְבִיבֵנוּ עָבָה.

 

אלתרמן מת ב-1970. כעבור שבע שנים, בשבעה בספטמבר 1977 נפלה תרצה אתר אל מותה מחלון דירתה שבקומה השישית. בת שלושים ושש הייתה במותה ואימא לשני ילדים.

 

שמרי נפשך / נתן אלתרמן

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָׁמַיִם,
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי-בְּאֵר וְאֵשׁ-כִּירַיִם.
נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שֵׂעַר רֹאשֵׁךְ,
עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ.

זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה
רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן,
שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא
וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם,
שֶׁבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מְנוֹרָה
אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן.
עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם וְטוֹב הוּא לִכְאוֹרָה,
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם שֶׁבָּא לֹא לְמוֹרָא.

הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ
פִּתְאֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וּמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?
אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְּתוֹךְ כַּף יָד?
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוֹף וְרַעַד רַב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂהּ אֶשְׁנָב?

זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה
רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן,
שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא
וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם,
שֶׁבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מְנוֹרָה
אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן.
עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם וְטוֹב הוּא לִכְאוֹרָה,
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם שֶׁבָּא לֹא לְמוֹרָא.

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ הָעֲיֵפָה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
שֵׂעַר רֹאשֵׁךְ, עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי יָפְיֵךְ,
שִׁמְרִי לִבֵּךְ הַטּוֹב, אַמְּצִיהוּ בְּיָדַיִךְ.

 

הערת המחברת: אחרי פרסום הכתבה, קיבלתי עליה כל מיני תגובות, המרתקת שבהן הגיעה מאקי להב, בן דודה של תרצה אתר, והוא מטיל ספק בכך שהדברים קרו באופן שקניוק תיאר אותם:

הסיבה שאני חושב שהסיפור מצוץ מן האצבע היא קודם כל כי זה לא מתאים לדמות של נתן כפי שאני היכרתי אותה, וגם כפי שרוב מכיריו האמיתיים מדווחים. אני מתכוון בעיקר למנחם דורמן, יעקב אורלנד, אבי: משה להב, ואפילו פרופ' דן מירון.

אליבא דכל אלה "כבשון" היצירה של אלתרמן היה כשמו: סוד שמור לבעליו בלבד. אלתרמן מעולם לא נתן לאיש דריסת רגל בתוכו. זה כלל את האנשים הקרובים לו ביותר, הן מהבראנז'ה, הן מהמשפחה ואחרים. אני לא מעלה על הדעת תמונה שבה נתן יושב וכותב את אחת היצירות "זבות הדם" ביותר שלו, בנוכחותו של קניוק דווקא.

זה פשוט לא יתכן.

גם התיאור של קניוק כאילו נתן "שירוול" את כל השיר הַסּוּפֶּר מלוטש הזה ב"מכה אחת", נשמע מופרך לגמרי. לי ברור שהוא עבד עליו הרבה מאד. האיש היה אולי "גאון" אבל לא אלוהים.

בנוסף יש לנו גם עדות לירית שלו עצמו לדרכו בכתיבת ליריקה:
"אהבו המלים היפות כמו וריד
המפַכּוֹת בסוּבְּכֵי מליצה וָשַיִת
לבלי יגע רַדְפוּן עד קצווי העברית
גררון בצמות אל הבית"

(הבקתה, שיר עשרה אחים, עיר היונה)

כך אלתרמן כותב ליריקה: גורר כל מילה אל הבית בצמותיה. לא "משרוול".

סיבה נוספת שמחזקת את דעתי זאת, היא וידוי של קניוק עצמו, שאמר פעם שהוא עצמו לא בטוח שלא דמיין את הסצינה.
לצערי אני לא זוכר כרגע איפה אמר זאת.

(סוף ציטוט).

את הסיפור של קניוק על "שיר משמר" שמעתי מקניוק עצמו. היה או לא היה? מה שבטוח הוא שקניוק חזר על הסיפור שוב ושוב וחשב והאמין שככה זה קרה.

 

תודה לירון סחיש ממחלקת הארכיונים על עזרתו.

כתבות נוספות:

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"

 

 

 

 

 

 




הדר בן-יהודה , כותבת ועורכת תוכן, הספרייה הלאומית

כותבת, מתרגמת ועורכת. מחברת תסריטים, מתרגלת טאי צ'י ויודעת איך להתאים לאנשים את הספר שהכי מתאים להם בדיוק עכשיו. יום אחד אכתוב אותו. צילום: טל ניניו
לכתבות נוספות של הדר בן-יהודה >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו