סיפורו של גז סארין: הנשק הכימי שאפילו היטלר לא העז לעשות בו שימוש

כך המציאה גרמניה הנאצית את גז סארין.

חייל גרמני על אופנוע, 1942. ספריית הקונגרס

גרמניה. שנות ה-30. חברת אי גה פארבן – הבייבי של היטלר לייצור כימיקלים – עובדת במרץ לייצר את הנשק המפלצתי הבא.

ב-1938 צוות המדענים של החברה מגיע לפריצת דרך. הכימאים שרדר, אמברס, ריטר, ו-ואן דר לינדה מצליחים לייצר גז חדש וקטלני במיוחד. פריצת הדרך כה משמעותית, עד שהם זוכים שהגז הזה ייקרא על שמם – סארין (SARIN – ראשי התיבות של שמותיהם).

אוטו אמברס משמש באותה תקופה בתור ראש הוועדה המיוחדת של הרייך לגזים רעילים והוא דוחף את ההמצאה בכל הכוח. הנאצים עושים ניסויים על בעלי-חיים, ולפי חלק מההיסטוריונים עושים ניסויים גם על בני אדם במחנות הריכוז. הפרויקט הכימי הזה מסוכן במיוחד. כיוון שמדובר בגז קטלני כל כך, לפחות 300 עובדים נפגעים בתהליכי הייצור – רובם עובדים בכפייה – ולפחות עשרה נהרגים כתוצאה מהחשיפה לחומר הקטלני.

 

עובדת כפייה במפעל של אי גה פארבן באושוויץ, הארכיון הפדרלי הגרמני 

 

המפתחים והאנשים בסביבתו הקרובה של היטלר מתקשים להתאפק עד הרגע שיוכלו לראות את הנשק הכימי החדש בפעולה. הם מפעילים לחצים להכניס את סארין לארסנל התחמושת הגרמני, אבל הדבר המדהים הוא שלמרות האפקטיביות של החומר, מחליט היטלר בסופו של דבר לא לעשות שימוש בסארין. אחת הסיבות הייתה שהמפעלים שייצרו את החומרים להכנת הסארין נפגעו מאוד מההפצצות בעלות ברית, אך בין השיקולים האחרים היו גם החשש הכבד מחוסר שליטה בנשק ומהתגובה של הצד השני לשימוש בנשק כה הרסני.

כיוון שמדובר בגז, חשש היטלר שכל שינוי במזג אוויר וברוחות עלול לגרום לפגיעה בחיילים הגרמנים במקום לפגיעה באויב. בנוסף על כך, הגרמנים שיערו שאם הם הצליחו לייצר גזים כה קטלניים, כך גם בעלות הברית, ואם הגרמנים ישתמשו בסארין, בעלות הברית לא תהססנה לעשות שימוש בארסנל הכימי שלהן.

מי שלא חשש לעשות שימוש בגז הזה היה סדאם חוסיין, ב-1988 בהתקפה על העיר הכורדית חלבג'ה שהביאה למותם של אלפים, וכמובן – כפי שכולנו יודעים – נשיא סוריה בשאר אסד.

המידע שעל בסיסו נכתבה הכתבה לקוח מספרו של ריצ'רד אוונס The Third Reich at War.

 

ממליצים לכם מאוד על הכתבות הבאות:

פרויקט מיוחד של הספרייה: גרמניה, היהודים וישראל

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

 

 

התכנית שהוצעה לנפוליאון נחשפת: מדינה ליהודים במימון יהודי

הרבה הרבה הרבה לפני הרצל. הכירו את התכנית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

בזמן מסעו של נפוליאון בארץ ישראל הוצעה לו תכנית פעולה מפורטת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עיקריה: היהודים "בעלי הממון" יקימו מדינה ועל הדרך גם "ינחיתו מכת מוות לאשראי של האויב הבריטי".

בין אוספי הספרייה הלאומית מצוי אוסף מסמכים הקשורים לפעילותו של נפוליאון בונפרטה. רבות מן התעודות שייכות לתקופת שהותם של בונפרטה וצבאו במצרים ובארץ ישראל (1789 – 1801).

בתערוכה "נפוליאון היה פה!", שנפתחה לפני כשבוע בספרייה הלאומית, מוצגות לראשונה תעודות, ציורים, מפות ומדליות המייצגים את המסע למצרים ולארץ ישראל. האוסף, שהינו חלק מעזבונו המרשים של המזרחן המלומד אברהם שלום יהודה, נרכש על ידיו בעקבות מכירה פומבית של נפוליאוניקה שנערכה בסות'ביס בלונדון ב-1936.

מבין 1,013 המסמכים שרכש, היה ליהודה עניין מיוחד במכתב אחד יוצא דופן. היה זה מכתבו של חייל אירי מורד ופרוטסטנטי אדוק, בשם תומס קורבט, שיחד עם אחיו הצטרף לצבא צרפת וב-1798 נלחם שכם אל שכם עם הצרפתים נגד אירלנד. עיקרו של המכתב – הצעה לפעולה שתביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, כמעט מאה שנים לפני שרעיון זה הועלה ע"י תיאודור הרצל.

 

ממכתבו של תומס קורבט

 

המכתב מ-17.2.1798, ימים ספורים לפני שנפוליאון צר עם צבאו על עזה, הופנה אל פול באראס, שעמד בראש הדירקטוריון בפריס, והיה פטרונו של בונפרטה. בפתח דבריו מציין קורבט כי הוא כותב אל באראס כידידו של בונפרטה, שידע להבחין בגאונותו המבריקה, ומפנה אליו תכנית שהתעוררה אצלו בהשראת הגנרל עצמו. מדבריו משתמע כי יש לו עניין כי הדברים יובאו לידיעת בונפרטה.

 

 

במכתב, שכתוב בצרפתית עילגת למדי, מציין קורבט כי היהודים הם "עם גאה ונכבד… שחש השפלה במצבו" וממתין "בקוצר רוח לעידן שבו ישוקם מחדש כאומה". "תקווה זו", כך כותב המחבר, "נתמכת ומטופחת בקרבם על ידי שפע נבואות וחזונות שמבטיחים את התגשמותו של אירוע זה. אין ספק שיהיו מוכנים לקרבנות גדולים, ויפנו את כל מאמציהם להגשמה המהירה של הזדמנות כה נחשקת". יתר על כן, מאחר והם מחזיקים בידיהם "חלק גדול של הכספים באירופה", הם זקוקים אך "לבסיס ממנו יוכלו לפעול" על מנת להגשים את חלומם הגדול, זאת כיוון שאפילו לאחר שיקבלו זכויות אזרח בצרפת, עדיין יראו בה אך "קורת גג זמנית" ו"יחושו שעדיין אינם העם היהודי".

באמצעות פול באראס, מציע לפיכך קורבט לנפוליאון לקרוא ליהודים לבוא למצרים, לרכוש בה חלקת אדמה ולהגשים בכך את הנבואות על פיהן ישובו למצרים (דב' כח' 68; ישע' יא' 12 ועוד). על קרקע זו "יבססו את הרפובליקה המחודשת שלהם" שתשמש "כצעד, מדרגה בלבד, בדרך לפלסטינה", הלא היא "אותה ארץ מפורסמת בה ייפסקו עבודות הפרך שלכם ואושרכם יהיה מושלם". לא רק היהודים יפיקו תועלת ממהלך זה, אלא צרפת כולה. כאן מקבל המכתב ניחוח אנטישמי מעט. היהודים הם הלא בעלי הבנה גדולה בכספים. ה"רוח הלאומית לספסרות" (בה ניחנו היהודים) "תתערב ותסיט כספים שיועדו להלוואות של Pitt [הכוונה לראש ממשלת בריטניה באותה עת, ויליאם פיט הצעיר] למטרה של קניית חלקות… כך ניתן יהיה להנחית מכת מוות לאשראי של אומה אויבת גדולה שגדולתה מושתתת על אשראי יהודי".

 

 

מכתבו של קורבט מעלה במפורש אם כן, את רעיון הקמתה של מדינה יהודית בפלסטינה, אותה מדינה אותה משתוקקים היהודים לשוב ולהקים מאז שיצאו לגלות. קורבט, שהיה ככל הנראה פרוטסטנטי אדוק, מושפע בבירור מרוחות פרוטסטנטיות מילניאריסטיות שנשבו באותה עת באנגליה. חוגים אלה ראו במהפכה הצרפתית ובעלייתו המטאורית של בונפרטה סימן מובהק לקץ הימים המתקרב והולך. גירושו של האפיפיור מרומא על ידי בונפרטה ב-1797 אושש ציפיות אלו, ואלו מסעו של בונפרטה למזרח התיכון היה שלב ראשון בדרך לשיבת היהודים לארצם, שיבה שבסופה עתיד העם היהודי להמיר את דתו לנצרות ושבעקבותיה תגיע מלכות השמיים. השנה – 1799 – הייתה אף היא אות וסימן ברור לשיטתם של מחשבי קיצין, שציפו בקוצר רוח לשנת 1800.

 

"קול רנה" מאת יהודה ליב בן-זאב לכבוד חתונתם של נפוליאון ומארי לואיז, 1810

 

מכתב מרתק זה, הרואה בהתגשמות החלום היהודי חלק מהתרחשויות אחרית הימים לא היה קול קורא במדבר. למעשה, קדמו לו מספר קריאות מסוג זה. שנה קודם לכן, ב-1798, פורסם מסמך דומה בשם "מכתב לאחי היהודים", שנכתב לכאורה על ידי יהודי, שגם בו הוצע ממש אותו רעיון על פיו היהודים יקימו מועצה שתשתף פעולה עם הדירקטוריון על מנת להקים מדינה יהודית שתשתרע בין מצרים התחתונה ופלסטינה. באפריל אותה שנה, כשמסעו של נפוליאון למזרח היה עדיין בגדר סוד, פורסם מאמר אנונימי דומה בעיתון צרפתי בן הזמן, שהציע לקבץ את היהודים יחד עם אוצרותיהם הרבים מארבע כנפות תבל ולסייע לצרפתים בכיבוש מצרים וסוריה כדי שיוכלו לשוב לפלסטינה.

הרוחות סערו לא רק בקרב המילניאריסטים הפרוטסטנטים אלה גם בקרב היהודים. מאז שיחרר בונפרטה ב-1797 את היהודים מן הגטו באנקונה ומגטאות אחרים, ראו בו היהודים מושיע. בפברואר 1799 כתב מפקח צרפתי לפיליפ אנטואן מרלין, אחד מחברי הדירקטוריון, כי פגש ביהודי שאמר לו שנפוליאון הוא המשיח, ושהוא עומד לבנות מחדש את המקדש. היהודי התעקש לדבריו כי "ישנם מיליון וחצי יהודים באירופה שיקריבו את חייהם והונם למען מבצע מזהיר זה! נפוליאון הוא המשיח!"

 

מזמור שיר לנפוליאון הגדול הקיסר, 1806. לחצו על התמונה למזמור המלא

 

לכאורה קרמו תכניות אלו שרווחו באירופה עור וגידים בזמן שהותו של בונפרטה בארץ ישראל. ב-22.5.1799, פורסמה בעיתון הצרפתי הרשמי "Le Moniteur Universel" ידיעה על פיה "בונפרטה פרסם הודעה בה הוא קורא ליהודי אסיה ואפריקה לבוא ולחסות תחת דגלו על מנת להקים מחדש את ממלכת ירושלים. הוא כבר צייד רבים מהם בנשק וגדודיהם כבר מאיימים על חלב." ידיעה זו נראית מגוחכת בהתחשב בעובדה לילה קודם, בין ה-20 ל-21 במאי, נערך צבאו של בונפרטה לנסיגה חשאית מעכו, תותחיו ומרגמותיו של הצבא הצרפתי נקברו בחול, והוא יצא למסע קשה בדרכו חזרה למצרים כשהוא נושא עמו מספר עצום של חיילים פצועים וחולים בדבר המוטלים כריחיים על צווארו.

 

האם אמנם קרא בונפרטה ליהודים לבוא ולהקים בסיועו מדינה בארץ ישראל?

שאלה זו עלתה במפגיע ב-1940 בעקבות פרסומה של תעודה בידי פרנץ קובלר הקרויה "מנשר נפוליאון ליהודים". תעודה זו, שהייתה העתק במכונת כתיבה של תעודה בגרמנית של המאה היח', הייתה אולי תרגום של מסמך שנכתב במקור צרפתית. תאריך המסמך הוא ה-20.4.1799, בעת התעלות רוח צרפתית ארבעה ימים בלבד לאחר הנצחון המזהיר בקרב תבור, כאשר הצרפתים שלטו בגשר בנות יעקב וכפסע היה בינם ובין דמשק. במנשר, הנסמך על נבואות מקראיות, נקראים היהודים לנקום אלפיים שנות השפלה ו"לגאול את אדמת ישראל" בסיועו של "הצבא הצעיר שנשלח לכאן על ידי ההשגחה העליונה.. עשה את ירושלים לבירתו, ותוך מספר ימים יעלה על דמשק…"יורשיה החוקיים של פלסטינה! האומה הגדולה שאינה סוחרת באנשים ובארצות.. קוראת לכם בזאת, לא רק לכבוש את אדמתכם, כי אם לקחת את מה שנלקח מעמכם, ובערבותה ותמיכתה של אומה זו, להישאר אדוניה, ולשמור עליה מפני כל הבאים אליה."

 

שיר לכבוד נפוליאון הראשון, 1811. לחצו על התמונה לשיר המלא

 

דיו רב נשפך על השאלה האם אמנם פורסם מנשר שכזה על ידי בונפרטה. בעקבות גילוי מכתבו של קורבט, פרסם אברהם שלום יהודה מאמר בו טען כי תכניתו של האחרון אכן הגיעה לידיו של בונפרטה, וכי זה בחר להוציאה לפועל ואף פרסם מנשר ליהודים ברוח זו. ייתכן כי בונפרטה אמנם התכוון לנסות ולהסתייע ביהודים לו היה מסעו הצבאי לארץ ישראל נוחל הצלחה כפי שציפה. הדבר אינו מופרך, שכן לאחר הנצחון בתבור ב-16.4.1799 הציעו לו אנשי שכם, הדרוזים והמרונים את תמיכתם. אולי תכנן אם כן, לפרסם את המנשר מ"מפקדתו בירושלים", המקום בו לכאורה נכתב, לאחר שיכבוש את עירו של דוד המלך. ייתכן כי גם הידיעה ב"מוניטר אוניברסל" מעידה אולי על קריאה ליהודים שמעולם לא הבשילה.

רוחות אפוקליפטיות ומשיחיות אכן נשבו בקרב הנוצרים והיהודים באירופה עם עלייתו המטאורית של בונפרטה, ועוד יותר מכך עם כיבושה של מצרים. בונפרטה היה מצביא בעל חלומות גדולים, וככזה, בהחלט ייתכן כי נכון היה לאמץ רעיונות משיחיים אלו – אך המסמכים שבידינו אינם מוכיחים כי כך היה. ברור רק כי מאה שנים לפני הרצל כבר נסחפו יהודים ונוצרים לחלום המדינה היהודית בעקבות דמותו ופועלו של בונפרטה.

 

הרצל: ספרים, מאמרים, תמונות, ועוד

 

עוד כתבות מרתקות על מסע נפוליאון:

פרויקט מיוחד: הצטרפו למסע נפוליאון לארץ ישראל!

אבן רוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים

כשכדורים שורקים מעל הראש, האמן הצרפתי חולם על קלאופטרה

אבן רוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים

כיצד מפענחים שפה שדובריה נעלמו לפני למעלה מאלפיים שנה? זהו סיפורה של אבן הרוזטה, התגלית שאפשרה את תחיית העבר הנשכח של מצרים העתיקה והפכה מאז למטבע לשון.

מפענח אבן הרוזטה, ז'אן פרנסואה שמפוליון. צייר: Léon Cogniet

נפוליאון קרא לזה מלחמת הלוויתן והפיל: הלוויתן – בריטניה השולטת בימים החריבה באבוקיר בראשון באוגוסט 1798 את הצי של הפיל – צרפת המהפכנית. 'צבא האוריינט' שבראשו עמד הגנרל הקורסיקני מצא את עצמו כלוא במצרים. באמצע יולי, פחות מחודש לפני, מצא קצין הנדסה בשם פייר פרנסואה-חוויאר בושר אבן גרניט בעלת כיתוב בשלוש שפות: הירוגליפים, כתב דמוטי (כתב חרטומים) ויוונית עתיקה. גם אם לא הבין מדוע, הבין הקצין את ייחודה של האבן.

האבן נלקחה לאוהלו של הגנרל ז'אק פרנסואה מנו ושם פענחו דוברי היוונית העתיקה את הכיתוב התחתון המציין שההוראה המלכותית שנכתבה על האבן מופיעה בשלוש השפות. המפתח להבנת שפת ההירוגליפים נמצא.

תחילה הועבר האבן לקהיר, אך משהבינו הצרפתים שימיהם במצרים מתקרבים לקיצם בשנת 1800, הורה הגנרל מנו להעביר את האבן אל אלכסנדריה, בה התבצרו כוחותיו. הסכם הכניעה שנחתם ב-26 באוגוסט 1801 קבע שכל העתיקות שמצאו הצרפתים הם מעתה רכוש הכלל, או במילים מכובסות פחות – הכל עובר לידיה של האימפריה הבריטית.

 

 

מנו ניסה להחביא את האבן בין חפציו האישיים, אך תוכנית זו כשלה: האבן הייתה מפורסמת מדי מכדי שהבריטים יסכימו לוותר עליה. אבן רוזטה הוחרמה. היא הגיעה אל חופי בריטניה בפברואר 1802. האבן, יחד עם עשרות רבות של ממצאים ארכיאולוגיים, הועברה לבריטניה. השאלה שנשארה פתוחה היא מי יהיה הראשון לפענח את כתב הפרעונים הסתום – הצרפתים או הבריטים?

 

מכתב מאת הגנרל האנגלי האצ'ינסון אל המפקד העליון הצרפתי מנו בנוגע למסירת פריטים ארכיאולוגיים, ובמיוחד "האבן מרוזטה". מסירת האבן הייתה התנאי שהציבו הבריטים להחזרת הכוחות הצרפתיים לצרפת באמצעות הצי הבריטי לאחר המפלה של צבא צרפת. המכתב נשלח ב-5 בספטמבר 1801. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

 

מי יעניק לפרעונים את שפתם מחדש?

 

אבן רוזטה במוזיאון הבריטי. צלם: Hans Hillewaert

 

אל חקר הכתב המצרי הקדום הגיע החוקר הבריטי תומאס יאנג בשנת 1814. לאחר שביסס את עצמו בתור חוקר ומדען האחראי על שורה ארוכה של פריצות דרך: מחקר האופטיקה, האנטומיה ואפילו הימאות, פנה החוקר לעסוק בחידה שהסעירה אותו יותר מכל: פענוח אבן רוזטה. הוא התמקד בניסיון לפענח את הכתב הדמוטי (הכתב המצרי העתיק) החרוט באמצע האבן. הוא האמין שהמפתח נמצא בקופטית, ניב של השפה המצרית הקדומה שנשמרה בידי הקהילה הנוצרית במצרים. מן הצד השני של התעלה נשף בעורפו חוקר צעיר ושאפתן, ז'אן פרנסואה שמפוליון.

 

"האדם האחרון שידע הכל", תחריט של תומאס יאנג הצעיר

 

יחד עם אחיו הבכור, עקב שמפוליון בהתלהבות אחר המסע של נפוליאון למצרים. בייחוד משכו אותו הידיעות על גילויה של אבן רוזטה. בשנת 1807, והוא בן 16 בלבד, הכריז בפני החברה למדעים ואומנויות בגרנובלה, העיר בה השתקע עם אחיו הבכור, כי החליט להקדיש את חייו לפענוח אבן רוזטה. באמצעותה, המשיך וטען בפני חברי המוסד המכובד, ישחזר בעצמו את ההיסטוריה השלמה של הפרעונים. הייתה זו החלטה שהובילה אותו לחיות מרבית חייו בדלות ובעוני, אך הוא מעולם לא התחרט עליה.

 

ז'אן-פרנסואה שמפוליון

 

בגיל 23 חיבר שמפוליון את הראשונה ביצירות המופת שלו, אנציקלופדיה בת שני כרכים המכילה את ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והארכיאולוגיה של מצרים העתיקה. בעקבות טעות במשלוח הגיעו שני הכרכים לחברה המלכותית למדע בבריטניה, וכך התגלגלו לידיו של תומאס יאנג. ההתכתבות הענפה בין שני האישים החלה.

קסמו ושנינותו של שמפוליון הצליחו לכבוש את הקשים שבספקנים, אך נראה שיאנג נשאר חסין. הוא אמנם סייע לחוקר הצרפתי הנלהב והאובססיבי אך רק ככל שחייב אותו הנימוס. הוא סיפק לו תמונות של אבן רוזטה ומידע מעורפל על הישגיו בתחום.  יאנג התמקד בכתב הדמוטי והצליח לפענח מספר מילים וביטויים באמצעות השוואתם ליוונית. הוא ביצע לא מעט שגיאות במהלך הדרך, אך השערותיו התבררו כנכונות. למרות ההצלחה המבטיחה הזאת הוא העלה השערה אחת שסתמה את הגולל על המאמץ כולו: היות שהצליח לזהות רק שמות של מלכים, החליט שהאלף-בית ההירוגליפי שהחל לפענח מתמקד רק בשמות "זרים" ועל כן לא יוכל לפענח את הכתב כולו. השערה זו הובילה אותו לזנוח את חקר ההירוגליפים.

שמפוליון הגיע למסקנה שונה בתכלית: ככל שהתעמק החוקר הצרפתי הצעיר בפענוח ההירוגליפים הוא הבין שמדובר בכתב המחבר בין הפונטי לפיקטורי – בין סימנים הנקראים בצורה מסוימת ובין תמונות המייצגות מילים. ההבנה הזאת (בשילוב עם הידע העצום בהיסטוריה מצרית שצבר) הובילה לפריצת הדרך הראשונה בדרכו לפענח את כתב ההירוגליפים: הוא פענח את המילה הראשונה – רעמס – שילוב של המילה המצרית ל'שמש' (רמ) והמילה המצרית ל'לידה מחדש' (מיסס). הפתרון היה בידיו.

 

כתבות נוספות על המסע של נפוליאון:

מסע אינטראקטיבי: נפוליאון היה פה!

כשכדורים שורקים מעל הראש, האמן הצרפתי חולם על קלאופטרה

 

חשיפה ראשונה: המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

במסמך נדיר משנת 1943 שנמצא בארכיון הספרייה הלאומית מאחל הימלר למופתי: "איחולים חמים להמשך מאבקכם בפולשים היהודים עד הניצחון הגדול".

פגישת המופתי והיינריך הימלר בשנת 1943, צלם: אלבר קורט

"אל המופתי הגדול אמין אל חוסייני

התנועה הנציו-סוציואליסטית של גרמניה הגדולה חרטה על דגלה מראשית דרכה את מאבקה ביהדות העולם.

מסיבה זו היא עוקבת מקרוב אחר מאבקם של הערבים שוחרי החרות – ובמיוחד בפלסטינה – כנגד הפולשים היהודים.

ההכרה המשותפת באויב, והמאבק המשותף נגדו הם שיוצרים את הבסיס האיתן בין גרמניה למוסלמים שוחרי החרות בכל העולם.

ברוח זו, אני שמח לאחל לך ביום השנה להצהרת בלפור האומללה, איחולים חמים להמשך מאבקכם עד הניצחון הגדול.

מפקד האס אס בכל הרייך, היינריך הימלר"

 

מכתבו של היינריך הימלר אל חאג' אמין אל-חוסייני. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

חאג' אמין אל חוסייני, מנהיג העולם הערבי?

בשנת 1937 ביקשו שלטונות המנדט לשים את ידיהם על המופתי בגלל מעורבותו במרד הערבי. בתגובה, ברח המופתי מהארץ ללבנון ומשם לעיראק, בה עשה כשנתיים. בעיראק חבר לקבוצה פרו-נאצית בהנהגתו של רשיד עלי אל-כילאני שמרדה במשטר המלוכה וביצעה הפיכה צבאית באפריל 1941, הפיכה שהחזיקה מעמד חודשיים בלבד עד הגעתם של כוחות צבא בריטיים אל פאתי בגדד. כילאני ברח ויחד עמו נמלט המופתי דרך איראן לאיטליה ולגרמניה הנאצית. המופתי הגיע לברלין בנובמבר 1941.

רצף הניצחונות המדהים של הוורמאכט שכנע את המופתי שעליו להשיג פגישה עם אדולף היטלר, הפיהרר של הרייך השלישי עצום הממדים. במהלך הפגישה בת 90 הדקות בין היטלר למופתי עמל המופתי להציג את עצמו לא רק כמנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית, אלא כמנהיג כל הערבים ואפילו כנציג המוסלמים.

 

תצלום פגישתם היחידה של הפיהרר אדולף היטלר למופתי חאג' אמין אל-חוסייני, צלם: היינריך הופמן

 

בדומה למצע האידיאולוגי של תנועת "האחים המוסלמים", האמין המופתי ברעיון האחדות המוסלמית ובמאבק לעצמאותם של העמים הערבים מעול המעצמות הקולוניאליות – בריטניה וצרפת. בגרמניה עמל להשיג הצהרת תמיכה נאצית בעצמאות המדינות הערביות ותמיכה בסילוקם של בריטניה וצרפת מהמזרח התיכון. מאבקו בציונות היה נדבך אחד במאבק בקולוניאליזם האירופאי, נדבך שעלה בקנה אחד עם האנטישמיות הארסית שלו, אותה עמל להפיץ בשנותיו בגרמניה באמצעות שידורי "רדיו ברלין" בערבית.

במסגרת המאבק בציונות, סימן המופתי את יום הצהרת בלפור כיום מחאה מרכזי בלוח השנה כיוון שהבין שרק בעזרת הכרה דיפלומטית ממעצמות העולם תוכל הציונות לממש את שאיפתה: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מתוך פחד עמוק שהשמדת היהודים המתנהלת תוביל את הנמלטים אל תחומי פלשתינה, ביקש המופתי להשיג מראשי המשטר הנאצי הבטחה ששום יהודי לא יישלח לשם.

המברק שהתגלה על ידי הספרן דניאל ליפסון בימים אלה בארכיוני הספרייה הלאומית, ומתוארך ככל הנראה לשנת 1943, מכיל הבטחה של היינריך הימלר – אחד מהמוחות שהגו את 'הפתרון הסופי' – לכך שגרמניה הנאצית תעמוד לצד העם הפלסטיני במאבקו נגד הצהרת בלפור "האומללה".

"בסופו של דבר", מעריכה ההיסטוריונית ד"ר אסתר ובמן מאוניברסיטת תל אביב, "כשל המופתי בהשגת מרבית מטרותיו: גרמניה הנאצית לא הכריזה על תמיכתה ברעיון העצמאות הערבית והמנהיגות הנאצית ניצלה אותו כדי לממש את מטרותיה. גם ניסיונו להתסיס את ערביי המזרח התיכון נגד השלטונות הקולוניאליים במהלך מלחמת העולם השנייה לא צלחו. ההישג המשמעותי היחיד שלו, היה הצלחתו למנוע מספר מקרים שליציאת יהודים לפלשתינה בזמן המלחמה."

הכתבה חוברה בסיועה של ד"ר אסתר ובמן, חוקרת בכירה במרכז דיין ועומדת בראש היחידה לחקר סובלנות ואי סובלנות במזרח התיכון ע"ש זאב ורד.

 

 

כתבות נוספות שאולי תאהבו:

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

[wpv-autop][/wpv-autop][wpv-autop][/wpv-autop][wpv-autop]