מדינה לאומית או דו-לאומית? האספן הנודע ונשיא האוניברסיטה העברית מתווכחים

ועל מי משניהם כתב עגנון כי "אילו הייתי איש מעשה הייתי מחזר עמו בעיירות וקורא אותו לפני כל הציונים"?

מימין: גדול האספנים היהודים, אברהם שבדרון. משמאל: נשיא האוניברסיטה העברית, הרב והפרופ' יהודה לייב מאנגס

גלו עוד על היישוב הישן: סיפורים, תמונות של אישים נבחרים, מסמכים נדירים ועוד

 

היישכל עם המתעורר משנתו ויוצא לזכות בעצמאות מדינית זקוק לשורה של אישים פורצי דרך שיסייעו לו להכווין את עתידו, גם אם מדובר בעם עתיק כעם ישראל. במסגרת חלוקת התפקידים כבדי המשקל הללו לוהק הרצל בתור חוזה המדינה, בן-גוריון בתור המייסד, ז'בוטינסקי כמוכיח וטרומפלדור – הגיבור הטראגי.

מבלי לגרוע מגדולתם של ה"אישים הגדולים" של הציונות – התמקדות בלעדית בפועלם תסתיר מאתנו את תרומתם של רבבות פעילות ופעילים מכל הגילאים והרקעים שנטלו חלק משמעותי בתהליך. אחד מהם היה אברהם (שרון) שבדרון. כבר בגיל 16 הבין הנער מגליציה שלא רק שרירים ונאומים נחוצים לעם המתעורר, אלא גם כתבי יד מקוריים של גדולי ישראל, יחד עם דיוקנאותיהם.

אל העיסוק יוצא הדופן שהשתלט על חייו הגיע שבדרון במקרה. בספרו של ההיסטוריון משה (מוריץ) גודמן נתקל שבדרון בפרשנות שגויה לתעודה היסטורית, והחליט לשלוח את פירושו שלו. פרשנותו התקבלה על ידי גודמן, ומכתב התגובה ששלח לו ההיסטוריון עודד אותו להמשיך ולשגר מכתבים אל מלומדים וסופרים יהודיים אחרים. כאשר נודע לו שכל ספרייה או מוזיאון מכובד באירופה מחזיקים אוסף של כתבי יד ודיוקנאות, השתכנע שהוא האיש שנבחר להקים אוסף לאומי שכזה לעם ישראל. הוא הקדיש את חייו למטרה זו. בשנת 1927 עלה לארץ ישראל.

שבדרון הדעתן לא הסתפק רק במלאכת האספנות, וכיאה לציוני אדוק ונלהב – חיבר לאורך חייו שורה ארוכה של מאמרים פובליציסטיים בהם ניסה לשרטט את כיווני ההתפתחות הרצויים לתנועה שקשר את גורלו בגורלה. אפשר שאחד המאמרים שהייתה לו ההשפעה הגדולה ביותר היה דווקא מאמר תגובה שבו ביקש שבדרון להפריך את דעותיו של אדם שהעריך עמוקות – הרב והפרופ' יהודה לייב מאגנס.

 

העותק הפרטי של שבדרון, מתוך ארכיון אברהם שבדרון השמור בספרייה הלאומית

 

מעמדה של הגלות עבור עם ישראל

 

בשנת 1930 פרסם נשיא האוניברסיטה העברית ואחד ממקימי ברית שלום, פרופ' יהודה לייב מאגנס, ספרון בשם "כמו כל הגויים?". בספרון זה קיבץ מאגנס הרצאות, שיחות ומאמרים שנשא במהלך השנים בנוגע לאופייה המתגבש של הציונות, והיחס של אותה ציונות מתגבשת לשאלה הערבית.

בפתיחת הקטע הראשון בספרון – הקטע שהעניק לספרון את שמו, קובע מאגנס כי שלוש מטרות מוטלות על התנועה הציונית: עלייה, התיישבות על הקרקע וחיים עבריים ותרבות עברית. "אם תוכל להבטיח לי את אלה, הנני מוכן לותר על כל השאר: מדינה יהודית, ורוב יהודי". היות שהשגת רוב יהודי בארץ ישראל לא נחשבה למטרה בת קיימא, והקמת ממשלה ערבית תביא להפחתת מעמדה של העברית, מאגנס האמין שרק הקמת מדינה דו-לאומית תבטיח את הגשמת מטרותיה של הציונות.

 

על שלושה דברים עמדה הציונות. דברי הפתיחה של מאגנס בחוברת.מתוך ארכיון אברהם שבדרון השמור בספרייה הלאומית

 

חוסר ההסכמה הבסיסי של שבדרון למקרא הרעיונות של מאגנס מוצא ביטוי בעותק הפרטי של "כמו כל הגויים?" השמור בארכיונו בספרייה הלאומית. בעמוד 11, למשל, דן מאגנס "בשחיטות בחברון ובצפת" שאירעו במהלך הפרעות, וטוען שגם עוולות אלו לא גורעות מזכותם של ערביי הארץ לדרוש את זכויותיהם הצודקות על הארץ. בתגובה, הוסיף שבדרון הערה בעפרון בצד מילותיו של מאגנס: "אין לו זכות לבקש (…) וכשהוא עושה עוול, צריך לגרוע מזכויותיו עד שיתעדן אבל אין לנו הכוח לזה".

 

"אין לו הזכות לכך", הערותיו של שבדרון בצד המאמר. מתוך ארכיון אברהם שבדרון השמור בספרייה הלאומית

 

בהמשך המאמר, כשמביע מאגנס את התנגדותו לאמונה "שבלי ארץ-ישראל עם ישראל ילך וימות", הופך שבדרון את הקערה על פיה ומעיר בצד הדף – "אולי מכאן להתחיל?". לאורך מאמר זה מסמן שבדרון משפטים שיש להניח שעוררו בו תרעומת – בעיקר כאלו המתייחסים אל הגלות והגולה בתור גורם חיובי בחייו של עם ישראל.

שבדרון לא שמר את דעותיו לעצמו ושלח לשבועון הספרותי 'מאזנים' מאמר תגובה בן תשעה עמודים ובו הפיץ, ולא בפעם הראשונה בחייו, את רעיונו הרדיקלי בדבר שלילת הגולה. שבדרון טוען כי בניגוד לדעה הרווחת, "היהודי הפשוט והמסורת שלנו רואים, ראשית, את הגלות כאסון נורא, שקרה לאומתנו, ואת הגולה בבחינת הצריף הארעי והמזוהם, המלא דמים ופורענויות ושפלות, שנזכה לעזבו מתוך תרועות שמחה". אך גם בלעדי המסורת "יש להתנגד הרבה לדברי המחברת". מה עם "מיליונינו הנמקים בארצות שונות", בייחוד יהודי מזרח אירופה "ושערי כל ארצות ההגירה סגורים בפניהם?"

 

"כמתוקנים שבגוים!", מאמר התגובה של אברהם שבדרון הופיע בשבועון הספרותי מאזנים, גליון מט'/נ', שנת תר"ץ, עמ' 9

 

לדעת שבדרון, התמקדותו המוגזמת של מאגנס בהישגי היהודים בתפוצות סנוורו אותו מלראות את מצבם נכוחה. מרוב "ההפשטה והתבוננות ביער אין אנו רואים את הריאליות שלפנינו: את נפש היחיד הדואבת חרש ומבקשת גאולה וחרות" שיושגו בארץ ישראל, ורק במסגרת מדינה עצמאית וחופשית לעם היהודי. היכן ש"מצטער המחבר על אותה ציונות אשר נולדה ולא מתוך יחס חיובי, מלא תקווה, כי-אם מתוך יאוש" לעתידה של היהדות בגולה, מכריז שבדרון "שאני עבד לציונות זו".

אנו לא יודעים מה הייתה תגובת מאגנס לטיעוניו של שבדרון, אך מילותיו של האספן הגיעו אל אוזניו הקשובות של הסופר ש"י עגנון, ששהה באותה תקופה בלייפציג ועמל על הוצאת כל סיפוריו בדפוס. במכתב ששלח הסופר לעורך מאזנים ר' בנימין, יידע עגנון כי "שתי פעמים קראתי את המאמר ואי"ה (אם ירצה השם) מחר, ביום השבת, אקרא בו פעם שלישית. ראויים הם דבריו של שבדרון לחקוק אותם על הלב. תמה אני, אם נכתב בימים אלו מאמר חשוב כזה. אילו הייתי איש מעשה הייתי מחזר עמו בעיירות וקורא אותו לפני כל הציונים". מכתב ששלח ר' בנימין אל עגנון מלמד כי הערותיו של עגנון על המאמר שימחו את שבדרון. ובהתאמה עם האספן שהיה, סיים שבדרון בבקשה "לתת על ידו עשרה אכזמפלרים מגליון ג'", בו פורסם מאמרו.

 

מכתבו של ר' בנימין אל ש"י עגנון. ר' בנימין הוא שמו הספרותי של העורך והסופר יהושע רדלר-פלדמן. המכתב לקוח מתוך ארכיון עגנון השמור בספרייה הלאומית

 

חמש גרסאות לשני דגים: לחנים שונים ל'אהבה' של דליה רביקוביץ

וְֹלֹא עוֹד עָלוּ אֶל הַחוֹף / אוֹהֲבֵי-מְצוּלוֹת-הַיָּם. / יֵלֶא הַפֶּה מִסַּפֵּר /מָה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

צילום: יעל רוזן

בגרסה הוותיקה והידועה של עדנה גורן, בלחן שלמה ארצי

https://www.youtube.com/watch?v=xuSN7Ywfzbs

 

מתוך דיסק הביכורים של חגי נחתומי, לפני שהקים את הרכב האינדי הפואטי 'כריכה רכה'

 

בגרסה עדינה של מיכל גולן

 

לחן, שירה, נגינה וציור של טל נאה

 

ויש גם ביצוע ישן-נושן של צוות הווי הנדסה קרבית (!) בלחן של מתי כספי

 

בונוס: שיחה שערך ב-1968 צבי ינאי, עורך כתב העת 'מחשבות', עם דליה רביקוביץ בעקבות הספר 'מיכאל שלי':

"הכתיבה לא משחררת מהרגשת שיממון. כתיבת שירים לא הופכת את החיים לחג, פרט לרגע הכתיבה עצמו. לפעמים היא נותנת לי הרגשת טעם בחיים. לא תמיד."

 

דליה רביקוביץ

אהבה

אהבה
שְׁנֵי דָגִים נֶּחְפְּזוּ,
וְיָרְדוּ לִמְצוּלוֹת הַיָּם
לְסַפֵּר אִישׁ לִרְעוּתוֹ
מַה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.
שְׁנֵי דָגִים צָלְלוּ
וְשְׁהוּ בִּמְצוּלוֹת הַיָּם
וּכְכָל שֶׁהִרְחִיקוּ הָלוֹךְ
כֵּן גָּדְלָה אַהֲבָתָם.
וְֹלֹא עוֹד עָלוּ אֶל הַחוֹף
אוֹהֲבֵי-מְצוּלוֹת-הַיָּם.
יֵלֶא הַפֶּה מִסַּפֵּר
מָה גָּדְלָה אַהֲבָתָם.

 

מתוך: אהבת תפוח-הזהב

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

"בואו נסכים שלא להסכים"

"מבלי ששמנו לב, שינה הקורא את תפקידו בתקופתנו, ונהפך מול עינינו לסַפָּק של משובים חיובים ומיידים בדמות אייקון של אצבע מורמת. לייק". דורית שילה על הקריאה בעידן פייסבוק ועל אחריותו של הקורא. פרק שני מתוך סדרת רשימות על קריאה וביקורת ספרות.

Photo by frank mckenna on Unsplash

מאת דורית שילה

שקט הושלך בכיתה. כעשרים זוגות עיניים ננעצו בגבי ועשרים פיות חתומים רעמו בשתיקתם. הסתובבתי לאט, השבתי לסטודנטים שלי מבט תקיף וחזרתי על דברי: "בקורס הזה נקרא מבחר יצירות של משוררים וסופרים צרפתים שלא רק כתבו שירה וסיפורת, אלא גם חשבו הרבה על קריאה ועל כתיבה. את המחשבות האלה הם ביטאו במאמרים ובמסות, אבל הן גם שימשו אותם כמעין 'מדריך לכותב' — שורה של כללים המיועדים להם עצמם ולאמנים אחרים, כללים של 'כך עשה ולא אחרת'". כך פתחתי את השיעור הראשון בקורס מבוא לספרות צרפתית מודרנית בתכנית ללימודי צרפת באוניברסיטת תל אביב. "ואף יותר מכך", המשכתי, "רבים מהם גם התייחסו במפורש אל הקוראים העתידיים שלהם, וניסחו בעבורם מעין 'מדריך לקורא'". לא היה אפשר לטעות בדממה שהשתררה בכיתה. היא היתה כבדה מהרגיל. ניסיתי לעמוד על טיבה, אבל בינתיים ללא הצלחה. בחרתי אפוא להמשיך בדברי. "בקורס שלפנינו", אמרתי, "נבקש לא רק לקרוא את היצירות של הסופרים והמשוררים, אלא גם להתבונן — כמו בודלר, רמבו, מלארמה, הסוריאליסטים, פרוסט ובהמשך גם מישל פוקו ורולאן בארת — ביחסים הדינמיים שבין ה'כתיבה' וה'קריאה'. נעקוב אחר השינויים שהכותבים המודרנים והפוסט־מודרנים ביקשו להכניס במשולש הלוהט של ספרות המאה העשרים: "כותב־טקסט־קורא".

התכוננתי להסתובב בחזרה אל הלוח כדי להציג את המשוררים הראשונים שאת שיריהם ואת ה'אני מאמין' הפואטי שלהם בחרתי לקרוא עם הסטודנטים: בודלר, ורלן ורמבו. עמדתי להשלים את כתיבת המילים שמסתיימות כולן ב"איזם" (אסתטיציזם, סימבוליזם, אורבניזם…), אבל לנוכח הרתיעה שחשתי בכיתה כבר לא יכולתי להתאפק. "מה קורה? השתיקה בכיתה רועמת", שאלתי. "כן", ענתה לי לבסוף אחת מתלמידותי הצעירות, "קורס שלם של מחשבות על קריאה? זה לא קצת קיצוני?"

ההערה של הסטודנטית גרמה לי לעצור רגע ולהתרחק ומהלוח והמצגת העמוסה בציורים בני התקופה, ובשלל דימויים ותצלומים, כפי שמצפים היום שתעשה מרצה "טובה" כדי "להנגיש" את החומר ולהקל ככל הניתן על הסטודנטים. התיישבתי על כיסאי הניצב על במה קטנה ושתקתי דקה ארוכה. הבנתי שתהום קטנה מפרידה ביני לבין הסטודנטים שלי, ולא רק בשל פער הגילים והרגלי הקריאה השונים כל כך של כל אחד מהדורות, אלא בעיקר מפני שקלטתי פתאום שהם כלל לא מוצאים שהקריאה והכתיבה הם נושא ראוי להרהורים או לדיון. זה לא שהם התנגדו: האפשרות הזאת אפילו לא עלתה על דעתם.

בפליאה הקשיבו תלמידי למילותיו של שארל בודלר מתוך חיבורו "צייר החיים המודרניים": "ההנאה היא מדע, והפעלת חמשת החושים דורשת התוודעות מיוחדת במינה, שבאה רק מתוך נפש חפצה וצורך". ובמילים אחרות, חוויה מהנה היא משהו שצריך להתאמץ בשבילו. והרי היום נהוג לחשוב שההפך הוא הנכון: שההנאה היא מנת חלקה הבלעדית כמעט של תרבות הפנאי והכיף. בודלר טוען, כך הסברתי לסטודנטים המופתעים, שאדם צריך להפעיל את כל יכולותיו הקוגניטיביות כדי ליצור משהו חדש, והכלל הזה חל בכל תוקפו גם על הקורא במעשה הקריאה שלו. ויותר מכך, שלפתי את אוסקר ויילד לחיזוק, כפי שהאמן אינו צריך ליצור באופן קפריזי אלא מתוך ביקורת, ואמנות ראויה היא זאת הנוצרת מתוך תודעה עצמית — תודעה שאיננה אלא הרוח הביקורתית, כדבריו במסתו "האמן כמבקר" — כך גם מעשה הקריאה אינו יכול להיעשות כלאחר יד.

אחריות גדולה הושלכה לפתע על כתפיהם של תלמידי. אחריות שבאה היישר מימיו הראשונים של המודרניזם. הסטודנטים המשיכו לקרוא בפליאה לא פחותה במסה "על הקריאה" מאת מרסל פרוסט. החיבור החכם הזה נכתב שנים לפני שפרסם פרוסט את הכרכים הראשונים של הרומן המונומנטלי שלו "בעקבות הזמן האבוד" ושבמרכזו עומדת, בין השאר, מלאכת הכתיבה. את המסה צירף פרוסט כהקדמה ליצירתו העיונית של המבקר הבריטי ג'ון ראסקין, "שומשום ושושנים", שעל תרגומה מאנגלית עמל יחד עם ידידתו מארי נורדלינגר. כביכול צירוף מפתיע: מה לספר מתורגם ולטקסט המגולל מחשבות על מהות הקריאה ותפקידה בתהליך היצירה? אולם לאחר קריאת החיבור מבינים שפרוסט, כמו המשורר הסימבוליסטי הגדול סטפאן מלארמה לפניו, ראה בקריאה מלאכה הכרוכה ללא הפרד במלאכת הפרשנות. הקריאה עצמה, בעיניו, היא בעצם תרגום של הטקסט הכתוב. בימים שבהם הפך מעשה הקריאה לתופעה תרבותית נרחבת (התרחבותן של הספריות הציבוריות והפרטיות, שגשוג תעשיית הדפוס, החלת החינוך החילוני), הקריאה נעשתה בעבור רבים פעולה יום יומית מחויבת מציאות ממש כמו האכילה השתייה או השינה. זאת ועוד, פרוסט כתב למען הקורא שלו, כדי שיוכל לגלות את עצמו בתוך המילים הכתובות. פרוסט שאף, ואף אמר זאת במפורש ב"בעקבות הזמן האבוד", שספריו ישמשו אמצעי ביד הקורא לקרוא בתוך עצמו. כלומר, תהליך היצירה אינו מסתיים ברגע שהמילים מכסות את הנייר, אלא רק אחרי שהכותב מפנה את מקומו לקורא המשלים את תהליך את היצירה על־ידי הקריאה ומתרגמהּ לעצמו. קריאת טקסט אינה מצטמצמת רק להבנה המיידית של המילים והמשפטים, אלא היא מלווה בחוויות אישיות, נפשיות וגופניות העוברות על הקורא בזמן הקריאה, חוויות שהופכות את המילה — בין השאר — לדימוי ויזואלי.

השיחות שהתעוררו בכיתה בעקבות קריאת הטקסטים האלה, גרמו לי להיווכח עד כמה הרעיון שלפיו לקורא ולרוחו הביקורתית יש חלק משמעותי בתהליך היצירה, נתפס היום כזר. שאלתי את עצמי מה נותר היום בעצם מתפקידו של הקורא? מה נותר מתפקידו כמתרגם אצל מלראמה ופרוסט, מהאחריות האינטלקטואלית שהטילו עליו ויילד ובודלר, מעצמאותו המוחלטת בעקבות חיסול תפקידו של המחבר אצל בארת? בעקבות הדיונים הערים בכיתה נוכחתי לדעת שאני זקוקה לא לקורס בן סימסטר אחד, אלא למחנה אימונים שלם כדי לנטרל את המילה שהיא אולי הרווחת ביותר היום לתיאור טקסט: "אָהַבְתִּי".

מבלי ששמנו לב, שינה הקורא את תפקידו בתקופתנו, ונהפך מול עינינו לסַפָּק של משובים חיובים ומיידים בדמות אייקון של אצבע מורמת. לייק. זאת כמובן בעזרתן הנדיבה של הרשתות החברתיות, סוכנות התרבות החזקות ביותר כיום. תכליתו של הטקסט הכתוב אינה נמדדת עוד ביכולתה לחולל תמורות נפשיות אצל הקורא ולהיות כלי המקשר בין חוויות הכותב לחוויות הקורא, אלא ביכולתו של הטקסט להשיג מספר רב ככל האפשר של אצבעות זקורות, הניתנות לא פעם אף מבלי שנקרא את הכתוב. מהקורא לא נדרשת עבודת תרגום או חשיבה כלשהי, אלא רק הענקה זריזה של נדיבות וירטואלית. בארת הרג את המחבר וצוקרברג החייה את הפרופיל. טקסט שוב אינו יכול לעמוד בפני עצמו, אלא חייב שיעמוד מאחוריו פרופיל וירטואלי פופולרי, שאיכות מסריו נקבעת לפני מספר העוקבים והמלייקקים.

מאה וחמישים שנים של מודרניות חלפו להן, והנה בא עידן פוסט־מודרניזם ומשטיח אותן למקשה אחת רזה, שאינה יודעת עומק או ניואנסים. בני הדור שלי נולדו אחרי שהמציאות כבר צוירה כקוביות, הקוביות פורקו לקווים, הקווים הפכו לכתמי צבע ואפילו הצבע בעצמו בוטל בשמה של יריעת הקנווס הלבנה. גם אנחנו למדנו לקרוא אחרי שכבר הסירו את סימני הפיסוק, שברו את המטפורות, ופירקו כל מילה להברות ולצלילים עד מחיקה מלאה של משמעותה. וגם אנחנו מְתַחזקים חשבונות פייסבוק וטוויטר פעילים ושוקקים. אבל אנחנו, לפני עידן הרשתות החברתיות, לא חשבנו שכל טקסט שנעלה על הכתב — הרהור, הבזק של רעיון, שיר או סיפור — יחייב תגובה מיידית, ולו למראית עין, שאם לא כן לא יהיה לו קיום. לא תיארנו לעצמנו שהמשורר האנגלי ג'ון דון יתבדה, ונגלה בקרוב מאוד שכן, כל אדם הוא אכן אי, ואנחנו איננו פיסה מיבשת ואף לא חלק מארץ רבּה. שוב אין לנו צורך לבדוק היכן אנחנו עומדים ברצף, מה מקומנו בשלשלת הדורות של התרבות האנושית. רבים מהקוראים (ומהיוצרים) היום אפילו אינם מתייחסים אל קודמיהם כמיטב מסורת המרד: הם אינם אומרים "תודה רבה, עשיתם את שלכם, אנחנו נמשיך מכאן", אלא מבטאים דבר אחר לגמרי: "אין לנו צורך לדעת שאתם קיימים או לחשוב על אמוֹת המידה שקבעתם להערכת היצירה. ואגב, זה סיפור מעולה, הוא קיבל אלף לייקים בפייסבוק". הדיון נשלל מיסודו. זאת הירושה הבלתי נמנעת של הפוסט־מודרניזם, של אימוץ הקביעוֹת "אין אמת אחת" או "בואו נסכים שלא להסכים". בעיני הסטודנטים שלי אין אפשרות לפתוח דיון בנושאים של איכות או אפילו לקבוע: "זה טקסט טוב", או: זה "טקסט רע". עובדה, אילו היה אפשר לקבוע, צוקרברג היה ממציא אמוג'י 'לא אהבתי'.

בלי שיפוטיות, ביקורתיות ומחשבה רפלקטיבית, לא תיתכן הבנה אמיתית של יצירה, ועולם התרבות לא יוכל לצעוד קדימה. הפוסט־מודרניזם לא יכול להאמין בקדמה אוניברסלית, ובכך הוא דן את עולם התרבות לחלוקה לפלגים הסובבים סביב עצמם, פלגים שאינם מקיימים דיאלוגים מפרים עם העבר וּודאי שלא עם דור ההמשך. לכאורה, ערכי הקדמה של הנאורות אינם אהודים היום (ואני נוקטת לשון המעטה). ובכל זאת, רק מעטים יתווכחו עם הטענה שידיעת קרוא וכתוב היא מתקדמת יותר מאנלפבתיות. רבים, רבים מדי מקרב בני הדור של הסטודנטים שלי משוכנעים שמבחינה תרבותית הם בעצם יש מאַין. אבל דחיית הרעיון של דיון אמיתי וסירוס הביקורת על ידי תרבות החיזוקים החיוביים והמידיים, מביאים לידי כך שהתוצרים שמפיק עידן הרשתות החברתיות אינו אלא אַין מִיֵּש.

יש. יש להחזיר את האחריות למעשה הקריאה, והדבר אפשרי. על הקורא העכשווי לקום ולהתנער מהתפקיד הפסיבי שירש מבני תקופתו ולתבוע מחדש את מקומו בתהליך היצירה — מקום שהוא חשוב לא פחות ממקומו של הכותב. שינוי מחשבתי בתפיסה העצמית של הקורא יכול להביאו להפסיק לשתף פעולה עם תכתיבי תרבות המשובים החיוביים והאוטומטיים, לשמוע את קולו שלו כקורא בתוך הזרימה, וללמוד כיצד לבודד ולייחד אותו. זאת אחריותו האישית והיא אחריות אחת מבין שלל המטלות המרכיבות את הפסיפס של חיינו. כפי שהורים דואגים לחינוכם של ילדיהם ומתאימים את דאגתם להווייתו של העידן הנוכחי — כלומר, מתעדכנים בהתקדמות צאצאיהם בקבוצות ווטסאפ משותפות להורים אחרים, דואגים להסיעם לחוגי העשרה, תאטרון או ספורט, וכיו"ב — כך הם צריכים לגלות אחריות אישית כלפי התפתחותם שלהם עצמם. זאת אחריות כבדה, והיא נכונה לצעירים ולמבוגרים כאחד. אבל שכרה של האחריות הזאת בצִדה: כותבים צעירים ומבוגרים, החולמים שיום אחד יקראו לעומק את יצירותיהם ולא יזכו אותם בקריאה נמהרת וכמו־אוטומטית, ישמחו לגלות סוף סוף שהמוזה אינה נמצאת רק בחדרי סדנאות הכתיבה. ההשראה נמצאת בעיקר בין דפי הספרים שנכתבו לפנינו. כל אחד מאתנו, הכותבים־קוראים, צריך לשאוף למצוא את קולו הנבדל והייחודי, שהוא לולאה בשלשלת הקולות העל־זמנית, וחלק חיוני מתהליך היצירה האוניברסלית.

 

הרשימה ראתה אור לראשונה בהו! 15 במדור מָזֶשיר: מסות על כתיבה וקריאה בעריכת דורי מנור.

"שונא ביקורתו, שונא ספרותו" מאת תדהר ניר. פרק ראשון בסדרת הרשימות במוסך על ביקורת ספרות וקריאה.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

ביקורת | דפנה לוי על "החתרנים – מסע בספרות ובמאה העשרים" מאת מיכל פלג

"גוגול ופרוסט וג'ויס ופרק, זבאלד וקפקא, פלובר ודֶבלין אמנם מעולם לא התייצבו לתמונה קבוצתית אבל הם בהחלט נפגשו בנפשה של הכותבת, במקום המודע (כמובן) אבל גם הלא מודע והמרתק הרבה יותר, משום שלא ניתן למצוא כמותו בספרי תיאוריה וקורסים לספרות, אלא רק במה שעולה מתוכם של קוראים המתמסרים לחלוטין לספרים שהם קוראים ומניחים להם לפענח עבורם את העולם"

כרטיס מתוך כרטסת הערכים של ה-Jüdisches Lexikon ובו רפרודוקציה מתצלום דיוקנו של פרנץ קפקא ומדוגמת חתימת ידו. אוסף אברהם שבדרון הספרייה הלאומית

"לחפש בהירות בעולם" / דפנה לוי

מיכל פלג לא נולדה באירופה של שלהי המאה ה-19, אבל אין ספק שכשהחלה לקרוא, משהו מן הזרעים שעופפו שם באוויר עשה את דרכו עד אליה, נחת ונבט בתוכה, וכך יצא שהממואר המאוד אישי שלה מתרחש כולו בלשכותיהם האפלות של לבלרים ברוסיה הצארית ובקרונות רכבת שבהן יושבות גבירות מיוסרות מתשוקה ושעמום; ברחובות ספוגי ניחוח הוויסקי של דבלין ובסלונים הרכלניים המפוטפטים של פריז.

פלג יצאה לכתוב ספר המתעמק ביצירותיהם של מבחר כותבים בולטים ובאופן שבו אלה לשו, אפו, מתחו, ניפצו, פיזרו והרכיבו מחדש את הספרות האירופית. היא עשתה זאת – כפי שהיא מכריזה לא אחת לאורך החתרנים – באמצעות היטמעות בטקסטים. לכן כיניתי את הספר בשם 'ממואר', משום שפלג מספקת לסופרים שהיא קוראת נקודת מפגש, בתוכה, בתובנות שלה, באופן שבו היא מעבדת את הכתבים שלהם. גוגול ופרוסט וג'ויס ופרק, זבאלד וקפקא, פלובר ודֶבלין אמנם מעולם לא התייצבו לתמונה קבוצתית אבל הם בהחלט נפגשו בנפשה של הכותבת, במקום המודע (כמובן) אבל גם הלא מודע והמרתק הרבה יותר, משום שלא ניתן למצוא כמותו בספרי תיאוריה וקורסים לספרות, אלא רק במה שעולה מתוכם של קוראים המתמסרים לחלוטין לספרים שהם קוראים ומניחים להם לפענח עבורם את העולם.

החתרנים

קוראים אדוקים, כך נדמה לי, מחפשים בהירות בעולם שסביבם. הם הופכים לקוראים אדוקים כדי למצוא תשובות לשאלות שהם אפילו לא יודעים לשאול. ספרות טובה מספקת להם את התשובות האלה כבדרך אגב. האופן שבו גיבוריה נעים בעולם, אבני הנגף שמכשילות אותם, החלומות שהם אינם מסוגלים לבטא ואלה שאינם מעיזים לחלום הם המפתח שבעזרתו הקורא מסוגל אט-אט לפענח את העולם, מפתח שהופך להיות חלק מעורו, מגופו, מהדי-אן-איי שלו, ועל אף שנמסר לו במילים – להבדיל ממפתחות דומים שמוטמנים ביצירות מוזיקליות או באמנות פלסטית, למשל – הוא חודר פנימה באיזה נתיב עוקף-שכל, ומוצא לו מקום נגיש ובהיר וחד-משמעי ששום הרצאה, או להבדיל, טיפול פסיכולוגי, לא יכולים להגיע אליו.

ופלג אכן שולפת מתוך הטקסטים שהיא קוראת רגעי התגלות כאלה, והיא מצליחה בזה יותר מרבים שכתבו לפניה יומני קריאה אישיים כאלה. אולי משום שהיא אינה מכריזה שזו כוונתה, ומי יודע, אולי – כמו המשובחים שבסופרים – היא כלל אינה מודעת לכך. אבל כמי שקוראת-אותה-קוראת-אותם אני לא יכולה שלא להתפעל מהאופן שבו היא דגה מתוך האדרת את תדהמתו של פטרוביץ' כש"גילה פתאום בלבו פנימה את התהום המבדילה בין חייטים שכל עיסוקם בטלאים ותיקונים ובין אלה התופרים בגד חדש"; או כשהיא שומעת בחשיכה את קול הנהמה של המילה 'להתפנק' כשאקאקי מתמכר לראשונה בחייו לבטלה במקום להעתיק מסמכים; וכשדי לה לשמוע את אנה קרנינה, היורדת מן הרכבת בסנקט פטרבורג ומביטה בבעלה, קוראת: "אה, ריבונו של עולם! למה יש לו אוזניים כאלה?…" כדי להבין איזה שינוי עצום התחולל בעולמה, ולדעת בוודאות שהשד, אותו שד שפלג ואנחנו (וטולסטוי, קרוב לוודאי) זוכרים מחלום ליל קיץ, לא עתיד להסתפק באוזני החמור ואו-טו-טו יצמיח לבעל הזה גם קרניים.

אלה אינם רגעים מיסטיים, ולמען הדיוק, לרוב לא מדובר ברגעים בודדים. מדובר בשכבות-שכבות המצטברות תוך כדי קריאה של סופרים שיצאו לנסות ולפענח את עצמם, מבלי לדעת שהם יודעים משהו עמוק מאוד על בני אדם בכלל, על החיים, על שאלות גדולות שהמפגש עם אנה קרנינה, עם מולי בלום, עם ק., עם בארדאמי מייתר את הצורך לנסח אותן. כמה פעמים קרה לכם שבסיום רומן, נובלה, סיפור קצר, אפילו פסקה מנוסחת היטב יכולתם כמעט לשמוע את המהום הזרם החשמלי שהחל לזרום במעגלים שנסגרו לפתע, בין קצוות כבלים שנקשרו זה לזה במפתיע? אני לא זוכרת את עצמי קוראת וחושבת "אה, אז ככה זה עובד" או "בגלל זה הרגשתי ככה", אבל אין ספק שההבנה שלי את העולם עוצבה בידי קורט וונגוט והאימה שחש בדרזדן המופגזת, הנרי ג'יימס שחי על הגבול בין אמריקה לבריטניה ולא רצה מעולם להחליט לאיזו מדינה הוא שייך באמת, ופיליפ רות, שנאבק כל חייו בחיה המפלצתית השוכנת בתחתוניו, המדריכה האמיתית של חייו.

ואת התהליך הזה פלג מצליחה לשרטט היטב בהחתרנים. היא קושרת בין סופרים שמעולם לא פגשו זה את זה, שתגובותיהם למציאות הפוליטית והחברתית המשתנה סביבם היו שונות וכך גם הדרכים שבהן בחרו לפורר את צורת הכתיבה וראיית העולם בכתיבתם, ותוך כדי כך היא מצביעה על האופנים שבהם הקריאה באלה סוללת את אותם נתיבים לא מודעים המעצבים את קוראיהם האדוקים, בעוצמה כפולה ומכופלת מזו של המחקר הפסיכולוגי. והיא עושה את זה בשפה נפלאה, משועשעת, מתפעלת במידה, רצופה אנקדוטות ומוזיקלית מאוד, ולא מפתיע על כן שפלג בחרה לתרגם מובאות מהספרים שבהם היא מעיינת. התרגום האישי הזה (שהיא בוחרת להדגיש את הקשר הבלתי-נמנע שלו עם פרשנות הטקסט) מעצים את חוויית המפגשים האישיים שלה עם הספרות.

כאמור פלג אינה הכותבת היחידה שפרסמה יומן-קריאה אישי כזה. ג'וליאן ברנס, הסופר האנגלי זוכה הבוּקר, פרסם לאחרונה את מבעד לחלון, שבעה-עשר מאמרים על יצירות בספרות האנגלית, האמריקנית והצרפתית. ברנס מונה את המינגווי, קיפלינג, מדאם בובארי על תרגומיה השונים, פורד מדוקס פורד, מישל וולבק ועוד, וגם הוא עסוק במה שהספרות מסוגלת לחולל בעולם. מרגרט אטווד ב-Negotiating with the Dead, שראה אור לפני חמש-עשרה שנה, עוסקת לכאורה בכתיבה, אבל בפועל בקריאה, שמתוכה היא מנסה להבין את מקומה בעולם: האם היא אמורה להיות מכשפת השבט? נביאה? ליצנית החצר? ואין לה, כמובן, ברירה אלא לחפש את התשובות אצל מי שכתבו לפניה, הסופרים המתים, גם אם לא שאלו את עצמם את השאלות האלה במפורש. ופיליפ רות, ברגעים שבהם התפנה מלעסוק בתכולת תחתוניו – והרי מדובר בכותב מחונן ונועז וכן עד כאב – הקדיש את עשרים ושלושה מאמרי לקרוא את עצמי ואת האחרים שכתב בשלהי שנות השמונים ל"עיסוק מתמשך ביחסים שבין העולם הכתוב לעולם הלא-כתוב…". רות מצטט שם מאמר של וירג'יניה וולף, שהציעה לבטל את כל העיסוק בביקורת ספרות, ובמקום זה, להזמין את המבקרים הרציניים, המהווים לדבריה בקושי חמישה אחוזים מסך הכותבים ביקורות, לקיים מפגשים אישיים עם הכותבים ולייעץ להם, בשיחות גלויות וחסרות מעצורים, שבהן יפרשו ויבארו את מה שהם, כקוראים, מוצאים בכתיבתם.

למרות כל השלל הזה החתרנים הוא מן הספרים היפים והמרתקים המוקדשים לנושא. נכון, הסופרים שבהם פלג בחרה לעסוק הם גברים. והיא צודקת. כי גם הכותבות הנשיות המופלאות ביותר, החל בוולף, עבור בדוריס לסינג, גרייס פיילי ואליס מונרו וכלה במרגרט אטווד, כתבו בעולם גברי, אל מול מציאות גברית, בניסיון להיחלץ מן הדיכוי הגברי. דיכוי שכדי להכיר אותו כדאי להכיר מקרוב את מי שעיצבו אותו ואת הלכי הנפש שאפשרו את שגשוגו (כלומר כותבים גברים). פלג מצליחה במשימה שהציבה לעצמה בהחתרנים ואף מעבר לזה: היא מצביעה על הספרות כעל התבנית שבתוכה מתעצבת הנפש, לא פחות מכפי שמעצבים אותה האירועים המתרחשים בחיי הקורא שמחוץ לכריכות, ועל האופן שבו מעבר לאינטלקט, לאסוציאציות ולשפה, גם הזיכרון האישי שלנו הוא זיכרון ספרותי.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת ועורכת.

.

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3