סע לאט: נוסעים במכונית הישנה עם אריק איינשטיין

הצטרפו לנסיעה אל הסיפורים והאירועים שמהם נולד "סע לאט"

אריק איינשטיין, 1976. צילום: יוסי רוט, אוסף דן הדני

נוֹסְעִים בַּמְּכוֹנִית הַיְשָׁנָה
לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הָרָטֹב. 
הַגֶּשֶׁם שׁוּב נִהְיָה כָּבֵד, 
וְלֹא רוֹאִים מִמֶּטֶר. 
סַע לְאַט

צְבִי אוֹמֵר שֶׁגְּשָׁמִּים כָּאֵלֶּה מַזִּיקִים לַחַקְלָאוּת,

 

כתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-18 באפריל 1971. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

וַאֲנִי חוֹשֵׁב: כַּמָּה חַם בַּבַּיִת
וְאֵיזֶה מִסְכֵּנִים הַחַיָּלִים 
שֶׁשּׁוֹכְבִים עַכְשָׁו בַּבֹּץ…
סַע לְאַט, סַע לְאַט

בָּרַדְיוֹ הַחַלְפוֹן שֶׁל הַגַּשָּשׁ, 

 

"קסיוס קליי נגד חלפון", אוסף הכרזות בספרייה הלאומית

 

בניגוד לדעה המקובלת, "החלפון של הגשש" לא קשור לסרט "גבעת חלפון אינה עונה" וזאת מהסיבה הפשוטה שהסרט עדיין לא יצא בזמן כתיבת השיר. "החלפון של הגשש" בשיר מתייחס למערכונים הפופולריים של הגשש מהתכנית "קסיוס קליי נגד חלפון".

 

פִּתְאֹם הִתְחִילוּ חֲדָשׁוֹת. 
הַלַּיְלָה יֵרֵד בָּרָד כָּבֵד, 
אֶצְלִי הָלַך הַוִּישֶׁר
צְבִי אוֹמֵר שֶׁקַּר לוֹ בָּרֹאשׁ, תִּסְגֹּר אֵיזֶה חַלּוֹן, 

 

ומי זה אותו צבי, שתמיד יש לו משהו חשוב לומר? "'צבי אומר' זה צבי שיסל כמובן…", סיפר איינשטיין. "תמיד עם טיפות אף, ותמיד הרוח הזו, שנושבת מן החלון ונכנסת לאוזן. וכמובן הוויכוחים הבלתי פוסקים באוטו, חלק רוצה שהחלונות יהיו סגורים וחלק אומר אוויר, אוויר, תפתח…". שיסל – השחקן, הבמאי והמפיק – היה חבר קרוב של איינשטיין ושותף שלו גם ב"חבורת לול".

 

וַאֲנִי חוֹשֵׁב: הַפּוֹעֵל שׁוּב הִפְסִידָה,
וְאֵיזֶה מִסְכֵּנִים הָאוֹהֲדִים

שֶׁאוֹכְלִים לָהֶם תַּ'לֵב…

 

הכותרת שפורסמה ב"מעריב", ב-17 במרץ 1974

 

את אהדתו של איינשטיין להפועל תל-אביב כולם מכירים. בשנה שבה נכתב השיר, הפועל תל אביב סבלה מעונה גרועה במיוחד, וכמעט שירדה ליגה – כך שאין ספק שמסכנים היו האוהדים (ואריק ביניהם) שאכלו להם ת'לב…

 

סַע לְאַט, סַע לְאַט
תֵּן לַמַּחֲשָׁבוֹת לָרוּץ לְכָל הַכִּוּוּנִים, 
לֹא יַתְחִילוּ בִּלְעָדֵינוּ, 

 

"'לא יתחילו בלעדינו' זה משפט שהיה רץ באוטו", סיפר איינשטיין. "היינו ממהרים להופעה, הנהג היה נוסע מהר, אז היינו אומרים הלו, לא יתחילו בלעדינו".

 

סַע לְאַט, סַע לְאַט

נוֹסְעִים בַּמְּכוֹנִית הַיְשָׁנָה, 
לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הָרָטֹב. 
מָחָר אֲנִי אָקוּם מֻקְדָּם, 
תִּרְאֶה יִהְיֶה בְּסֵדֶר

צְבִי אוֹמֵר שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לִנְשֹׁם וְנִגְמְרוּ לוֹ הַטִּפּוֹת. 

 

צבי שיסל, חברו ושותפו של אריק איינשטיין. צילום: שאול רחמים, אוסף דן הדני, 1990

 

וַאֲנִי חוֹשֵׁב, אֲנִי חוֹשֵׁב עָלַיךְ,
וְאֵיךְ שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת לְפַנֵּק 
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ. 
סַע לְאַט

אַתָּה זוֹכֵר שֶׁנָּסַעְנוּ לְאֵילַת, 
יָרַדְנוּ אֶל הַמַּיִם. 
כֻּלָּם הָיוּ בְּרֹאשׁ אֶחָד – 
שַׁרְנוּ בִּיטְלְס בְּקוֹלוֹת
אָה, אָה, אָה, אָה

 

איזה שיר של החיפושיות שרו אריק וחבריו בדרך לאילת? יכול מאוד להיות שאת השיר "You Never Give Me Your Money: 

 

 

נוֹסְעִים בַּמְּכוֹנִית הַיְשָׁנָה, 
לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הָרָטֹב. 
הַגֶּשֶׁם שׁוּב נִהְיָה כָּבֵד, 
וְלֹא רוֹאִים מִמֶּטֶר. 
צְבִי אוֹמֵר שֶׁגִּלּוּ כּוֹכָב שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חַיִּים, 

 

 

כתבה שפורסמה בעיתון "דבר" במרץ 1973. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

השנים 1974-1973 היו אכן שנים מסעירות מאוד בעולם חקר החלל. בין היתר בזכות תכנית מארינר של נאס"א ששלחה גשושיות אל כוכבי הלכת השכנים לכדור הארץ. "האם כדור הארץ הוא כוכב הלכת היחיד במערכת השמש עליו מסוגלים להתקיים חיים?", שאלו את עצמם האסטרונומים ככל שהתגלו עוד ועוד פרטים על השכנים שלנו בשביל החלב. 

 

וַאֲנִי חוֹשֵׁב: עוֹד מְעַט זֶה עַזָּה, וְרַק שֶׁלּא יָעוּף אֵיזֶה רִמּוֹן 
וְנֵלֵך לַעֲזָאזֵל… 

 

הכתבה פורסמה ב"דבר", 3 בינואר, 1971. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

שורה של פיגועי טרור שמקור מבצעיהם ברצועת עזה התרחשו בתחילת שנת ה-70. אחד מהפיגועים המזעזעים ביותר בגל הטרור של אותה תקופה, היה רצח שני הילדים מרק ואביגיל ארויו ז"ל לאחר שמחבל השליך רימון למכונית המשפחה. ככה שהפחד "שיעוף איזה רימון" היה חשש מוחשי מאוד באותה תקופה.

 

סַע לְאַט, סַע לְאַט
תֵּן לַמַּחֲשָׁבוֹת לָרוּץ לְכָל הַכִּוּוּנִים, 

 

בסרט "סע לאט" בכיכובם של אריק איינשטיין, צבי שיסל ואחרים, אלמנט "סע לאט" מככב ממש בתחילתו של הסרט. כבר בדקות הראשונות של הסרט איינשטיין מבקש לפתוח חלון ודורש: "סע לאט!":

 

לֹא יַתְחִילוּ בִּלְעָדֵינוּ, 
סַע לְאַט, סַע לְאַט…

נוֹסְעִים בַּמְּכוֹנִית הַיְשָׁנָה לְתוֹךְ הַלַּיְלָה הָרָטֹב. 

 

[הציטוטים של אריק איינשטיין בכתבה לקוחים מהספר "אריק איינשטיין זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים". עורך: עלי מוהר, הוצאת דניאלה די-נור, 2006)

 

כתבות נוספות

נדיר: אריק איינשטיין מצייר ומסכם את שירותו בלהקת הנח"ל

המשוחרר הטרי אריק איינשטיין שר על השעות הקטנות של הלילה

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל

מיוחד למוסך | "המבקש לחם" מאת עדי שורק

"ואין בית ולכן יש להקים את הבית שוב ושוב ומרוב שיש להקימו הוא מתפרק פעם ועוד פעם ואז צריך לשאת אותו בשקיות מפה לשם." טקסטים קצרים מאת הסופרת עדי שורק, מתוך תערוכה העוסקת בדרי-רחוב ובחסרי-בית

מתוך: התעמלות היזכרותית, אפי ואמיר. וידאו, 16 דקות (בוסנית, תרגום לעברית), 2015

עדי שֹורק

המבקש לחם
(פרגמנטים מתוך מיצב-כתב)

"המבקש לחם הוא קרוי נעזב"
רש"י על בראשית כח, כ

איש לבוש במכנסיים מהוהים ובחולצה לבנה מחפש בפחי הזבל. הוא עובר, החולצה מוכנסת למכנסיים, גופו יציב, רחב. הגוף לא נענה לתנועת הנפש. הוא הולך כמו מיכל תקין למראה, רק העור מלוכלך והשיער קצת, אבל הרוחב הזה והכוח. זהו כפי הנראה כוח למראית עין בלבד כי במבט הדוק יותר שמים לב להליכה משונה, מעט צידית, למעידה שעלולה להתרחש בכל רגע.

דרום רחוב אבן גבירול, 2013

אישה בשיער ארוך לבן ופנים חרושות. האם גם לה הייתה משפחה ושני ילדים? האם התהיות על קצוות ודברים המתפרקים לקבוצות קטנות מדי של פעולות גרמו לה להתרחק?

היא מבצעת בשדרה מופע של מעין בית – תולה בגדים על עץ אחד ואחרים על עץ שני, הולכת בנחת מזה לזה ומשתמשת בהם כבארון, תולה שקית על ענף.

זו כוראוגרפיה של גוף, רחוב ובית. אני מנסה שהיא תירשם בזיכרוני בעדינותה ובנועזותה.

היא מארגנת את הדברים סביב. אולי משום שרק אם הדברים מאורגנים סביב אפשר להיות בסביבתם, שאחרת מתפרק ואין בית ולכן יש להקים את הבית שוב ושוב ומרוב שיש להקימו הוא מתפרק פעם ועוד פעם ואז צריך לשאת אותו בשקיות מפה לשם. איך היא הולכת עם כל זה? ומעבירה את המכנסיים האדומים לעץ אחד ובנחת, בשקט, את החולצה הצהובה לעץ אחר. איך היא מעבירה את כל זה?

העוברים ושבים עולים ויורדים במעלה ובמורד השדרה. הם אינם עוצרים. הם עוברים ושבים.

האם יש בזה פעולה של אבל וזיכרון? האם יש בזה משום שחרור? האם זהו תיעוד של שכחה?

שדרות רוטשילד, 2012

 


"וּמִסְתַּכְּלִים הָעֵינַיִם לְכָתְלֵי בֵּית אִמֵּנוּ – וְהִנֵּה נֶחֱרַב, וְלֹא מָצָאנוּ אוֹתָהּ".

"כָעֵת מִסְתַּכְּלוֹת הָעֵינַיִם לְכָל צַד, וּמְקוֹם בֵּית מוֹשָׁבָהּ שֶׁל אִמֵּנוּ הִתְבַּלְבֵּל, וְהִנֵּה נֶחֱרַב. נַכֶּה הָרֹאשׁ לְכָתְלֵי הַבַּיִת וּמוֹשָׁבָהּ. מִי יְנַחֵם אוֹתָנוּ, וּמִי יְדַבֵּר עַל לִבֵּנוּ וְיָגֵן עָלֵינוּ"

"נִקְרַב כָּל יוֹם לְמִטַּת אִמֵּנוּ – וְלֹא נִמְצָא אוֹתָהּ שָׁם. נִשְׁאַל עָלֶיהָ – אֵין מִי שֶׁמַּשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ. נִשְׁאַל לְמִטָּתָהּ – הִתְבַּלְבְּלָה. נִשְׁאַל לְכִסְאָהּ – נָפְלָה. נִשְׁאַל לְהֵיכְלוֹתֶיהָ – הֵם נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא יוֹדְעִים מִמֶּנָּה. נִשְׁאַל אֶת הֶעָפָר – רֹשֶׁם שֶׁל עֲקֵבוֹת אֵין שָׁם."

זוהר, "מדרש הנעלם על איכה"
תרגום מארמית זוהרית: מתרגם אנונימי

 


הבחור הצעיר ששותה ולפעמים יושב על הספסל ולפעמים מבקש כסף. בבוקר מוקדם הוא יוצא מביתו וקונה שישיית בירות. עיניו כחולות, שערו מתולתל, הפנים עדינות והגוף רחב חזק וגבוה. מה הקשר בין המיכל לבין הריקנות הזו ששותה את עצמה?

רחוב לסקוב, 2016

על-פי תנועותיהם של בעלי עגלות-הקניות הרוויות שקיות ההולכות ומצטברות, השקיות חסרות הפשר, המלאות במה? ועל-פי הדגלים המונפים עליהן העשויים ממגב וחולצה סוף העולם הגיע; גם על-פי סבבי הרכבים הקטנים שהורכבו כשעטנז – תלת גלגליים ומעין קרון קטן מחובר להם מאחור וגגון, ואישה שהיא כבת שישים נוסעת באחד מהם, רכונה, אפורה והיא אוספת לתוכה עוד, עוד, מה יש שם? עוד של כלום שיש לו נוכחות כלשהי, בחירה שאינה יכולה להילקח והופכת לבעלת נפח, אלפי בחירות שלא נבחרו, שלא הוכרעו, מצטרפות שם לסבבי בעלי השקיות החגים סביב, מפעילים מנוע סמוי שקרס.

בין הרחובות לסקוב, אבן-גבירול וקפלן, 2014

העורבים כושלים תחת מעמסת זיכרונם הקושר בין קצוות. לכן הם מתהלכים על משטחי האדמה בעודם משלבים את ידיהם מאחורי גבם, מרכינים ראש בידענות שמעטים מכירים בה וקוראים את קריאותיהם הנואשות.

קריית ספר, 2015

 


"תְּפִלָּה לְעָנִי […] אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי […]  דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת .שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג.

כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ  כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי"

תהילים קב, א–י


 

 

עדי שֹורק היא סופרת החיה ועובדת בתל אביב. ספרה הרביעי, רומן בשם "נתן", יראה אור בקרוב בהוצאת כתר. שורק היא עורכת-מייסדת של סדרת "ושתי" לפרוזה מתורגמת בהוצאת רסלינג. בימים אלו היא חוקרת את יצירתו של ש"י עגנון במסגרת החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

מיצב-הכתב "המבקש לחם" הוא חלק מאירוע האמנות "המקרר 2017". תוצג בו אסופת טקסטים פרגמנטריים המתעדים דרי-רחוב, חסרי-בית וקבצנים בתל אביב. זאת, לצד פרגמנטים מתוך מסורות קדומות על מצבי עוני וחוסר בית. מרביתם מהמסורת היהודית וחלקם מהמסורת המוסלמית.

הטקסטים – מעורבבים וללא סדר מארגן – יונחו מקומטים בתוך עגלת-סופר ששונתה למין רכב כלאיים וכבר אינה מתפקדת כרגיל. הקהל מוזמן לקרוא בהם ואף לקחת דפים. על הכול צופה מן הצד עורב.

"המקרר 2017" הוא אירוע אמנות רב-תחומי, בחלל תעשייתי בן 1900 מ"ר תחת פני האדמה, ששימש בשעתו בית הקירור של השוק הסיטונאי בתל אביב. אוצרות: גילי זיידמן ואיריס פשדצקי.
פתיחה: 28.12.17, החשמונאים 90. הכניסה חופשית.

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 17

   

   

   

   

 

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 17

אלומת אור על שירתה של משוררת היידיש הנפלאה מלכה חפץ-טוזמאן לרגל שלושים שנה לפטירתה, יהונתן דיין יוצא בעקבות יותם ראובני לעירו אשדוד, אישה נמשכת לבטון בסיפור פיוטי מאת ננה אריאל, מיוחד למוסך: הסופרת עדי שורק מתבוננת בחסרי-בית ובדרי-רחוב, ועוד.

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה ייסדנו את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

מערכת המוסך אבלה על לכתה בטרם עת של הסופרת רונית מטלון.

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 17