"אגרת השמד" – דיוקן הרמב"ם כפליט חרב

הצצה ל"אגרת השמד" ששלח הרמב"ם בתור תשובה ליהודים שהתאסלמו תחת איום החרב וביקשו עתה לחזור ליהדותם

באגרת מתגלה גדולתו של הרמב"ם בתור פוסק הלכה הנשען על ניסיון חייו כפליט חרב, כדי להיטיב עם בני עמו הדחויים.

​ניסיון חייו של רבי משה בן מימון שכנע אותו, כבר מגיל צעיר, שהוא ובני תקופתו חיים בעידן של אבדן בהיסטוריה היהודית. בראשית שנות העשרים לחייו עלתה לשלטון באזורי ספרד המוסלמית תנועת המווחידון (המייחדים). המטרה המרכזית שהציבה לעצמה התנועה האסלאמית הקיצונית, הייתה הפצת גרסתם המוקצנת לאסלאם בכוח הזרוע. לשם כך, הם פעלו לנפץ את מרקם החיים השיתופי שהתפתח באזורים שכבשה – "תור הזהב הספרדי" הגיע לקיצו. אנשי המווחידון השתלטו על צפון אפריקה ואנדלוסיה, פעלו לחסל כל "השפעה זרה" על ה"אסלאם האמתי" והציבו בפני בני הדתות האחרות את הבחירה הבאה: התאסלמות או מוות. פעמים רבות אפילו לא אפשרו לבני הדתות האחרות להתאסלם והוציאו אותם להורג בו במקום.

דיוקנו המפורסם של הרמב"ם, אשר צויר לראשונה שנים רבות לאחר מותו. לפריט בקטלוג לחצו
דיוקנו המפורסם של הרמב"ם, אשר צויר לראשונה שנים רבות לאחר מותו. לפריט בקטלוג לחצו

בעקבות התקדמות הכובשים נמלטה משפחתו של הרמב"ם אל מרוקו והמגרב, ככל הנראה בשנת 1159. לא ברור מדוע בחרה משפחת הרמב"ם להגר דווקא אל מעוז הכוח של המווחידון, בייחוד בתקופה בה חרבו הקהילות היהודיות בהוראת מנהיג התנועה, עבד אלמומין.

דגל שושלת המווחידון. מקור: ויקיפדיה

כבר בהיותו במגרב, נשאב הרמב"ם לדיון ההלכתי הסוער בשאלת התאסלמותם מאונס של יהודי המגרב ואנדלוסיה. יהודים שהצליחו להימלט מאימת המווחידון, לאחר שנאלצו להתאסלם, פנו אל פוסקי הלכה שונים בשאלה: מה עליהם לעשות עתה?

פסיקת הלכה מפורסמת שנפוצה באזור קבעה שעל היהודים הנרדפים לסרב להתאסלם גם במחיר חייהם, היות שהאסלאם הוא בגדר עבודה זרה. יהודים שהתאסלמו מאונס, המשיך אותו פוסק, לא רק שלא יוכלו לחזור ליהדותם בחופש, אלא דינם מוות. מששמע הרמב"ם על הפסיקה הזאת הרגיש מחויב להגיב. הוא חיבר את "אגרת השמד" ושלח אותה אל אנוסי המגרב.

 

"אגרת השמד" לרמב"ם

מיד בתחילת האיגרת ניכר שהרמב"ם לא יכול היה להכיל את זעמו על אותו פוסק נמהר שהוציא את המתאסלמים מאונס מכלל ישראל. הוא קבע שכל מי שפוסק פסיקה חמורה שכזאת הינו ככלי ריק הראוי "שֶׁלֹּא יַרְבֶּה בַּדִּבּוּר וְיַמְעִיט הָעִנְיָן." אחרי שקרא את פסיקת ההלכה במלואה, קבע הרמב"ם ש"אִם כֵּן אֵין אֵצֶל זֶה זַך-בְּשֵׂכֶל".

כתב יד של "אגרת השמד" הנמצא בסמינר התיאולוגי-יהודי בניו יורק, לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

לאחר שביטל את סמכות הפוסק כליל, גייס את שליטתו המופלגת בחכמת ישראל וצירף מגוון מקורות מהמדרש והאגדה. רצונו היה להראות שבמהלך קורותיהם חטאו בני ישראל שוב ושוב בעבודה זרה, ולמרות זאת סלח להם האל בכל פעם בה ביקשו תשובה. עוד הוסיף הרמב"ם, שהיו לא מעט מקרים בהם אפילו הגדולים בחכמי ישראל נאלצו להעמיד פנים ולעבור עבירות מאונס, בזמן שהמשיכו לקיים את מידת התורה והמצוות בסתר. "וְאִם אֵלֶּה הַכּוֹפְרִים הַמְפוּרְסָמִים יִגְמְלֵם הַ' גְּמוּל טוֹב עַל מְעַט מִזְעָר מִמַּעֲשֵׂה הַטּוֹב – יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסוּ בְּאֹנֶס הַשְׁמֵד וְעוֹשִׂים מִצְווֹת בַּסֵּתֶר, אֵיך לֹא יִגְמְלֵם הַ' עַל כָּך, וְלֹא יִהְיֶה הֻפְרִשׁ אֶצְלוֹ בֵּין עוֹשֶׂה מִצְוָה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה; בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עַבְדּוֹ?" בכך קבע הרמב"ם שלא רק שהתאסלמותם של יהודי המגרב לא מוציאה אותם מכלל ישראל, היא אף הופכת אותם לחולייה נוספת בשרשרת רדיפות היהודים במהלך הדורות.

הדפסה מהמאה התשע-עשרה של 'אגרת השמד' הנמצא באוניברסיטת פרנקפורט, לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

הרמב"ם לא עצר שם וניסה לשכך את תחושת האשמה והדחייה שבאמירת "השאהדה" המוסלמית: ההצהרה לפיה "אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו". הוא הבהיר לאנוסים שאין באמירה זו משום הפניית עורף לאלוהי ישראל, כיוון שעבור האנוס אלו מילים הנאמרות מהשפה החוצה. בסוף האיגרת הניע הרמב"ם את המתאסלמים להגר אל אזורים בהם יוכלו לחזור לחיקו המאמץ של עמם ולחיות שוב בתור יהודים החיים חיי תורה ומצוות.

קבר הרמב"ם בטבריה. תמונה משנת 1952, מתוך אוספי הצלמניה. צילום: רודי ויסנשטין

אמנם שנות נדודיו של הרמב"ם הסתיימו עם הגעתו למצרים בשנת 1166, אך המהגר ופליט חרב המווחידון מעולם לא שכח את שנות נדודיו ואת הרדיפות הדתיות שהיו מנת חלקם של משפחתו ועמו. עד סוף חייו יתייחס לעצמו בכתביו כאל "הספרדי" או "האנדלוסי".

הדפסה משנת 1850 ב"ברעסלויא". תוכלו להוריד את הספר בחינם באתר Hebrew Books
הדפסה משנת 1850 ב"ברעסלויא". תוכלו להוריד את הספר בחינם באתר Hebrew Books

 

אקספרסיוניסט מאוחר, מבקר ספרות, חוקר ספרות

עיזבונו של רודולף קייזר

רודולף קייזר, שנפטר ב-5 בפברואר 1964, לא בהכרח מוכר כיום אפילו בקרב המומחים לתולדות הספרות. זאת על אף שקייזר היה אחת הדמויות המשפיעות ביותר בחוגים הספרותיים של רפובליקת וויימר לפני הגירתו ב-1933, כיוון שהיה העורך הראשי של כתב העת הספרותי החשוב Die Neue Rundschau, כתב עת שרואה אור עד היום על ידי המו"ל פישר (S. Fischer) בגרמניה. מלבד עיסוקיו כעורך היה קייזר גם מחברן של יצירות ספרותיות והוא אף חיבר יצירות העוסקות בתולדות הספרות והפילוסופיה

רודולף קייזר נולד ב-28 בנובמבר 1889 בפרכים (Parchim), עיירה קטנה צפונית-מערבית לברלין. הוא עבר בהצלחה את מבחני הבגרות בברלין בשנת 1910. במהלך ארבע שנים הבאות הוא למד ספרות גרמנית, תולדות הספרות, פילוסופיה ותולדות האומנות בברלין, במינכן ובווירצבורג. שם סיים את לימודיו ב-1914 עם דוקטורט בפילוסופיה.

ק​ייזר נישא לאילזה איינשטיין, אחת מבנותיו החורגות של אלברט איינשטיין. מהקשר הזה נוצרה קרבה אף לאיינשטיין עצמו, קרבה שהייתה אינטנסיבית ועלתה בהרבה על הקרבה ששררה במסגרת המשפחתית. הקשר בין השניים נמשך גם לאחר מותה של אילזה בצרפת בשנת 1934, לאחר עשר שנות נישואין. קייזר חיבר ביוגרפיה של איינשטיין, שפורסמה תחת שם העט אנטון רייזר ורק בשפה האנגלית.

כבר בימי לימודיו חיבר קייזר טקסטים ספרותיים. אחד הפרסומים החשובים של הסופר הצעיר היה הנובלה "מות משה", שפורסמה בשנת 1921 בסדרת הספרים האקספרסיוניסטית "היום האחרון" (Der jüngste Tag), שראתה אור על ידי המו"ל הנודע קורט וולף. עבודותיו של קייזר כעורך נחשבות משמעותיות יותר, למשל אנתולוגית השירה האקספרסיוניסטית "הבשורה" (Verkündigung) (1921). גם ספריו בתולדות הפילוסופיה, לדוגמה הביוגרפיה של ברוך שפינוזה, וכן תרומותיו כמבקר ספרות – בין היתר בכתב העת Die Neue Rundschau – התקבלו בתשומת לב רבה.

פרו של קייזר, מות משה, שיצא לאור ב-1921 ככרך האחרון בסדרה האקספרסיוניסטית "היום האחרון" אצל המו"ל קורט וולף
פרו של קייזר, מות משה, שיצא לאור ב-1921 ככרך האחרון בסדרה האקספרסיוניסטית "היום האחרון" אצל המו"ל קורט וולף

בתפקידו כעורך ראשי של כתב העת פעל קייזר במקום מרכזי של עולם הספרות הגרמנית, דבר שמוצא ביטוי בהתכתבותו האינטנסיבית עם סופרים בני זמנו. בעיזבונו מצויים מכתבים רבים מאת גרהרט האופטמן, הרמן הסה, אוסקר לורקה, היינריך ותומס מן וסטפן צוייג. הקשרים אתם נמשכו במקרים רבים גם לאחר עזיבתו את מערכת כתב העת בשנת 1932.

כחתנו של אלברט אינשטיין, שהיה שנוא בקרב הנאצים, וכיהודי וכמבקר ספרות ליבראלי, לא נותרה לקייזר ברירה אלא להגר מגרמניה לאחר עלייתם של הנאצים ב-1933. בתחילה, הובילה אותו דרכו להולנד, אך לאחר מותה של אשתו הראשונה אילזה המשיך קייזר את בריחתו לארצות הברית. שם התחתן בפעם השנייה ופעל כמרצה לתולדות הספרות במכללות אחדות ובסופו של דבר כפרופסור באוניברסיטת ברנדייס. בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת ביקר קייזר בישראל וכתב טקסט על ביקורו בארץ. הטקסט הופץ בין מכריו וחבריו. בפברואר 1964 מת קייזר בדירתו בניו יורק ממחלת לב.

כבר בשנת מותו של רודולף קייזר מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי דאז, קורט דוד וורמן, עמד בקשר עם אלמנתו של קייזר וקבע אתה את העברתו של העיזבון לספרייה בירושלים. החומרים הגיעו לספרייה רק לאחר פטירתה של אווה קייזר בשנת 2000. לאחרונה סודרו וקוטלגו כל החומרים והם עומדים כעת לרשות החוקרים.

 

לארכיון בקטלוג הספרייה

 

רודולף קייזר בשנות ה-20
רודולף קייזר עם אשתו הראשונה, אילזה אינשטיין, בערך 1921
ספרו של קייזר, מות משה, שיצא לאור ב-1921 ככרך האחרון בסדרה האקספרסיוניסטית "היום האחרון" אצל המו"ל קורט וולף
ספרו של קייזר, מות משה, שיצא לאור ב-1921 ככרך האחרון בסדרה האקספרסיוניסטית "היום האחרון" אצל המו"ל קורט וולף
האנתולוגיה "הבשורה" של שירה אקספרסיוניסטית שנערכה על ידי קייזר, 1921
האנתולוגיה "הבשורה" של שירה אקספרסיוניסטית שנערכה על ידי קייזר, 1921
הביוגרפיה של ברוך שפינוזה מאת רודולף קייזר, 1932
הביוגרפיה של ברוך שפינוזה מאת רודולף קייזר, 1932
זכרונות על אשתו הראשונה אילזה (אינשטיין), 1936
זכרונות על אשתו הראשונה אילזה (אינשטיין), 1936
עמוד השער של ספרו של קייזר על עמנואל קנט, 1935
עמוד השער של ספרו של קייזר על עמנואל קנט, 1935
הקדשה אישית של קייזר בספרו על הפילוסוף עמנואל קנט לאווה, לימים אשתו השנייה, 1936
הקדשה אישית של קייזר בספרו על הפילוסוף עמנואל קנט לאווה, לימים אשתו השנייה, 1936

 

בואו לתמוך: הקיקסטארט הספרותי הראשון ביהדות

זהו סיפורו של הקיקסטארט הספרותי היהודי הראשון.

בניסיון לפרוץ את חומות הגטו האינטלקטואלי שגזרו היהודים על עצמם, נתקלו סופרי ההשכלה במכשולים אימתניים: הם נאלצו להיאבק בהתנגדות מבית ומחוץ, לעקוף את הצנזורה החמורה שהטיל הממסד הרבני על חיבוריהם ולמצוא דרך להדפיס בכוחות עצמם את אותן המילים שיעוררו את התנועה שכונתה לא פעם "המהפכה הצרפתית של היהודים".

זהו סיפורו של הקיקסטארט הספרותי היהודי הראשון.

​על אף שהסינים חתומים על גרסה מוקדמת ומסורבלת יותר, מכבש הדפוס שהמציא יוהאן גוטנברג כבש את אירופה תוך שנים ספורות. תחילה הדפיס גוטנברג ניירות בודדים המכילים שירים, משחקים ויצירות קצרצרות. לאחר ששכנע משקיעים לממן את המשך הפיתוח, הוציא בשנת 1455 את המהדורה הראשונה של הספר המודפס הראשון: 180 עותקים של "ספר הספרים" – תנ"ך גוטנברג הידוע.

כשכבר הסכימו השלטונות הנוצריים להעניק ליהודים אישור להדפסת ספריהם בעצמם (ולא באמצעות בתי דפוס בבעלות נוצרים), גילו סופרים ומשוררים יהודים שעליהם להיאבק במכשולים רבים על מנת להוציא את יצירותיהם לאור: הצנזורה שהטילו רבני קהילות באירופה והמחיר הגבוה של ההוצאה לאור הניאו סופרים לא מעטים מלנסות להוציא את יצירותיהם לאור.

הנחושים שבהם אימצו פרקטיקה שפיתחו כותבי הנאורות – מקביליהם הנוצריים – כבר במאה השבע-עשרה: שימוש במימון המונים להדפסת יצירותיהם. כזה היה סיפורו של המהפכן החינוכי, צבי משה בוק.

 

מהפכה בחינוך היהודי דורשת מהפכה בספרות היהודית

"נודע בישראל, אשר זה שנה תמימה הוצאתי לאור הדפוס, הודעה לספרי זה, בשם מודע לילדי בני ישראל ובו בישרתי בקהל עדת ישראל, כי עלה על דעתי לחבר ראשית הלמוד לבניהם."

(מתוך ההקדמה לספרו של משה צבי בוק, מודע לילדי בני ישראל)

"מודע לילדי בני ישראל" מאת משה צבי בוק. לפריט בקטלוג לחצו

 

בסביבות שנת 1800 עזב משה צבי בוק את פולין והיגר לברלין – שם, באחד ממרכזי ההשכלה המרכזיים של התקופה החל לקדם את משנתו החינוכית: הוא ניהל שני בתי ספר פרטיים – האחד לנערים והשני לנערות יהודיות. בניגוד גמור לנוהג בבתי ספר יהודיים בחר המחנך ללמד בעצמו את לימודי היהדות בשני המוסדות שניהל. כחלק מניסיונו לעודד את יחסי היהודים-נוצרים, פתח את שערי בית הספר לילדים נוצריים בשנת 1809.

בעידן הנאורות הבין משה צבי בוק שהמילה הכתובה תוכל לקדם ולחשוף את משנתו החינוכית לעולם בדרך שהמילה המדוברת לעולם לא תוכל. לשם כך חיבר ספר לימוד בשם "מודע לילדי בני ישראל." הספר ראה אור בשלוש שפות במקביל: גרמנית, עברית וצרפתית. הוא ביקש לכתוב ספר שבו יוכלו ההורים, המורים והבנים "למצוא בו כל דבר חפץ המועיל להם, למען לא יפזרו עוד את הונם לקנות ספרים הרבה ללמד בניהם". לשם כך, שילב משה צבי בוק בין הדפים הרבים של ספרו פרקים על רכישת השפה העברית, ניסה לעודד קריאה בשפת הקודש באמצעות סיפורים מתורגמים, סיפק משלי מוסר, מידע על גיאוגרפיה אירופאית, תיאורים של מצב היהודים ביבשת, פרקים העוסקים ב"ראשית למודים באמונת העברים" וב"ידיעות בתורנו הקדושה", ולא שכח לעסוק בשאלה המהותית "איך ילמד המורה לתלמידיו את הלמודים האלה ולשננם להנערים".

על מנת לעקוף את הצנזורה שהטילו רבני קהילות על משנתו החינוכית ועל ספרו, אימץ משה צבי בוק אסטרטגיה חדשה שפיתחו כותבי הנאורות האירופאית – אשר נודעה בסביבתו בתור "הפרה נומרענטן" (חתימה מראש). הייתה זו פרקטיקה ספרותית חדשה לחלוטין בנוף הספרות העברית: במטרה להשיג מימון להדפסה מהדורה ראשונה ומצומצמת של ספרו, חיבר משה צבי בוק עלון בן מספר עמודים בודדים ובו תיאר את הספר המיועד.

העלון שהנפיק משה צבי בוק ובו חתימות הרוכשים מראש. העלון נמצא בספריית האוניברסיטה ברוסטוק, גרמניה

ככל הנראה נדד משה צבי בוק, כפי שנדדו סופרי השכלה אחרים, בארץ מגוריו והפיץ את העלון בין אנשי ספר יהודים אמידים בניסיון לגרום להם להתחייב באמצעות תשלום מראש לרכוש עותק אחד או יותר. היות שרשימת החותמים המופיעה בתחילת ספרו מכילה קונים ממקומות מרוחקים כמו ורשה ולונדון, בהחלט ייתכן שאלו הושגו על ידי סוכני משנה או שהכיר את הקונים בירידי ספרים שהתקיימו מעת לעת. בדרך זו הצליח משה צבי בוק להבטיח את ההוצאה לאור של ספרו.

רשימת הרוכשים מראש ("הפרה נומרענטן") מופיעה גם בתחילת ספרו של משה צבי בוק. לפריט בקטלוג לחצו

בסופו של דבר, שירתה הפרקטיקה הזאת – הדפסת עלון מקדים המכיל מספר פסקאות או פרקים מתוך הספר המיועד והשגת חתימות של קונים מראש – סופרים ומשוררים יהודים רבים מהמאה השמונה-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. בעזרתה הצליח "סוקרטס היהודי", משה מנדלסון האמיד ובעל הקשרים הרבים, לממן את הוצאת הביאור והתרגום לגרמנית של חמשת חומשי תורה.

'עלים לתרופה', העלון שהנפיק משה מנדלסון בשנת 1778 כדי להשיג מימון להדפסת הביאור והתרגום של חמשת חומשי תורה לגרמנית. העלון מכיל דוגמאות קצרות מתוך התרגום והביאור. לפריט בקטלוג לחצו

 


הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר סטפן ליט, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

שירה | החושך רוחץ את היום מתחלואיו

שירים מאת דבורה שטיינהרט, שני כץ, עומר ברקמן, אורלי עסיס

מאיר אפלפלד, מתרחצות, שמן על בד, 78X68 ס"מ, 2017 (צילום: יורם בוזגלו)

.

דבורה שטיינהרט

שָׁנִים שֶׁאָנוּ סוֹבְבִים
בִּמְסִלּוֹת הַמִּהֲמוּהַ
שְׁפוּפִים בֵּין דַּבְּשׁוֹת
הַמְּעֻמְעָם וְהַמָּהוּהַּ
לֹא חוֹלְמִים לַחֲלוֹם
מַיִם שֶׁיִּשְׁטְפוּ
לֹא־בִּמְשׂוּרָה עַל גְּמַלְגוּפֵנוּ.
וּבְסוֹכְכֵנוּ עַל עֵינֵינוּ נִרְאֶה רַק
גְּבָעוֹת, גְּבָעוֹת
כְּמוֹ גִּמְגּוּם.
אַךְ יֵשׁ וּנְנַחֵשׁ
מִבַּעַד לִצְעִיפֵי הַחֹם
פְּסָגוֹת יְרַקְרַקּוֹת
אַף נְדַמֶּה לִשְׁמֹעַ
בִּשְׁרִיקַת הַסִּירוֹקוֹק
אוֹ בְּאַנְחַת הַחוֹל בְּהִגָּרְעוֹ
מִתַּחַת לְפַרְסוֹת הַבְּהֵמוֹת
מִלְמוּל מַיִם מֵרָחוֹק:
חֹרֶף מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ שָׁם
וּכְשֶׁנָּשׁוּב –
אֵיךְ דָּגוּפֵנוּ יְעֻנַּג!
בַּמַּפָּלִים יֻמְתַּק.
בְּעֹמֶק הֶהָרִים עַכְשָׁו
גּוֹאִים הַוָּאדִיּוֹת
וַאֲשָׁדִים מִתְרַסְּסִים
לַאֲפִיקִים צוֹעֲנִיִּים
שָׁם בְּנֵי־זִימִים מְזַגְזְגִים
בַּאֲזוֹבִים וְהֵם
וַדָּאִיִּים, צְלוֹפָחִיִּים.

 

דבורה שטיינהרט, מתרגמת במקצועה, מתגוררת ומלמדת בלוס אנג'לס. תרגמה לעברית ארבעה רומנים אמריקאיים, מאת ג'ון אפדייק, ולדימיר נבוקוב, דלמור שווארץ ופלאנרי אוקונור. כתבה עבודת דוקטורט על א"נ גנסין.

 

.

שני כץ

מִתּוֹךְ חָלָב שְׁקֵדִים אַתְּ נִגְלֵית לִי
מְנַשֶּׁקֶת נְמָשִׁים עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח
מְנַקֶּדֶת מִלִּים בְּפֵרוּרֵי עוּגִיּוֹת
מְרֻכֶּזֶת כְּסַרְגֵּל
גַּב אֶל מַשְׁקוֹף, מוֹתַחַת סֶנְטִימֶטְרִים נוֹסָפִים עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת

נַפְשִׁי מְרֻכֶּזֶת בָּךְ
מַבָּטִי
עַיִן בְּעַיִן

נִסִּיתִי בְּכָל כֹּחִי לִלְמֹד אֶת רַחַשׁ רִקּוּד הָעֲגָלוֹת סְבִיבִי
שִׂמְלָתִי מִתְנַפְנֶפֶת

אֲנִי יוֹצֶרֶת עֵינַיִם נוֹסָפוֹת
כְּפִי שֶׁלִּמְּדָה אוֹתִי אִמִּי
עַיִן וְעוֹד עַיִן
וְעוֹד
הַמַּסְרֵגָה בּוֹרַחַת לִי

קָשֶׁה לִי לִשְׁכֹּחַ אֶת שֶׁעֲדַיִן לֹא קָרָה

שִׂמְלָתֵךְ מִתְנַפְנֶפֶת

 

מדוע נסחפים יונקים ימיים אל החוף?

אַתְּ מְנַסָּה לִסְפֹּר אֶת כָּל הָעֵצִים בַּיַּעַר
רוֹשֶׁמֶת כָּל אֶחָד בְּסִפְרֵךְ הַקָּטָן
כַּמָּה עָמֹק הוּא מַגִּיעַ
כַּמָּה גָּבוֹהַּ

הַאִם הוּא נִרְאֶה מֻדְאָג מֵרוּחוֹת הַשָּׁמַיִם
מֵהַשָּׁמַיִם
הַאִם הוּא חוֹשֵׁשׁ מֵהָאֲדָמָה שֶׁהוּא שַׁיָּךְ לָהּ

אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת קַוֵּי דִּמְיוֹן
חִיּוּךְ
הָאֹפֶן שֶׁבּוֹ הוּא אוֹחֵז בַּעֲנָפָיו
הַאִם גַּם הוּא מַחֲזִיק אֶת הַחֲשֵׁכָה בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת

לִפְנֵי כַּמָּה חֳדָשִׁים חָלָה הָעֵץ בְּגִנָּתֵךְ
הִבַּטְתְּ בּוֹ בִּזְמַן שֶׁדִּמֵּם שָׂרָף

קָרָאת פַּעַם שֶׁשָּׂרָף שֶׁהתְאַבֵּן הוֹפֵךְ לְעִנְבָּר
וְשֶׁמֻמְלָץ לְנֶהָגֵי מוֹנִיּוֹת לֹא לְהוֹרִיד נוֹסְעִים לְיַד הַגֶּשֶׁר

 

בְּנֵי אָדָם נִרְקָמִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ בִּנְשִׁימָתָם,
נְשִׁיפָה וּשְׁאִיפָה
נְשִׁיפָה
שְׁאִיפָה
נְשִׁיפָה
נִפְרָמִים אֵלּוּ מֵאֵלּוּ בִּנְשִׁימָה

שׁוֹאֲפִים חֲלוֹמוֹת פְּנִימָה, נוֹשְׁפִים גַּעְגּוּעִים
בִּגְדֵיהֶם מֻטָּלִים עַל רִצְפָּה,
מְסֻדָּרִים בָּאֲרוֹנוֹת.

כַּמָּה חֲפָצִים נִתָּן לִסְגֹּר בָּאֲרוֹנוֹת מֵעֵץ
כַּמָּה מֵהֵם נִתָּן לְהַשְׁעִין עַל מדפי אַלּוֹן
חֵפֶץ מַחְזִיר נְשִׁימָתוֹ נֶאֱסָף לַחֲדָרִים עֲמוּסִים. מִתְגַּעְגֵּעַ

שִׂמְלָה מְחַפֶּשֶׂת גּוּף
סֵפֶר מְחַפֵּשׂ יָדַיִם
תְּמוּנָה מְחַפֶּשֶׂת מַבָּט לִתְלוֹת בּוֹ זִכָּרוֹן

כַּמָּה מְעַט גַּעְגּוּעַ נִתָּן לְהַסְתִּיר בָּאֲרוֹנוֹת מֵעֵץ
בְּנֵי אָדָם נִּפְרָמִים אֵלּוּ מֵאֵלּוּ בִּנְשִׁימָתָם.

פְּרִימַת הָאֲוִיר מוֹתִירָה בְּגוּפֵנוּ סִימָנִים מִבִּפְנִים

 

שני כץ, ילידת 1985, אמנית רב־תחומית העוסקת בציור, איור, וידאו־ארט, צילום ועבודות מיצב. סטודנטית ללימודי האומנות בקוביה, חיה ויוצרת בירושלים. בימים אלה משלימה את ספר שיריה הראשון.

 

.

עומר ברקמן

שחור לבן

הַצְּבָעִים רוֹדְפִים אוֹתוֹ גַּם בַּחֲשֵׁכָה
צוּרָתוֹ חוֹזֶרֶת לְגוּפוֹ בְּהַדְרָגָה
הַתְּרִיסִים מְגִיפִים אֶת פָּנָיו
וְהַמֶּנְטְשָלָ'ך נִשְׁמָטִים
הוּא יוֹרֵד בְּמוֹרָד הָרְחוֹב
וְחוֹשֵׁב מַחְשָׁבָה אֲרֻכָּה
לְלֹא מִלִּים אוֹ כַּוָּנָה
הוּא לֹא הֶאֱמִין שֶׁיַּגִּיעַ לָזֶה
אֲבָל טָעָה

הֵם רוֹדְפִים אוֹתוֹ
גַּם כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה
שׁוֹלַחַת אֶת קַרְנֶיהָ מֵאֲחוֹרָיו
וְהָרְחוֹב שֶׁיּוֹרֵד וְאֵינוֹ נִגְמָר
גַּם אִם יַהֲפֹךְ פָּנָיו
תְּהֵא זוֹ יְרִידָה

 

מי שעומד

כָּל הָעוֹמֵד מִלְּפָנַי
כְּשֶׁאֶפְקַח אֶת עֵינַי
לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ זֵכֶר
לָכֵן אֲנִי סוֹפֵר תָּמִיד מוּל קִיר

כָּל הָעוֹמֵד מֵאֲחוֹרַי
כְּשֶׁאֲסוֹבֵב אֶת פָּנַי
יַהֲפֹךְ לִנְצִיב מֶלַח
אֲנִי פּוֹנֶה לְשֶׁטַח הֶפְקֵר

כָּל הָעוֹמֵד מִצְּדָדַי
הוּא שֹׁבֶל שֶל אֵשׁ
מְסַמֵּן לִי מַסְלוּל הַמְרָאָה
וּכְשֶׁאֲנִי נוֹסֵק סוֹף־סוֹף
כָּל שֶׁמֵּעָלַי וְכָל שֶׁמִתַּחְתַּי
נֶעֱלָם וְנִגְלֶה
אֲנִי בִּתְנוּעָה
וְכָל הָעוֹלָם
הוּא הָעוֹמֵד

 

עומר ברקמן, יליד 1974, מתכנת בימים, כותב בלילות. פרסם פרוזה ושירה בבמות רבות. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (אסיה, 2016). סיפור פרי עטו התפרסם בגיליון 28 של המוסך. 

 

.

אורלי עסיס

שני שירים מתוך "והגדת לבתך" (כתב יד בעבודה)

1

הַלֵּב רוֹכֵל חֲסַר בּוּשָׁה. בֶּן זְנוּנִים
עִם הַמְחָאָה דְּחוּיָה. מְטַלְטֵל יַשְׁבָן סָמוּק מִצַּד לְצַד
מְהַדֵּס עִם כֹּל הַסְּחוֹרָה בַּחוּץ
מְקוֹשֵׁש שְׁאֵריּוֹת שֶׁל נְגִיעָה.
מְפַצֵּחַ פַּחַד כְּמוֹ גַּרְעִינִים. וְאֵין כָּמוֹהוּ בָּר פְּלֻגְתָּא לְהִתְמַקֵּחַ אִם הָיָה
אוֹ לֹא הָיָה. לִפְתֹחַ בְּתִגְרָה.
וְאֵין לִי לֵב לוֹמַר לוֹ אֶת הָאֱמֶת בַּפָּנִים.
הָיָה.

 

2

מכתב לְאֵם

הַחֹשֶׁךְ רוֹחֵץ אֶת הַיּוֹם מִתַּחְלוּאָיו.
יָכֹלְתְּ לָלֶכֶת עַכְשָׁו. לֶאֱרֹז תִּיק עִם הַדְּבָרִים הַהֶכְרֵחִיִּים. נִדְרָשׁוֹת רַק שְׁתֵּי דַּקּוֹת. לָצֵאת בְּחָסוּת הָאֲפֵלָה בְּלִי שֶׁאִישׁ יַשְׁגִּיחַ בָּךְ. לְהַשְׁאִיר אֶת הַבְּגָדִים לֹא מְקֻפָּלִים, אֶת הַכֵּלִים מְלֻכְלָכִים, אֶת הַפִּיּוֹת הַקְּטַנִּים רְעֵבִים. מִי הָיָה יוֹדֵעַ אוֹ זוֹכֵר. מִי הָיָה נוֹטֵר.
יָכֹלְתְּ לְהַתְנִיעַ בְּשֶׁקֶט. לִנְסֹעַ לְאַט, בְּהִסּוּס, לַכְּבִיש הָרָאשִׁי. לְנוֹפֵף לְיָדִיד חוֹלֵף כְּמוֹ הָיִית בְּדַרְכֵּךְ לִקְנִיּוֹת. דְּבָרִים קָשִׁים מֵאֵלּה כְּבָר קָרוּ בִּקְלִילוּת מַפְתִּיעָה יוֹתֵר. סִמְכִי עָלַי.
הַדֶּרֶךְ הָיְתָה נְמַסָּה תַּחַת רַגְלַיִךְ. הָעֵצִים הָיוּ מַרְכִּינִים רֹאשׁ בַּעֲנָוָה. מָה הֵם מְבִינִים בְּחַיֵּי אִשָּׁה. הַכְּאֵב הָיָה מַחְלִיק לִגְרוֹנוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה. הַחְמָצָה הָיְתָה בַּת חֲלוֹף. שֶׁלֶט נֵאוֹן רָחוֹק הָיָה הַבְטָחָה.
כְּבִישׁ תֵּשַׁע. כְּבִישׁ אַרְבַּע. כְּבִישׁ אַחַת. בַּסּוֹף הָיִית מַגִּיעָה. מִישֶׁהוּ הָיָה מְחַכֶּה לָךְ. מַשַּׁב רוּחַ הָיָה מְעַרְסֵל אוֹתָךְ פְּנִימָה. ג'וֹאְן בָּאאֵז הָיְתָה שָׁרָה לָךְ שִׁיר אַהֲבָה. ג'וֹנִי מִיטְשֶׁל הָיְתָה מַזְמִינָה לָךְ מוֹנִית צְהֻבָּה. כָּךְ. בְּלִי אַשְׁמָה. בְּלִי מָה הָיָה יָכֹל לִהְיוֹת. כְּמוֹ שֶׁאַתְּ. נְקִיָּה.
יָכֹלְתְּ וְנִשְׁאַרְתְּ. דְּבָרִים קָשִׁים מֵאֵלּוּ כְּבָר קָרוּ בִּקְלִילוּת מַפְתִּיעָה יוֹתֵר.

 

אורלי עסיס היא עיתונאית במעריב. ספר שיריה הראשון, "חרפות קטנות", ראה אור ב-2014 בהוצאת ספרי עתון 77.

 

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת אורית נוימאיר פוטשניק, חגית מנדרובסקי, ורדית שלפי וגיל דיטקובסקי

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן