"יקירי, אני זוכרת אותך באהבה. לולה, קרקוב 20.8.1943"

גלויה ומכתבים תמימים למראה שנשלחו מתוך מחנות הריכוז ומעיר בפולניה, נכתבו בשתן ובדיו סתרים וחשפו את הסודות שהנאצים אסרו לגלות

גלויתה של לולה ברגמן מקרקוב אל יעקב רוזנבלום בבוקרשט. ארכיון יד ושם

במוזיאון קטן בפולין מוצגים 27 מכתבים עם מידע על ניסויים בבני אדם שנכתבו בשתן במחנה הריכוז רַווֶנְסְבְּרִיק. האוסף מכיל מכתבים בהם מידע על ניסויים רפואיים שנערכו באסירות פוליטיות פולניות. הם נתרמו למוזיאון "הקדושים תחת השעון" בלובלין שבמזרח פולין, על ידי משפחתה של אחת האסירות לשעבר, קְרִיסְטִיָנה צִ'יץ-וִילְגַט.

כידוע, בתקופת השואה גרמניה הנאצית ערכה ניסויים רפואיים בבני אדם לא רק במחנה אושוויץ, אלא גם בזַקְסֶנְהַאוּזֶן, בבּוּכֶנְווַלְד, ברַוונְסְבְּרִיק ועוד. רוונסבריק היה מחנה ריכוז גרמני לנשים בצפון גרמניה. בין השנים 1945-1939 עברו במחנה כ-132,000 אסירים ואסירות, בהם כ-40,000 פולנים ו-26,000 יהודים.

בעוד שבמחנה אושוויץ נערכו ניסויים ברוטליים בעלי ערך שולי, כגון שינוי צבע העין באמצעות הזרקת חומרים כימיים לעיני הילדים וכד', במחנה רוונסבריק הניסויים נועדו לשפר את בריאותם של חיילי צבא גרמניה. הפניצילין המודרני עדיין לא היה זמין, וחיילים גרמנים רבים מתו מנמק שנגרם לרוב מפצעים מזוהמים. בניסיון למצוא תרופות חלופיות שיכולות לרפא זיהומים, הנאצים השתילו חיידקים לתוך עצמות הרגל ושרירי גוף החיילים. הם עשו זאת באמצעות החדרת חתיכות עץ או זכוכית לתוך הפצעים. קורבנות הניסויים במעבדה האנושית נקראו "ארנבים קטנים" רמז ל"שפני ניסיון". כך נעשו ניסויים גם ב-74 נשים פולניות, צעירות ובריאות ששמותיהן מופיעים ב-27 המכתבים שכוללים מסרים כתובים בשתן אודות זוועות הניסויים שעברו במחנה.

במחנות הריכוז חל איסור על החזקת חפצים אישיים. ההתכתבות הייתה מותרת תחת הגבלות ובדיקה קפדנית של הצנזורה. אפשר היה לשלוח מכתבים מהמחנה שהכילו מידע כללי נייטרלי ונבדקו על ידי הצנזורים, אך כמה אסירות הצליחו, בעזרת שימוש בדיו סתרים בצורת שתן אנושי, להודיע למשפחותיהן ולעולם על הניסויים הרפואיים המזעזעים.

הרעיון המבריק לכתוב בשתן היה של יַנִינָה אִיווַנְסְקָה ובוצע על ידי קְרִיסְטִיָנה צִ'יץ, שהיה לה כתב יד ברור ויפהפה. האינטליגנציה יוצאת הדופן ואהבת הספרות עזרו להן. במכתב הראשון לאחיה, הזכירה קריסטינה את התקופה שבה היו שניהם קוראים יחד ספרים. היא ציינה במיוחד את הספר "השד מהשביעית" של סופר הילדים הפולני קוֹרְנֶל מַקוּשִׁינְסְקִי. גיבור הרומן שולח מכתב, שבו כשמצרפים כל אות ראשונה של שורת טקסט, מתקבל המסר הסודי. באופן דומה קריסטינה הצפינה את המילים "מכתב" ו"שתן" בטקסט הגלוי. אחיה של קריסטינה הבין את הכוונות וידע מה צריך לעשות. כך החלה ההתכתבות הסודית.

אחת המעטפות המכילות טקסט כתוב בשתן אנושי שנשלחו ממחנה הנשים רוונסבריק בין השנים 1944-1943

האסירה יַנִינָה אִיווַנְסְקָה תכננה להימלט וכתבה בשתן טקסט סודי על המעטפה שבתוכה היה מכתב אל אביה. המכתב עצמו הכיל כמה רמזים המצביעים על כך שהמעטפה מכילה מידע סודי כתוב בדיו בלתי נראית. מאחר שלמכתב אין חותמת צנזורה, הוא כנראה הוברח על ידי אסירים העובדים במפעלים מחוץ למחנה. לאחר שהמכתב הגיע ליעדו, היה צורך להפוך את הטקסט הבלתי נראה לקריא. השיטה המקובלת היתה לחמם בעזרת מגהץ את חלקי הנייר שהכיל טקסט חבוי. הודות להודעות המוצפנות, רשימת 74 הנשים מלובלין שעברו ניסויים רפואיים על ידי רופאים נאצים ברוונסבריק, הגיעה לידיעת הציבור כבר בשנים הראשונות שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה. נוסף על מידע על ניסויים הרפואיים, בהם גרימת נמק על ידי זיהום פצעים לבדיקת תרופות חדשות, הכילו המכתבים מידע על תפקוד המחנה, ענישה והוצאות להורג.

 

מכתבהּ של יַנִינָה אִיווַנְסְקָה ממחנה רַווֶנְסְבְּרִיק אל אביה מ-6.5.1943

ביד ושם שמורה מאז 1995 גלויה המכילה מסר שנכתב בדיו סתרים. גלויה תמימה לכאורה זו נשלחה על ידי אישה מקרקוב שבפולין לבוקרשט בירת רומניה ב-1943. היא מכילה מסר סודי כתוב בדיו בלתי נראית המתאר תנאים נוראיים במחנה ריכוז. הגלויה נמסרה לארכיון יד ושם כחלק מעזבונו של תיאודור פלדמן, ניצול שואה יליד רומניה שנפטר ב-1993. הגלויה היא חלק מאוסף המכיל מכתבים, גלויות, טלאים צהובים וחפצים אחרים. לטענת תורמת האוסף – אלישבע עזרי בתו של פלדמן – אביה רכש את הגלויה בעיירה קטנה שליד בוקרשט. על הגלויה, מלבד המוען והנמען, טקסט קצר פרוש לאורך שתי שורות כתובות גרמנית: "יקירי, אני זוכרת אותך באהבה. לולה, קרקוב 20.8.1943".

גב הגלויה של לולה ברגמן מקרקוב אל יעקב רוזנבלום בבוקרשט. הגלויה שמורה בארכיון יד ושם ומהווה חלק מאוסף מכתבים מתקופת השואה.

שם שולחת הגלויה הוא לוֹלָה בֶּרְגְמָן מהעיר קרקוב. על הגלויה לא מצוין שם רחוב והנמען הוא יעקב רוֹזֶנְבְּלוּם שלפי הכתובת התגורר ב"גטו" היהודי בבוקרשט. את המסר הסודי שלח אדם ששמו או כינויו היה אוטו. הטקסט שנכתב בדיו סתרים הוא בגרמית ומכיל מידע על המתרחש באחד ממחנות הריכוז שבאזור ומידע על פעילות מחתרת מאורגנת. מלבד תיאור תנאי הזוועה שבמחנה, כותב הטקסט הסודי דיווח על פעילותו המחתרתית, הוא ביקש עזרה וציוד מתאים לתנאי לוחמה מחתרתית מתקדמת, דבר המעורר מחשבה כי מדובר היה בפעילות ריגול מטעם בעלות הברית.

פני הגלויה של לולה ברגמן מקרקוב אל יעקב רוזנבלום בבוקרשט. הגלויה שמורה בארכיון יד ושם ומהווה חלק מאוסף מכתבים מתקופת השואה.

על הגלויה הוטבעה חותמת של הצנזורה הרומנית, סימן לכך שהיא הגיעה לרומניה, אך לא ברור אם היא נקראה על ידי הנמען. על פי אלישבע עזרי, פלדמן עצמו הפך את הטקסט הסודי לנראה בכך שהעביר את שני צדי הגלויה תחת חום של מגהץ ביתי. ניתן להסיק מכך שהגלויה לא הגיעה אל היעד או שאם הגיעה, נראה שלא היה ברור לנמען כי היא מכילה גם מסר שנכתב בדיו סתרים. כמו כן, ייתכן כי הדיו שייכת לקבוצת החומרים הכימיים שניתן להעלים ושוב להפוך אותם לנראים במגע עם חומר כימי אחר. ישנם חומרים ומתכונים רבים ליצירת דיו סתרים ובהתאם שיטות רבות להפיכת הטקסט הנסתר לגלוי. השימוש בדיו סתרים להעברת מסרים סודיים היה מוכר היטב כבר בזמן מלחמת העולם הראשונה והצנזורה היתה עירנית לכך גם בזמן מלחמת העולם השנייה. לרוחב הגלויה, קו עבה בצבע חום בהיר. קו זה מעיד על ניסיון לגלות בעזרת חומר כימי את הטקסט המוסווה. האם הטקסט הסמוי של הגלויה הפך לנראה ובשל כך היא נתפסה בידי הצנזורים? או שמא הצליחה לחמוק מהצנזורה כי בדיקות הצנזורה לא ידעו לזהות את דיו הסתרים?

על אודות תוכן הטקסט הסמוי ופרשנותו, כולל הניסיונות לגלות את זהותו של "אוטו" נכתב בהרחבה בעמ' 7-6 בגיליון מס' 7 של כתב העת "יד ושם" ב-1997.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות

האמן היהודי שחזה בציוריו את זוועות הנאצים

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

המכתב האחרון של חנה סנש




יש שופטים בישראל! הכירו את הבריטי שהמציא את מערכת המשפט שלנו

הצצה אל המכתבים של הקצין הבריטי שהקים מ'האדמה החרוכה' שהשאירו העות'מאנים את הבסיס לרשות השופטת של מדינת ישראל

בדצמבר 1917, לקראת סיומה של מלחמת העולם הראשונה,  כבש הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל אלנבי את ירושלים ואת דרום הארץ. לפי חוקי הצבא הבריטי היה חייב הצבא לדאוג לכל העניינים האזרחיים של התושבים בשטח הכבוש – כמו חינוך, בריאות, תחבורה ועוד. בין השאר, הצבא היה צריך לדאוג גם להפעלה של מערכת שיפוט אזרחית-ממלכתית. הבעיה הייתה, שהתורכים-העות'מאנים ששלטו עד אז בארץ, ברחו מפני הצבא הבריטי המתקדם, ויחד אתם ברחו צפונה השופטים שכיהנו אז בארץ, שכולם היו תורכים. מערכת השיפוט הייתה לכן, ריקה מאדם.

 

טקס כניעת ירושלים בפני הגנרל אלנבי. אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית

 

אלנבי מינה קצין בריטי בשם אורם קלארק לטפל בהקמת המערכת מחדש. קלארק עשה זאת בהצלחה רבה, במהירות וביעילות, ופתח את המערכת בטקס חגיגי במגרש הרוסים בירושלים ב-24.6.1918.

לציון מלאת 100 שנים לאירוע מכונן זה, יערך בספרייה הלאומית ערב מיוחד בהשתתפות נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ובכירים במערכת המשפט הישראלית. באותו מעמד יימסר לספרייה הלאומית ארכיונו הפרטי של מייג'ור אורם קלארק, המכיל עשרות מכתבים שנכתבו בירושלים במהלך 1918.

 

מייג'ור אורם קלארק

 

ד"ר נתן ברון, חוקר ההיסטוריה של מערכת השיפוט בארץ-ישראל, חשף וגילה את פעילותו של מייג'ור אורם קלארק בהקמת מערכת השיפוט בארץ ישראל לפני 100 שנים. בעשרות מכתבים ששלח מייג'ור קלארק הביתה, שיתף את אשתו אלפרידה במהלך אותה שנת התבססות גורלית, היא שנת 1919-1918, את שגרת עבודתו הלא שגרתית בתור קצין השיפוט הבכיר בשטח הכיבוש: שגרה שכללה, בין היתר, את הקמתה של מערכת שיפוט חדשה בארץ ישראל.

ב-25 במאי 1918, חיבר קלארק מכתב מתוך משרדו החדש ב"מגרש הרוסים" בירושלים, ובו סיפר לאשתו על מבנה מערכת השיפוט העות'מאנית שהתקיימה בארץ – מערכה שקרסה חצי שנה קודם לכן עם הימלטות כל השופטים התורכיים צפונה.

 

מגרש הרוסים בירושלים, שנת 1910. צילום: לע"מ

 

היכרותו של קלארק עם המשפט העות'מאני קדמה במספר שנים למכתב המדובר. בראשית שנת 1914 קיבל קלארק הצעה מפתה. קלארק, אז עוזרו האישי של המשפטן הנודע ו"יועץ המלך" בלונדון, סר ג'ון סיימון, הוזמן להעתיק את מגוריו לקושטא ולשמש בה בתפקיד בכיר במשרד המשפטים העות'מאני.

אמנם קשה להעריך את מידת ההספק של קלארק בתקופת שהותו הקצרה בקושטא, אך ברור שבתפקידו החדש כ"נשיא צוות המפקחים של משרד המשפטים", זכה – אם לא לשנות את שיטת המשפט העות'מאני מן היסוד כפי שהתבקש, אז לכל לפחות להכיר אותה היטב. עובדה זו תסייע לקלארק רבות בתפקידו לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה כארבע שנים מאוחר יותר.

את קושטא עזב קלארק עם פרוץ מלחמת העולם. בחזרה בבריטניה התגייס לצבא, ושירת את מרבית שנות המלחמה במטה הצבא בקהיר. לארץ ישראל הגיע לראשונה בינואר 1918 כדי לחבר דוח על מצב מערכת המשפט. חודשיים מביקורו יחזור אל הארץ וייכנס לתפקידו החדש.

כחודש לאחר המכתב המתאר את מערכת המשפט העות'מאנית, שלח קלארק לאשתו מכתב נוסף ב-27 ביוני. במקום תיאור המערכת שקרסה, קלארק סיפק לאשתו תיעוד קצרצר אך מפורט של המערכת שהקים כמעט מאפס. המכתב נפתח בהצהרה מפתיעה מעט, בה התוודה קלארק כי מצד אחד הוא "עסוק כל היום," ומן הצד השני "לא יוצא לשום מקום ולא עושה כלום". מקריאת המשך המכתב מתברר ההקשר, כל יומו מוקדש לעבודה ולכן אין לו זמן לפעילויות חברתיות ולשעות הפנאי שזימנו לו חייו הנוחים באנגליה ובקושטא.

 

המכתב ששלח קלארק לאשתו ביוני 1918

 

עוד סיפר קלארק לאשתו כי רק ביום שני פתח את בית המשפט לערעורים, ממנו יצמח לימים בית המשפט העליון, "ובית המשפט יושב כבר שבוע בדין". הטקס הצנוע שאורגן כדי לחגוג את האירוע הוא רק הכנה לחגיגה הגדולה יותר שתכנן.

מייג'ור קלארק השביע את חבר השופטים של בית המשפט "על נוסח השבועה שהמצאתי בעצמי. אני מצרף העתק עם התרגום הערבי כי אולי זה יעניין אותך", כתב לאשתו.

 

נוסח השבועה של קלארק

 

חשיבתו של קלארק בנושא תאמה את ההוראות שקיבל מגנרל אדמונד אלנבי, וקלארק עמל להעתיק ככל יכולתו את המערכה העות'מאנית הקיימת עם השינויים המתבקשים מהמצב החדש. ממכתבים אחרים ששלח לאשתו הביא את ההקלה שחש לנוכח הקריסה המוחלטת של מערכת המשפט העות'מאנית, עובדה שאפשרה לו למנות שופטים כרצונו.

גישתו הפרקטית מקבלת ביטוי ברור בסוף המכתב מיולי. "אני מקווה שהעסק (Show) יהיה בסדר. הדבר גרם לי צרות שלא-ייאמנו, אך אני חושב שהפעלתי את בית המשפט במהירות רבה בהתחשב בכל הקשיים שצצו". כפי שראינו, לשאלות משפטיות-פילוסופיות לא הקדיש מחשבה רבה.

 

אלפרידה קלארק

 

"יש שופטים בישראל" – אירוע בספרייה הלאומית לרגל יובל המאה למערכת השיפוט בישראל וקבלת "אוסף קלארק". יום רביעי, כג' בסיון , 6/6 בשעה 19:45. ללא תשלום. הכניסה לאירוע תתאפשר ברישום מראש בלבד באתר הספרייה הלאומית (מספר המקומות מוגבל).

 

לקריאה נוספת: נתן ברון, שופטים ומשפטנים בארץ ישראל (מאגנס, 2008).

 

כתבות נוספות

כשראש עיריית ירושלים התחנן לבריטים: תנו לי להיכנע!

אלבום התמונות הנדיר שניתן במתנה לנציב הרברט סמואל

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

"פיליפ, האם אתה אנטישמי?"

"זהו הספר שאליו פיללו כל האנטישמים": עם צאת ספרו "מה מעיק על פורטנוי" נאלץ הסופר פיליפ רות להתמודד עם האשמה חוזרת ונשנית - אנטישמיות

"מה מעיק על פורטנוי?" לא היה הספר הראשון שחיבר רות, אך מיד עם צאתו בשנת 1969 הפך הרומן לרב-מכר שהגדיר במידה רבה את המשך הקריירה ארוכת השנים וההצלחות, כמו גם את הדימוי הציבורי, של הסופר היהודי-אמריקני פיליפ רות.

במרכז הרומן של רות עומדת דמותו השנויה במחלוקת של אלכסנדר פורטנוי, החושפת במהלכו של טיפול פסיכואנליטי את הנוירוזות שלה בשפה עסיסית עמוסת קללות וגסויות שמשאירה מעט מאוד לדמיון.

הדרך שבה הוצג גיבור הספר עוררה סערה בארצות הברית השמרנית, סערה שמצאה את דרכה גם ארצה. רות, שהפך עם צאת הספר לאחד מבניה המוכרים והמצליחים ביותר של הקהילה היהודית אמריקנית, נאלץ להתמודד עם שורה ארוכה של האשמות דווקא מצד הקהילה שאליה השתייך, וביניהן האשמות באנטישמיות ובשנאה עצמית.

ראש וראשון למאשימים היה חוקר הקבלה גרשם שלום, בביקורת ידועה הוא כתב עליו את הדברים הבאים:

"…וכל זה כדי כדי לסגור עם חשבון עם הדמות הדמונית – 'הידישע-מאמע' – שלא נאמר לה כל האמת בפרצוף עד שבא הסופר הזה ונתן דרור ליצריו האמנותיים. גיבור זה אינו עוד יחיד אומלל הכותב מתוך תאוותו, הוא היהודי שמשיב נקם על כך שגידלו אותו בבית יהודי שנעשה מתועב בעיניו, ויוצא להשכיב שיקסע אחרי שיקסע כדי להשתחרר משליטתה של אמו האיומה. זהו הספר שאליו פיללו כל האנטישמים. אני מעז לומר שבתפנית הבאה של ההיסטוריה, תפנית שלא תתעכב לוודאי, ספר זה יעשה את כולנו לנאשמים במשפט."

הביקורת של גרשם שלום לספרו של רות, מתוך אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית

רות בחר להתמודד עם האשמות הללו ישירות. בספרו "לקרוא את עצמי ואת האחרים" מופיע ראיון עם ג'ורג' פלימטון שבו מתייחס רות להאשמותיו של גרשם שלום:

"… תמיד הייתי מרוצה ממזלי הטוב להיוולד יהודי, הרבה יותר ממה שמבקריי משערים זאת בנפשם. זו חוויה מסובכת, מעניינת, תובענית מבחינה מוסרית, ייחודית מאוד, וזה מוצא חן בעיניי. אני רואה את עצמי במצב ההיסטורי של היות יהודי על כל המשתמע מזה. ומי צריך יותר מזה? ואשר לאותן האשמות שהזכרת – כן, קרוב לוודאי שישובו ויטיחו אותן בי."

עטיפת הספר "לקרוא את עצמי ואת האחרים", תרגום: דפנה לוי, זמורה-ביתן, 1990

אף ש"מה מעיק על פורטנוי" הזניק את הקריירה הספרותית שלו, ספרים וסיפורים אחרים שלו כמו "להתראות, קולומבוס", נתנו אפילו יותר תחמושת לרבנים שהאשימו את רות בכך שהוא מוציא שם רע ליהודים. במסה "כתיבה על יהודים" (On Writing Jews) שפרסם רות בשנת 1963 הוא מסביר:

"בין המכתבים שקיבלתי מקוראים, היו כמה מכתבים מיהודים שהאשימו אותי באנטישמיות וב'שנאה עצמית' או, לכל הפחות, בחוסר טעם… יתר על כן, האשימו אותי שבביקורת כמו זו שלי – או ביקורת לכאורה – רואים האנטישמים הצדקה לעמדותיהם, והיא 'דלק' למדורתם, בעיקר כאשר היהודי עצמו מודה כביכול בהרגלים ובהתנהגות שאינם מופתיים, או אפילו אינם נורמלים ומקובלים. כשאני מדבר לפני קהל יהודי, תמיד ישנם אנשים שניגשים אליי אחר-כך ושואלים: 'למה אתה לא עוזב אותנו במנוחה? למה אתה לא כותב על הגויים?' – 'למה אתה חייב להיות כל כך ביקורתי?' – 'למה אתה לא מפרגן לנו?'…

קצת קשה, אולי בלתי אפשרי, להסביר לכמה מהאנשים הטוענים שהרגישו את שיניי ננעצות בהם, שפעמים רבות הם לא נושכו כלל. לא תמיד, אך לעתים קרובות, מה שהקוראים הבינו כגינוי החיים היהודיים, קשור אולי לנקודת המבט המוסרית שלהם עצמם ולא לזו שהם מייחסים לי. לפעמים הם רואים חולשה במקום שאני עצמי ראיתי אנרגיה או אומץ או ספונטאניות; הם מתביישים במה שאינני רואה כל סיבה להתבייש בו, ומתגוננים בשעה שאין כל סיבה להתגוננות."

במידה לא מועטה של אירוניה, אמו של פיליפ רות, תחקרה אותו בעצמה לגבי ההאשמות שהוטחו בו. רות מספר:

"בשלב מסוים אמרה לי אמי שמשהו מציק לה, לבסוף היא שאלה אותי, 'פיליפ, האם אתה אנטישמי?'. לשאלה הזאת עניתי, 'אמא, מה את חושבת? את מכירה אותי עוד מלפני שהלכתי לגן'. אבל ההורים שמעו את זה מהרבי, אתה מבין?"

 

הסופר פיליפ רות הלך לעולמו ב-22 במאי 2018, והוא בן 85 שנה. 

 

כתבות נוספות

הכותל של פרנץ קפקא

הצצה למחברת התרגילים בערבית של אחד העם

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי



כך נלכד "האיש שלנו בדמשק" אלי כהן

נעם נחמן טפר מבקש לערער על הנרטיב המקובל סביב לכידת אלי כהן

אלי כהן תחת זהותו ככאמל אמין ת'אבת, בתא הטייס של מטוס חיל האוויר הסורי

שנים רבות סברו בישראל כי כהן נלכד עקב כך שהמודיעין הסורי הצליח ליירט את שידוריו למטה המוסד בישראל. מעדויות שמופיעות בספרי "אלי כהן תיק פתוח" עולה כי הסיכוי שהסורים הצליחו לאכן את מכשירי השידור של כהן נמוכים מאוד.

ממסמכים ומעדויות של ראש המודיעין הסורי ומעדות של קצין מודיעין שפרץ לדירתו של כהן עולה כי הסורים ביצעו אחרי כהן מעקב פיזי אנושי. כיצד, אם כן, נלכד "האיש שלנו בדמשק"?

 

מכתבו האחרון של אלי כהן לאשתו נאדיה, בערבית, שעה לפני הוצאתו להורג

הרקע לגיוסו

ההחלטה לגייס ולהכשיר "לוחם" שיוצב במדינת יעד (מצרים, ירדן או סוריה) התקבלה כבר בשנת 1958 זמן לא רב לאחר הכישלון של המודיעין הצבאי לזהות את חדירת הצבא המצרי לסיני שבעקבותיו הודח ראש אמ"ן. הכישלון נבע מכך שאחד מהקצינים ביחידת ההאזנה הצה"לית החליט על דעת עצמו לשמור אצלו את הידיעה על מעבר כוחות שיריון מצריים את התעלה. במודיעין הצבאי הוחלט כי יש לחזק בצורה משמעותית את היכולת לאתר כוננות ותנועות צבא של מדינות ערב. לצורך כך הוחלט לשתול במספר מדינות ערביות "לוחמים" שידווחו על תנועות צבא או הכנות וכוננות צבאית. עקב כך הוחלט לגייס לוחם שיוצב בדמשק.

ההחלטה של גיוסו של אלי כהן ליחידה 188 באמ"ן התקבלה במקרה, לאחר שהאחרון כתב בספטמבר 1959 מכתב ברכה לשנה החדשה לשלמה מילט, המראיין שפסל אותו בעבר מלשרת בתפקיד ריגול. עקב המכתב עלתה שוב מועמדותו ומאחר שהדרישה הייתה קיימת הוחלט להמשיך בהליך גיוסו ביחד עם שני מועמדים נוספים.

לבסוף נבחר כהן והוא החל ללמוד בבית הספר לריגול. "בית הספר לריגול" מנה באותה העת שני מדריכים מוטי כפיר ונתן סלומון. האחרון החל ללמד את אלי כהן את הדברים הבסיסיים ביותר – כיצד לעקוב וכיצד לחמוק מעיקוב, כיצד לכתוב בדיו סתרים. בין השאר הוא הבחין שלחניך שלו יש זיכרון יוצא מהכלל.

 

אלי ונדיה כהן מתחת לחופה. אוגוסט 1959

 

לאחר תשעה חודשים בהם עבר אלי כהן הכשרה בסיסית שכוללת גם ניסיון בצילום ובפיתוח פילם וכן ידע ותרגול כיצד להשתמש במכונת המורס ולהצפין ידיעות החליטו מדריכיו כי הגיעה העת לתפור לו סיפור כיסוי. כהן הפך להיות כאמל אמין ת'אבת – איש עסקים שהוריו ממוצא סורי והיגרו ללבנון, על פי הסיפור הוריו נפטרו בזה אחר זה והוא נקרא לעבוד עם דודו שהיה גלמוד ועסק במסחר בארגנטינה.

כהן נחת בבירת ארגנטינה בפברואר 1961 והתחיל ללמוד ספרדית עם מורה פרטית בכדי שיוכל לספר בסוריה שהוא שהה בארגנטינה במשך 16 שנים.

 

הנסיעה ללוע הארי

לאחר חזרתו של אלי כהן מארגנטינה הוא עבר הכשרה נוספת ביחידה המבצעית. ב-10 לינואר 1962 עלה כאמל אמין ת'אבת על אוניית תיירות שעושה את הדרך מהעיר גנואה באיטליה, עוגנת באלכסנדריה ומגיעה לנמל ביירות.

על האוניה פוגש אלי כהן את מאג'ד שיח' אל ארד – דמות שתלווה אותו במהלך שלוש שנות שרותו בדמשק. האחרון הוא איש העולם הגדול, דובר שפות ובהן את השפה הגרמנית על בורייה. מאגד' שיח' אל ארד פוגש את כהן על הסיפון ובין השניים מתפתחת שיחה במהלכה כהן מספר לו את "סיפור הכיסוי" שלו. משמע הוא איש עסקים עשיר שירש הון ומעוניין לבדוק האם כדאי לו לעשות עסקים במולדתו סוריה. מאג'ד שיח' אל ארד מציע לו שלאחר הנחיתה בביירות הוא יצטרף אליו למסע מביירות לדמשק. אל ארד מספר לכהן כי יש לו מכונית אופל חדשה והשניים נוחתים בביירות ולאחר יום מנוחה עושים את הדרך אל עבר מעבר הגבול שטורה המפריד בין לבנון לסוריה.

על פי מסמכי סוכנות הביון האמריקאית מאגד שיח' אל ארד אינו אזרח תמים. האמריקאים מספרים כי במהלך השנים 1951 ועד 1959 היה אל ארד מקור מידע שלהם וקיבל על כך כסף. מאג'ד שיח' אל ארד מספר לכהן כי יש לו מספר חברים שיכולים לסדר לו מעבר חלק של הגבול תמורת כמה מאות לירות סוריות. מאג'ד שיח' אל ארד, מתקשר לחברו איש ביטחון סורי שממתין להם במעבר הגבול ומקבל מכהן הלוואה של ארבע מאות לירות סוריות שאותה לעולם לא יחזיר. חבר נוסף של מאג'ד הוא הממונה על מעבר המכס בשטורה. כאמל אמין ת'אבת (אלי כהן)  שותה קפה במעבר הגבול והחברים של מאג'ד שיח' אל ארד דואגים לניירת ולהעברה חלקה של המזוודות שמכילות את ציוד הריגול שאלי כהן הביא איתו מישראל. אגב, כאשר המוכסים הזוטרים מנסים לפתוח את המזוודות הבוס גוער עליהם ואומר להם שהכל נבדק. כך ללא בדיקת ציודו האישי נוחת אלי כהן בדמשק.

 

דמשק: בניין המטכל ומטה חיל האוויר

 

חמישה ימים בדיוק לאחר שכהן נוחת בדמשק ומצליח לשכור בה דירה הוא מעביר למטה בישראל את השידור הראשון שאומר – הגעתי בשלום.

 

לכידתו של אלי כהן

אלי כהן שירת בסוריה מינואר 1962 ונלכד ב-18 בינואר 1965.

מדבריו של ראש המודיעין הסורי עולה כי הסורים חשדו בכהן עקב קשריו עם "איש הידוע בקשריו החשודים" בנוסף הסביר ראש המודיעין הסורי כי לאחר שעצרו את כהן עצרו עימו אזרח סורי שסייע להעביר אותו את הגבול הלבנוני וסייע לו לחדור לדמשק. ראש המודיעין הסורי מכוון בדבריו למאג'ד שיח אל ארד – אותו אדם שליווה את כהן במשך שלוש שנות שהותו בסוריה.

אלי נכנס לסוריה בפעם החמישית בתאריך 26 לנובמבר 1964 – זמן לא רב לפני כן תפסו הסורים שני מרגלים שהופעלו על ידי שלוחת ה-CIA בדמשק. אחד המרגלים ששמו פרחאן אטאסי הכיר את אלי כהן. הסורים בעת ההיא ידעו שהאמריקאים מרגלים אחריהם ולכן הם עקבו אחרי אנשי השגרירות האמריקאים בדמשק וכן אחרי היוצאים ובאים בשערי השגרירות.

חמישה ימים לאחר שאלי כהן נחת בדמשק ב-1 לדצמבר 1964 הוא נפגש עם חברו מאג'ד שיח אל ארד לארוחת צהריים. במהלך הארוחה סיפר לו החבר כי ימים אחדים לפני כן הוא נפגש עם "רוזוליו" והסביר לכהן בסוד כי רוזוליו הוא למעשה הפושע הנאצי פרנץ רדמאכר המסתתר בדמשק.

 

פרנץ רדמאכר בזמן משפטו, שנת 1968. צילום: Karl Schnoerrer. EPA

 

אוזניו של אלי כהן נפקחו והוא אמר לחברו שזה לא ייתכן כי רדמאכר מסתתר. מאג'ד שיח אל ארד התגאה בפניו, צלצל לרדמאכר ולאחר 40 דקות ישבו השלושה – אלי כהן, הפושע הנאצי והחבר מאג'ד שיח אל ארד בדירת המסתור של רדמאכר – דירה שאגב הייתה במרחק עשר דקות הליכה מדירתו של אלי כהן.

יום לאחר הפגישה – ב-2 לדצמבר 1964 דיווח אלי כהן בשמחה למטה המוסד בתל אביב כי הוא הצליח לעלות על עקבותיו של הפושע הנאצי. אלי העביר את תיאורו, את כתובתו המדוייקת ואת תיאור סביבת המגורים של דירת המסתור. הוא ביקש לקבל הנחיות להמשך, אך במקום לקבל חיזוק חיובי במטה המוסד ביקשו ממנו "להפסיק רדמאכר ולהתרכז בעיקר."

במטה המוסד לא היו מודעים לסכנה הברורה והמיידית שנגרמה עקב הפגישה המשולשת. אחרת, היו מבקשים מאלי כהן לעזוב את הכל ולקחת את הרכבת הראשונה לביירות.

ממסמכים של המודיעין האמריקאי עלה כי מאגד שיח' אל ארד ששימש כמקור מידע של האמריקאים ניסה להמשיך ולעבוד עבורם ולכן הוא המשיך להעביר אליהם דיווחים ובמיוחד מידע שדלה מפגישותיו עם הפושע הנאצי פרנץ רדמאכר.

הטענה שלי ואותה אני מאושש באמצעות מסמכים ועדויות בספר "אלי כהן תיק פתוח" היא שהמודיעין הסורי ראה את הפגישה המשולשת בין אלי כהן – מאגד' שיח' אל ארד והפושע הנאצי רדמאכר בזמן אמת או שהם קיבלו את המידע על הפגישה זמן קצר לאחר שבוצעה.

 

עדות קצין המודיעין שלכד את אלי כהן

 

כעת בואו נבדוק כיצד נראתה הפגישה בעיני המודיעין הסורי.

הם מבחינים במאג'ד שיח' אל ארד שהיה מודיע של האמריקאים, יוצא ובא בשערי השגרירות האמריקאים כאשר אצל המודיעין הסורי יושבים במעצר שני "בוגדים" שריגלו לטובת ארה"ב. הסורים יודעים היטב ש"רוזוליו" אותו פושע נאצי מעורב עד למעל צווארו בריגול.

 

מימין: מאג'ד שיח אל ארד ג'ורג' סייף ואלי כהן

 

וכאן ראוי לשאול מה אתם הייתם עושים אם הייתם רואים שבפגישה המשולשת יושב איש עסקים סורי עם שני מרגלים. האם אתם הייתם חושדים בו ומתחילים לעקוב אחריו? אם התשובה היא כן. זה בדיוק מה שקרה.

מעדויותיהם של אחמד סווידאני ראש המודיעין הסורי ושל קצין מודיעין שפרץ לדירה עולה כי הסורים החלו לעקוב אחרי אלי כהן. זמן לא רב לאחר מכן הם מחליטים לפרוץ לדירתו ומגלים בה לבנות חבלה. בחיפוש מדוקדק יותר הם מגלים את מכשירי השידור והקליטה.

סיפור הפריצה לדירה וניתוח העדויות מעלה כי למודיעין הסורי לא היה מושג שאלי כהן הינו מרגל ציוני.

 

"מעריב" מדווח על הוצאתו להורג של אלי אלי כהן. 18 במאי, 1965. לחצו על התמונה לעיתון המלא

 

את הניתוח, פענוח העדויות והמסמכים ניתן לקרוא בספר "אלי כהן – תיק פתוח".

 

כתבות נוספות

מסמכים חושפים: כך ריגל ההגנה אחר בתי קפה ערביים בחיפה

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני