חתימה של שייקספיר בספרייה הלאומית

הסיפור מאחורי חתימתו של וויליאם שייקספיר על הספר "היהרות של המדעים" מאת קורנליוס אגריפה.

במאמר מרתק ומסעיר שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב-19 באוקטובר 2017, כותב ד"ר אבנר בן-זקן על האפשרות שבספרייה הלאומית מצויה חתימה בעצם כתב ידו של לא אחר מאשר וויליאם שייקספיר. החתימה האמורה מצויה על כריכה של ספר של קורנליוס אגריפה, "היהירות של המדעים" במהדורה הראשונה, משנת 1569. אבנר בן-זקן עיין בספר באוסף אדלשטיין להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים אשר בספרייה הלאומית לאחר שדבר קיומו של הספר בספרייה נודע לו מפיה של הספרנית הממונה על האוסף, חוה נוברשטרן, שידעה גם על האוצר השמור ליודעי ח"ן. עניינו של ד"ר בן-זקן בספר קשור לעיסוקו המחקרי בקשר שבין כישוף ומדע בתקופת הרנסנס, עניין שבו יש לקורנליוס אגריפה תפקיד מרכזי.

הטקסט של בן-זקן מפליא לקשור את החוטים: מדמותו של המכשף-המדען המתערב במהלכיו של הטבע כדי להגיע לתיאור שיטתי של התופעות שהוא מבקש לחקור ועד לפעולתו של שייקספיר בעולם, כשחקן שהיה גם למחזאי שכדברי אבנר בן-זקן "כתב מחזות בצורה ניסויים, מנקודת מבט של שחקן, של מי שמערבב, ממש כמו המכשף של אגריפה, בין הפרקטיקה לבין התיאוריה…"

 

 

בן-זקן לוקח את קוראיו למסע בקרב החוג האינטלקטואלי ששייקספיר הצטרף אליו כשהגיע ללונדון מהפרובינציה. מסתבר שבקרב המשכילים בחוג, היה "היהירות של המדעים" של קורנליוס אגריפה ספר יסוד. לא רק שהשפעתו ניכרת ביצירותיהם של אנשי החוג, כמו כריסטופר מרלו ותומס נאש, אלא שהם אף מזכירים את הספר ואת מחברו באורח מפורש. יתרה מכך, בן-זקן מזכיר שלספר של אגריפה ולמשנתו הרעיונית יש תפקיד חשוב ביסודות הגותו של פרנסיס בייקון, הוגה הדעות המרכזי שצידד בעריכת ניסויים כדרך לחקור את המציאות. בייקון דיבר על עריכת ניסויים כמחזה תיאטרלי הנערך בפני קהל. הניסוי הוא אירוע דרמטי הזקוק לעדים כדי לזכות באמינות. בן-זקן מדבר על מהפכה אינטלקטואלית של שילוב בין הפרקטיקה ובין הפילוסופיה ומתאר את מסלולה של המהפכה. במסלול זה היה לספרו של קורנליוס אגריפה מקום חשוב, ושייקספיר מימש אחדים מרעיונותיו החשובים בפעילותו כשחקן וכמחזאי שובר מוסכמות ומהפך זוויות-ראייה.

ומה בדבר חתימתו של שייקספיר שעל ספרו של קורנליוס אגריפה?

ובכן, בדיקה של מומחים מעלה שהחתימה בחזית ספרו של קורנליוס אגריפה בספרייה הלאומית בירושלים אינה נופלת מחתימות אחרות המיוחסות לשייקספיר. חתימות כאלו מצויות על ששה מסמכים, למשל חתימה על שטר הבעלות על ביתו וחתימות שהותיר על צוואתו. אלא שכאן, בחתימה על ספרו של קורנליוס אגריפה, יש משום אישור לקשר פיזי, ממשי, בין שייקספיר ובין הלכי הרוח האינטלקטואליים שהשפיעו על יצירתו. אבנר בן-זקן מזכיר שורה של מחזות של שייקספיר שאפשר לזהות בהם באורח מובהק את נוכחותו של "היהירות של המדעים" של אגריפה: "כטוב בעיניכם", "נשות וינדזור העליזות", "הסוחר מוונציה" ובעיקר "הסערה". בנוסף לכך, סימנים לרעיונות של קורנליוס אגריפה בדבר ארבע הליחות וחשיבותן למצבו הרוחני והנפשי של האדם מצויים במחזות רבים של שייקספיר, כמו "המלט", "מקבת", "ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי".

 

 

מעבר לכל אלו, חתימתו של שייקספיר המצויה בספר באוסף אדלשטיין אשר בספרייה הלאומית בירושלים מחזירה אותנו לתהייה בדבר הקסם שחתימות של אישים מפורסמים מהלכות עלינו. חתימת ידו של אדם ידוע, של דמות היסטורית, מעניקה לנו תחושה של קרבה, כמעט של נגיעה באדם עצמו. אוטוגרפים הם בין הפריטים שאספנים חומדים, ובספרייה הלאומית מצוי אוסף שבדרון, שהוא אוסף עצום של אוטוגרפים. אוטוגרף הוא מסמך היסטורי. גם כשהחתימה מופיעה על נייר שאינו מוסיף מידע או הקשר, ועל אחת כמה וכמה כשהיא על מסמך או ספר. חתימה של שייקספיר על ספר מדברת אלינו ממרחק הזמן ואומרת: "הספר הזה, הספר הזה עצמו היה בידיו של וויליאם שייקספיר". וכשמדובר בספר שנקשר באורח עמוק ומהותי ליצירה השייקספירית, החתימה היא גושפנקה ועדות פיזית לכך שהספר אכן שימש את המחזאי המהולל.

ההתרגשות מאוטוגרפים דומה להתרגשות מאתר ארכיאולוגי. אדם מהלך בין יציעי הקולוסאום ברומא או בין עמודי הפרתנון באתונה, והוא יודע שהוא במקום עצמו, שהוא נוגע באבנים שלפניו נגעו בהן דמויות המוכרות לו מההיסטוריה, מקריאה בכתבים. מבחינה מסוימת, חתימה היא אף יותר מכך: הנה תנועת היד, הנה הדיו, הנה הרעד הקל, הזווית החדה, ניצול המקום הפנוי לחתימה, הנה המקום עצמו שבו נחה ידו של שייקספיר, הדף שאצבעותיו הונחו עליו, הדיו שהוא ייבש בספוג או בנשיפת פיו.

חתימותיו של שייקספיר נתונות במחלוקת. הוויכוח קשור בעצם הדיון על דמותו של שייקספיר, שמעט בלבד ידוע לנו עליו, בוודאי ביחס לגדולתו האמנותית. במאמרו, בן-זקן קושר את שורשי הוויכוח למוצאו של שייקספיר ולכך שהוא לא היה בוגר אוניברסיטה ומשכיל עם חותמת אקדמית. בנוסף לכך, בן-זקן סבור ששבירת המוסכמות המאפיינת את מפעלו הספרותי של שייקספיר גם היא תרמה לקולות המטילים ספק באפשרות שהוא אכן חיבר את המחזות. בהקשר הזה, כל חתימה של שייקספיר תורמת למי שדוגלים בכך ששייקספיר אכן פעל בחוגים האינטלקטואליים של תקופתו ויצר את מחזותיו מתוך פעילות זו. החתימה שלו על "היהירות של המדעים" היא תוספת מרגשת ומשמעותית מאין כמוה ל"תומכי שייקספיר". עותק הספר שבידי הספרייה הלאומית התגלגל לידי סידני אדלשטיין, שכנראה רכש אותו בניו יורק לאחר שהגיע לספרייה העירונית מידיו של ויליאם סטודארד, חוקר שייקספיר מראשית המאה העשרים. אדלשטיין הפקיד את האוסף שלו למשמורת בידי הספרייה הלאומית, וכך הגיע שייקספיר לירושלים.

התאומות ג'מאל במרתפי הספרייה הלאומית

בריקודי בטן מסעירים כבשו לילה ולאמְיָה את קהיר, ומשם – את העולם. אך מה הסתתר מאחורי שתי כוכבות זוהרות אלו, וכיצד ארכיון התצלומים שלהן הגיע אל הספרייה הלאומית? הצצה אל סיפור חייהן המופלא של האחיות ג'מאל הממחיש את נפלאות הגורל היהודי.

האחיות ג'מאל בקהיר. עוד תמונות מהופעות בקהיר פה>>

מי היו באמת האחיות ג'מאל?

הארכיון האישי של רקדניות הבטן המצריות, שהגיע לאחרונה לספרייה הלאומית, שופך אור חדש על דמותן המסתורית.

הן היו לילה ולאמְיָה, תאומות כמעט זהות. הן היו כוכבות הבידור הגדולות ביותר במצרים של שלהי מלכות פארוק. הן הופיעו לפני אולמות מלאים בקהל משולהב ובעשרות סרטי קולנוע. המלך המצרי העריץ אותן ועינה הפקוחה של אמן השגיחה עליהן בחרדה, מגוננת עליהן מפני הגברים הרבים שרדפו אחריהן. מה היה סוד קסמן של שתי הנערות הללו?

 

 

כוחות הצבא הזרים שהציפו את רחובות הערים הגדולות במצרים, בעקבות מלחמת העולם השנייה, הביאו גם לשינויים בתרבות הבידור המקומית. מועדוני לילה רבים נפתחו ומוסיקאים, שחקנים, רקדנים – ורקדניות – נהנו מן הרעב העצום לבידור, שהיה עליהם לספק.

אחד ממועדוני הלילה הידועים ביותר באותה תקופה היה "ארמון חלמיה" (Helmieh Palace) שבפרברי קהיר. התכנית האמנותית שהציע בעל המועדון לאורחיו היתה שונה מהרגיל. הקפדה יתירה על תלבושות, הופעות של טובי הנגנים והמוסיקאים, כוריאוגרפיה מדויקת – כל אלה הפכו את אותו מועדון לבית היוצר של תרבות מזרחית חדשה.

למעשה, מועדוני הלילה המצריים זכו אז לפריחה חסרת תקדים, שהביאה גם לשינוי ביחס לאיכות ההופעות בהם. הכוכבות הגדולות של "ארמון חלמיה" היו זוג התאומות ג'מאל, רקדניות בטן שהביאו סגנון חדש לתחום עתיק יומין זה של הריקוד במזרח. ריקוד השארקייה הים-תיכוני היה אחד מתחומי המומחיות שלהן. הנגנים שליוו את השתיים התאמנו עמן שעות ארוכות כדי להתאים את הכוריאוגרפיה שביצעו לרפרטואר המוסיקלי, שנבחר בקפידה.

 

 

אימונים מפרכים, תרגילים עד אין סוף וחזרות יום-יומיות הביאו לתוצאה יוצאת דופן. המופע של האחיות ג'מאל שפע ברק והמצאות, תיאום מופלא בין תנועותיהן של שתי הרקדניות, והחידוש הגדול: התאמה מושלמת בין הריקוד למוסיקה.

מופע המחול שלהן, שבו עשו שימוש וירטואוזי גם בחפצים ובאביזרי במה שונים, לא היה עוד ריקוד מזרחי אקסטטי של רקדנית בודדה, נראית כשקועה בתוך עצמה. הן ידעו ליצור תמונת תנועה סימטרית ולהפוך אותה בווירטואוזיות, תוך מתן מבע חי למוסיקה שהניעה אותן. הקשר בינן לבין הנגנים, מחד, והקהל, מאידך, היה חי ומרגש.

 

 

המוסיקליות של התאומות ג'מאל אינה מפתיעה כלל וכלל. שתיהן היו בנות למוסיקאים, והן למדו נגינה מינקותן. אביהן, פישל אלפרט,  היה כנר בתזמורת הסימפונית של וינה. שמו מסגיר את מוצאו: יהודי שהגיע מצ'רנוביץ לבירת אוסטריה, והיה למוסיקאי מקצועי. לא ברור מה הביא אותו להגר למצרים, בסוף שנות העשרים. ייתכן מאוד שהמשבר הכלכלי הגדול הוא שדחק אותו הרחק מאירופה, במקום בו נמצאו לו תפקיד מכובד בתזמורת ופרנסה טובה בשפע.

באלכסנדריה הוא פגש את רעייתו, ז'ני (ג'אנין) אלפרט. נוכחותה המרשימה ויופייה של זמרת אופרה זו, שהיתה בת למהגרים יהודים, כבשו את לבו. שנה לאחר שנישאו, נולדה בתם הבכורה: הלנה. אחותה הצעירה, ברטה, נולדה כשנתיים וחצי מאוחר יותר, ב-1932.

 

הלנה וברטה גדלו בבית מוסיקלי, ומגיל צעיר העניקו להן הוריהן גם שיעורי בלט. אך הסביבה שבה גדלו השפיעה כנראה על כך שמעבר לשיעורי בלט קלאסי, הן החלו ללמוד גם ריקוד ים-תיכוני. להפתעתם הרבה של מוריהן, הן גילו כישרון יוצא דופן בתנועות הריקודים המזרחיים. ההצעה כי יופיעו בציבור לא אחרה לבוא. בעבור אִמן, ההתלבטות היתה קשה. היא חששה לעתידן של הנערות הרכות, רק בנות 12 ו-14, שייחשפו לעולם שנראה לה מופקר. מאידך, הפיתוי היה רב.

באותה עת איבד בעלה את מקור הכנסתו הקבוע והמשפחה נקלעה למשבר כספי. היא לא העזה לספר לו על הופעותיהן של הבנות, והן החליטו לשמור את הדבר בסוד מפניו. לכל חזרה או מופע ליוותה האם הנאמנה את בנותיה, שומרת על תומתן בקנאות. היא הקפידה על כך עוד שנים רבות, וליוותה אותן בכל מסעותיהן ברחבי העולם.

 

 

אך שלוש הנשים לבית אלפרט לא יכלו לשמור את סודן מפני האב לאורך ימים: זוג האחיות ברוכות הכישרון הפכו ללהיט כמעט בן-לילה; ההצלחה הייתה מסחררת. בעזרת אימן ומוריהן, הן בנו תכנית אמנותית שהציגה בווירטואוזיות רבה את גמישותן ויכולותיהן כרקדניות מקצועיות.

שֵם-הבמה שנבחר להן, לילה ולאמְיָה, (או: לין וליז) הצריך גם שם משפחה וסיפור כיסוי שימשוך את הקהל. כך הפכו הלנה וברטה אלפרט, בנותיו של פישל מצ'רנוביץ, ל"תאומות ג'מאל".

 

 

מועדון הלילה של "ארמון חלמיה" היה רק קרש הקפיצה ממנו זינקו השתיים לקריירה של כוכבות בינלאומיות. הופעותיהן בסרטים מצריים רבים, שהחלו בגיחות קצרצרות ובלחץ הקהל הפכו לארוכות ומרכזיות יותר ויותר, הקנו להן שם בכל רחבי העולם הערבי. ליהדותן הן כנראה לא התכחשו, אך מאידך, הצליחו להסוות את מוצאן היטב. הכיסוי היה מושלם, וסביר להניח שאיש ממעריציהן הרבים במצרים ומחוצה לה, לא העלה על דעתו כי השתיים אינן מבנות ערב.

ההפיכה הצבאית במצרים ועלייתו של נאצר לשלטון, שינו בהדרגה את האווירה שאִפשרה את נסיקתן של שתי הכוכבות. הן הוזמנו ליותר ויותר הופעות מחוץ לארץ מולדתן, ולשיא הפופולריות זכו בסינגפור ובהודו.

 

ריקודן באחד מן הסרטים ההודיים שבהן כיכבו נפסל על ידי הצנזורה שם, בשל "חוסר צניעות". בעיני השלטונות הצבאיים במצרים, היו נסיעותיהן התכופות של האחיות ג'מאל חשודות. ייתכן שגם ידיעה על מוצאן היהודי סייעה ליחס החשדני כלפיהן.

בסוף 1957, באמצע סיור הופעות מצליח במזרח הרחוק, הגיע לפתע מברק מאביהן, שנשאר בקהיר. הוא הזהיר את בנותיו, שאליהן נלוותה, כתמיד, אִמן, כי לא יעזו לשוב למצרים. המשטרה המצרית הוציאה צו מעצר נגדן והן מתבקשות לחקירה בעוון ריגול.

 

 

לא קשה היה לאחיות ג'מאל למצוא אמרגן שיזמין אותן להופעות בארצות הברית. אמריקה קרצה להן זה מכבר, והן ראו אותה כמקום מפלט מתאים. לפניהן ניצבה רק הבעיה המטרידה: כיצד יצליחו להשיג ויזה במהירות? באותו ערב, משלחת של חברי קונגרס אמריקנים שביקרה במומבאי, פקדה את מועדון הלילה שבו הופיעו האחיות ג'מאל. התלהבותם מריקודי הבטן של ה"תאומות" לא ידעה גבול. בבוקר שלמחרת, היו בידיהן אשרות הכניסה המיוחלות.

הסצנה האמנותית הגועשת ברובע הלטיני של ניו יורק קיבלה את האחיות ג'מאל בזרועות פתוחות. משב הרוח הרענן שהביאו איתן השתיים מן המזרח, השתלב היטב במגמות שונות שהיו פופולאריות מאוד לקראת שנות החמישים בארצות הברית. גם שיתוף הפעולה שלהן עם המוסיקאי אדי קוצ'אק ("השייך") ולהקתו, תרם להצלחתן.

 

 

האם היתה זו האמא היהודייה של שתי הבנות, שלחצה עליהן להתחתן במהירות ולעזוב את עסקי השעשועים?

למרבה הצער, לא ברור בדיוק מה גרם לאחיות, שעתה נקראו בפשטות לין וליז, להפנות עורף לקריירה המצליחה שלהן. הן נישאו כמעט בזו אחר זו, זמן לא רב לאחר שהגיעו לארצות הברית. הגברים שעימם בחרו לחלוק את חייהן, אנשי עסקים מכובדים, כנראה לא אהבו את עיסוקן בריקודים "בלתי צנועים", במועדוני לילה אפלוליים.

בתוך זמן לא רב הצטמק לוח ההופעות של האחיות ג'מאל. התשוקה למחול ולמוסיקה, שעדיין בערה בהן, מצאה את ביטוייה בהוראת ריקודי הבטן במסגרות שונות. במהלך שנות השישים והשבעים, נחשבו השתיים – ובמיוחד ליז – למדריכות המקצועיות ביותר בתחום זה, במערב.

 

 

לין נפטרה בלונג איילנד ב-1992. ליז, אחותה, האריכה ימים אחריה, ונפטרה ב-2016. היא נישאה בשנית לדוד מרקס, ניצול שואה שהגיע ארצה כשנה לפני קום המדינה בספינת המעפילים "מולדת". לימים, עבר להתגורר בארצות הברית ושם היה ליצרן רהיטים מצליח.

אלבומי התצלומים, המזכרות והסיפורים מימי הזוהר של ליז רעייתו, קסמו לו תמיד. כמי שחווה את תהפוכות הגורל היהודי במאה העשרים על בשרו, הוא סבר כי גם סיפורה של רעייתו ראוי להיות חלק מן הפסיפס רב הגוונים של תיעוד העם היהודי. לפני חודשים אחדים, הוא תרם לספרייה הלאומית את ארכיונה. לילה ג'מאל, ליז, או בעצם ברטה אלפרט, תרקוד מעתה לנצח במרתפי הספרייה הלאומית.

על זמן, גיאוגרפיה וטיפוגרפיה: עודד עזר ופונט ׳קדים׳

הצצה לפרויקט יוצא דופן של המעצב עודד עזר במרחב עיצוב האותיות העבריות המקומי – טיפוס אות חדש לו העניק את השם 'קדים'

כרזה בפונט קדים. עיצוב: עודד עזר

מאז ומתמיד אהבתי לצייר אותיות. בשנים בהן עוד לא היה נפוץ השימוש במחשב, הייתי מצייר אותיות בעבור עיתונים ומודעות בבית הספר. הייתה זו נטיית לב, כמו שילדים אחרים אוהבים לשחק כדורגל בגיל צעיר, אני אהבתי לצייר אותיות.

בצבא, כתוצאה מפציעה, הגעתי לתפקיד עיצוב תפאורות של 'להקת הנחל' ולבחינות הכניסה ל'בצלאל' הגעתי לבוש מדים. ב'בצלאל', השתלבתי במסלול העיצוב הגרפי מן הרגע הראשון ונחשפתי ליכולת "ללוש אותיות" ולהסתכלות ניסויית בבחינתן כמו גם, למגבלות עליהן צריך לענות מעצב אותיות בעת שפונה לעיצוב אות עברית לדפוס. לאחר שסיימתי את לימודיי ב-1998, התחלתי לעסוק בתחום באופן מקצועי.

היום אני רואה את עצמי בראש ובראשונה מעצב אותיות. יתר תחומי עשייתי על פי רוב קשורים בזאת, אם באמצעות עיצוב סמלילים, ייעוץ טיפוגרפי מורכב, הוראת מקצוע הטיפוגרפיה ועיצוב האות בארץ ובחו"ל, או ביצירה אישית אקספרימנטאלית.

מזה מספר לא מבוטל של שנים, אני עמל על עיצוב אות חדשה המבקשת להתבסס על ההיסטוריה של האות העברית מחד וליצור שלב חדש בהתפתחותה המודרנית, מאידך. לטיפוס האות החדש הזה אני קורא 'קדים'.

'קדים' הוא תוצר של שאלות שהטרידו אותי עוד בימי לימודיי ב'בצלאל'. בין כתלי המוסד, הוצגו בפני הסטודנטים כתבים שנתחמו בשני אופנים – מבחינה היסטורית ומבחינה גיאוגרפית. מבחינה היסטורית, הוצגו כתבים שנוצרו מסוף המאה ה־19 ועד שנות ה־80 של המאה ה־20; ומבחינה גיאוגרפית, הוצגו כתבים שעוצבו על אדמת אירופה, או בישראל – על ידי מעצבים שרובם ככולם יוצאי אירופה. כתבים מחוץ לגבולות אלה נזנחו, לא נכנסו לתכנית הלימודים ונראה היה שאין להם כל חשיבות. התסכול שלי היה שידעתי שההיסטוריה של הכתב העברי ארוכה הרבה יותר מאשר 150 השנים האחרונות, ושמנעד הכתבים היה רחב יותר מסגנון הכתב ה׳אשכנזי׳ וה׳ספרדי׳ שהתהוו באירופה.

׳רץ׳, פונט־ספר סריפי (בעל תגים) מאת עודד עזר, 2011

תחושות אלו פרצו החוצה בעת שפניתי לעצב פונט בעל תגים (סריפי), דהיינו, פונט 'רץ'. לטובת עיצוב פונט 'רץ', שפורסם ב־2011, בדקתי את תהליכי היצירה של מעצבי האותיות העבריות המתויגות המוכרות לו מן המאה ה־20. אותיות כדוגמת 'הדסה' של הנרי פרידלנדר, 'קורן' של אליהו קורן (קורנגולד) ואחרים. אצל כולם חזר אותו תהליך עבודה, שהיה שונה מהשיטות שלמדתי באקדמיה, כדי לעצב את הכתב שלהם, הם למדו את העבר, שחזרו, חקרו והעתיקו כתבים עתיקים. החלטתי לעבוד בצורה דומה ל׳מאסטרים׳ האלה.

הצעידה בעקבות המעצבים הגדולים חשפה בפני כתבים עבריים עתיקים מעוררי עניין. עולמות חדשים שלא הייתי מודע אליהם בעולם הכתב העברי. משסיימתי את 'רץ' חשתי לראשונה כי צלחתי את הנהר ופרצתי את הגבולות ההיסטוריים שהכרתי. תחושה זו העניקה לי את הדחף לפרוץ גם את הגבולות הגיאוגרפיים.

התחלתי לבחון כתבים מאזור המזרח התיכון, צפון אפריקה ואזורים אחרים שהיוו מרכזים תרבותיים של העם היהודי מן המאה הראשונה לפנה"ס ועד להמצאת הדפוס במאה ה־15. בעזרתה של המעצבת וחוקרת האות העברית עדה ירדני, שחשפה בפניי את המחקר הפליאולוגי של האות העברית, ובאמצעות ביקורים תכופים בספרייה הלאומית, נגלו בפניי סגנונות כתיבה המכונים ”מזרחיים" – כתבים יהודיים מארצות ערב, אירן וצפון אפריקה, שנגוזו.

כתב היד של סעדיה אל עדני, כפי שהוא מופיע בספרה של עדה ירדני

בכתב עליו מבוסס 'קדים' נפגשתי לראשונה בספרה של ירדני, "ספר הכתב העברי" (1991). הכתב הנו כתב תימני המתוארך לשנת 1222 לספה"נ ונכתב באמצעות קנה רחב על ידי הסופר סעדיה בן יחיא בן חלפון אל עדני. הכתב בעל הזיקה הברורה לאותיות הכתב המזרחי החצי רהוט, המשיך וקיבל גיבויים נוספים בספרים אחרים במחקר שביצעתי. בכתב שנראה כ"אזוטרי", ראיתי ביטוי אישי ופרשנות חדשה לאות העברית – כזו שטרם פגשתי בה. מובהקות הקו העילי והפערים בין הקווים האופקיים והאנכיים, כדוגמת הכתב האשכנזי, לצד השפעות הכתב הערבי, הכתמיות השחורה מלאת הקצב הנפלא והמרגש שהציג על הדף והפתרונות של שלדי האותיות, כדוגמת שלדי האותיות א', צ' וש' שלא היו מוכרים לי – מאפיינים אלו הפכו אותה למסקרנת בעיניי. יתרה מזאת, הפוטנציאל של עבודה גרפית עם אות כזו נראה לי אינסופי כמעט.

חדש מול ישן. אותיות ׳קדים׳ של עזר מימין, מול כתב היד המקורי משמאל, 2010-2017

התחלתי בניסיונות ראשוניים בעיצוב האות. הגישושים הראשונים היו מהוססים, מסיבה פשוטה, גיליתי שכדי שאוכל לעצב פונט עכשווי על בסיס המקור העתיק, עלי למצוא לו קונטקסט פנימי וחיצוני שיכוון אותי. קונטקסט שאז עוד לא היה לי ברור. בנוסף לכך, גיליתי שעל העיצוב החדש לקחת את הכתב העתיק כנקודת מוצא בלבד, ולעיתים אף להתרחק מהמקור כליל, על מנת לקרבו אל תקופתנו. אחת ההחלטות הלא פשוטות, למשל, היתה להיפטר מרוב התגים, על מנת להדגיש את אופקיות הקו העילי. עברו מספר שנים, בהם הונח הפונט בצד, עד שלפני שנתיים מצאתי הקשר זה. העניין הגובר בשנים האחרונות בתרבות יהודי ארצות ערב ובעושר התרבותי שהציעה, סיפק את הכר. אין אות עברית המבוססת על עושר זה, חלל שביקשתי למלא.

 

כרזה בפונט ׳קדים׳ עיצוב הכרזה: עודד עזר, שני דבורה

פונט 'קדים’, כשמו, מהווה קריצה לזמן קדום ולמדבר, התגברות על הגבול ההיסטורי והגיאוגרפי שחסרו לי בעבודתי. האות היא פרוייקט בהתהוות, והפונט עוד רחוק מהשלמתו. כל פעם אני מתקן ומשפר. זאת גם הסיבה שהפונט טרם פורסם לשימוש מסחרי, אך אני משתמש בו מדי פעם בעיצוביי.

המחקר ההיסטורי, הצורני, הגיאוגרפי, הוא שחשוב בעיני. אני לא רואה בזה רק פונט. אני רואה בזה סוג של פתיחת פתח ליצירת אות עברית חדשה. וזה האתגר. האות עדיין לא מספיק מודרנית וזו הסיבה שאני לא מוציא אותה. יתרה מזאת, האות מתאימה עתה רק לשימוש בכותרות, אך בעתיד אני מקווה להמשיך בחידוד האותיות ולפתחן גם לכדי אותיות המשמשות לכתיבת טקסטים ארוכים. אז אולי ארגיש שהגיע למיצוי.

בשנים האחרונות מתבלטים מעצבי גופנים צעירים אשר מחפשים באומץ להרחיב את החיפוש אחר כיוונים נוספים לפיתוח האות העברית, ולהימנע ממחזור רעיונותיהם של מעצבי האותיות מן המאה ה־20. המטרה המרכזית אותה צריך מעצב אותיות להציב בפניו היא להוסיף נדבך נוסף לשלבי התפתחות האות העברית.

 

יעל סגל חרמוני סייעה בכתיבה ובעריכה. יעל היא בוגרת בצלאל וסטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. מתמקדת בתחום חקר עיצוב האות העברית.

 

כתבות נוספות

מדוע האותיות הערביות מנוקדות בניקוד עברי?

כיצד מעתיקים את אותה יצירה קבלית בלבוב ובעיראק?

הצצה למחברת התרגילים בערבית של אחד העם

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

 

כך נוצחה המחלה ששיתקה את ילדי ישראל

בשנת 1953 הודיע ד"ר יונה אדוארד סאלק בתשדיר רדיו על התוצאות המעודדות של ניסוי שערך בתרכיב שפיתח, תרכיב שהפך במהרה לחיסון הפוליו הראשון

ילדים חולי פוליו בבית חולים במחנה צריפין בביקור של נשות הדסה ושוטרי משטרת ישראל. שנת 1954. מתוך אוסף אדי הירשביין

בחופשה משפחתית בשנת 1921 החל פרנקלין דלאנו רוזוולט לפתח תסמינים רפואיים מדאיגים. בתחילה סבל עורך הדין בן ה-39 מכאב גב בלתי נסבל. לאחר מכן הוא נתקף בחילות ורעד בלתי נשלט, קדח מחום, ובעקבות כך היה מרותק למיטה שבועות ארוכים. מיום ליום הרגיש כיצד הוא מאבד את היכולת להניע את רגליו. הרופא שהוזעק למקום סיפק את האבחנה שתלווה אותו עד סוף חייו: התקף חמור של פוליו, מחלה שהכתה באותו הקיץ בכל רחבי החוף המזרחי של ארצות הברית.

אומנם נשיאה העתידי של ארה"ב היה הקורבן המפורסם ביותר של נגיף הפוליו, אבל מחלת "שיתוק הילדים" מלווה את האנושות כבר אלפי שנים. המחלה זוהתה כבר בשנת 1789, אך רק במאה העשרים – תקופה שבה התפרצויות פוליו חוזרות ונשנות פגעו באלפי קורבנות – הצליח רופא יהודי-אמריקני בשם יונה סאלק לפתח את החיסון הראשון בהיסטוריה לנגיף ההרסני.

 

התרכיב של סאלק יוצא לאור

בשנת 1953 הודיע ד"ר יונה אדוארד סאלק בתשדיר רדיו על התוצאות המעודדות של ניסוי שערך בתרכיב שפיתח, תרכיב שהפך במהרה לחיסון הפוליו הראשון.

בפרסום התוצאות ספג סאלק קיתונות בוז מצד הממסד הרפואי האמריקני. הרעיון שהגה – הזרקת נגיף מומת של פוליו לגופם של ילדים ומבוגרים – נראה בתחילה נועז מדי, בלתי אפשרי ליישום. רופאים וחוקרים רבים מיהרו להכריז על בנו של החייט ממנהטן כחוקר נלהב מדי במקרה הטוב, או שרלטן ונוכל במקרה הרע.

סאלק בחר להתעלם מהביקורת שהוטחה כלפיו. הוא הרגיש שאין באפשרותו להעביר את בשורת החיסון בדרך המקובלת עד כה – פרסום תוצאותיו במאמרים אקדמיים כדי לשכנע את ציבור החוקרים בנכונות התיאוריות שלו. במקום זאת, סאלק עבד שישה ימים בשבוע, 16 שעות ביום, על מציאת פתרון ל"שיתוק הילדים" שפגע במיליונים ברחבי העולם. כאשר היה קרוב לפריצת הדרך שייחל לה, חיזר אחר מממנים לניסויים קליניים שיוכיחו את התיאוריה הנועזת שרקח.

ד"ר יונה אדוארד סאלק שוקד על חיסון הפוליו, תמונה משנות החמישים של המאה הקודמת

למרות ששניים מעובדי מעבדתו פרשו כאות מחאה על "הקצב הקדחתני והלא סביר" של סאלק, דחף הרופא להתחלת ניסויים בבני אדם. עד סוף שנת 1953 הספיקו מעל 7,000 ילדים לקבל את התרכיב. הניסוי הצליח מעל למשוער. כאשר חוסנו לבסוף עוד שני מיליון ילדים באחד מהמחקרים הרפואיים הגדולים בהיסטוריה, ניתנה לסאלק הרשות להודיע לציבור האמריקני כי נמצאה דרך להתגבר על המחלה הנוראה. הוא הוסיף כי הוא ומעבדתו מוותרים על כל זכות לפטנט – החיסון שעליו שקדו במשך שנים יישאר בנחלת הכלל.

הייתה זו בדיוק הבשורה שחיכו לה כאן, במדינת ישראל הצעירה.

 

חיסון כחול-לבן

החדשות על המצאת החיסון הגיעו במהרה ארצה והסעירו את אזרחי מדינת ישראל המודאגים. בפרוץ מגפת הפוליו הגדולה בארץ בקיץ 1950 אושפזו מעל לאלף ילדים: רבים מהם נפגעו מהשיתוק, שהיה אחד מהתסמינים המפחידים ביותר של המגיפה. הורים אמרו לילדיהם להישאר בבתים, קייטנות נסגרו ומשרד הבריאות אסר על כניסת ילדים מתחת לגיל עשר (הגיל בעל הסיכון הגבוה ביותר להידבקות) למקומות בילוי שונים.

 

 

 

 

ילדים חולי פוליו בבית חולים במחנה צריפין בביקור של נשות הדסה ושוטרי משטרת ישראל. שנת 1954. מתוך אוסף אדי הירשביין

תחילה ניסתה ממשלת ישראל לקנות את החיסון ישירות מארה"ב, אולם מחאה ציבורית אמריקנית נגד מכירת החיסונים מנעה זאת – הורים רבים טענו כי אין זה הגיוני שממשלת ארה"ב תמכור חיסונים למדינה זרה בזמן שלא כל ילדיהם התחסנו. על כן, הוטלה משימת ייצור החיסון על ד"ר נתן גולדבלום. יחד עם פרופ' תמר גוטליב, גייסו שני הרופאים צוות והקימו מעבדה ביפו.

 

 

ייצור תרכיב חיסון למחלת הפוליו במעבדת יפה גולדבלום. נובמבר 1956. מתוך אוסף אדי הירשביין

שנה לאחר מכן היה מוכן התרכיב, ובינואר 1957 החל מבצע החיסון בארץ.

מבצע החיסון הגדול בישראל בשנת 1957, מתוך אוסף אדי הירשביין

לרוב, כאשר הוזמן לביקורי כבוד בחו"ל, ד"ר סאלק סירב להגיע. אך כאשר הוזמן לביקור רשמי על ידי מדינת ישראל בשנת 1959, נענה בחיוב, והסביר את הסכמתו בחיבה העמוקה שחש כלפי עם ישראל ומדינת ישראל. עוד הוסיף הד"ר כי "הדבר הנעשה בישראל, הוא עמוק ונשגב כאחד. ואני חושב שהישראלים מבינים זאת היטב, כי הלא הם עצמם מחוללים את המהפכה הזאת בחיי העם היהודי". בארץ זכה הד"ר הטוב לכבוד הראוי לראשי מדינות, ונפגש בין השאר עם ראש הממשלה דאז – דוד בן גוריון – ממנו קיבל תעודת הוקרה בשם מדינת ישראל והעם היהודי.

דוד בן גוריון מעניק אות הוקרה לד"ר יונה סאלק. ירושלים, 1959. צלם: פריץ כהן, לע"מ