"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

יותר ממאה שנים אחרי מותה של שרה אהרנסון אנו מפרסמים מכתב היסטורי ומרגש שבו מבשרת שרה גיבורת ניל"י לאחיה רבקה ואלכסנדר על מותו הטראגי של אהובה אבשלום פיינברג


14.7.1917

חביבי רִבקתי ואלכס!

לוּ ידעתם יקירי כמה פעמים התחלתי כבר לכתוב אליכם ופסקתי. איני יודעת בעצמי מדוע זה. הן רצוני עז לדבר אתכם להגיד לכם הרבה דברים שזה זמן עִדן עִדנים לא שוחחנו, אבל פתאום יש לי איזה התנגדות ואיני כותבת.

במשך שתיקתי שהיא כבר ארוכה יותר משנה וחצי נתהוו, ועברו עלינו כל מיני מקרים משמחים וגם, או לרוֹב לא שמחים. אבל מה לעשות וכנראה כך הוא נהוג בעולם הכל ביחד אין, והצרות תמיד עולות על השמחות.

כך נפתח מכתבה של שרה אהרנסון לאחיה האהובים רבקה ואלכס שישבו אז בארה"ב, מכתב שנכתב רק חודשים ספורים לפני מותה.

 

שרה אהרנסון, תמונה ממוזיאון ניל"י

 

את התאריך על המכתב כתבה שרה בצרפתית, אפשר שהיה זה בשביל לציין את הקשר ההיסטורי ליום העצמאות הצרפתי ולמשאלה לעצמאות העם היהודי בארץ ישראל. שרה, מראשי ניל"י – מחתרת ריגול יהודית שפעלה לטובת הבריטים ונגד השלטון הטורקי בארץ ישראל – קיוותה ליום זה והקדישה לכך את חייה.

שרה מספרת במכתב בכאב על מותו אבשלום פיינברג, מייסד ניל"י, שהיה אהובה של שרה ושהיה גם מאורס לאחותה רבקה:

רוצה אני להתחיל ואיני יודעת מה לקרוא את ההתחלה, ובכן אתחיל בראשון ושהוא חביב ביותר.

מאבשלום היקר שלנו רצוני להתחיל לספר לכם את אשר קרה איתו בפרוטרוט, כי כפי הידוע לי ממכתב רבקה אל פנינה לבונטין, את חתלתולי לא יודעת פרטים אודות חביבנו המת, וגם כל כך קשה לספר כי הלב נקרע לקרעים, וכי הצער כל כך גדול ואיום מאוד מאוד.

יקירי את אבשלומנו הכרתם למדי, וידעתם כמה הנער הזה שאף להגיע במשא עם האנגלים עבור שאלת יהודינו ועניניים יהודים, וכאשר הגיע גם כן ידוע היה לכם, ובשובו לארץ ישראל בתקוות טובות ומצליחות, פתאום נפסק הקשר מי יודע מדוע זה היה.

אפשר עבור אי נאמנות האנשים היורדים לחוף ועוד הרבה סיבות, אבל בהיפסק הקשר, החביב סבל מאוד מזה, והתחיל דרכו להגיע דרך היבשה אם לא דרך הים. וכמו שידוע לכם משפטו, ונסיעתו המדברה כל זה היה חיפושים להיפגש ולהתקרב, וכן הלך גם לקושטא ותמיד לא יכול לנוח ואת הדרכים הכי מסוכנים בחר ואם גם העיזו להעיר זה היה ללא הועיל.

וביום אחד החליט עם אהרון, שיסע אהרון לקושטא ומשם ישתדל לצאת הלאה ולהגיע למחוז חפצם. וכך היה וכאשר תראו סוף, סוף אהרון הגיע אבל אחרי זמן רב משך 6 עד שמונה חדשים ארך כל העניין וחביבנו איבד כל סבלנות והתחיל שוב לחפש לו דרכים מסוכנים, כמה שלא דיברנו על לבו וזה היה ללא הועיל, כמה של התחננתי לפניו והראיתי לו את סכנת הדרך, וראיתי מראש כי ראשו יפול בדרכו זו, ולא היה כל אפשרות להעמידו ממחשבתו. יקירי את האסון שלנו קשה לנשוא הוא חזק ועמוק מאוד.

 

עמוד ראשון מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

שרה מספרת את כל הידוע לה על נפילתו של פיינברג, מביעה את כאבה האישי ומנסה לנחם את אחותה הקטנה רבקה, ארוסתו של אבשלום:

וחביבנו יצא למדבר עם עוד ידיד אחד שאהב לסכן (להסתכן), דווקא בעל משפחה… וישימו פעמיהם לדרך, ובדרך נפגשו עם פטרול בדוויים שירו עליהם ורדפו אחריהם והיקר נפל חלל, השני רק נפצע בשלושה מקומות, וברוֹב עמל הגיע עד התחנה האנגלית ויעבירוהו מצרימה, שם נפגש עם אהרון, שכב בבית החולים נרפא, ואחרי שהבריא שלחו אהרון הנה לעבוד ולהמשיך את עבודת הקדוש שלנו ששפך את דמו וחייו הצעירים נתן עבור רעיון שהיה קדוש לו מאוד.

הקורבן גדול יותר ודאי, ואם גם נצליח בעבודתנו, וישועת ישראל לוּ באה גם על ידי קורבן שכזה, האמינו לי יקירי כי לא הייתי רוצה בקורבננו היקר. אך כנראה שכך מזלם של כל השואפים עבור עמם וארצם, ומה עוד שהחביב הלך מרצונו הטוב ובכל לב, וידע גם עד כמה הוא מסָכן. כמה שלא נדבר וכמה דמעות שלא נשפוך זה לא מספיק לרגע את הלב, או לתת איזה סיפוק הצרה גדולה מאוד מאוד, ולמה לי עוד לבוא להמליח לכם את הפצע.

ילדתי רבקה את בוודאי אומללה וסובלת הרבה יותר מכולנו, אבל אני מרגישה אותך ופה ויחד איתך סובלת ובוכה על מר מזלך. ילדתי אין לך מושג עד כמה חביבך ואני נתקשרנו במשך היותנו יחד, אני הייתי לו היחידה שיכול היה לבוא ולהוריק לפני את לבו, מחשבותיו ותקוותיו, ואני הרבה עזרתי לו, עודדתיו ואמצתיו, ומהאסון אני סובלת הרבה וחזק מאוד. אבל האם נוכל לבוא לטעון בפני מי? כך גרם מזלנו, שאת החביב שלנו ששאף וסבל כל ימי חייו הצעירים, לא נזכה לראות ממנו גדולות ופעולות. אבל עבודתנו שנמשכת תמיד תהיה לזכר, ותיקרא על שם האִניצְיאָטֵער (היוזם) החביב שהוא אבשלום. והנה בקרוב ימלאו ששה חודשים מיום מותו.

ב-20 לחודש ינואר הלך לעולמו. האמינו לי יקירי כי מדברת אני עמנו וכותבת אודות מותו, והדבר עוד לא ברור לי ואי אפשר לי להתרגל למותו. משפחתו עדיין מכלום לא יודעת רוצים אנו להודיעם אך אחרי המלחמה כי למה להם לסבול בעת שאי אפשר לזוז או לפנות איפוא שהוא.

עמוד שני מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

שרה שריכזה את ענייני מחתרת ניל"י בארץ באותה תקופה, מספרת על הסכנות וגם על התקוות. חודש לפני ששלחה מכתב זה, ב-4.6.1917, פרסמה הממשלה הצרפתית גילוי דעת שהיא "חושבת למעשה צדק ותיקון עוולה לסייע לתחיית העם העברי בארצו, שגורש ממנה לפני מאות שנים". אפשר ששרה שמעה על ההצהרה הזו ושאליה היא מתייחסת במכתב:

אני פה לוקחת חלק גדול בעבודה, ואם אפילו יש לסכן חביבתי אין אני מביטה על כלום. העבודה יקרה וקדושה לי זאת הן תביני. לוּ זכה יקירינו לשמוע את הבשורה הטובה, שלנו הבטיחו את ארץ ישראל מה לא היה עושה מרֹב אֹשר? ואנחנו לזאת זכינו עבור רעיונו וראשו שסיכן.

 

עמוד שלישי מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

בהמשך מתארת שרה את מצבה העגום של "התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית", מפעל חייו של האגרונום אהרן אהרנסון, מקום לניסויים חקלאיים וגם מקום שממנו פעלה רשת הריגול של ניל"י. שרה אהרנסון מוסיפה ומתארת את מצבו העגום של היישוב היהודי בארץ באותם ימים תחת עול השלטון הטורקי:

בטח ידוע לכם כבר מצב גירוש יהודינו מיפו, את עניים ודלותם אי אפשר לשער, פשוט לקחו מאות ואלפים אנשים והחריבו אותם עד היסוד, ושהם זקוקים לעזרה אנשים שלא ידעו מה זה עזרה ושחיו כפְרִינִצִים. ודלות הערים ירושלים, טבריה, וצפת גם כן נורא.

אי אפשר לשער מה זה נהיה בארץ. וגם יבול השנה רע מאוד. התבואה החורפית כלל לא הצליחה, ויש אומרים שהשנה הרעב יהיה נורא ועתה חביבַי במה שנוגע לתחנה.

כבר יותר משנתיים שלא קיבלנו פרוטה משם, ובכֹל זאת בעת שמוסדות אחרים היו מקבלים כסף מחוץ לארץ ואנו לא פרוטה, אם כן נראה לנו שפשוט החליטו לא להאמין בתחנה… הדבר היחידי הוא שתעשו תעמולה בשביל לשלוח לנו כסף, כסף, כי בזמנים כאלו הכסף נחוץ מאוד.

 

עמוד רביעי מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

את המכתב מסיימת שרה בבקשה מרבקה ואלכסנדר להשתדל אצל האמריקנים ולנסות לגייס כספים עבור התחנה, היא מוסיפה דברי עידוד ליקיריה, וחותמת: "שלום שרתכם".

שלום לכם ונשיקות חמות, ושלום רב לידידים האמריקנים בבקשה עוד ועוד לדאוג עבור התחנה, השחירו להם את המצב כמה שאפשר זה לא יהיה יותר מהאמת.

ואתם ילדי, ובפרט את רבקתי התחזקי ואמצי, כי ידידך וחביבך נפל כאחד הגיבורים ובתקוותו להושיע לעמו וארצו, יש לנו להתגאות בידיד שכזה, ובשקט עלינו לשאת את האסון.

נשיקות חמות והתאמצו יקירי
שלום שרתכם

עמוד חמישי מתוך מכתב של שרה אהרנסון, אוסף הספרייה הלאומית
להגדלת התמונה

 

חודשים ספורים אחרי שנשלח מכתב זה, בראשית אוקטובר 1917 נתפסה שרה אהרנסון על ידי הטורקים, עונתה קשות ויירתה בעצמה, כדי שלא יצליחו לחלץ ממנה תחת עינויים נוספים מידע על המחתרת, על פעולותיה ועל חבריה. שלושה ימים היא גססה עד שנפחה את נשמתה.

כעבור פחות מחודש, בשניים בנובמבר של אותה שנה שלח שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור ללורד וולטר רוטשילד את ההצהרה המפורסמת לפיה ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל. שרה אהרנסון שהייתה כה קרובה לרגע הזה, לא זכתה לראותו. 100 שנים חלפו מאז מותה ומאז מותו של אבשלום פיינברג, אהובה.

תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים בספרייה על עזרתו בתחקיר לכתבה. 

 

כתבות נוספות

"אלף נשיקות לך, אהובתי" – מכתב האהבה המרגש של אבשלום פיינברג

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

את האלילה של בית-המקדש שלי: מחברת השירים שנכתבה לשרה אהרנסון




בתחפושות, באומץ ומתחת לעיני הבריטים: סיפור גבורתם של המעפילים מלוב

גניבת הגבול בסתר, סרטיפיקטים ואישורים מזוייפים או נישואים פיקטיביים לנערות: המאבק של יהודי לוב להגיע ארצה לפני קום המדינה

מעפילים מלוב בGrotta Feratta באיטליה

כתב: יעקב חג'ג' לילוף

 

כבר בשנות ה-20 יהודים מלוב עלו לארץ ישראל. בשנת 1923 עלו 11 צעירים לארץ בראשותו של אליהו פלח. עליה זו התעצמה בשנות ה-30. בשל חוקי "הספר הלבן" במהלך מלחה"ע השנייה ולאחריה יהודים הוברחו לארץ דרך מצרים, בסיוע החיילים הארצישראליים. ההברחות נעשו בגניבת הגבול בסתר, בסרטיפיקטים ובאישורים מזוייפים, ונערות באמצעות נישואים פיקטיביים.

 

נתיבי ההעפלה הבלתי-לגאלית מלוב לא"י

 

תעודה מזוייפת שניתנה לדוד פלד (פדלון) ביציאתו מתוניסיה לצרפת

 

לאחר פרעות 1945 ההעפלה התעצמה למרות מדיניות הבריטים שסירבו לתת אישורי יציאה מלוב ואישורי כניסה לישראל. העפלה שהייתה במחתרת באורחות מדבריות לוהטים ובנתיבי-ים סוערים, דרך תוניסיה (מחופשים לערבים), ומשם בסיוע יהודי תוניסיה לצרפת/איטליה. בדרך הים לאיטליה באישורים חוקיים כביכול כמו "דרכוני בנגאזי", אישורי רפואיים/עסקיים/לימודים/ביקורים", באישורים  מזוייפים, באניות, כנוסעים סמויים וכחברי צוות, בהפלגות מסחריות מוברחות.

 

מעפילים מלוב בתוניסיה, מחופשים לערבים
מעפילים ומעפילות מלוב מחכים בפירנצה

 

מעפילים, שחלקם נתפסו על ידי הבריטים בדרכם לארץ, הוגלו למחנות הסגר בקפריסין, ואילו אלה שהגיעו לחופי הארץ הצטרפו מייד לכוחות המגן. העפלת חברי התנועות הציוניות אורגנה בחלקה בראשותו של שליח המוסד לעליה ב' ​ישראל גור ("הדוד"). לאחר הניסיון לרכישת ספינת מעפילים שלא צלח, חיים פדלון (צ'יצ'ו) וכלימו אדאדי אירגנו באיטליה ספינות מעפילם שהבריחו צעירים (שאורגנו על ידי יוסף גווטע) לאיטליה. מעפילים, שחלקם בשל היותם חדורי תודעה ציונית, דוברי עברית ולמודי נשק, שימשו מדריכים למעפילים משארית הפליטה בדרכם לארץ.

בהעפלה הבלתי לגאלית מלוב לא"י העפילו כ-3500 יהודים שהיוו כ-10% מכלל יהודי לוב, תופעה שמבחינה כמותית יחסית לא היה לה אח ורע בכל קהילות ישראל.

 

מעפילים במחנה הסגר בקפריסין

 

מעפילים מלוב בחופי המולדת

 

***

כתבות נוספות:

עלייתו ונפילתו בדמשק של העיתון הציוני "המזרח/אלשרק"

העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"

מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?

***

כיצד נעשה אדם אבות ישורון?

יום אחד אחי הצעיר החזיק בול של ה"קרן הקיימת לישראל". בחשאי בלילה לקחתיו אני. בבוקר החזירו אליו. בחושך בלילה לקחתיו אני. ולקחנו והחזרנו ולקחנו והחזרנו פעמים הרבה ולא אמרנו דבר. יום אחד עליתי לארץ-ישראל. הבול נשאר אצל אחי. השיר נשאר שם.

מימין: אבות ישורון, תמונה מתוך ארכיון גנזים, על רקע מכתבו של ישורון לגצל קרסל, הספרייה הלאומית

…אמרתָּ כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם-בעיני-עצמם. שברתי להם את הפתחון-פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא – עזבתי אותם בתוך האין-מוצא. אז אני כאן. בארץ. התחלתי לשמוע קול שיצא מקרבי, בהיותי לבדי בצריף, על מיטתי-ברזל, קול קורא לי בשמי-מן הבית, והקול – קול מעצמי אל עצמי. קול שלי יוצא מן המוח ומתפשט בכל הגוף, והבשר רועד, עוד זמן אחרי-כן, אז התחלתי לחפש דרך לברוח ולהחליף את השם ושם המשפחה, ברבות הזמן הצלחתי לשעבּר את השמות. היה לזה ערך הגנתי. כי בהיות הקול נתעוררתי. פחדתי להירדם עוד.

(אבות ישורון, פתיחה לראיון, פתיחה לראיון שערך עלי מוהר, "כזכוכית בבשר החי", "דבר השבוע", 28.8.1970)

 

בגיל צעיר עזב יחיאל (אלתר) פרלמוטר את בית הוריו בפולין, עלה ארצה, שינה את שמו והמציא את עצמו מחדש בתור המשורר אבות ישורון. מכתב שמצאנו בספרייה מאבות ישורון אל חוקר הספרות גצל קרסל, מלא רשמים, סודות וזיכרונות של המראות ושל מראות הנפש שעשו את אבות ישורון למי שהוא.

גצל קרסל אסף חומרים לכתיבת לקסיקון לסופרים עבריים. הוא פנה לסופרים, ביניהם אבות ישורון, וביקש שישלחו לו את קיצור תולדות חייהם. תשובתו של אבות ישורון הגיעה בצורת מכתב בן שני עמודים שנכתב בפברואר 1962. ישורון מספר בו סיפורים קצרצרים, בני שורה או מעט יותר, על ילדותו, על משפחתו, על בואו לארץ ועל פרסומיו הראשונים. סיפורים מרגשים שדרכם מספר ישורון על עצמו ועל איך נעשה לאדם ששמו אבות ישורון.

והנה המסמך במלואו מתוך הארכיון של גצל קרסל [בסוגרים המרובעים הערות מחברת הכתבה – ה.ב.י]:

שם: אבות ישורון. מקודם: יחיאל (אלתר) פרלמוטר.

עיר הלידה: נֶסְכִיזְשְׁ, מחוז ווהלין (אוקראינה המערבית), ביום כיפור, שנת תרס"ה (1904), בבית "הרבי מנסכיזש" – אבי אמי.
"באמת, לא לוויתו ביום – "בלילה כמו ארון-אש בשמים וארבעה שרפים הכריזו: "פה מעבירין את לַייבוש הזקן לארץ-ישראל. ואין מקומו."

ילדות מוקדמת: בכפר פשדמישצ'ה ליד קרסניסטב, מחוז לובלין (פולין). בבית בעל טחנת-המים – אבי אבי.
זה סבי, בצאתו לבקש איש לבתו, ויקח חוט וימדוד את החתן.

ל"ימים נוראים" אמי הביאתני עמה לנֶסְכִיזְשׁ. שם הייתי נוכח בקיום מנהג ה"ארבעים חסר אחת" [מלקות] שנטלו כולם, קודם "כל נדרי", בבית ה"דאוונְשׁטוב" [בית תפילה]. השַמש מצליף כברד שלא מאיץ. נכנס דודי, דיין המקום, נטל גם הוא.

בהיותי בן חמש עברנו לגור לקרסניסטב, לביתו של לְבֶן שפם פולני, עושה ארונות מתים עם צלבים לבנים לגביהם. ממול הזדקרה כנסיה קתולית נישאה, ולנגדי קיר שיש חלק בלא דלת וחלון.


במלחמת העולם הראשונה היינו בשיירת פליטים יהודים. יהודי קטן, סיפרו עליו, כי אמש תקף את אשתו חייל מהצבאות. היהודי חסם בעדו ונדקר בחזהו. חבוש צמר-גפן כאשר הוא – הרי אף עכשיו וספל חלב בידו לאשתו, ועיניו לספל, הביט לספל – החליק לבור; גלש לבור – קפץ החלב מן הספל.

דין לומר, כי בהגיעי לפסוק ב י א ל י ק: "אשתי מותרת או אסורה?" [מתוך גיא ההריגה לביאליק], הייתי חייב להיזכר ביהודי הזה; ואולי לא. ביאליק בשלו והיהודי בשלו.

אחרי המלחמה חזרנו לקרסניסטב בעגלתנו ובסוסתנו. דוד אבי, אדם עני ויחיד, נתפס לסוסה ויוביל מים לבית. הוא הדוד קרא לה "וַאשקה". הוא הדוד, אשר בימי סחר-מכר בוואלוטה [מטבע זר], מעלה-מטה, קנה גם הוא ששה שטרות – אך לא מכר. עטפם בגיליון כותל-מערבי [גיליון מקומות קדושים שנשלח מירושלים לקראת ראש השנה, על נייר פשוט שבמרכזו ציור של הכותל המערבי, בשני קצותיו 'ברוש מזה וברוש מזה" הוא נשלח לקראת ראש השנה, נתלה בסוכה ואחרי כן נזרק], ברוש מזה וברוש מזה – ולא החליף.


אֵם אבי בוכה ככל שעוברת לוויה נוצרית ליד ביתנו.

אמי חולצת שד לגדי נוטה למות.
בפולין עצמאית שמעתי תובע מקבל גזר מות לקטלן, והוא המבקש חנינה לקטלן.

יום אחד חיברתי שיר ארוך ביידיש: "די נבואה אין געדאַנג" [הנבואה במחשבה], נביאים מתנבאים בשירה וזמרה. נפלה עיני על קופסת הקרטון המרושלת וחסרת המכסה של סבי, בה נתונים בערבוביה חוזים של הבית, של מכירה ושאר ניירות – והשיר נבלע עמהם.


יום אחד אחי הצעיר החזיק בול של ה"קרן הקיימת לישראל". בחשאי בלילה לקחתיו אני. בבוקר החזירו אליו. בחושך בלילה לקחתיו אני. ולקחנו והחזרנו ולקחנו והחזרנו פעמים הרבה ולא אמרנו דבר.


יום אחד (14.10.1925) עליתי לארץ-ישראל. הבול נשאר אצל אחי.

השיר נשאר שם.

עבדתי בכפר ובעיר – בפרדס ובכביש ובבנין ובחרושת חמרי בנין. ושמירה בכרמים.


י"ט תשרי תרצ"ב 17 ספטמבר 1931 קבלתי אזרחותי הארצישראלית.

23 באוקטובר 1941 התגייסתי ל"בּאַפס" ["באפס" – Buffs יחידת חיל רגלים במסגרת התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה]. בבואי לסרפנד נפל עלי פחד. בקשתי להשתחרר והבטחתי לשוב. לא קיימתי הבטחתי.
יום השבעת הצבא, 28.6.48, שִניתי שמי.

בתמוז תרצ"ד 15.6.34, בשבועון "טורים" בעריכת א. שלונסקי, נדפס שירי הראשון: "צוֹם וְצִמָאון". כן נדפסו במוספים לספרות של "דבר", "הארץ", "על המשמר", "זמנים", "למרחב" ("משא"). וכמו כן: ב"גליונות", ב"אורלוגין", ב"מחברות לספרות" (למן מחברת תשרי תש"י – בשמי העברי).


ספרים: "על חכמות דרכים", שירים, הוצאת "מחברות לספרות", תש"ב, דפוס הארץ, תל אביב; "רְעֵם", שירים, הוצאת אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשכ"א, דפוס "אחדות", ת"א.

י"ח אדר א' תשכ"ב 22.2.1962 ברדיצ'בסקי 8

עמוד ראשון ממכתבו של אבות ישורון לגצל קרסל, הספרייה הלאומית
לחצו להגדלה

 

עמוד שני ממכתבו של אבות ישורון לגצל קרסל, הספרייה הלאומית,
לחצו להגדלה

 

שי צברי שר "איך נקרא" מאת אבות ישורון

אֵיךְ נִקְרָא / אבות ישורון

אֵיךְ נִקְרָא שֶאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?

אֵיךְ נִקְרָא שֶמֵּהַבַּיִת כֹּתְבִים לִי,
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא?

 

עטיפת הספר "מִלְּבַדְאַתָּה", מחבר משיריו של אבות ישרון 1991-1934
הקיבוץ המאוחד ועזבון המחבר, 2009

עורכות: הלית ישורון ולילך לחמן

 

***

כתבות נוספות:

"הַכֹּל מוּל כֹּתֶל מַעֲרָבִי": אבות ישורון כותב על ירושלים

חשיפה: השיר הגנוז שכתב אבות ישורון לזכרה של אסתר ראב

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ"

***

אסוף את המעשים את המילים והאותות – "אסיף" השיר לתרצה

"אני מרגישה שהשנים האלה של חיי הן שנות המתח הגבוה שתמיד אזכור אותן כיפות ביותר, אני מרגישה צורך למצות אותן עד תום, לחיות כל שעה שלהן. על "אסיף" השיר שנכתב לזכרה של תרצה רבינוביץ'

תרצה פרת-רבינוביץ' ובנה

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.

אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.

וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.

 

בבוקר יום שישי י"ד בתשרי, ערב סוכות תשל"ז, ה-8.10.1976, השכימה כדרכה תרצה רבינוביץ' לנסיעת אופניים משותפת עם חברתה. מכונית צבאית שנסעה בכביש חצרים-באר שבע פגעה בה מאחור ותרצה נהרגה במקום.

תרצה פרת-רבינוביץ' נולדה בי"ח באדר תרצ"ו ה-12.3.1936 בהולנד להוריה דליה ומאיר יעקב פרמסלא (פרת). בדצמבר 1939 חודשים ספורים אחרי פרוץ מלחמת העולם וחמישה חודשים לפני פלישת הנאצים להולנד ובלגיה עלתה המשפחה ארצה. בילדותה התגוררה תרצה בשכונת בית הכרם הירושלמית. בהמשך התגייסה לנח"ל כחלק מגרעין ב' "מעוז-הראל". לאחר טירונות ותקופה קצרה של שירות ללא תשלום בקיבוץ חצרים ("קלטה" באותם הימים – המשק שאליו הצטרף גרעין מעוז-הראל), שהתה תרצה כשנה בהיאחזות הנח"ל בארותיים על גבול סיני. בשנת 1959 נישאה לשאול רבינוביץ, חבר הכשרתה, וביחד גידלו את חמשת ילדיהם. זמן קצר לאחר מותה של תרצה הוציאה משפחתה חוברת זכרון לזכרה "תרצה: מכתבים ודברי חברים וקרובים".

 

דפי שער החוברת "תרצה: מכתבים ודברי חברים וקרובים"

 

תרצה, "תיתה" בכינוי החיבה המשפחתי, הרבתה לכתוב. בחוברת הזכרון מכתבים רבים שכתבה לבני משפחתה ולחברים. "אני מרגישה שהשנים האלה של חיי הן שנות המתח הגבוה שתמיד אזכור אותן כיפות ביותר", כתבה תרצה, "אני מרגישה צורך למצות אותן עד תום, לחיות כל שעה שלהן. אני בכושר מקסימלי לאהוב את האנשים ואת הנוף ואת החיים כולם".

במלאות שבעה למותה התכנסו בני משפחתה וחבריה לגילוי מצבתה. בין דברי ההספד שנישאו אמר אייבי ר. "עם תרצה וההכשרה שלנו באה לנו המסורת בת עשרים השנה של 'תבורך לנו נר של שבת על כי בשורת מנוחה הבאת לנו, על כי לבן אורך הביא את האור למעוננו, וטֹהר וזֹך…' כמה היית מזוהה עם מילים תמימות אלו, המבשרות את השבת בקהילתנו, שקראת בפנינו בערבי שבת שנים רבות. אהבנו אותך במעבר בין חול לקודש. בין 'ימי העמל הקשים' ו'עד כי תשוב ותדלק עמנו בשבת הבאה'. הופעתך בערבי השבת הייתה יפה כל כך, שבתית כל כך, נסיכית ממש… בימינו הכבדים, העצובים, שהחולין כובש בהם כל פינה, אותה לחלוחית של ביטויי חג כה חסרה לנו. אנו כה זקוקים לנושאי ביטוי כאלה, בעלי נשמה יתרה, שבהתמעטם אנו חשים כמה דלונו…".

 

מפה רקומה לחלות שבת מעשה ידי תרצה

 

את החוברת מעטרות תמונות בשחור-לבן מחייה של תרצה; תמונות ילדות, נערות ובגרות, תמונות משפחתיות עם בעלה, ילדיה ואחיה. תמונות של יצירות מעשה ידיה; רישומים, ציורים, גילוף פסלוני עץ ובטיק. תרצה הייתה אשת משפחה חמה ושמרה על קשר קרוב עם קרוביה. במכתב לאביה מראש השנה תשי"ח, בארותיים, כתבה תרצה: "ואני התגעגעתי באותו הזמן געגועים עזים. התגעגעתי למקום תרבותי יותר, לחצרים או הביתה. כן, הביתה. לא אל המפה הלבנה הפרושה על השולחן, גם כאן היו לנו מפות לבנות… גם לא אל הנרות בפמוטי הכסף שעל ארון הספרים, גם כאן היו לנו נרות, ופמוטים פרימיטיביים אינם גרועים. התגעגעתי לקולך, אבא, לזמרתך, לחג שכולך עוטה ומעטה גם עלינו בראש השנה…".

 

תרצה בילדותה עם אחיה

 

שיר וכותרתו "אסיף" פותח את חוברת הזכרון. בפינה השמאלית התחתונה נכתב באותיות קטנות "איתמר, ה' חשון תשל"ז". איתמר הוא אחיה הגדול של תרצה שגם סיפר לבנו על נסיבות כתיבתו: "זמן קצר מאוד אחרי שתרצה מתה אז שאול [בעלה של תרצה] החליט החלטה מאוד נבונה. הוא אמר 'אני רוצה להוציא חוברת זכרון. יש לנו חומר, יש לנו מכתבים, יש לנו כל מיני דברים. אני רוצה ללקט את זה ולהוציא חוברת קטנה בשביל הילדים, מפני שהם קטנים מדי בשביל לזכור אותה, אולי דרך זה הם יזכרו אותה…' תוך כדי עריכת החוברת הזאת הרגשתי מה שהרגשתי, כתבתי. אמרתי 'יש לי פה מה לומר'. זה היה בבית הביטחון הישן בחצרים… ושם כתבתי את 'אסיף', זמן מאוד קצר אחרי המקרה.

באותם השנים לנעמי שמר היו קשרים עם חצרים, היא הייתה באה לביקורים וגם כן משמיעה מהשירים שלה, מדברת עם החברים, ותיתה נורא אהבה את השירים שלה. עלה בדעתו של שאול לקחת את חוברת הזכרון ולדבר עם נעמי, 'יש לנו פה שיר שאני הייתי נורא שמח, שתרצה הייתה נורא שמחה אם את, דווקא את, היית מוכנה לכתוב לו מנגינה'. ואז כעבור שבועיים, אני לא יודע אם בכתב או בטלפון, נעמי התקשרה עם שאול ואמרה 'תשמע, זאת חוברת יוצאת מן הכלל, זאת אישיות בלתי רגילה, תרצה שלך היא בן-אדם שאני נתפסתי לגמרי בקסמו ותוך שקראתי התנגן לי השיר הזה אסיף ואני הולכת להלחין אותו'.

ואז יש אפלה גדולה, ויום אחד מישהו אומר לי 'תגיד אתה כותב שירים? היה שיר אחד ברדיו, שיר יפה כזה, על סוכות ועל אסיף, אמרו איתמר פרת, זה אתה'? אמרתי: 'לא. מה פתאום'. אז הוא שאל 'מה? יש עוד איתמר פרת?'. אמרתי 'שם מאוד נפוץ. אני האיתמר היחידי?'… 'דווקא שיר מאוד יפה'… אמרתי: 'טוב, בסדר, אולי נשמע אותו בהזדמנות…'. זה היה הדבר הראשון ששמעתי על זה שנעמי הלחינה אותו ומאוד ציפיתי לשמוע אותו והתאכזבתי מהמנגינה, היא לא דברה אלי. אבל מאז היה המבול וכבר ארבעים שנה עם בוא הסתיו יורד גשם של ציטוטים, והאם אפשר להשתמש בו… לתת זכויות יוצרים וכל זה… אני כבר הרגשתי מרחק מסוים וגם אמרתי בהזדמנויות 'זה כבר לא השיר שלי, זה שיר של נעמי… אני לעולם לא הייתי פורץ אל העולם כמו שהיא יכלה לעשות. היא נתנה לתרצה את הכנפיים ועכשיו היא אחות של כולם".

 

מילות השיר "אסיף" עם סימונים שסימנה נעמי שמר מתוך ארכיון נעמי שמר

 

 

השיר "אסיף" פרש כנפיים וזכה לביצועים רבים ופרשנויות שונות ונודע בביצוע ההרכב "בצל ירוק 80״ עם הסולניות גני תמיר ויובל נדב בעיבוד גיל אלדמע. עיון בארכיון נעמי שמר מגלה שאחת המועמדות לבצע את השיר הייתה הזמרת חוה אלברשטיין. במכתב מה-3.7.1980 כותב שאול רבינוביץ בעלה של תרצה לנעמי שמר: "שלום נעמי. קבלתי היום גלויה מחוה אלברשטיין הנה היא כלשונה: 'שלום שלום. הגלויה הראשונה שלי כנראה עדיין משוטטת ברחבי הארץ. אחר כך נסעתי לחו"ל ומכאן הקֶצֶר בתקשורת שבינינו. אני מודה לך על שחשבת עלי ועל המכתב. ברגע זה אינני עובדת על שום תקליט חדש ומבחינה טכנית קשה להקליט שיר אחד בלבד. הייתי רוצה ברשותך להשאיר אצלי את הספרון (החוברת) ששלחת לי ואולי במשך הזמן אצליח לבצע משהו מן השירים היפים שבו. ושוב תודה רבה וסליחה על העיכוב בתשובה. חוה אלברשטיין'. עד כאן לשון הגלויה וחזרנו לשאלה ששאלתי במכתב האחרון: מה את מציעה לעשות כדי שהשיר היפה לא ישאר נחלת חצרים בלבד? אשמח אם תשתפי אותי במחשבותייך. בברכה, שאול רבינוביץ". חודשיים לאחר מכן התקבל מכתב נוסף מרבינוביץ "לנעמי. סתם הרבה תודה. על השיר היפה, על יחסך האישי-האנושי, על דאגתך לביצועו של השיר. מכולנו: שאול, ישי, עידו, שלומית, בועז ונמרוד".

 

תרצה עם בעלה שאול וילדיה

 

בספר "חגיגת אסיף" שכולל שירים פרי עטו של איתמר פרת מופיע השיר "אסיף" ולצדו שני בתים נוספים וכותרתם "ספיח (אחרי עשור שנים)". בראיון שהעניק פרת לבנו אמר "זה סיפא. זה המשך. הייתה הרגשה שצריך להגיד מילה אחרונה. מילת סיכום. אחרי שנים מה נשאר מה'אסיף' הזה? אז כתבתי שיר שהוא לא בדיוק פרפראזה אבל הוא כתוב לפי אותם הקווים ומשתמש קצת באותם הדימויים. סוף דבר. אפילוג".

 

"ספיח" מתוך הספר "חגיגת אסיף" (2013)

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

***

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

ניגון געגועים לאמא

***