השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

בשיר קצרצר וחינני מתארת נעמי הילדה בוקר טיפוסי בחייה: הטבע כולו שמח בבואה; הרוח מלטפת ולוחשת, הציפורים הכחולות והשושנים הוורודות.

נעמי ספיר (לימים שמר) ולצדה שירה הראשון

"נוׂעָה נוׂלְדָה בַּשָֹדֶה בֵּין דֶשֶא לְאֶבֶן / נוֹעָה הָיְיתָה כְּמוֹ אֵגֶל שֶל טַל / חַרְצִית הִיא קָטְפָה בַּשָֹּדֶה וּמִן הַכּוֹתֶרֶת / תָּלְשָה עַלְעַל עַלְעַל" כתבה נעמי שמר בשלהי שנות החמישים ללהקת "בצל ירוק". נועה שהיא גם נעמי, בת כנרת הקטנה, זו ש"נולדה בשדה בין דשא לאבן", גדלה ובגרה והפכה "נעמי שמר" – פזמונאית ומלחינה שחתומה על שירים רבים ומוכרים.

"בדרך כלל אני מאמינה שנטיות לבו של אדם נכרות בילדותו" אמרה נעמי שמר בתכנית טלוויזיה לילדים, "ואצלי זה היה המקרה. נולדתי בקבוצת כנרת, ושם עבודת האדמה הייתה ערך עליון ומהתחלה ראו שאני אהיה חקלאית רעה מאוד, ולעומת זאת ראו שאני בקלות רבה יכולה ללוות את השירה בציבור בקבלות שבת, ככה שמגיל רך מאוד ליוויתי את השירה". קובץ שירי הילדים "שירים מכנרת" ("הדואר בא היום", "אשכולית", "שיר סתיו", "אחינו הקטן", "גדי קטן", "דוגרת", "בגינה" ו"שבת") נחשב בדרך כלל לקובץ השירים הראשון המוכר שכתבה נעמי שמר. קובץ השירים שנכתב בראשית שנות החמישים בעבור ילדי קבוצת כנרת פרץ אל מחוץ לגבולות הקבוצה ובהמשך בוצע בידי הזמרת ריקה זראי ונתפרסם בביצועה של הזמרת יפה ירקוני בשלהי שנות החמישים. בדומה לדבריה של שמר כי "נטיות לבו של אדם נכרות בילדותו" ניתן לשער שכבר בשנות ילדותה הראשונות חברה שמר יצירות מפרי עטה.

בתאריך ב" בחשון תרצ"ט, ה-27 באוקטובר 1938, הופיעו בעיתון "דבר לילדים" במדור "דברי ילדים" מספר קטעים וכותרתם "מחיבורי ילדי כנרת ליובלה" ("ביום ב" חשון מלאו עשרים וחמש שנים לקבוצת כנרת". כך לפי מאמר הפתיחה). בין הקטעים השונים שנכתבו בידי לאה, רות, ה-ה, נח ונגה, בולט הקטע הפותח "בּׂקֶר בַּגָן" שהודפס באותיות גדולות ומנוקדות.

 

בּׂקֶר! הַטַל טֶרֶם נָמוֹג
אָקוּם מִמִטָתִי וְלַגָן אֵצֵא.
שָׁם רוּחַ קַלָה מְלַטֶּפֶת וְלוׂחֶשֶת:
קוּם רֵיקָא! קוּם! צֵא!
כֻּלָם: הַצִּפֳּרִים הַכְּחֻלוׂת
בְּכַנְפֵי-זְהָבָן,
הַשּׁוֹשַׁנִּים הַוְרֻדוׂת
בְּאׂדֶם רֹאשָׁן –
כֻּלָם שְׂמֵחִים לִקְרַאת בּוֹאִי…
וְהַשַחַר בַּעֲטֶרֶת זְהָבוֹ
נוֹהֵג לְאִטּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּפָה.
עַמוּד אֵשׁ מֵאֲחוׂרֵיהֶם.
וְלִפְנֵיהֶם צִפּוֹר פָּז עָפָה.
קִיר בֵּיתֵנוּ מְסֻיָד,
יָפָה מִמֶּנּוּ עֲרוּגַת שׁוֹשַׁנִּים,
יוֹם יוֹם אַשְׁקֶנָּה,
אָרִיחַ רֵיחָהּ יָמִים וְשָׁנִים.

 

על הקטע חתומה "נעמי (בת 8)". נעמי בת השמונה היא נעמי ספיר, לימים נעמי שמר. בשיר קצרצר וחינני מתארת נעמי הילדה בוקר טיפוסי בחייה.

 

השיר "בּׂקֶר בַּגָן" מאת "נעמי (בת 8)" בעיתון "דבר לילדים", כרך ו", חוברת ב", ב" בחשון תרצ"ט, 27 באוקטובר 1938

 

הטבע כולו שמח בבואה; הרוח מלטפת ולוחשת, הציפורים הכחולות, השושנים הוורודות. השחר והשמש מפציעים אט אט, קירות הבית מתרעננים גם הם ומתחרים ביופייה של ערוגת השושנים. קשה לקבוע האם מדובר בשירה הראשון של שמר, עם זאת סביר להניח שהשיר "בּׂקֶר בַּגָן" משתייך לקבוצת השירים הראשונים שכתבה.

 

נעמי ספיר בסרפן ושתי צמות

 

בארכיון נעמי שמר שבמחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית מצויות מחברות שונות של שמר מתקופת ילדותה. על אחת המחברות מופיע הכיתוב "נעמי לחבורים: כתה ה"-ו.תש"א-תש"ב". במחברת מספר חיבורים שכתבה נעמי שמר מלווים בהערות מורהּ עמינדב ישראלי. ברשימה שכתבה נעמי שמר וכותרתה "ספרים שאהבתי בילדותי" כתבה שמר:

"מורתי עליה השלום שושנה ישראלי נהגה לקרוא לנו ספרים בקול (אז היו נוהגים לומר "להקריא" ואני עדיין מעדיפה את הביטוי הזה). ילדי שנות-השלושים נהנו מסדרות ארוכות של תרגומי-מופת מספרות העולם, בניקוד מלא. שושנה נהגה לסיים את השבוע בקריאה בהמשכים של ספרים נבחרים. כך בכינו וצחקנו, אהבנו ושנאנו את גיבורי "עלובי החיים" של ויקטור הוגו, "באין משפחה" של הקטור מלו, ועוד ועוד. עד היום יש לי הכרות אינטימית עם נל ו-סטש גיבורי "בישימון ובערבה" של הנריק סנקביץ. לפעמים ההקראה הזאת הייתה נערכת בחוץ; מדובר בבית-החינוך המשותף לעמק-הירדן בדגניה, שהגינון שלו היה לשם דבר, והרבה שיעורים – אם לא התרחשו בקיץ בתוך הירדן ממש, היו מתרחשים בתוך הצמחיה העשירה שלו. "בן המלך והעני" גם הוא היה חלק מילדותנו. אפשר לומר שההיכרות המוקדמת הזו עם ספרי-מופת פתחה לנו שער לעולם הספרות בכלל".

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

 

בני הזוג שושנה ועמינדב ישראלי, מחנכים ומורים שגידלו תלמידים רבים בעמק הירדן של אותן השנים, היו למוריה המשפיעים והמעצבים של נעמי שמר. "חבור מס" 9" מהתאריך ט"ז טבת התש"א, 16.1.41, שפותח את מחברת החיבורים של התלמידה נעמי נושא את הכותרת "מעשה במלך ובנו ובתו". וזה לשונו:

ליל אפל עיר הקדש לוטה בערפלי שחור דומיה אטומה וסודית שוררת בכל. בין הסמטאות הצרות והאפלוליות נחבאת חורבה עתיקה. דשא קמל מכסה את קרקעה, אבנים שבורות זרועות פה ושם, שיחים קוצניים סמוך לכתלים המטים לנפול… לפתע בקע את החורבה קול המית יונה, המיה נכאה ונוגה, המדובבת בלאט אגדת קסמים טמירה מלאת בלהות ואימים… מעשה במלך גדול, שהיו לו בן ובת. שם הבן "ישראל" ושם הבת "שבת" ויחטא הבן לאביו וייסרו האב ויגרשו מהיכלו אל רועיו ואל צאנם, לחיות את חייהם ולרעות את הצאן. והיה הבן מתענה בגלותו עד כי הסכין עמה ולא זכר את אביו עוד מעט ונטמע בין הרועים וכלביהם לעד… ואולם האב לא שכח את בנו, ומדי שבוע בשבוע תעזב בתו את היכלה. תרד אל מכלאות הצאן המבאישות והפיצה באפלה את אורה הרך – וזכר ישראל לפתע את עברו המזהיר, ונדלקו בלבו הגעגועים לשוב אל בית אביו כקדם, וזמר לאחותו ממיטב זמירותיו אשר שמע בילדותו בבית אביו, ושפך לפניה את כל המרורים אשר נצפנו עמק-עמק בלבו, ויערה לפניה את כל נפשו – ורוח לו… ואולם עוד לא הגיעה העת לחוננו, ובצאת השבת הפך שוב לגלגולו הקודם… ואולם יום יבוא, ונצר בן המלך המקולל את זיק התקוה אשר נפחה, ולבה אותו מים רבים בלבבו, עד כי יהיה למדורה גדולה ויוקדת, ונכמרו רחמי המלך על בנו, אשר אש הכסופים והנחם תאכלנו, והשיב את המנודה להיכלו הנאדר, וטפחהו באהבה כמקדם… נדם קול היונה. רק מבין הדשאים תתעורר מנגינת תוחלת חשאית:                                                                         "מנעי קולך מבכי                                                                          ועיניך מדמעה! יש-שכר לפעולתך                                                                         – ושבו בנים לגבולם!

 

אם ממשיכים ומעלעלים במחברת נגלים חיבורים נוספים "וכתתו חרובתיהם (כך במקור. ת.ז.) לאתים", "חבור מס" 11 ע"פ "האולר" לשלום עליכם", "הנביא", "ירמיה (מחזה)", "משיח ע"פ "משיח לדוד פרישמן", "…יהודי במרחקים", "על משמרת (ע"פ ספורו של אוקראינצב)", "בשולי דמויותיהם של עזרא ונחמיה".

בסמוך לחיבור האחרון שבמחברת מופיעה פיסת נייר קטנה שמסכמת אולי בצורה הטובה ביותר את ניצני כישורי הכתיבה של נעמי, הילדה הקטנה מכנרת, שתהפוך ברבות הימים ליוצרת נעמי שמר:

"הערה: היות ואת העבודה המתארת את פעולות עזרא ונחמיה כבר כתבתי, כתבתי את החיבור בצורה יותר "חבורית" כמו שאנו רגילים להבדיל "חבור" מ"עבודה". נעמי". 

האם יש דרך לקרוא את 'קריעה' ממקום לא קרוע, לא כואב? חגית חוף על ספרה של דנה אמיר

"בְּהִתְעַטֵּף עָלַיִךְ לֵילִי" - על הכורח והשחרור שבנפרדות האחיות. חגית חוף על 'קריעה' לדנה אמיר

צילום: אסתי מידן

"מִבַּעַד לְסֶדֶק הַזְמַן תְּשוּבָה חֲרִישִׁית מִסְתַּנֶּנֶת אֶל / דָּלֶת אַמֹּות הַסִִּפִּין: / לֹֹא יַגְלִיד הַכְּאֵב הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם / יֻגַּד"

עם קריאת המילה 'יוגד' נשמתי סוף-סוף. היה זה לקראת סיום קריאתי הראשונה במחזור שירים קצר, מטלטל ונוקב בספרה החדש של דנה אמיר 'קריעה'. לאורך הקריאה לא הצלחתי למצוא אוויר. צללתי לתוככי שירים שמתקיימים בירכתי כאב עתיק, ונכתבים מתוך אלם שקורע את מיתרי הקול ואת קנה הנשימה.

המחזור מונה עשרים שירים דקיקים כסדק שדרכו ניתן להציץ אל תהומות. מי שמציץ, נפגע ונאסף אל אחד מיסודות חיינו –  אל הכאב. כאב גולמי שהחיים השילו מעליו פשר וזיכרון: "הַלּאֹ נִזְכָּר, צָלוּל כְּמַבָּטוֹ שֶֶׁל עִוֵּר / בַּחוֹשֶךּ" ובהמשך: "נוֹדֶדֶת רְחוֹקָה, יוֹלֶדֶת, / אָחוֹת / פִּתְחִי לִי פֶּתַח עִם הַגֵּף /  חַלּוֹן אַחֲרוֹן, בְּהִתְעַטֵּף עָלַיִךְ לֵילִי", כך נפתח מחזור שירים מפי הדוברת המקוננת הן על עצמה והן על אחותה, שאליה מופנית התחינה.

בתפילת יום הכיפורים כלולה התחינה המפורסמת לפתיחת השער, בזמן שיש בו עדיין תקווה: "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום". כאן מוליכה אותנו אמיר להיות לה לעדים בזמן נטול תקווה. החלון האחרון כבר מוגף, הזמנים התערבבו זה בזה, והאחות מתקיימת אי-שם במרחקים כשהכסות שעוטפת אותה כמגן, אולי אפילו כמעין טלית – היא לֵיְלָהּ של אחותה. המשוררת מודעת לכך כי על מנת לאפשר את הקיום של שתיהן, עליה לפדות את לֵיְלָהּ שלה מרשות אחותה.

בשמו של הספר באים בשערי קריעה, ובשיר השני כבר צוללים לתהומותיה: "שְׁמֵךְ קורֵעַ בִּי קְרִיָעה. / מִי יַכִּירֵךְ כָּמוֹנִי, אֲפוֹרָה / מִשָּׁמַיִם / בַּת אַלְמָוֶת מֵחֲמַת מִיתוֺת שֶמַתְּ או חַיִּים / שֶמֵיאַנְתְּ לִחְיוֹת, / אַתְּ שֶאַחֲרִיתֵךְ בַּתְּהוֹם הַזֶּה / צִיפּוֹר טֶרֶף. אוֹפֶל חַי." מעשה הקריעה הוא סימן לאבלות בראשיתה, עם הישמע הבשורה. באמצעות השירים מתברר כי גם לאחר שחלף הזמן והאחות כבר רחקה, שְמָה מתקיים וקורע במשוררת קריעת תמיד. גם הפדיון כרוך בקריעה; הדוברת בשירים מוכרחה לקרוע את לֵיְלָה מעל אחותה ולהשיב אותו לעצמה – חובה פנימית קשה כקריעת ים סוף. ובמקום בו אין ניסים, נותר לכתוב שיר. אך איך נכתב שיר בדרך לתהום, ממקום  נטול זמן, פשר או נחמה? זאת אנו למדים מתוך השירים, בהם אנו מהלכים בעקבות המשוררת ממקום של חוסר פשר למקום בו שולטת החשיכה.

באגדות ובמיתוסים החיבור בין אחיות שנולדו מאותו הרחם הוא חיבור רב-פנים ופתלתל. במיתוס השומרי, אִינַנָּה – אלת השמים, הצמיחה, הפריון והמלחמה – יורדת לתהום, לשאול, בעקבות אחותה ארשקיגל, אלת השאול. מה מבקשת אלת החיים אצל אחותה אלת המוות? יש האומרים כי במסעה לַשאול היא מבקשת להפר את הדבר האחד שלא ניתן לערערו – את חד-המשמעיות של המוות, ושל היפוכו, החיים. היא מבקשת לערבב בין שתי מציאויות המופרדות זו מזו בצַו עליון. לנסות ולפדות את המוות מן השאול ולחברו לממלכת החיים. איננה נוטלת סיכון ביודעה כי ייתכן ובשאול כוחותיה לא יעמדו לה, שהרי בשאול החוקים הם שונים; מתֵי מעט ירדו לשאול ושבו ממנו שלמים.

גם המשוררת יודעת זאת ובכל זאת הולכת בעקבות אחותה: "אַת, הַיְּצוּקָה מִמָּה שֶאָבַד /לִבְלִי הַכֵּר / שֶבְּכָל אֵיבָר מְאֵיבָרַיִךְ תָּו זֵהֶה לְשֶלִי, / סָמוּי מֵעַיִן / מִתּוֹךְ עִיֵי הַמַפּוֹלֶת עוֹדֵךְ / מֻשְלֶכֶת אֵלַי, / חִצִּית, / אֶבֶן שְלֹא נֻשְּקָה עַד תֹּם." הדוברת יודעת כי רק תוך כדי הירידה לשאול היא עשויה להבחין בין התווים הזהים, הסמויים מעין זר, ולהבדיל את אלה שלה מאלה של אחותה. והיא יורדת. משיר לשיר מתברר לה, ולנו כעדים, שהליכתה אינה דומה לזו של אִינַנָּה שירדה לשאול בכדי לערבב חיים במוות; הדוברת יורדת לתהומות כדי להפריד חיים מחיים. להפריד את חייה מאלה של  אחותה, להשיב לכל אחת מהן את מה ששלה.

במהלך המסע המפרך הזה שתחילתו ידועה וסופו מי ישורנו – מסע שאורכו עשרים שירים וחיים שלמים – המשוררת מגלה כמה חכמות עתיקות שהקוראים מגלים יחד איתה.

חכמת  האחאוּת: "עַכְשָיו תְּחִינָּה עוֹלָה מִן הַמָּקוֹם בֹּו קְבוּרָה הָאֵם / שֶיָלְדָה אֶת שְתֵּיְנוּ, קוֹל זְעָקָה קְטוּעָה, / כְּפוּלָה, / מֻתֶּכֶת לְאַחַת.  // צְחִיחָה מְאָבָק אֲנִי מִזְדָּחֶלֶת אֶלֶיהָ. תִּשְׁעָה קַבִּין קִינָה מְכֻנָּסִים פְּנִימָה / בָּסֶּלַע." אחיות נולדות מרחם אחד ומתפתחות להיות נשים שונות זו מזו. במזג, בתפיסת העולם, באופי, באורח החיים. יתכן שאלמלא היו אחיות, דבר לא היה קושר ביניהן . אך אחיות מרחם הן, והפשר היחיד שקיים הוא השורש, הרחם. יש כאן כמיהה לשוב למקור הפשר, לרחם הבראשיתי, שם לא קיימת הפרדה, והאחיות הן בשר אחד – ושם, כנשים מבוגרות, מצויה גם התשובה לשורשיה ולמקורה של כל אחת מהאחיות לחוד – ומשם יכולה להגיע גם הבנת הנפרדות.

כאשר שתי אחיות מותכות במידה כזו זו בזו המחנק גדול. כדי לנשום, מנסה כל אחת מהן להבין מה שייך לה ומה לאחותה. באופן טבעי, תיקח כל אחת לעצמה את החלקים המוארים, המיטיבים, ואילו את החלקים החשוכים, השליליים, תמסור לאחותה, כהשלכות. כאן יודעת הדוברת כי היא יוצאת למסע כואב ומפחיד בכדי להשיב לעצמה גם את החלקים החשוכים, המיוצגים באמצעות לילהּ שלה,  שאחותה עטופה בו. מטרתו של המסע במחזור השירים היא, בין היתר,  לרכוש חכמת אחיות מיטיבה. לשם כך על המשוררת להזדחל אל מקור המקורות – הרחם, הקבר – כשהיא צחיחה מאבק. לנסות מבלי לדעת מה תמצא, להבין את שאין להבין – רק כך אולי תוכלנה האחיות לחיות זו לצד זו, כשכל אחת חיה את חייה, דוברת את מילותיה, ובאין מילים – זועקת את את זעקתה. בתוך כך אנחנו למדים כי בכל אחת מהאחיות יש גם מן האור וגם מן החושך, וכי החזרת ההשלכות, החלקים החשוכים של כל אחת לעצמה, הוא סוד האחאוּת המיטיבה.

חוכמה עתיקה נוספת שהדוברת לומדת במסעה (ואנו הקוראים למדים בעקבותיה), היא חוכמת השירה. כיצד הופכת זעקה למילה. יציאתה של המשוררת למסע בעקבות האחות כמוה כמסע הכתיבה. כתיבה בלי לדעת מאילו מחוזות אופל תגענה המילים. לכתוב בלי לדעת אם בכלל ייכתב דבר מה, ואם יכתב, מה יכתב, ואיזה מחיר יגבה השיר. חוכמת השירה שאנו למדים כאן היא היכולת להלך במחוזות השאול מבלי לחפש פתחי מילוט בשערים שהוגפו.

שלא כמו האלה איננה שהותירה בפתח השאול את נינשובור, עוזרתה הנאמנה, כדי שזו תוכל להזעיק  עזרה במידה ולא תשוב ממסעה תוך שלושה ימים, המשוררת יוצאת למסע בודד ומכאיב, לתהומות, מבלי להותיר מאחור חבל הצלה. היא יוצאת לדרך עם צורך אחד בלבד: הצורך בעדים. והעדים הם אנחנו, קוראי השירים. הצורך של המשוררת בעדים מוביל לחוכמה עתיקה נוספת, לסוד הקריאה בשירה. מה נדרש מן העדים בכדי שעדותם לא תיחשב לפסולה? להלך בעקבות המשוררת בדרכים רצופות סכנות ולקרוא בשירים בתום, חפים משיפוט, מצורך בביוגרפיה שירית. להתחבר לכאב ולהקשיב לו, ללא אפשרות להציל.

דנה אמיר מתמללת את הכאב בשורות קצרות המגיעות מהמקום של טרם היות המילים; מקום שבו נולדות המילים הגולמיות שטרם הוארו בפשר; מילים שאל לנו להלביש אותן בפשר כדי שתהיינה נסבלות. אין דרך לקרוא ב'קריעה' בידיעה שיהיה סוף טוב, שיש אור בקצה המנהרה.

לפיכך, לאורך כל מחזור השירים מהדהדת שאלה: האם ישנה דרך לקרוא את 'קריעה' של דנה אמיר ממקום לא קרוע, לא כואב?

לאחר כמה קריאות, אפשר להבין כי ישנה דרך כזו, ועיקרה ההתמסרות. אם מתמסרים לטקסטים השיריים, ניתן לצלוח את קריאת הספר ולהתעשר. סוד ההתמסרות הוא הדבר המקשר בין שלוש החוכמות העתיקות הנמסרות לנו בספר. ההתמסרות פירושה הקשבה לתבונת האחאוּת שהוליכה את המשוררת למסעה; היא השבילים ושדות הכתיבה שבהם מתרחש המסע –יכולתו של הקורא להלך כמעט עד הסוף בשאול השיר.

וכך מסיימת הדוברת את מסעה: "זָרָה לָקוֹלוֹת הַמְּהַלְּכִים אֵימָה, לַפִּיוֹת / הַמְּהַלְּכִים רָכִיל, אֲנִי נוֹשֵׂאת בּעֲבוּרֵךְ אֶת / הָסָּתוּם, אֶת הַנִבְעָר, אֶת הַחוֹרֵג / מִדַּעַת. //  אַל תְּבַקְּשִי אֶת סְלִיחָתִי. / בַּקְּשִי אֶת לִבִּי/ כָּל עוֹד מֻטַּחַת הַיָּד אֶל הַשַּעַר./  כָּל עוֹד אוֹרוֹ שֶל הַלָּיְלָה גּוֹהֵר/ אֵלַי.

הספר מלווה באיוריה של סמדר אליאסף, איורים המהדקים את המסר, מחדדים את הפתלתלות והכאב ואינם מאפשרים מפלט.

חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות. היא כותבת רשימות ובקורות בתחומה. מנחה סדנאות כתיבה.

תוכן עניינים – גיליון מס' 6


     
     
      
     

האם להקדיש ספר לאבא ששונא ספרים? סיפור חדש של דורית קלנר

"ופתאום זה יוצא לי, לא נשמרתי, נפלט, "הוא בכלל שנא ספרים, אבא"" - סיפור חדש של דורית קלנר - "ספרים"

צילום: אסתי מידן

"זה היה יפה," אומרת אחותי, "אם היית מקדישה את הספר החדש לאבא. תכף מתקרב יום השנה."

תחת עיניה המצפות של אמא שלנו, שרוכנת קדימה בכורסת העור הכבדה ושולחת יד אל האוזן, מגששת אחר מכשיר השמיעה, אני נרתעת, מתכווצת ומתקשחת, עושה לעצמי רשימה – הלכלוך אצל אחותי במטבח, בגדים שהיא קונה בלי חשבון, הבעל שלה הלא יוצלח – הדברים שאגיד עליה לאמא אחר-כך, ותוקפת,

"לא. מה פתאום!" ופתאום זה יוצא לי, לא נשמרתי, נפלט, "הוא בכלל שנא ספרים, אבא."

"איך את יכולה להגיד את זה! עם כל ארונות הספרים שהשאיר אחריו שם למעלה!" שתיהן מזדעקות, קשה לי להבחין מי אמרה מה.

ובאמת, כשאני חושבת על הכונניות המעלות אבק, הגדושות בכרכים, בסדרות אינסופיות, ממלאות את החדרים בקומה השנייה, אני נבהלת לרגע, ובכל זאת נאחזת ומתעקשת, "מה שיש שם זה בכלל לא ספרים. אנציקלופדיות, כן. היסטוריה של ארץ ישראל, ניתוחי מלחמות, אטלסים, מפות, אלבומי ניצחון, זכרונות מנהיגים, חיי אישים. לקסיקון ארצות המקרא, מדריכי ידיעת הארץ. עזריה אלון, יוספוס פלביוס." אני יכולה להמשיך, זה בכלל לא קשה לי – כמו תמיד הם עדיין סדורים לפניי, ניצבים חמוּרים וזקופים.

כי ממש כמו מר תומס גרדגריינד, כל מה שביקש אבי היו עובדות. העובדות לבדן היו לו צורך החיים, וכמוהו לא הניח את ידו מהן, מן העובדות, שקד והגה בהן, משנן ומעיין וחוזר וקורא בכל הכרכים הרבים האלה, שרכש או ביקש וקיבל מתנה לחגים ולימי ההולדת ונאספו בחדרים למעלה וסודרו ומוינו מגדול עד קטן, ממוקדם למאוחר ולהפך. רכון על שולחן הטיק האדמדם בסלון –  שהסיר ממנו לעת ערב את האגרטל הפרחוני ואת המפה הרקומה, קיפל בדיוק לפי הקפלים והניח בזהירות על המזנון – היה מסמן בחריצות ומותח קוים בחריקת עט כחול ורושם באדום הערות מסכמות בשוליים, מה שמתח לי את קצות העצבים ולא יכולתי לסבול, שנראה לי מעשה השחתה ונורא.

"למה אתה כותב בספרים? בשביל מה?! אתה סתם מקלקל אותם!"

אבל אבא לא שם לב והוא מכונס ומרוכז בשלו, מסנן ומזקק ומתמצת, חורט בנייר ולתוך הזיכרון, בטוח בדרכו, בצדקתו, אדיש למחאותיי. בילדותי התעלם מהן וממני, אחר כך – כמה נוח – גם הוא התחרש ובכל זאת הכחיש, סרב לכל מכשירי השמיעה.

והלהט שבו אהב את העובדות, שהיה מספר ומשנן אותן לנו, לאחותי ולי, בכל ערב לפני השינה, מביא מובאות, מצטט פסוקים, קושר לטענות היסטוריונים ומחבר לדברי חכמים, מונה יישובים, מקומות ושמות, ארצות, נהרות והרים, שולף מספרים. באותה הדבקות שנא אבי את הספרות, את הסיפורת, חשב שהן סיפורי מעשיות בטלות והיה קורא להן "רומנים", מטיל בבוז את המילה, בלעג משונן, שואל, "מה את קוראת שם?", כך שכבר מוקדם מאד ידעתי שכדאי, בהישמע הצעדים, להחביא ולטמון את הספר שבידי ולהעמיד פנים, לעשות משהו מעשי ומועיל, למשל שיעורים. ואם איחרתי את המועד ונתפסתי בקלקלתי  – אזי צריך למהר ולהסיט את תשומת הלב, הכי טוב לבקש עזרה או איזה הסברים. כי אבא, ממש כמו הנסיך הזקן בולקונסקי, הרגיש חובה ואולי גם אהב ללמד ובה בשעה היה מורה יבשושי, עקשן וקפדן, תובעני ותוקפני וקצר רוח, מה שאמלל מאד את אחותי, אני נזכרת עכשיו, אטם ועורר חרדה ושיתוק – בה ובנסיכה מריה.

"כן, הוא לא אהב. רומנים," אומרת אמא פתאום, נותנת תוקף לזיכרונות שאני כבר מתחילה לפקפק בהם – אולי שאלתי אותם מתוך הספרים או בדיתי בשביל הכתיבה, "לא קרא, בכלל. ופעם אפילו קרע, את זוכרת?" היא פונה אליי, חולקת איזה שביב של הסכמה, ניצוץ של מרד, "השתגע לגמרי. את תמיד ידעת איך להרגיז אותו, את האבא שלך."

לא נעים לי, הזיכרון הזה, אבל הרי אפשר לסמוך על אמא שתשלה ותבחר, בדיוק, את מה שמציק, שתדע להכאיב, כרגיל, ממצה עד הסוף וזוכרת כל פרט. בגילה. אותי זה בכלל לא מפתיע, מה שתכף יגיע. ובאמת היא ממשיכה ומספרת עכשיו – לאחותי, שמהנהנת בהסכמה, שלא מפסידה אף מילה ונהנית מכל רגע, ולי, שקמה לפנות את ספלי הקפה, את צלוחיות העוגה, מפנה את הגב,

"זה הכול בגלל הבחור הזה שהיה, החבר שלך. בת חמש עשרה ומסתובבת עם חייל, מי שמע דבר כזה? לא היה נהוג. לא אז. וחזרת מאוחר, החולצה מקומטת, בעקבים, עם המיני הזה שלך. ואיך שפתחת את הפה, איך התחצפת…"

"תעזבי, אמא," אני קוראת מהמטבח, "הרבה זמן עבר מאז," אבל כבר אי אפשר לעצור אותה, "אבא חשב שכל ההתנהגות הזו שלך, שכל הרעיונות האלה באו לך מהספרים. הספרים האלה של הפמיניסטיות שקראת כל הזמן. והיה גם "כל מה שרצית לדעת על המין" – בעצמי ראיתי אותו דחוף מאחור במדף שלך. והספר של הסופר האמריקאי ההוא, כולם אמרו שהוא מלא גסויות, איך קראו לו… "

בפתח הכיור מסתחררים פירורי העוגה הדביקים, שאריות סבון הכלים, ולרגע מתערבבות לי האימהות, זו שלי בסלון וההיא של פורטנוי. בשצף הקצף של זרם המים אני מנסה להטביע, להעלים את הקול,

"…והוא גם האשים אותי, אבא, שהייתי צריכה להשגיח עלייך, לבדוק, בגילך מושפעים בקלות מכל הזבל הזה, מהרומנים. והתעצבן כל כך, נעשה אדום וצעק ובטח רצה להרביץ, אבל לא, לא יכול, אז התנפל, במקום, על הספרים, וקרע אותם, אחד אחד, תלש את הדפים וזרק מהמרפסת, למטה, אל המדרכה."

אני עומדת בפתח, מתבוננת. הכול קופא לפניי – החדר, התמונות על הקירות, הווילונות הצהבהבים, המנורה. אמא הולכת ומצטמצמת, שוקעת בכורסה. שטיח הצמר האדום, המפית הרקומה, כמעט נשמטת, התעקמה. הכורסה השנייה, התאומה, הזהה, שעומדת ריקה. ואני חוזרת ומתיישבת, מזיזה כרית, מחזירה למקום, מותחת ומיישרת בקפידה את המפית הרקומה.

אמא משתעלת, לוגמת קצת מים, "אחר כך, כשהלך לישון, ירדתי ואספתי לך אותם, שתדביקי בחזרה."

"בחיי", אחותי אומרת, "איפה אני הייתי? לא שמעתי את הסיפור הזה אף פעם. ואת, מה, נתת לו? לא מתאים לך."

"מה כבר יכולתי לעשות?", אני כועסת עכשיו, "עמדתי שם וצרחתי עליו. אתה בדיוק כמו הגרמנים, אמרתי לו, הם שרפו ספרים ואתה קורע! הלוואי שתמות כמו היטלר!"

שלושתנו יושבות ושותקות. השעון הגדול מתקתק בינינו. אחותי, על הספה, כבר מתופפת באצבעות בחוסר סבלנות, צריכה סיגריה. אמא מושיטה יד, מנתקת את מכשיר השמיעה.

"לא, לא צריך, הקדשה," היא אומרת. "נעלה לקבר, כמו בכל שנה."

 

ספרה של דורית קלנר "עמקפלסט" (2015), היה מועמד לפרס ספיר וזכה בפרס משרד החינוך לספרי ביכורים. ספרה החדש, "עונות מעבר", יצא לאור בקרוב בהוצאת "ידיעות ספרים".

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                       

"אֵיךְ רָאִינוּ מִנְהָרוֹת מְסֹעֲפוֹת וְגַן עָצוּם נָטוּעַ בְּשֵׁמוֹת אוֹבְדִים"

שירים חדשים של איריס איריסיה קובליו, ראובן פורת, נדיה עדינה רוז ורות נצר

צילום: אסתי מידן

איריס איריסיה קובליו

שאריות

1.
שְׁאֵרִיּוֹת הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ
קוֹפְצוֹת עָלַי מֵהָאָרוֹן שֶׁלְּךָ
בַּבֹּקֶר
חוּלְצוֹת טְרִיקוֹ עַל קוֹלָבִים לְבָנִים

2.
כְּבָר לֹא נִהְיֶה מְאֻשָּׁרִים.
עָנָן וָרֹוד נָע
בְּצַמֶּרֶת אֵיקָלִיפְּטוּס שְׁחֹורָה

3.
כִּפַּת הַסִּגָּלוֹן פּוֹרַחַת
ושוב מְפַזֶּרֶת פַּעֲמוֹנֵי לִילָךְ
לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵין אֱלֹהִים

4.
הַשֶּׁבֶר בְּצַמֶּרֶת הָעֵץ
מִסְתַּכֵּל עָלַי בִּתְכֵלֶת אַחֲרוֹנָה.

אֵינְךָ.

5.
הַשְּׁכֵנִים מֵהַשָּׂדֶה הֶחְלִיפוּ אֶת הַטַּוָּסִים בַּחֲמוֹר
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת כַּמָּה זְמַן לָקַח לִי לְהַבְחִין
שֶׁקְּרִיאוֹת הַלַּיְלָה הִתְחַלְּפוּ בִּנְעִירוֹת בֹּקֶר
וְאִם הוּא אָפֹר אוֹ לָבָן
אוֹ סָגֹל בּוּגֶנְוִילְיָה

6.
קוֹלוֹ שֶׁל צְרָצַר נִלְכַּד הַלַּיְלָה
בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן.
אֹשֶׁר קָצָר.

 

 

'שאריות 2', איריס איריסיה קובליו, אקוורל

 

 

איריס איריסיה קובליו, אמנית ומשוררת, הציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות במוזיאונים ובגלריות. מתמחה בדרגת מאסטר באקוורל. ליוותה ספרי שירה כאמנית. בספרה 'מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה' ( אבן חושן, 2015) היא אמנית ומשוררת כאחת.

 

ראובן פורת

מהחלון בשכונות הרכבת

כִּבְכָל יוֹם אַתְּ אוֹצֶרֶת מִלִּים
שֶׁאֵינָן זְרִיזוֹת לְהִמָּחֵק

מֵעַל אֲבָנִים מִשְׁתָּאוֹת
בַּהֲמוּלָה
כְּאִלּוּ כָּשַׁלְנוּ
בְּהַסְתָּרַת הַכִּרְסוּם וְהָעֲקֵבוֹת

הֵן מְתַאֲרוֹת בַּעֲיֵפוּת
אֵיךְ כָּרָגִיל בָּחַרְנוּ בַּדֶּרֶךְ הַשְּׁגוּיָה
אֵיךְ רָאִינוּ מִנְהָרוֹת מְסֹעֲפוֹת

וְגַן עָצוּם נָטוּעַ בְּשֵׁמוֹת אוֹבְדִים

וְאָז הֵן נוֹדְדוֹת לְאַט וְאָז הֵן
פּוֹעֲמוֹת מְלִיחוּת
בִּשְׂפָתַיִךְ.

 

יער עד

א
פָּנַיִךְ מִתְמַעֲטִים בְּיָדַיִם זָרוֹת
הַמְּקַלְּפוֹת מִמֵּךְ לִבּוֹת
שֶׁכָּל אַחַת
קְטַנָּה מִזּוֹ שֶׁקָּדְמָה לָהּ

ב
כְּשֶׁלֹּא נוֹתָר כָּל מַעֲטֶה
עוֹטֶרֶת הַשִּׁכְבָה הַדְּקִיקָה
הַשְׁלָמָה

מֻצְפֶּנֶת
כְּנִיצָנִים קְפוּאִים

ג
אֵינֵךְ יוֹדַעַת לָמָּה הִשְׁתַּתְּקוּ הַצִּיקָאדוֹת
מֵאֵימַת הַחֲסֵרִים
מִטּוּרֵי מִסְפָּרִים

הַבַּיִת דּוֹמֵם דַּיּוֹ
כְּדֵי לְהִסְתַּתֵּר בַּהֲזָיָה
שֶׁאַתְּ אוֹכֶלֶת אֲרוּחַת בֹּקֶר
לֹא לְבַדֵּךְ
בְּמִרְפֶּסֶת הַגְּפָנִים

ד
עֵצִים מְצִיצִים מֵחַלּוֹן
עַבָּאִיָה צְחוֹרָה
אֶצְבָּעוֹת מְמַשְּׁשׁוֹת בַּד רַךְ
הַשֶּׁקֶט חוֹדֵר לַמִּדְשָׁאוֹת
וּלְמַשְׁקֵה הַשְּׁקֵדִים הַמָּתוֹק

פְּסוּקִים מְעֻשָּׁנִים
מְחוֹלְלִים אַט-אַט עַל קִירוֹת
בֵּין עֵינַיִם נֶעֱצָמוֹת

ה
שֶׁמֶשׁ נְסוֹגָה
מְטֻטֶּלֶת חֲסֵרָה בְּכָל חֲזָרָה

תְּנוּדוֹת הָאָגָן כְּסוּסִים אוֹ כְּדָם
לוֹחֲמוֹת לַחֲדֹר מַעְלָה
אֶת חֻפַּת הַצַּמָּרוֹת

חָשַׁבְתְּ לְהִמָּלֵט
חָשַׁבְתְּ גִּשְׁרֵי קְלָפִים וּמְדוּרוֹת

אַתְּ תּוֹהָה אִם הַלִּקּוּי הַזֶּה יַחֲלֹף
אוֹ אִם לַחֲדֹל מִלִּצְפּוֹת.

 

עלא

אֵין הִתְנַהֲגוּת טוֹבָה
שֶׁתְּזַכֶּה בְּשִׁחְרוּר מֻקְדָּם אֲפִלּוּ אֵין
מָצָב בְּרִיאוּתִי מְסַכֵּן חַיִּים
שֶׁיָּכֹל לְקַצֵּר אֶת הַזְּמַן

עָדִיף לִסְחֹר עִם אוֹיֵב
אוֹ לְרַגֵּל אוֹ
לִרְצֹחַ שְׁבוּיִים
כִּי אָז
תִּשְׁתַּחְרֵר הַרְבֵּה קֹדֶם מֵחָדְשַׁיִם לִפְנֵי תֹּם הַמַּעֲצָר הַמִּנְהָלִי.

 

ראובן פורת הוא פרופסור לרפואה, מנהל מחלקה פנימית במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי בתל אביב וחוקר בתחום האימונולוגיה ומחלות זיהומיות. הוא החל לכתוב שירה כשהיה בן 14 ושני ספרי שיריו הראשונים, 'בים הזה אין לי סכר' ו-'ציפורי שיפוע חד' ראו אור בהוצאת עיתון 77.

 

נדיה עדינה  רוז

הפלגה

הַמַּקְהֵלָה הָרוּסִית
בְּבֵית הָאָבוֹת
נוֹשֶׁבֶת בַּמִּפְרָשֵׂי פְּנֵיהֶם
שֶׁל הַקְּשִׁישִׁים.

אִמִּי לֹא מַפְלִיגָה.
טְבוּעָה עַד הַסַּנְטֵר
בְּכִסֵּא הַגַּלְגַּלִים,
הִיא בּוֹרֶרֶת גַּרְגְּרֵי נְּשִׁיָּה.

אֲנִי נִמְתַּחַת כְּאָקוֹרְדְּיוֹן,
מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָהּ
בֵּין הַשִּׁירִים
שֶׁיָּדְעָה בְּעַל פֶּה.

יַלְדוּתִי הָאֲדֻמָּה
שׁוֹקַעַת עִמָהּ,
לֹא קוֹרֶנֶת מִפָּנֶיהָּ
בַּחֲזָרָה.

 

חַכָּה

1
הָיָה לִי פְּלַטְפוּס.
הִבְחַנְתִּי רַק בָּרְגָעִים
הַקְּרוֹבִים.

2
אֶת שְׂרוֹכֵי הַנַּעֲלַיִם
לֹא קָשַׁרְתִּי,
הִשְׁלַכְתִּי אוֹתָם
לְפָנַי כְּחַכּוֹת
בְּצִפִּיָּה לְדָג הֶעָתִיד.

בַּאֲרוּחָה הִגִּישׁוּ לִי אוֹתוֹ
לְלֹא עֲצָמוֹת
וּכְשֶׁהִתְחַבֵּאתִי מִתַּחַת לְשֻׁלְחָן
יָדַעְתִּי,
מְחַפְּשִׂים אוֹתִי בִּכְִאִילוּ.

3
פַּעַם מָשַׁכְתִּי אֶת הַמַּפָּה
לָרִצְפָּה.
הַשֻּׁלְחָן עָמַד
בֵּין הַצַּלָּחוֹת הַשְּׁבוּרוֹת
חָשׂוּף
עַד הָאִדְרָה.

 

ממותות

הָרְהִיטִים שֶׁהָיוּ חַיּוֹת הַמַּחְמָד
בְּבֵית אִמְּךָ
(יָדְעוּ אֶת מְקוֹמָם, בָּאוּ כְּשֶׁרָצְתָה לְלַטְּפָם)
הָפְכוּ לִמְּאֻבָּנִים.

אַתָּה מוֹצִיא אֶת שִׁלְדֵּיהֶם
מִטִּיט בֵּיתָהּ
עֶצֶם
עֶצֶם
מַעֲבִיר לְדִירָתְךָ
מְנַסֶּה לְהַחְיוֹת.

הָאֶבוֹלוּצְיָה כְּמוֹ אָבָק
מִתַּחַת לַסַּפּוֹת,
מַמְשִׁיכָה לְהֵעָרֵם.

 

סירים

בַּיּוֹם שֶׁחֲפָצֶיהָּ עָבְרוּ אֵלֵינוּ
בֵּיתֵנוּ הִתְכּוֹפֵף לְשֵׂאתָּם.
יְלָדַי הֶחְלִיקוּ מִגַּבּוֹ,
הִתְבַּגְּרוּ,
פִּנּוּ מָקוֹם
לְהֵד הַסִּירִים
שֶׁבָּהֶם
סָבְתָא בִּשְּׁלָה דַּיְסָה
וְלֹא נִשְׁאַר.

 

סרט

גַּם אִם אֲנִי חוֹבֶשֶׁת כּוֹבַע,
הוֹלֶכֶת מַהֵר בַּצַּד
הַשֵּׁנִי שֶׁל הָרְחוֹב,
בֵּיתֵךְ מְזַהֶה אוֹתִי מֵרָחוֹק

מוֹרִיד מָסָךְ,
מַקְרִין עַל חַלּוֹנוֹתָיו
– פְרֵיים בַּיי פְרֵיים –
אֶת שְׁנוֹתַיִךְ
הָאַחֲרוֹנוֹת.

 

נדיה עדינה רוז נולדה במוסקבה, עלתה ארצה בגיל 22. בוגרת מכללה לאמנות במוסקבה, המחלקה לאמנות של בצלאל ובעלת תואר שני מהמדרשה לאמנות, בית ברל. אמנית רב-תחומית: עוסקת בפיסול, ציור, איור ספרים והוראת אמנות. ספר שיריה הראשון, "דיו של שלג" (הליקון-אפיק 2015) זיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם.  

 

רות נצר

רצפה

מִתַּחַת לְרִצְפַּת הַבַּיִת
מְקַרְקְשִׁים
קוֹלוֹת סַכִּין וּמַזְלֵגוֹת
הֵם מִשְׁתַּתְּקִים כְּשֶׁאֲנִי מִתְקָרֶבֶת.
מִיהֵם אֲדוֹנֵי הַבַּיִת, אֲנִי שׁוֹאֶלֶת.
הֵם מְגַחֲכִים.

 

שירים

*
הַשִּׁיר מֵסֵב פָּנָיו
לְהִתְבּוֹנֵן בִּי

אוֹכֵל עַצְמוֹ
כְּמוֹ פְּרִי

*
וּלְהַשְׁאִיר
אֵין־שִׁירִים

חֹרִים
בַּדַּפִּים הַלְּבָנִים

 

רות נצר היא פסיכולוגית קלינית-יונגיאנית, מדריכה בכירה ומורה, חוקרת קולנוע וספרות. היא הוציאה לאור עשרה ספרי שירה, שבעה ספרי עיון וספר פרוזה אוטוביוגרפי. ספרה האחרון הוא 'מעגל החיים בקולנוע' (רסלינג).

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 6