אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת: הקורבן האישי של נתן יונתן

כך נולדו הלחן והמילים ל"שיר ארץ"

ליאור יונתן ז"ל

אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת
וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת
לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת
אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.

אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ
וּמְלוּחִים כַּבֶּכִי כָּל חוֹפֶיהָ
שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ
כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת.

כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ
לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ
רוּחַ קַיִץ עֶצֶב אֲבָנֶיהָ
יְלַטֵּף בָּאוֹר.

שָּב הַסְּתָו עִם כֹּבֶד-עֲנָנֶיהָ
לַעֲטֹף אָפֹר אֶת כָּל גַּנֶּיהָ
וְהַחֹרֶף אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינֶיהָ
הַבּוֹכוֹת יִסְגֹּר.

שָׁב הֶחָצָב לָבָן לִפְרֹחַ
שָׁם בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי
וְהַיַּסְמִין יָשִׁיב נִיחוֹחַ
שְׂדוֹת הַזְּמַן שֶׁלָּהּ, הָאֲבוּדִים.

("שיר ארץ". מילים: נתן יונתן. לחן: סשה ארגוב)

 

חשבתם פעם על הקסם המתרחש כאשר לחן קסום פוגש במילים נפלאות?

הלחן היפה כל כך של סשה ארגוב ל"שיר ארץ", בכלל יועד לשירים אחרים. לפי חלק מהגרסאות, ארגוב חיבר את הלחן לשירו של ניסים אלוני "שיר כלולות". אך "השידוך" לא צלח, ולבסוף שר את השיר יזהר כהן בלחן של עודד לרר.

בהמשך, כתבה גם תרצה אתר מילים ללחן של ארגוב, וכך נולד השיר "רק זכרון אחד" שאפילו נשלח לפסטיבל הזמר ובוצע על ידי שלמה ארצי, אך השיר לא זכה להצלחה גדולה.

 

כִּבְשַׂת הָרָשׁ של נתן יונתן

ארגוב לא ויתר ופנה – מיוזמתו – לנתן יונתן וביקש ממנו לכתוב מילים שיתאימו ללחן.

 

התווים ל"שיר ארץ" בכתב ידו של סשה ארגוב. מתוך ארכיון הצליל. לחצו על התמונה לתווים המלאים

 

משהו בלחן העצוב כל כך נגע בנתן יונתן, שאז כבר היה אב שכול. בנו ליאור, מפקד מחלקת טנקים, נפל בשעות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים בגזרה הצפונית של תעלת סואץ.

יונתן לקח מפרשת "במדבר" את הפסוק המתאר את המרגלים שנשלחו לתור את ארץ ישראל:

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא"

(במדבר יג לב)

וחיבר סביבו את "שיר ארץ".

בשיר הזה, כמו גם בשירים רבים אחרים כתב יונתן על היחס המורכב כל כך לאדמה. לארץ ישראל. מצד אחד אהבה עצומה לאדמה, לפרחיה ולעונותיה:

אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ…
כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ

אך מצד שני, אותה הארץ –

לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת
אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.

ועבורה, הקריב נתן את בנו ליאור ז"ל.

וּמְלוּחִים כַּבֶּכִי כָּל חוֹפֶיהָ
שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ
כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת.

תודה למחלקת המוסיקה

תודה לאיתמר וגבי ארגוב

תודה לאורה זיטנר

סיפור מגניזת קהיר: המאבק האלים של שני גברים על הזכות להינשא לאותה אישה

"נשביעכם בה' שתשלחו תשובותכם, במהרה", התחננו נציגי העדה הקראית בירושלים במכתב אובד עצות לראשי העדה בקהיר.

שני גברים חושקים באישה אחת. האחד טוען שהוא זכאי לשאת אותה לאישה, והשני טוען שהובטחה דווקא לו. עדות לתסבוכת הזאת אנו מוצאים בקטע גניזה השמור בספרייה הלאומית. הקטע מתוארך לירושלים של המאה השתים-עשרה, או אולי המאה הארבע-עשרה – תלוי לדברי איזה חוקר אנחנו נשמעים.

היות ששני הבעלים בפוטנציה היו חברי העדה הקראית בירושלים, נפלה האחריות על התסבוכת האיומה לפתחם של נציגי העדה בעיר. במכתב שחיברו הנציגים ושלחו לראשי העדה הקראית במצרים הם שטחו את קורות האירועים.

המכתב המלא

 

מקץ חמש השורות הראשונות, המורכבות בעיקר מפסוקי מקרא הכתובים עברית, עברו מחברי המכתב לשפה השגורה יותר בפיהם – ערבית המתובלת במילים עבריות (ברוכים יהיו, שבועה, הפסד, חרם ועוד). נציגי העדה בירושלים פתחו בשורה ארוכה של ברכות ושבחים לראשי העדה במצרים, אותם "האדונים הכבודים. ישמרם אלהים יתעלה" התבקשו לסייע לנציגי העדה בירושלים בהכרעת הסוגיה: למי יש להשיא את "רבקה בת ה'זקן' הנבון שמעון"?

 

הפנייה מלאת הכבוד אל ראשי הקהילה הקראית במצרים: "האדונים הכבודים. ישמרם אלהים יתעלה". ובערבית: "אלי [חצ]רת אל סאדא אל אגלא. חפצהם אללה תעלי".

תחילה, החליטו נציגי העדה בירושלים מבלי להסביר את נימוקם, "כי עלינו להשיאה לאברהם". הכלה היעודה חשבה אחרת, ואמרה "כי איננה חפצה באחר מלבד בסלימאן". כאן ודאי היה אמור להיפתר העניין, אלא שאברהם המאוכזב נעמד על רגליו האחוריות וקבע: "חי אלהים! אם לא אשאנה אנכי והרגתי אחד משניהם".

האיום של אברהם הצליח, ובמקום להשיא את רבקה לבחיר ליבה בחרו נציגי העדה להסתיר "את רבקה הנ"ל למען לא תכנס לבית אברהם וסלימאן, ונשביענה כי לא תצא מן הבית הזה ולא מן הבית הזה מבלי אישה (שתלך) עמה". החשש של בני העדה לא היה רק מאברהם, הם חששו גם מהתערבות השלטונות הערביים. גם ניסיון הפיוס של אבי הכלה, "הזקן" הנבון שמעון, לא שכנע את אברהם לחזור בו.

 

החלטת נציגי העדה הקראית בירושלים: "ויהי כדבר אברהים את הדברים האלה יראנו מן המקומות ונסתיר את רבקה הנ"ל למען לא תכנס לבית אברהים וסלימאן, ונשביענה כי לא תצא מן הבית הזה ולא מן הבית הזה מבלי אשה (שתלך) עמה". ובמקור הערבי: "תכלם אבראהים בהאדא אל כלאם פכשינא עלי אלמאכן וחגבנא רבקה אל מדכורה ען אלדכול לבית אברהים וסלימאן וחלפנאהא עלי אנהא לם תנזל מן האדא אל דאר ולא מן האדא אל דאר אלא במרא מע[הא]".

מחשש שמא יקיים אברהם את שהבטיח, אסר ראש העדה בירושלים על איש לקדש את הכלה ולהביאה בברית נישואים. סלימאן, שהרגיש שנעשה לו עוול, והבין שאצל איש מבני עדתו לא יימצא סיוע, פנה במקום אל רבני העיר בבקשה שיכתבו עבורו כתובה. על מנת שתחשב הכתובה ככתובה כשרה, היה צריך את עדות נציגי בני עדתו. לכן, כותבים נציגי העדה בירושלים לראשי העדה בקהיר, זייף סלימאן את עדות הנציגים "מבלי ידיעתנו ויכתוב את שמות כולנו".

הסכסוך הפרטי חושף מידע חשוב על טיב היחסים בין היהדות הקראית ליהדות הרבנית. אחרי שהתגלה הזיוף, פנו נציגי הקראים אל רבני ירושלים בבקשה לאתר את הרב שהמרה את פי ראש העדה הקראית בעיר וסיפק כתובה לסלימאן. הרב אותר, וכעונש אסרו עליו רבני העיר לעסוק בשחיטה (ממנה התפרנס) "וימנעוהו מבוא אל בית הכנסת ויחרימוהו לזמן מה". בשעה של מתח בין-עדתי "הגיע כל הכבוד והעזר הדרוש מצד קהלת (הרבנים), ולא הצריכונו לדבר גם דבר אחד."

סיכול המזימה של סלימאן שכנע אותו לבקש מנציגי העדה הקראית "להשלים עמו". הם אמנם נענו לבקשתו, אך עתה החליטה רבקה שלא תינשא לו.

הבלבול שיש להניח שחשו קוראי המכתב בקהיר לנוכח האירועים יוצאי הדופן הללו היה בהחלט במקומו. את נציגי העדה בירושלים הוא הוביל למבוכה רבה ("ואנחנו נבוכים בעניינם"). "נשביעכם בה' שתשלחו תשובותיכם, במהרה," התחננו נציגי העדה והוסיפו כי "ובה' נשביעכם שלא תקלו בדבר מהכתוב". הם, בכל אופן, לא הקלו.

 

היום והתאריך שבהן נשלח המכתב מצוינים על גבי המכתב, אך לא השנה, דבר שהוביל למחלוקות לגבי תיארוך המכתב. וכך נכתב בו: "ואנחנו הננו נוסעים בבקר 'הנחמה'. נכתב בתאריך יום ג', שנים עשר, עשרים סיון". ובמקור הערבי: "ואנא מתוגהין צבחת אל נחמה / כתב בתאריך יום / אל תלאת תאני עשר עשרין סיון".

 

לקריאה נוספת ולתרגום המכתב המלא ראו את מאמרו של א' לוין בכתב העת 'קרית ספר', גליון א' עמ' 61-55.

 

עוד סיפורים על כתבי יד נדירים ומרתקים בקבוצה >> סודות כתבי היד העבריים

 

כתבות נוספות

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה

 


והזוכה בתחרות עקרת הבית לשנת העשור היא…

עשר מועמדות הגיעו לשלב הגמר בתחרות בשנת 1958 והציגו מול השופטות את מיומנותן בבישול, בגיהוץ ובטיפול בתינוקות. בין המועמדות מצאנו גם את מי שתהיה לימים כלת פרס ישראל

נשים שעשו היסטוריה מחכות לכם בקבוצה->> גיבורות

 

השנה היא 1958, ואחרי ההצלחה הגדולה בתחרות עקרת הבית של שנת 1957, מתקיימת בחיפה תחרות נוספת – שהפעם תוכתר בה עקרת הבית הנבחרת של העשור כולו!

 

נשים שראו עצמן מועמדות לתואר התבקשו למלא שאלון ובו שאלות שונות ומשונות המתייחסות לאופיין ולכישוריהן. כך למשל, נשאלה המועמדת אם בנוסף לעבודתה בתור עקרת בית גם היא עובדת גם מחוץ לבית וגם, אם היא חוזרת לפעמים על אותו תפריט בתוך שבוע אחד.

שאלון התחרות. לחצו לגודל מלא

לא פחות מ-12,000 נשים מילאו את השאלון. 200 מהן נקראו לעלות לשלב הבא – "שלב מעשי" שבו נבחנו בבתיהן. לתחרות הגמר בחיפה נבחרו רק עשר נשים בנות מזל. בישורת האחרונה התבקשו הנשים להפגין את כישוריהן המעשיים בשלל תחומים ביתיים שכללו בין היתר: בישול, כביסה וטיפול בתינוק. השופטות היו מקרב ארגוני הנשים: ויצ"ו וארגון אימהות עובדות ונוספו עליהן גם מורות לתזונה ונשות ציבור.

מטרת התחרות, כפי שסיפרה אחת השופטות הייתה "לתת הרגשה לעקרת הבית שמקצועה חשוב לאין ערוך למשפחה ולחברה כולה וערך רב גם לפיתוח אישיותה".

 

הזוכות

בתואר "בעלת הבית הישראלית" זכתה הגברת רחל דותן, בת 38 ואם לארבעה ילדים מקרית עמל. דותן זכתה בתנור גז בטקס חגיגי בהיכל העירייה בחיפה.

דרך אגב, מצאנו את דותן בעיתונות ההיסטורית כמה חודשים אחר כך ביום עיון בחיפה כאשר העבירה הרצאה בנושא: "כיצד ליצור אווירה ביתית בחוג המשפחה", כשבסיומה הציגה דותן גם תערוכה שיצרה יחד עם ילדיה. שבוע אחרי התחרות חשפה אחת השופטות מרים שיר כי בין היתר נבחרה דותן בגלל העובדה "שיש לה תחביב והיא קרמיקאית, כלומר התעסקות נוספת מחוץ לטיפול במשק הבית ובילדים. זהו יסוד חשוב כאשר בוחרים אצלנו בעקרת בית מספר 1".

החברות מפרגנות לרחל דותן במודעה בעיתונות

 

זוכות נוספות:

תושבת אילת ליאן נוח, בת 33 ואם לשלושה ילדים זכתה במקרר.

ז'ולייט תומא, אם לחמישה ילדים מנצרת זכתה בצביעת ביתה.

שולמית אלבז, עולה ממרוקו ותושבת ירושלים זכתה ברדיו. אלבז הייתה אם לשמונה ילדים משלה ובנוסף אימצה ארבעה ילדים!

כעבור כמה שניים השתתפה אלבז בפאנל עיתונאי בנושא ילודה. כאשר נשאלה עד כמה קשה לגדל 12 ילדים, השיבה:

"עם הרבה ילדים קשה? קשה. אבל בלי ילדים – לא קשה? וילד אחד או עשרה, תגידי את – היום נהיה יותר ארוך בשביל ילד אחד? אותו הסיר שאת מבשלת בשביל אחד את מבשלת בשביל תריסר, עוד קצת מים בסיר אז יש בו יותר ברכה!"

שולמית אלבז והילדים. לחצו על התמונה לראיון המלא שפורסם ב"מעריב", 30 באוקטובר, 1964

אהובה תמיר מתל אביב ואם לשני ילדים זכתה במכונת כביסה.

קרלה לפלהולץ מחיפה ואם לשני ילדים זכתה במיקסר.

עליזה גורן ממושב "שבי ציון" ואם לשלושה ילדים זכתה בסט כלי כסף.

לאה וינר ממושב מולדת ואם לשלושה ילדים זכתה בפנקס חיסכון על סך 500 לירות.

בנק אלרן מתגאה בכך שלאה וינר בחרה בחשבון חיסכון בפרסומת בעיתונים

צעירת המתחרות, יהודית אבני בת ה-23 ממבשרת ואם לתאומים זכתה במערכת כלי חרסינה ועגלת הגשה.

מבין הזוכות, שמחנו למצוא את אליס שלוי מירושלים, שזכתה בעשרה ימי נופש. שלוי תהפוך לימים לאחת מחלוצות הפמיניזם בישראל, במשך שנים רבות היא ניהלה את בית הספר הדתי לבנות "פלך" והיא גם הייתה ממקימות שדולת הנשים בישראל. בשנת 2007 זכתה שלוי בפרס ישראל למפעל חיים על תרומתה לחיי החברה והמדינה.

ראש הממשלה אהוד ברק לוחץ את ידי פרופסור אליס שלוי בטקס חלוקת פרס הסובלנות. אוקטובר, 1999. צילום: עמוס בן גרשום, לע""מ

 

 

נשים שעשו היסטוריה מחכות לכם בקבוצה->> גיבורות

 

 

כתבות נוספות

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"

אלבום "תחרות בעלת הבית הישראלית" 1957

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

הימים הלבנים של לאה גולדברג

הַכֹּל נִגְמַר – השיר האחרון של תרצה אתר




הכירו את אסתר המלכה – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

חוץ מכתר (וכד מקרמיקה) זכתה המלכה גם בהשמצות ובגינויים. אז איך נבחרה מלכת היופי הראשונה - או ליתר דיוק - "העברייה הטיפוסית היפה" הראשונה?

צפורה צברי, אסתר המלכה העברייה השלישית, 1928. צילום: ש' קורבמן, אוסף המוזיאון לתולדות תל-אביב - יפו.

הימים ימי שנות ה-20 בתל אביב. כולם כבר מכירים את נשפי הפורים המוצלחים של המפיק ואושיית התרבות ברוך אגדתי. אך רגע לפני נשף הפורים של 1926, לאגדתי עולה רעיון חדש ומפתיע שישדרג את נשף המסכות שלו: תחרות מלכת יופי! או כפי שהוא כינה אותה – "נשף הבחירות של אסתר המלכה".

כרזה לקראת התחרות של 1926 (אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית)

 

וכך דיווח העיתון "דואר היום" ב-29 בינואר 1926: "ביום ט"ז שבט (31 בינואר) יסודר על ידי ברוך אגדתי באולם התערוכה נשף מיוחד במינו שעד עתה לא הייתה דוגמתו בתל אביב. בנשף זה תיבחר 'אסתר המלכה' של נשף פורים – העבריה היפה והטיפוסית מתל אביב. אסתר זו תהיה מלכת נשף הפורים ומלכת התהלוכה שתיערך ברחובות תל אביב בחג הפורים".

הזמנה לנשף פורים, 1929. אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

וכך נולדה תחרות מלכת היופי הראשונה אי פעם של ארץ ישראל! כל מועמדת הייתה יכולה להחתים 50 אנשים ולהציג את מועמדותה, והמשתתפים בנשף המפואר – הם אלו שיבחרו את מלכת אסתר העבריה! ויש פה גם מעשה אצילי למען המולדת: 50% מההכנסות יופרשו לקרן קיימת לישראל. מי צריך יותר?

התחרות הייתה הצלחה גדולה ונעשתה למסורת של חג הפורים לעוד שנים אחדות. בכל שנה נבחרה מלכה מעדה אחרת – פעם "מלכת אסתר הבוכארית", פעם "מלכת אסתר התימנית", מתוך רצון לתת ייצוג לכלל עדות ישראל. בנוסף, באמצעות התחרות קיווה אגדתי לחבר בין המסורת היהודית של פורים והמגילה, לבין התרבות העברית החדשה – מלכת יופי מהיישוב. על פניו – רעיון מושלם.

ומי זכתה בתואר הנחשק בפעם הראשונה? הזוכה, אישה בשם לילה טשרטקוב, אפילו לא נרשמה לתחרות, אלא פשוט באה למסיבה בתור אורחת, אבל הקהל כל כך התאהב בה שהוא בחר בה לתואר מלכת אסתר.

מלכת היופי הראשונה, 1926, לילה טשרטקוב (מתוך אוסף א' טשרקוב, תל אביב)

"היו לה עינים ירוקות שרחצו ברוך ובעדנה, והשערות שענדו זר לראשנה היו שחורות וקורנות", סיפר עליה העיתונאי שסיקר את האירוע, אורי קיסרי. "היא הייתה נושאת את יפיה בגאווה מיוחדת של אשה שצעדיה אינם נוגעים כלל באדמה הפרוזאית. היא הייתה גברת, ובת הצחוק העילאית שלה הייתה יכולה לשנות את מפת העולם. היא הייתה יפה כשמש, יפה כעולמו של הקדוש ברוך הוא".

מלכת היופי הראשונה, 1926, לילה טשרטקוב (מתוך אוסף א' טשרקוב, תל אביב)

אבל מכיוון שמדובר ביהודים, מובן שלא כולם התאהבו ברעיון של תחרות מלכת היופי. מכתבים זועמים נשלחו למערכות העיתונים, וכרוזים משמיצים נתלו על לוחות המודעות. חלק מההשמצות היו על רקע דתי, מצד אלה שראו בתחרות עניין חילוני שהגיע מארצות נוכריות, אך השמצות אחרות הגיעו מאנשי רוח שראו בתחרות לא פחות מפגיעה מוסרית בחברה העברית.

כרוז שיצא נגד התחרות (אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית)

"אל תשכחו כי ירידת כבודנו הלאומי נגרמה לנו על ידי הפומביות, הרעשנות, והחגיגיות הנפרזת שעתה שמה אותנו לשמצה בקמינו…", זעקו בכרוז אנשי רוח שראו בתחרות דבר המוריד מקרנו וממוסריותו של הישוב העברי. "אל תשכחו שאנו היינו מקור המוסר שממנו ניזון העולם! שובה אל מקורך בית ישראל! הסירה החרפה מעל עמך וארצך!".

אך כאמור, המתנגדים לא הסתפקו רק בלוחות המודעות להביע בהם את מחאתם. "ומה לאמן אצל נשף, בו יבחר כל הולך בטל ומבלה זמן לריק את היפה בנשי תל אביב להיותה 'אסתר המלכה' בנשף הפורים?", תהה מר ז' דויד במכתב ששלח למערכת דבר ב-1 בפברואר 1926. "היופי – מתנת אלוהים היא לנבחריו, ולא בקלפי ייבחר! וחמישים האחוזים מהכנסות הנשף הנתיתנים לקרן הקיימת – אינם מטהרים אף הם! המוקצה – מוקצה!".

כמה תמונות של מלכות היופי השונות שזכו בתואר "מלכת אסתר":

ברוך אגדתי, שבסך הכל רצה לשמח קצת, נעלב. עד כדי כך נעלב שהוא החליט להילחם על כבוד התחרות שלו, ופרסם כמה שבועות אחרי התחרות הראשונה טור תגובה לאותו טור של הקורא הממורמר ז' דויד שם כתב בין היתר – תחת הכותרת "לכל מטיפי המוסר": "הבחירות אשר סודרו על ידי לאסתר המלכה היו רק מעין הקדמה לנשף הפורים הבא ועל נשף פורים אקווה שגם מטיפי המוסר ואנשי התכלית ב"דבר" ו"בהארץ" לא יקראו לחרם. חושבני, שחטא גדול לא חטאתי בזה, והנני אומר להמשיכו גם בשנים הבאות."

אך הלחץ עבד, וחרם הוטל על התחרות של שנת 1930, מה שהוביל לתגובה של לא פחות מאשר אסתר המלכה בכבודה ובעצמה שהוציאה גם היא כרוז, ובו היא מסנגרת על התחרות על שמה: "בושתי ונכלמתי, בני עמי, כי כן עלה עלה לי. האומנם ניטל עלי לקחת שוב מקל הנדודים בידי? האומנם זה יהיה גמולי על כל הטובה אשר גמלתי לעמי? לא, לא השלמתי עם גורלי. כי רבה אהבתי אליכם ואת יסורי אקבל באהבה!".