ההרפתקה שהפכה את שמעון פרסקי לפרס

השנה היא 1945 וחבורת צעירים מהיישוב העברי המתפתח מחליטה לצאת למסע מסוכן לאילת. זאת אומרת, אילת העתידית – באותם הימים עוד נקרא האזור בשמו הערבי, אום-רשרש. זה סיפור על החוויות שעברה החבורה הצעירה בדרכה ועל השם החדש שהעניקה לאחד מחבריה, שמעון פרסקי בן ה-23. ​

שמעון (עדיין) פרסקי בגיל 20 (מתוך אוסף מכון לבון)

​בעידודם הנמרץ של יצחק שדה, דוד בן גוריון וארגון הנוער העובד, החליטו 14 צעירים מהיישוב העברי בארץ לצאת למסע אל אום-רשרש. היות ששום מפה לא הייתה ברשות החבורה וכל שידעו על האזור התבסס על צ'יזבטים מצמררים ששמעו באיזה קומזיץ, שכרה החבורה מורי-דרך בדואים ומספר גמלים לרכיבה. היה לאותו מסע מטרה סמויה שלא העזו לגלותה לאיש מלבדם – סקירת הדרך ש"רגל יהודית לא דרכה שם אלפיים שנה ויותר" למקרה של מאבק עתידי על האזור. לשם כך, הסליקו הצעירים את הנשקים שסחבו עמם בתוך מימיות.

באחד מימי המסע ביצע ד"ר מנדלסון, בכיר המשתתפים במסע, סקירה יסודית של חיי הטבע בדרך וגילה בערבה קן של פרסים, זן של נשר המצוי בארץ ישראל. מאותו יום ואילך ובעקבות אותה התגלית, העניקו חבריו של שמעון פרסקי את שמו החדש: שמעון פרס.

23 ימים בשמש הקופחת עשו הצעירים בדרך כשהמחשבה על שכשוך בים סוף מנצחת כל חשש שהצליח להתנגב לראשם לגבי הצלחת המסע. 20 קילומטרים מים סוף הנכסף שמעו טרטור מכוניות שהלך והתחזק. הוא התגלה אחרי מספר דקות כניידות בריטיות. את הלילה, גילו 14 הצעירים, יצטרכו לבלות בתא בתחנת משטרת אום-רשרש. בלי שום זכות לעבור בדרך צלחה, הובאו ההרפתקנים למחרת בבוקר למשפט אדמינסטרטיבי בפני מושל מחוז עזה, "הלורד אסקויית הצעיר, שדן את היהודים המחוצפים בעוון כניסה לשטח "מוגן" – מי לשבועיים מאסר ומי לתשלום קנס."

ההרפתקה לא רק שלא נגמרה שם, אלא אף הפכה למוזרה יותר: עוד באותו הלילה לקחו העצורים מונית לתל אביב. הם סרקו את העיר לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחר עורך דין הרפתקן מספיק, ומשזה לא נראה באופק – התייאשו ולקחו עם שחר מונית חזרה לבית המעצר. כשנשאלו אם בכלל היה שווה לצאת לכל ההרפתקה, היות שכלל לא הספיקו לטבול במימיו של הים האדום, ענו בחיוב. הם תירצו את תשובתם בכך שראו את סיני. שלוש שנים לאחר המסע, שימשה המפה ששרטטו הסיירים הנועזים את הכוח הכובש של צה"ל בדרכו לאילת. ולגבי אותו שמעון פרסקי/פרס, הוא רק הלך ועשה חיל.

 

"קן הנשרים נמצא בלב ערבה", כתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב בתאריך ה-12 בנובמבר 1954

גלויות מאושוויץ

"אישה יקרה, אני בריא ואני עובד כחייט. איחולים לבביים ונשיקות..." מכתבים וגלויות שנשלחו ממחנות הריכוז הנאציים

גלויה שנשלחה על ידי פול שפיצר, אסיר במחנה הריכוז מנוביץ, שבמתחם אושוויץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

השולח: זיידן אפריים, מחנה העבודה בירקנאו, ביתן 1, שלזיה עילית

הנמען: מר שנייד, קרל, וינה

תאריך הגעה: 1 בפברואר 1943

 

אני מעדכנך כי אני עובד כחייט וששלומי טוב ושאני בריא ואני מקווה לקבל את תגובתך בקרוב.

איחולים לבביים למשפחת ברגר.

 

הודעות קצרות, לקוניות, מועטות פרטים, עם הבעות חיבה מינימליות…

הגלויות והמכתבים האלו נכתבו על ידי אסירים יהודיים שהוחזקו במחנות נאציים שונים, בתוך מתחם אושוויץ. הכותבים קיוו ליצור קשר עם בני משפחותיהם בווינה.

מכתבו של אפריים זיידן, אסיר בבירקנאו, אל קרל שנייד מהקהילה היהודית בווינה. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד לזיידן. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

כל הגלויות מוענו לאיש קשר בתוך הקהילה היהודית של וינה, קרל שנייד, שהתבקש בדרך כלל להעביר מסרים לקרובי משפחתו של השולח. שנייד לא תמיד הצליח לעמוד בבקשה.

למרות שבשלב זה (שנת 1943) נותרו מעט יהודים בעיר וינה, "מועצת הזקנים" של הקהילה היהודית (Ältestenrat der Juden in Wien) המשיכה לתפקד כישות ציבורית, ממש עד סוף המלחמה (רוב אלו שנותרו מאחור היו חצי-יהודים או יהודים שנישאו לנוצרים).

הדבר בולט ביותר בהתכתבויות אלה הוא מה שלא נאמר בהן. הגלויות והמכתבים עברו דרך הצנזורה הנאצית. היה ברור לכולם שאין כל אפשרות להתייחס לזוועות שהתרחשו בקרבתם המיידית.

רוב הכותבים שמוזכרים כאן היו אסירים בתת המחנה מונוביץ, שנכלל במתחם אושוויץ וסיפק עובדי כפייה לכמה מפעלים גרמנים שנבנו בסמוך. ההתכתבויות הן חלק מארכיון הקהילה היהודית בווינה, שנשמר בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, בספרייה הלאומית.

קרל שנייד שלח תגובה למכתבו של אפרים זיידן, המצוטט מעלה. כך ענה:

 

מר זיידן היקר,

אני שמח לשמוע שאתה עובד וששלומך טוב. לצערי איני יכול להעביר את איחוליך למשפחת ברגר מכיוון שאיני יודע את כתובתם. אם אתה צריך משהו נוסף, אנא הודע לי ואבדוק אם אוכל לשלוח את זה אליך.

כל טוב.

 

למטה אנו רואים מכתב שנכתב בידי לייביש שפרבר, אסיר במונוביץ:

 

מר שנייד היקר,

תודה לאל אני בריא ושלומי טוב, מקווה שגם אתה.

מה החדשות לגביך? מה קרוביי עושים? מקווה שאתה בסדר, אני מודה לך על הכל בבקשה שמור על בריאותך.

כל טוב,

שלך,

שפרבר

 

שנייד ענה:

 

מר שפרבר היקר,

תודה לך על המכתב שלך, שמחתי לשמוע ממך שוב.

עם המכתב הזה נשלחה אליך חבילה ודרישת שלום מבת דודתך מינה.

איני יודע את כתובת קרוביך, ולכן איני יכול לברר מה שלומם.

כל טוב.

 

שפרבר נרצח לאחר מכן באושוויץ, בחודש אוגוסט של שנת 1943.

 

מכתבו של לייביש שפרבר ממחנה מונוביץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד לשפרבר. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

גם פאול שפיצר כתב אל שנייד,  אך התעניין דווקא בשלומו:

 

מר שנייד היקר!

אני מעדכנך שבריאותי טובה ואני מקווה לשמוע אותו הדבר ממך. אהיה שמח אם תוכל לספר לי על עצמך.

כל טוב לך

שלך,

פאול שפיצר.

מחנה העבודה מונוביץ

 

שנייד ענה לו:

 

מר שפיצר היקר,

אני שמח לשמוע ממך שוב. אל תהסס לכתוב לי, אם ברצונך לדעת דבר מה, פשוט שאל.

עד אז, כל טוב.

הגלויה של פול שפיצר. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

שתי תשובותיו של שנייד, כמעט זהות לחלוטין. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

פאול גריונברג סיפר במכתבו על כך שאושר לו לקבל חבילות מזון:

 

מר שנייד היקר!

אני מעדכן אותך שאני בריא וארצה לשמוע אותו הדבר ממך. מותר לי לקבל חבילות מזון [בשווי] של עד 60 שילינג ועד [משקל] 250 גרם.

איחולים לבביים ותודה לך,

פאול גריונברג

 

שנייד השיב לו:

 

מר גריונברג היקר,

עם המכתב הזה נשלחה אליך חבילה ודרישת שלום ממר רייס. שכחת להגיד לי באילו פרקי זמן אתה רשאי לקבל את החבילות האלה ואם יש לך בקשות כלשהן לגבי התכולה?

אנא ענה על שאלותיי מתי שמתאפשר לך.

עד אז כל טוב.

 

סריקה של מכתבו של גריונברג מוצגת כיום בתערוכה האוסטרית במוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין. גריונברג נפטר בווינה ב-2018.

הגלויה של פול גריונברג. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד לגריונברג. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

אברם טננבאום, אסיר במחנה בירקנאו, כתב ישירות לאשתו בווינה:

 

אישה יקרה,

אני בריא ואני עובד כחייט.

איחולים לבביים ונשיקות,

טננבאום

 

התשובה, למרות זאת, הגיעה משנייד. לא ברור אם גברת טננבאום אי פעם קיבלה את המכתב מבעלה.

 

מר טננבאום היקר,

אני שמח לשמוע ממך, שאתה עובד וששלומך טוב ושאתה בריא. אם אתה צריך משהו, כתוב לי.

כל טוב

מכתבו של אברם טננבאום אל אשתו. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

המכתב למטה נכתב על ידי איזידור ברטהולץ:

 

מר שנייד!

מכיוון שלא שמעתי ממשפחתי זמן מה, אני רוצה למסור לך את בקשותיי. שלושה חודשים אני במחנה העבודה מונוביץ שם שלומי טוב ואני בריא. אני מבקש ממך באדיבות לשלוח לי משקפי קריאה סנטנדרטיים ואבקש ממך לענות לי מידית.

תודה לך מראש וכל טוב,

ברטהולץ

 

שנייד השיב וכתב את הדברים הבאים:

 

מר ברטהולץ היקר,

קיבלתי את מכתבתך אך לצערי אין ביכולתי לשלוח לך משקפיים מבלי שתאמר לי איזה סוג אתה צריך ואם אתה קצר-רואי או מתקשה בראייה לרחוק. בבקשה ענה לי על השאלות האלה ואני מקווה שאוכל להשיג לך משקפיים. אם יש משהו נוסף שאתה רוצה לדעת, אנא הודע לי ואבדוק אם הדבר אפשרי.

כל טוב.

מכתבו של ברטהולץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

 

תשובתו של שנייד, שמעולם לא הגיעה לידיו של ברטהולץ. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. לחצו על התמונה כדי להגדיל

מכתבו של שנייד מעולם לא הגיע לברטהולץ. הוא נרצח באושוויץ ב-22 בפרבואר 1943, תשעה ימים בלבד לפני ששנייד שלח אליו את תשובתו.

 

תודה מיוחדת לקארל פיליפ שפאלינגר, מתנדב מטעם 'אות הכפרה והשלום' בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על עזרתו בתרגום, לאודי אדרי על צילומיו היפים ולד"ר יוחאי בן-גדליה מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על עזרתו בהכנת הכתבה.

 

כתבות נוספות

59 מעטפות המעידות על השמדתן של עשרות קהילות יהודיות ברחבי פולין

1932: הניצחון האדיר של יהודי בולגריה על האנטישמיות

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

 

בפסיעות הפחד: לאה גולדברג והחשש מטירוף

בשורות שיריה של לאה גולדברג מקופלת חוויה עזה, שחוזרת גם ברומן "והוא האור" – חוויה של שיממון ובדידות, מועקה ואימה גדולה

"בְּדִמְעַת זִכְרוֹנוֹת זוֹרַחַת
הַמּוֹלֶדֶת הָאֲפוֹרָה –
שִׁמְמוֹן הָעִיר הַנִּדַּחַת,
שַׁבָּתוֹת שֶׁל מָרָה שְׁחוֹרָה,
כָּל אֲשֶׁר הִקִּיפַנִי כְּפַחַד
בַּלֵּילוֹת בִּהְיוֹתִי נַעֲרָה".

(סיום, עמ' 101)

בשורות הקצרות האלה מתוך השיר "סיום" מקופלת חוויה עזה של לאה גולדברג ככותבת, חוויה שחוזרת בכמה וכמה שירים – חוויה של שיממון ובדידות, צבעים קודרים, לילה, מועקה ובעיקר אימה גדולה.

בשיר אחר של גולדברג, "זמר", מגיע החשש בצורת סיוטי לילה של ממש, בחלומות טרופים ואשמורות רצופות ללא שינה.

"… בְּעֵינֵי אֲחוֹתִי כִּתְמוֹל-שִׁלְשׁוֹם
הַפַּחַד הַהוּא וְאוֹתוֹ הַחֲלוֹם.
הֵרָדְמִי, הֵרָדְמִי, אָחוֹת.
וְעֵינֵי אֲחוֹתִי פְּקוּחוֹת".

מה מקור האימה הזו, החוזרת ונשנית בגוף היצירה של גולדברג? אימה הפושטת ולובשת צורה בשירים השונים: לעיתים נראה שהיא קשורה לבדידות קיומית מופשטת, לעיתים היא נקשרת לימים מוקדמים, אך לרוב היא נותרת חסרת הסבר.

ברומן בעל היסודות האוטוביוגרפיים שכתבה גולדברג "והוא האור", מתואר מאורע עז רושם שננעץ בלב הדמות הראשית ברומן, נורה קריגר. לצד זיכרונות חמימים מימי ילדותה, נושאת בליבה נורה הצעירה במשך שנים אירוע מפחיד מילדותה, שכנראה לא היה יחיד אלא אופייני:

הלילה ההוא. בדירה הענקית הלא-מוסקת. יקיצת-מגור. קולו של אדם זר. הילדה הקטנה מפחדת. סכין שלופה מעל לראשה. או שמא היה זה תער, או משהו חד מכלי המטבח. צעקה… פחד וימים אחרים. מסדרונות לבנים וארוכים של בית-החולים לחולי-הרוח. בכי היסטרי של גבר, והאם השבורה…"

וכך מסתבר: אביה של נורה קריגר לקה בנפשו כשהייתה ילדה; היא חיה בצל הבושה והחרדה, והשתדלה להתרחק ככל יכולתה מן ההיסטוריה המשפחתית ומן הדיבור אודותיה. אלא שלא קל להימלט מתעתועי הנפש, כמו גם מההיסטוריה האישית ומגורל המשפחה, וגם אם נורה הגיפה את הדלת על זכרו של האב, עדיין קיים בה הפחד מן השיגעון שעלול לתקוף אותה עצמה. בשיחה עם אלברט ארין, ידידו של אביה שאליו נקשרה, מתוודה נורה בפירוש: "כאשר הייתי בחוץ-לארץ, חשבתי שלא אפחד עוד, שנגמר. אבל כאן, בבית, אני מפחדת… מפני השיגעון".

הזמנה למסיבת ההשקה של "והוא האור". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מספר מערכת: 997001161670405171

שיגעונו של אביה אמנם התפרץ בעקבות מאורע קיצוני ויוצא דופן (מאסר, עינויים ושבירה פסיכולוגית שיטתית), ואין לדעת אם היה בלתי נמנע. אך בכל זאת, החשש מתורשה של השיגעון, ממעבר שלו כגזירת גורל משפחתית, אינו מניח לנורה. מרגע שעולה עניין זה בשיחה, כבר בעמודי הרומן הראשונים, "משהו נטרד בשיווי משקלה של נורה, ומעט ההומור שהיה לה עד כה פג". הפחד אינו רק מערער, הוא גם חותר תחת האפשרות להקלה באמצעות צחוק או שיחה קלילה.

החשש הזה מפני התערערות הנפש, מפני מסלול אובדן ידוע מראש, מצוי לרוב גם בשירי לאה גולדברג. כך היא כותבת בשיר "בנתיב הסיוטים":

"תָּמִיד, תָּמִיד הַדֶּרֶךְ מוֹבִילָה
אֶל הַמָּקוֹר הַהוּא. תָּמִיד, תָּמִיד.
אֲבָל הָיָה כִּשּׁוּף, הָיְתָה מִלָּה –
שְׂפָתַי אֵינָן זוֹכְרוֹת אֶת הַתְּפִלָּה"….

"וְאִם יִהְיוּ הַחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים
וְאֶל הַיּוֹם תִּפְרֹץ הָאֲפֵלָה
מִתּוֹךְ הַחֲדָרִים הַחֲשׁוּכִים?
וְאִם אֲנִי אֶשְׁכַּח אֶת הַתְּפִלָּה?"

ההקבלה האינטואיטיבית בין עמעום החשיבה החדה לבין חשיכה, לילה, שחור, אובדן דרך, דומיננטית מאוד ברומן "והוא האור", והיא ניכרת גם בשיר, כאשר מרחף מעל כל אלה גם צל מוות.

השיר "בלהות" ממחיש את הפחד הזה לפרטי פרטיו. דימוי החושך מופיע בו ביתר שאת, ואפילו מולד הירח הוא "חיוור וחד". תמונה בשיר מתארת את  מה שנראה כבית סוהר, אבל כה מטריד ומוזר, עד שהוא עושה רושם של בית חולים לחולי רוח שהדוברת נקלעה אליו. צווחות חתולים, אנשים גלוחי ראש וחסרי אוריינטציה:

"רָאשֵׁי הָאֲסִירִים בַּחַלּוֹנוֹת
עַל כָּל שְׂבָכָה גֻּלְגֹּלֶת מְגֻלַּחַת.
וְכַעֲדַת קַבְּצָנִיּוֹת זְקֵנוֹת
כַּת חֲתוּלִים רַעַבְתָנִית, צוֹוַחַת
כְּרוּכָה בְּעִקְבוֹתַי. וְאֵין מִפְלָט…"

אין פלא אפוא שתגובת הדוברת למראות היא אימה צרופה ותחושת ערעור:

"וְשׁוּב כְּאָז אֵי-אָנָה מֵעַצְמִי
אֲנִי נִמְלֶטֶת בִּפְסִיעוֹת הַפַּחַד".

בהמשך השיר מגיע החושך השחור, מין תוהו מטביע-כל:

"בִּשְׁחוֹר עָמוֹק, בְּחֹשֶׁךְ עַד-אַפְסַיִים,
אוּלַי יִשְׁקֹט לִבֵּנוּ וְנִרְפָּא.
רַק אַל תִּתֵּן, אֵלִי, מְאוֹר-עֵינַיִים
בְּעוֹד חַיִּים בְּשָׂרֵינוּ בַּחֶרְפָּה ".

לאה גולדברג. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, אוספי ביתמונה, צילום: טוביה ריבנר

הבקשה המפורשת הזו של הדוברת בשיר "בלהות", שלא לראות, שלא לדעת את הקורות האיומים של אלה שנדונו לאותו גורל, עולה בקנה אחד עם ההתכחשות של נורה הצעירה למחלת אביה ברומן "והוא האור". חוסר היכולת לסבול את השיגעון, את קיומה של הנפש הפצועה, מתחיל בבדיה שהיא מספרת: "אין לי אב! אבי מת!". והוא מגיע עד למשאלה של עיוורון וכליה עצמית, ובלבד שלא לחיות בתוך מחלת הרוח.

עבור נורה, כך עולה מהרומן, מחלת הרוח כגזירה משפחתית מציינת את השיא של חוסר השליטה שלה בגורלה שלה. זהו חוסר שליטה שאינה יכולה לסבול. כך, כאשר היא מתוודעת לקורותיו האמיתיים של ארין, בסוף הרומן, מגיע חוסר השליטה למצוקה של ממש: "הכל הולך למקום אחד. גם הוא אשר אהבה. כל העולם כולו חולה-רוח… גם את, אפוא. ברור כי גם את. וכי מדוע לא? הם קוראים לכך גורל".

צו הגורל, או מה שנראה לכותבת גולדברג כצו הגורל, חוזר בסיום השיר "בלהות", ומתאר את סופה של הדרך הסלולה, ההולכת לכיוון אחד:

"פִּתְאוֹם חוֹרֵק הַשַּׁעַר הֲמֻחְלַד –
שָׁם נִפָּגֵשׁ, רֵעַי, כֻּלָּנוּ יַחַד ".

גם בשיר האמביוולנטי "בשעה טובה" מופיעה אותה תמונה, של דמות המופקרת לגורלה, חסרת אונים ואפופת עלטה:

"וַתִּקְרָא וְאֵין תְּשׁוּבָה
וְהַלַּיְלָה עָמוֹק כְּבוֹר-שַׁחַת
וְקוֹלְךָ הַבּוֹדֵד גּוֹוֵעַ".

***

כאן יש לעצור ולשאול: מדוע בעצם "קולךָ בודד"? אין חולק על החוויה האישית המעוררת אימה של נורה קריגר (או של גולדברג) לנוכח פרצי האלימות וההזיות של אביה. אך האם אדם חולה נפש נדון מאליו לבדידות, לחוסר משמעות ולחוסר קשר אנושי? (אין לשכוח שאביה וארין היו ידידי נפש המחויבים זה לזה). בשירים מופיעה חוויית השיגעון כחשיכה טוטאלית ושלמה, ללא יכולת הפרד בין מרכיביה השונים: בין המצוקה האישית לבין תחושת הבדידות, בין המחלה לבין הפגיעה באחרים, בין המצב הרפואי לחוסר השליטה על חושי הראייה והתפיסה – הכל משמש בערבוביה, והכל שחור, אטום, סגור.

גם ברומן "והוא האור", שיחות רבות של נורה עם ארין סבות סביב הטעם, או חוסר הטעם בעיניה, של החיים עם מחלת נפש. נורה גורסת כי לחולי נפש עדיף מותם מחייהם, ואילו ארין (מטעמים שמתבררים רק בסיום הרומן) מגיב לדברים הקשים הללו בנוקשות וברוגז. בשיחה דמיונית ביניהם הוא מייעץ לה – בסרקאזם גלוי – להטביע את עצמה. אך היא זועקת "אינני רוצה, אינני רוצה. אני רוצה לחיות".

שוב נעצור כאן להרמת גבה: אם נורה רוצה לחיות בכל זאת, האין היא מזהה בכך כי יצר החיים גובר על הפחד? הנה היא יוצרת, למרות הכל, ומתעדת את תחושותיה, האין כוח היצירה גובר על רשמי הסיוט? המצג שעולה מתיאוריה של נורה, שבו בני אדם חיים מחרדה לחרדה בדרך אל המוות, הוא רב רושם וקשה מנשוא. האין בחיים כאלה ולו שמץ של אור ונחמה? מדוע לא מוזכרת במצג שלה עוצמת היצירה, ולא מוזכר כוח הריפוי של הקשר בין בני אדם, שני כוחות שלמעשה מקיימים את נפשה של נורה הצעירה.

שדה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, אוספי ביתמונה, צילום: חנן הרצברג

ייתכן שאפשר לייחס את הטוטאליות הבלתי סלחנית הזו לגיל הצעיר של נורה. ייתכן שאפשר לקשר אותה לרצון שלה לבנות את עצמה בנפרד ממשפחתה, בתוך שורת זהויות אישיות משלה, שעליהן החליטה: זהותה ככותבת, כעולה לארץ ישראל, כאישה עם רצונות רומנטיים ולא רק נערה. כך או כך, אפשר להבין את היצמדותה של הצעירה הסוערת והרגישה אל כל מה שמעניק לה השראה וכוח, על חשבון דחייתה המוחלטת את כל מה שאיים עליה בעבר.

החיים והאור הם אחד, גורסת נורה קריגר – כך ניתן לגזור מן הפיוט של אבן עזרא המצוטט ברומן, פיוט המלווה אותה כמוטו ומעניק לה השראה וכוח. "והוא האור. ובזכותו אנחנו חיים את חיינו". כך היא מקשרת מפורשות בין האור לשפיות, וממנו אל הצורך העז בחיים. אך בה בעת מרחף חשש השיגעון מעליה כל הזמן, כחלק מטבע – אישי-משפחתי ובה בעת גם אוניברסלי – של סכנה מתמדת להתערערות, לקריסה ולשקיעה בסיוט.

הסכנה הזו היא אנושית וטבעית לאדם, ממש כפי שהיא חלק מן הטבע, כפי שנראה בשיר "העץ", בו נקשרים יחדיו בהקבלה זה לזה סיוטי הלילה של בני אדם, וקשיי השרידה של עצים בזמן סערה.

"אַךְ גַּם אִם לָנוּ לֵב חוֹזֵר חָלִילָה,
קְטַנֵּי הַסַּבְלָנוּת, אֵיכָה נוֹחִילָה
בְּהִתְפּוֹרֵר לֵילֵנוּ הֶחָרֵד!"

הבשורה הטובה בסוף השיר היא, שכפי שהעצים שורדים את הסערה, כך יוכלו גם בני האדם לקום אל יום חדש, אל בוקר שבו נאחזת שוב הכותבת, או נורה, בלחש המלווה שלה, "והוא האור". או כמו שמבטיחה נורה לעצמה: "אבל אני גמרתי בלבי להיות אחרת, להיות שקטה, להיות שקטה, להיות חופשית, להיות אחרת. גמרתי בלבי".

הצעדה הזו אל עבר האור והעתיד משתקפת היטב באחד השירים האופטימיים של גולדברג, "את תלכי בשדה". מעבר לתמונה הפסטורלית-לכאורה מוזכרים שם גם האימה, הדם, השריפות, אך הפעם ללא צריבה, מתוך הבנה שתמונת עולם שלמה ובוגרת כוללת גם יסודות שליליים אך מתמשכת הרבה מעבר להם. כך, למרות האיומים והקדרות, בכל זאת רחב לבה של הדמות, "כאור בשולי הענן", והיא שואבת עוצמה דווקא מן הקרבה לחיים ולעולם.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ.
לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ
מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב
תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.

 

 

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

בית הספר העברי הראשון של יהודי קווקז

המאבק העיקש שהובילה קבוצת האינטליגנציה לפתיחת בית ספר עברי ראשון

חנוכת בית הספר העברי הראשון של יהודי קווקז

בשנת 1904 התפרסמה בעיתון "הצפירה", אחד מהעיתונים העבריים הנפוצים באותה העת באימפריה הרוסית, ידיעה בדבר פתיחת בית ספר עברי ראשון ליהודי ההררים בקווקז.

הקמתו של בית הספר העברי הראשון בעיר דרבנט בקווקז היה אירוע דרמטי עבור כל היהודים ההררים (יהודי צפון הקווקז ומזרחו) מפני שסביב הקמתו התנהל אחד מן הפולמוסים המפורסמים באותם ימים בין מחנה השמרנים של הרב יעקב יצחקי למחנה של קבוצת האינטליגנציה הראשונה שהתהוותה בעיר.

עד אותה העת החינוך היחיד של הילדים היה במסגרת הקהילתית, אשר התבססה על מצוות תלמוד תורה לבנים על פי המסורת היהודית. הבנים ביקרו בבתי "תלמיד כונה" (בית התלמיד) שהיו ממוקמים בדרך כלל בבתי כנסת או בבתי הרבנים. במחצית השנייה של המאה התשע עשרה החלו להירקם קשרים בין היהודים ההרריים לבין יהודי רוסיה ומזרח אירופה שהיגרו לקווקז עם הכיבוש הרוסי. הניסיונות הראשונים להקמת בית ספר מודרני עבור היהודים ההררים נעשו על ידי משכילים רוסים ובאמצעות "חברת מפיצי השכלה" ברוסיה שמטרתה הייתה לקדם את ההשכלה בקרב יהודי האימפריה הרוסית. ניסיונות אלה החלו כבר בשנת 1865, אך נתקלו בהתנגדות עזה מצד רבני העדה שבראשם עמד הרב יעקב יצחקי, הרב הראשי של פלח דאגסטן.

הרב יצחקי היה בעל הסמכות הרחבה ביותר בקרב כל ריכוזי היהודים ההררים בקווקז. לא רק בעיני עדתו היה חשוב ונכבד אלא גם בעיני האדמיניסטרציה הרוסית בקווקז שהכירה בסמכותו כרב ממשלתי ראשי שהמשיך את התפקיד לאחר אביו הרב יצחק יצחקי. הרב יעקב יצחקי התכתב עם גדולי הרבנים באירופה, פרס וארץ ישראל. ניהל קשרים גם עם משכילי אירופה, עסק בכתיבה מחקרית על מוצאם ותרבותם של בני עדתו ופרסם את מאמריו בכתבי העת המשכילים דאז. על אף זאת התנגד לכל יוזמה להקמת בית ספר ממשלתי עבור בני קהילתו ובמשך 40 שנות כהונתו כרב ראשי שימש כחומת ברזל כנגד חדירת מערכת החינוך המודרנית.

בהעדר מערכת חינוך מודרנית קהילתית, היהודים ההררים ששאפו להקנות השכלה כללית לילדיהם שלחו אותם לבתי ספר של אשכנזים באזור. מגמה זו החלה במספרים מועטים ביותר. אך מיעוט זה הספיק להיווצרותה של שכבת אינטליגנציה ראשונה בקרב העדה. שכבת אינטליגנציה זו היא שהובילה והכריעה את המאבק להקמת בתי ספר.

התפשטות התנועה הציוניות לשטחי הקווקז הביאו לחתירה נמרצת לשינוי המצב החינוכי והוראת השפה העברית. בראשית המאה התשע עשרה הסכסוך סביב הנושא בעיר דרבנט החריף וכמעט הגיע לשפיכות דמים. הציבור בדרבנט התחלק לשני מחנות, המחנה של הרב יעקב יצחקי ומחנה המשכילים של הרב ישעיה רבינוביץ' (הרב יש"ר), רב יהודי ההררי ציוני שנודע בפעילותו לקידום החינוך העברי של העדה. בסופו של דבר המאבק הוכרע במאי 1904 כאשר הרב יש"ר הגיש בקשה למושל האזורי למתן רישיון לפתיחת בית ספר ובקשה זו נענתה בחיוב.

מייסדי בית הספר

לכבוד הפתיחה נערכה חגיגה המונית. האירוע נפתח עם עלייתו של הרב יש"ר אל דוכן הנואמים. אך לפני שפתח בנאום הניצחון שלו כולם ציפו הזמין את הרב יעקב יצחקי, רב העדה, לשאת דרשה בפני הציבור. הרב יצחקי עלה לדרוש בנושא מאמר משנת חכמים "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ורק לאחר מכן עלה הרב יש"ר חזרה אל הבימה לנאום. האירוע נחתם ברוב רושם והדר "והתלמידים והתלמידות שרו שירים עברים לאומים"

עם פתיחת בית הספר בדרבנט נפרצה הגדר ונפתחו בתי ספר עבריים גם בריכוזים הגדולים הנוספים של היהודים ההררים. אורך החיים של בתי ספר אלו בקווקז היה קצר מפני שלאחר המהפכה הקומוניסטית ומלחמת האזרחים הוקם שלטון סובייטי בקווקז. הפעילות הציונית כמו גם הדתית דוכאה ומנהיגיה נרדפו, נכלאו והוצאו להורג.

הרב יעקב יצחקי הספיק לעלות לארץ ישראל עוד בשנת 1906 עם קבוצה מכובדת מבני העדה. הרב יש"ר נפטר בשנת 1920 אחרי שנעצר פעמים רבות ועונה בעינויים פיזיים על ידי הצ'קה, המשטרה החשאית הסובייטית.