קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

כיצד קבע שיר הפתיחה של "עוץ לי גוץ לי" את הטון למחזמר הילדים המצליח ביותר בישראל?

כשהגיע הזמן להעלות את המחזה עוץ לי גוץ לי, צוות השחקנים של תאטרון הקאמרי – התאטרון שהזמין את המחזה המחורז מהמשורר והמתרגם אברהם שלונסקי – התנגד בתחילה להופיע. השחקנים חששו שהשפה המורכבת שהמחזה נכתב בה תחבל בהצלחתו.

שלונסקי ראה את הדברים בצורה שונה, וסירב למתן את הטון ההיתולי משובץ החרוזים המשונים והלחמות המילים הייחודיות (שר אוצר = שַׂרוֹצָר, שר ארמון = שָׂרָרְמוֹן) שקבע למחזה. הוא ביטל את דעתם של מיני מבוגרים מומחים מטעם עצמם, והשיב שילדים אינם תינוקות חולניים שיש להגיש להם "גירה של פתיתי לחם לעוסים". אם לא יבינו מילה או משפט, ישאלו ויימצא להם הפתרון. "בניגוד למבוגר", טען המשורר והמתרגם, "המבין רק בשעה שהוא מבין את המשמעות לפי השכלתו (וכולי וכולי) – הילד מבין לפני שיש לו כוח להבין, הוא חש, ואגב – הוא מבין הרבה יותר ממה שחושבים".

המחזה נכתב לתאטרון הקאמרי, הולחן בידי דובי זלצר והועלה לראשונה בשנת 1965 בבימויו של יוסי יעזראלי. שלונסקי טווה זהב מהמילים, זלצר מהצלילים ויזרעאלי מהשחקנים. בהפקה הראשונה שיחק אחד מהקאסטים הנוצצים ביותר שראה התאטרון הישראלי עד אז ומאז: אריק לביא, שושיק שני, אברהם חלפי, זאב רווח, שמרית אור, נירה רבינוביץ', פנחס צוקרמן, יוסי ידין, יוסי גרבר, נתן כוגן, גדעון שמר, נחום שליט, גבי אלדור, גבי קרן, אסי הנגבי, אסתר גרינברג, אלברט כהן, שלמה וישינסקי, גדי יגיל ויצחק חזקיה.

 

אברהם חלפי בתפקיד עוץ לי גוץ לי הטווה זהב מקש, עבור בת הטוחן בגילומה של שושיק שני. צילום מתוך ההצגה המקורית. צילום: שלמה הרמתי

 

הַלַּהֲקָה בְּזֶמֶר קַל פֹּה מִתְוַדַּעַת לַקָּהָל

אחרי החושך מגיע האור. ממלכת עוץ מתעוררת לבוקר חדש שעליו מכריזה דמות המשרת בשיר הפותח של המחזה עוץ לי גוץ לי. השיר נקרא "בוקר טוב", ובו המשרת מכריז גם על הנפשות הפועלות במחזה וגם על תושבי הממלכה – כל אחד ואחת בשמו ובתפקידו, שני פרטים שהם לרוב אחד במחזה.

 

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה
מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה,
וְזֶה הָרֶגַע לְגַלּוֹת
אֶת הַנְּפָשׁוֹת הַפּוֹעֲלוֹת  –
[כְּלוֹמַר: מַה שְּׁמוֹ שֶׁל כָּל שַׂחְקָן,
וְלָמָּה הוּא מוֹפִיעַ כָּאן.]
אֲבָל בְּרֶמֶז! רַק קֻרְטוֹב!
וְעִם תּוֹסֶפֶת: 'בֹּקֶר טוֹב!'

 

איך הוא עושה זאת? מיד פונה המשרת להסביר:

 

לְמָשָׁל, כָּךְ:
זֶה: אַלְמוֹנִי הוּא.
'בֹּקֶר טוֹב, אַלְמוֹנִי
בֹּקֶר טוֹב, בֹּקֶר טוֹב!'
וְזֶה: פַּלְמוֹנִי הוּא.
'בֹּקֶר טוֹב פַּלְמוֹנִי
בֹּקֶר טוֹב, בֹּקֶר טוֹב!'
כָּךְ מֵהָחֵל וְעַד כַּלֵּה –
וְאֵיךְ אוֹמְרִים זֹאת? – וְכוּלֵי…
כִּי כָּל הַיֶּתֶר – אֵיךְ? וּמָה? –
כֹּל זֶה תִּרְאוּ עָל הַבָּמָה.
מוּבָן?

 

העברית החיה והמרהיבה שכתב בה שלונסקי את השיר ואת המחזה שממנו הוא לקוח, משכיחה מאיתנו את העובדה שמדובר בתרגום אגדת עם גרמנית מסורתית. שלונסקי לקח את סיפור העסקה החשאית בין השד רוּמְפֶּלְשְׁטִילְצְכֶן ובת הטוחן, ויצק אותו מחדש בנוף עברי שממנו סולקה האווירה האפלה של האגדה המקורית. את הנוף הזה מילא בשירים, כולל שיר הפתיחה – שאין לו זכר באגדת העם המקורית.

שיר הפתיחה והמחזה כולו דרשו מנגינה. את האתגר הזה קיבל על עצמו דובי זלצר, שהצמיד למילים של שלונסקי מנגינה המגלמת בתוכה את המשחק וההיתול של שירת הפתיחה. בתום תרועות החצוצרה המעירות את ממלכת עוץ, נפתחת המנגינה בסינקופה המזכירה מנגינת הורה חסידית. אם במנגינה במשקל 4/4 מוטעמות הפעמה הראשונה והשלישית, בסינקופה של זלצר לא מנוגנת הפעמה הראשונה. באמצעות משחק במקצבים ובסולמות צובע זלצר את הנפשות הפועלות – כולם מופיעים באותה מנגינה אך במקצב אחר. כפי שהסבירה לי ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת מוזיקה בספרייה הלאומית: "כל האווירה שהמוזיקה יוצרת בפתיחה היא של מעין יריד, קרנבל, שוק".

בארכיון המוזיקה בספרייה הלאומית שמורים התווים המקוריים של המחזה בארכיון דובי זלצר. המסמכים בארכיון מאפשרים לנו להתחקות אחר התאמת המוזיקה למחזה.

 

תווי השיר 'בוקר טוב', ארכיון דובי זלצר בספרייה הלאומית

 

הדמות היחידה שלא מוצגת בשמה בשיר הפתיחה היא גם זו שהעניקה למחזה את שמו. את רוּמְפֶּלְשְׁטִילְצְכֶן ("מנענע עמודים קטן" בגרמנית) תירגם שלונסקי בגאוניות לעוץ לי גוץ לי שפירושו: 'תן לי עצה, גמדי'. הילדים שהגיעו לראות את המחזה אולי ידעו את שמו, אך בשיר "בוקר טוב" מוצג "הוֹ-הִי זֶה" בתור "סוֹד כָּמוּס בַּמַּחֲזֶה". שמו של השדון המסתורי מתגלה רק בסוף המחזה, כשהוא מתרברב ושר את שמו כיוון שהוא משוכנע שאיש לא נמצא בסביבה.

"השם המפורש" שנחשף רק בסוף, הפרט הקטן כביכול שנעדר מהאקספוזיציה, הוא גם הפרט שמניע את העלילה קדימה. השימוש בביטוי "השם המפורש", שימוש המופיע כבר בשיר הפתיחה של ההצגה ומתייחס אל השדון המסתורי, משמש בדת ישראל תחליף לשמו של האל, זה שנאסר על היהודי המאמין להגות בקול, והוא האילוזיה המילולית והמפורשת הראשונה למסורת היהודית במחזה.

 

שְׁמוֹ הַמְפֹרָשׁ שֶׁל הוֹ-הִי זֶה
הוּא…
שְׁשש…
… הוּא סוֹד כָּמוּס בַּמַּחֲזֶה

 

גם בנקודה זו בשיר משיב זלצר לחידה של שלונסקי בפתרון מוזיקלי משלו. כשמגיע השיר אל אותו אדון "סוֹדְכָּמוּס", חוזרת המוזיקה למבנה ההיתולי שאפיין את המשרת – מבנה החורג מהמנגינה הרגילה, כמו כדי להבהיר שמדובר בדמות מפתח, שתלווה – כמו המשרת – את ההצגה כולה.

המלחין דובי זלצר התייחס למרכיבים שאפשרו את ההצלחה המסחררת שהיא עוץ לי גוץ לי:

"למרות שאני בדרך כלל צנוע, אני חושב שיש חשיבות גדולה, מאד גדולה, למוזיקה, היות שזה מנגינות שאחרי 50 שנה עדיין נשמעות צעירות ורעננות, ובלי שום ספק לטקסט הגאוני והשובבי של שלונסקי. אני מניח שבפעם הראשונה הייתה הצלחה גדולה גם הודות לבימוי. גם לא צריך לשכוח שזה היה הקאסט החלומי ביותר שיכול היה להיות בהיסטוריה של התיאטרון העברי… זה התותחים הכבדים של אז של תיאטרון הקאמרי. זה מה שאני מנסה לומר, שבמחזמר זה מן זרם של שיתוף פעולה בין מוחות, של יצירה. אי אפשר לומר בגלל המוזיקה או בגלל הטקסט או בגלל הבימוי. כל הדברים יחד מביאים להצלחה ענקית".

 

ביקורת אוהדת להפקה המקורית של שנת 1965 מאת מבקר התאטרון נחמן בן עמי. הביקורת התפרסמה בדצמבר 65' בעיתון מעריב

 

אין דבר מצחיק יותר מהומור מילולי, הייתה חוזרת ואומרת אחת המרצות שלי באוניברסיטה. השיר "בוקר טוב" והמחזה כולו מוכיחים זאת משורה לשורה – בקריאה חוזרת בימינו, וגם בקופות. המחזה ראה אור כספר בהוצאת עם עובד בצירוף איורים של אריה נבון, ששיתף פעולה עם שלונסקי שנים קודם בהוצאת הספר "עלילות מיקי-מהו". המחזה המודפס הוקדש לסיגי אשל, נכדתו של שלונסקי. בשנת 1996 אשל סגרה מעגל עם יצירת סבה כשהופיעה בתפקיד החדרנית בהפקה של מנחם גולן.

 

כריכת הספר "עוץ לי גוץ לי"

 

ההקדשה של שלונסקי לנכדתו בת החמש

 

מעל חמישים שנה מאז הפקת 65' עדיין מועלית ההצגה על בימות ישראל. השיר הפותח שלה זכה לחיים מחודשים (או שמא לחיים נוספים, היות שהוא מעולם לא נעלם באמת) בפרסומת של בזק בינלאומי בכיכובם של עומר אדם ומר פרזנטור גידי גוב.

פסקול ההצגה המקורית יצא בשנת 2009 בתקליטור.

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי"בפייסבוק ושתפו אותנו

הכירו את שרלוק הולמס וד"ר ווטסון הארץ ישראליים

הכירו את שני הבלשים הפרטיים הראשונים של ארץ ישראל, שהרפתקאותיהם הטריפו את הישוב העברי.

דוד תדהר ודוד אלמוג - שניים מהטובים שבבלשי ארצנו

במשך תקופה ארוכה היה דוד אלמוג הבלש הידוע והמוערך ביותר מבין הבלשים הפרטיים של מדינת ישראל. נאמנותו למקצוע לא ידעה גבולות, ונוסף למשימות בלשיות שגרתיות, שימש כיושב ראש האיגוד המקצועי של הבלשים הפרטיים (שאותו הקים). הוא אף נודע כבלש הפרטי השני במדינה לאחר הבלש הפרטי הראשון שפעל לפני קום המדינה – אדם ידוע מאוד בשם דוד תדהר.

תדהר החל את דרכו בתור שוטר לשעבר במשטרת המנדט, ולאחר שעזב משרה זו נעשה לבלש הפרטי הראשון של הישוב. בתור אדם שהמציא לעצמו את המשרה ממנה התפרנס, ידע כי עליו להתפרסם, ובמהרה. הוא הגה תעלול פרסומי מבריק. בשנת 1931, החלו לצאת לאור חוברות סיפורי הבלש דוד תדהר, אותן כתב העיתונאי שלמה בן ישראל.

 

דיוקנו של דוד תדהר

 

בסיפורים אלו הופיע תדהר כבלש כל-יכול, שלצד עוזריו, סעדיה התימני וירמיהו פותר תעלומות שונות שנציגי משטרת המנדט לא יכלו להן. שם, בתל-אביב ובחיפה, נאבק תדהר בפושעים אכזריים כמו 'הערפד', פושעים שהגיעו לארץ מבירות הפשע לונדון ופריז, וחיפשו אוצרות זהב וצוואות מסתוריות; וכל זאת מתרחש בארץ ישראל המנדטורית, ברחובות העיר המוכרים לקוראים היטב, וכן במקומות אקזוטיים יותר כהרים הנידחים בסביבות שכם או מערות על יד ים המלח. שם התמודד תדהר עם אויביו המפלצתיים כמו "התליין מקורפו" ואחרים.

 

הרצח המסתורי, מספריית הבלש על אודות הבלש הכל-יכול דוד תדהר.

 

נקמת המהרדג'ה, מספריית הבלש על אודות הבלש הכל-יכול דוד תדהר.

 

החוברות הפכו לחומר קריאה פופולרי ביותר: יותר מזה – הן הפכו למגיפה כלל-ארצית של ממש. נערים ומבוגרים הקדישו כל רגע פנוי מזמנם כדי לעקוב במסירות אחר הרפתקאותיו החדשות של תדהר. במקרים רבים הפסיקו תלמידים לקרוא כל ספרות אחרת, וקראו ספרות זו בשעת הלימודים מתחת לשולחן. המורים החרימו כל חוברת כזו שהתגלתה על-ידם, לפעמים כדי שיוכלו לקרוא אותה בעצמם בסתר ביתם. בתקופה ההיא לא היה כמעט ילד בארץ ישראל שבביתו לא נערמו חוברות דקות אלה, לרוב בקרן זווית נסתרת, מחשש מפני ההורים הנזעמים. כמו כן, התפתח סחר חליפין ער בחוברות (עם חברים), ובממוצע קראו ילדים חמש חוברות כאלה בשבוע.

בסופו של דבר, בסוף שנת 1931, 'עזב' תדהר את הסדרה, לאחר ש-28 חוברות התפרסמו בה ב'כיכובו'. את הצעד הלא שגרתי הזה הסביר שנים רבות לאחר המעשה.

תדהר סיפר כי נמאס לו ממאות הנערים והנערות שבאו למשרדו וביקשו לשזוף עיניהם ב'שרלוק הולמס הישראלי'. האמת, הוסיף תדהר, שגם מהמבוגרים שהפריעו לשגרת חייו מאותה סיבה. אנשים היו מצביעים עליו ברחוב בהערצה או עוקבים בעיניים מוקסמות אחר הבלש המפורסם והגיבור הענק מהחוברות. נמאס לו להיות 'מוצג', או מה שהיינו מכנים היום 'סלבריטי' — תופעה שטרם היתה ידועה אז ביישוב ושתדהר (לצד המשורר הלאומי ביאליק) היה הדוגמה הראשונה לה.

ניתן גם לתמוה עד כמה השפיע על תדהר הפער בין המציאות הפרוזאית והלא תמיד הרואית, כמו גם הסכסוך שהתפתח בינו ובין המשטרה הבריטית, אותה ביקר בשורה של מאמרי ביקורת שהתפתחו בעיתונות היישוב, לבין החוברות שבהן הוצג כגיבור כל-יכול הנלחם בפושעים בין-לאומיים בשיתוף פעולה מלא עם המשטרה. ייתכן שבסופו של דבר הפער היה כזה שהוא כבר לא יכול היה לשאתו.

שלמה בן ישראל סירב לוותר על הזיכיון המנצח ומיהר לפתח סדרה חדשה על בלש שנודע (לפחות בתחילה דרכו) בתור יוסף אלמוג. עוזריו  היו מתתיהו וכלב הזאב "אביר",  ואליהם הצטרפו אחר כך סעדיה התימני וירמיהו – עוזריו של דוד תדהר בחוברות המקוריות. אלמוג הוצג כדמות פעלתנית יותר מתדהר. לסיפורים היו שמות מצמררים  של ממש. כותר החוברת הראשונה, למשל, היא "המפלצת האיומה " מאת ב.צפניה – שם העט של שלמה בן ישראל.

גם סדרת חוברות זו זכתה לפופולריות עצומה ביישוב העברי, ובן ישראל המשיך לפרסם אותן בחוץ לארץ בתרגום ליידיש. אולם, לא חשף זמן רב והבלש יוסף אלמוג שינה את שמו לדוד אלמוג, זאת בגלל שינויים שחלו בעולם האמיתי.

 

דוד אלמוג קורם עור וגידים

הכל קרה בזכותו של בחור צעיר ופעלתני בשם דוד סוקוליק (1993-1914). בשנת 1932 הצטרף סוקוליק אל משרדו של הבלש דוד תדהר. בהשראת החוברות של בן ישראל, שינה סוקוליק את שם משפחתו לאלמוג. עם השנים הפך מעוזרו של תדהר לשותפו, ולימים אף ליורשו בתחום הבלשות.

 

"ערפד האימים", כרך 13 בסדרת הבלש דוד תדהר.

 

כמו מורו דוד תדהר הוא היה פובליציסט פעיל ביותר בהשמעת דבריו בענייני הישוב. הוא הצטרף אל ארגון האצ"ל ועלה בדרגתו עד שהיה למפקד המודיעין של הארגון, ולאחת הדמויות המוכרות ביותר בארץ.

בסוף שנות השלושים עבר בן ישראל לארצות הברית, ושם החל לפרסם במגזין היידישאי הידוע 'פארבארטס' סיפורים חדשים על הרפתקאות תדהר ואלמוג (והפעם "דוד אלמוג") לקהל נלהב של קוראי יידיש. הסיפורים הקצרים שהופיעו בחוברות תפחו לממדים של רומנים בלשיים באורך מלא. ייתכן שהסיפורים על הבלשים הארץ-ישראליים הנועזים תרמו לא מעט להעלאת המורל אצל היהודים הפולנים המדוכאים שעמדו על סף הכיבוש הנאצי.

 

דוד אלמוג בשנות ה-40 של המאה ה-20, מתוך הספר: ימים אדומים של רם אורן

 

בעברית הופיעו תדהר ואלמוג פעם נוספת ביחד, בספר באורך מלא שבן ישראל פרסם בשנות הארבעים בשם "הבית הארור". בספר זה חוקרים אלמוג, סעדיה התימני, ירמיהו, הכלב גיבור ושותף פולני חדש בשם סנדר – תעלומה מסובכת במיוחד הנוגעת להיעלמה של אישה ולבית הנראה כרדוף שדים, תעלומה הנפתרת לבסוף דווקא על-ידי דוד תדהר, המופיע משום מקום בעמודים האחרונים של הספר לאחר שכלל לא הוזכר במהלכו. הייתה זו הפעם הראשונה (והאחרונה) ששני הבלשים הוצגו כמשתפים פעולה (לפחות בשפה העברית).

העניינים במציאות התגלגלו אחרת עבור דוד אלמוג. הוא ישב במשך חמש  שנים רצופות בבית הסוהר בעכו, ובמחנות המאסר במזרע ובלטרון. הוא הוערך על ידי הבריטים כאדם מסוכן לשלטונות המנדט הבריטי. את תקופת שבתו במאסר ניצל לכתיבת שירים שהושרו על ידי תנועות המחתרת האצ"ל והלח"י.

בסוף שנת 1944 אלמוג שוחרר ממעצרו אך במשך שנתיים היה תחת פיקוח הבולשת הבריטית במאסר בית. מפעם לפעם היה נעצר שוב בעת גלי המעצרים ההמוניים, שכן הבריטים חשדו (ובצדק) כי הוא פועל מאחורי הקלעים גם ממאסר הבית שלו. את תקופת מאסר הבית שלו ניצל אלמוג למשלוח היד המקורי שלו, זה שאותו למד אצל דוד תדהר: בילוש פרטי .

גם לאחר הקמת מדינת ישראל המשיכו אלמוג ותדהר לשרת את עמם נאמנה: תדהר ערך את האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, בעוד אלמוג שירת את המדינה כמפקד מחלקת הביטחון וחקירות במחנות שבויים בצה"ל.

 

ארכיון דוד תדהר שמור בספרייה הלאומית

נגד הזרם: איש הלח"י שהפך לאיש שלום

השבוע מלאו 105 שנה להולדתו של נתן ילין-מור, שארכיונו האישי שמור בספריה הלאומית

במשפט רצח ברנדוט עם מתי שמואלביץ', שנת 1949. צילום: אלבום משפחת ילין-מור

שבוע לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, יצאו את ורשה המופצצת שני זוגות – עליזה ומנחם בגין ואיתם חבריהם פרידה ונתן פרידמן-ילין, זוג טרי שהתחתן זה עתה. לאחר מסע מפרך של חודש ימים, ברכבות, על גבי עגלות סוסים ובעיקר ברגל, הגיעו אל וילנה בירת ליטא, שהייתה עדיין עצמאית. שם נפרדו דרכיהם. בגין, ראש בית"ר בפולין, נעצר בידי הסובייטים, שהשתלטו על ליטא. פרידמן ילין, הזהיר והחשדן, הצליח להגיע לארץ ישראל. בארץ הם נפגשו מחדש. בגין, שהשתחרר מצבא הגנרל אנדרס הפולני, מונה למפקד האצ"ל. נתן פרידמן-ילין בן ה-26, לימים, ילין-מור, הצטרף אל אברהם שטרן 'יאיר' ולאחר רציחתו, נעשה, עם יצחק שמיר וישראל אלדד שייב, למפקד הלח"י. עוד מנהיג צעיר של יהדות פולין, שהגיע גם הוא באותם ימים לווילנה בדרכו ארצה, ד"ר משה קליינבוים-סנה, נתמנה זמן קצר לאחר הגיעו, לראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה, שר הביטחון של המדינה בדרך. בתום מלחמת העולם נפגשו השלושה שוב (בגין-ילין-סנה) והקימו את 'תנועת המרי העברי', ארגון גג של שלוש המחתרות, כדי להביא לסילוק הבריטים מהארץ.

 

מודעת "מבוקש" על ראשם של יצחק שמיר, נתן ילין-מור, ויעקב אליאב

 

"כמה פעמים בחייו נפגש אדם באדם ובהיפרדו ממנו הוא מרגיש ויודע, כי שוב אין הוא אותו אדם? כי מעתה יהיו חייו מתנהלים במסלול אחר, שונה מזה שעד עתה? כי מה שהיה עד כה לא היה אלא הכנה לקראת מה שיבוא?", פתח ילין-מור את ספר זיכרונותיו 'שנות בטרם' על פגישתו עם אברהם שטרן יאיר.

חייו של ילין-מור השתנו בעקבות פגישתו עם יאיר בקיץ 1937. יאיר, אז חבר מפקדת האצ"ל, הגיע לפולין לארגן מתגייסים עבור המחתרת. ילין-מור, שחש ייאוש מחוסר האונים ומן הפער בין ההצהרות למעשים של התנועה הרביזיוניסטית, אימץ בהתלהבות את האופק החדש שיאיר פתח בפניו: מלחמת שחרור נגד השלטון הבריטי והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. חזונו של יאיר היה בניית צבא של ארבעים אלף צעירים מאומנים שיפלשו באוניות לארץ, יחברו כאן לאנשי האצ"ל שיכריז על מרד נגד הבריטים. באותו ערב הצטרף ילין-מור למלחמה על שחרור הארץ. בשליחות יאיר הוא עבר את פולין לאורכה ולרוחבה ברכבות ובנה 'תאים לאומיים', גיוס חניכי בית"ר אל האצ"ל. חלקם הצליחו לעלות ארצה ולהצטרף למאבק. בפני רוב חניכי תנועת הנוער ההמונית והתוססת נסגרו שערי הארץ והם נרצחו בשואה. ב-1938 מונה ילין-מור, לצד חברו מאז ועד ליום מותו, שמואל מרלין, לעורך העיתון 'די טאט', שהביא את עמדת האצ"ל על המתרחש בארץ אל הציבור היהודי בפולין וקרא להם לברוח מפולין לפני שיהיה מאוחר מדי. כאמור, עם פרוץ המלחמה הגיע לווילנה, ואחרי כשנה, בינואר 1941, הגיעו פרידה ונתן ילין-מור לתל אביב והצטרפו מיד בבואם אל לח"י.

ילין-מור, 'גרא' בשמו המחתרתי, הפך לעוזרו הקרוב של יאיר, שכחצי שנה קודם לכן פילג את האצ"ל על רקע התנגדותו להפסקת המלחמה בבריטים והקים את הארגון הצבאי הלאומי בישראל, לימים לח"י. הבריטים ראו בהם 'גיס חמישי' המחבל במאמץ המלחמה בנאצים, בעוד שיאיר מחפש דרך להציע לגרמנים ברית, בבחינת 'אויבו של אויבי הוא ידידי', במטרה להציל יהודים ולהסתייע בהם לעצמאות עברית. הוא שלח את ילין-מור להיפגש עם מנהיגי ארצות הבלקן כדי שיאפשרו ליהודים לצאת. בכסות של מהנדס יצא ילין-מור לחאלב, שם נעצר בידי הבריטים לאחר שערכו חיפוש בביתו בתל אביב וחשפו את כתובתו בסוריה. אשתו פרידה נעצרה ונכלאה במחנה המאסר לנשים בבית לחם לחמש שנים ושוחררה רק בסוף 1947. בארכיון ילין-מור בספרייה הלאומית שמור פנקס קטן שבו רשם את סדר יומו כמהנדס העוסק בבניית מחנה לצבא הבריטי עד למאסרו.

 

דפים מיומנו של ילין-מור עם דיווח על עבודתו ומעצרו בסוריה

 

אז גם נודע לו על רצח יאיר. למרות שהמחתרת כמעט וחוסלה, חבריה ומפקדיה פרשו, התייאשו או נאסרו, ילין-מור החליט להמשיך במאבק. בראש המחתרת עמדו עתה שלושה: יצחק שמיר, 'מיכאל', האחראי על המבצעים, ישראל שייב 'אלדד' על ההסברה וילין-מור, בסיס המשולש, המוח הפוליטי של המחתרת והאחראי על קשרי החוץ שלה. כל השנים היה לפחות אחד מהשלושה בכלא, והקשר ביניהם נשמר בפתקים או במכתבים מוצפנים.

בעיתון הלחי שחזר להופיע פרסם את מאמרו 'לשבור את בתי הסוהר', שבו קרא לחברי המחתרת לעשות הכול כדי לחזור להלחם. לימים הורה לאנשי המחתרת לשאת אקדח ולהלחם עד הכדור האחרון ולא להאסר. שמיר ברח מהכלא והחל לבנות את המחתרת מחדש. ב-1 בנובמבר 1943 התעוררו שומרי מחנה המעצר בלטרון למציאות שכאילו נלקחה מסרט מלחמה הוליוודי נוסח 'הבריחה הגדולה'. באותו לילה הצליחו עשרים מאנשי הלח"י בראשות ילין-מור, שבחר את המצטרפים, לברוח מהמחנה מתוך מנהרה באורך 75 מטרים שאותה חפרו מתחת לאחד מהצריפים, ואת האדמה בה חפרו לאיטם – העבירו לגינה שאותה טיפחו בפתח הצריף.

ילין-מור היה שותף בהחלטות המרכזיות של פעולות המחתרת שדגלה בטרור אישי, בהן הניסיון לחסל את הנציב העליון הרולד מק-מייכל שניצל בנס, ורצח שר המושבות הבריטי הלוד מוין ב-6 בנובמבר 1944 בקהיר, בידי חברי המחתרת אליהו חכים ואליהו בית צורי. השניים הפכו את משפטם לזירת הסברה של מטרות המחתרת וזכו להפגנות אהדה ותמיכה של צעירים מצריים.

בארץ החל הארגון לצבור אהדה גם בקרב צעירים מתנועת העבודה, בהם אנשי פלמ"ח.

ייתכן כי זו הסיבה שלא נפגע בזמן הסזון, שבו נעצרו אנשי אצ"ל בידי יחידה מיוחדת של הפלמ"ח והוסגרו לבריטים. ילין-מור הציג הסבר אחר. בעוד שבגין הורה לאנשיו לא להתנגד, הרי שלפגישתו עם מפקד ההגנה אליהו גולומב, הגיע ילין-מור עם אקדח בחגורתו, הניח אותו על השולחן והודיע כי כל פגיעה באיש לח"י תתקל בתגובה נגדית. "בשבילנו הבריטים הם שלטון זר, שחובה להלחם בו ולא להעזר בו…לא תהייה עוד מלחמת אחים חד צדדית. הואיל ואין ברשותנו התנאים שלרשותכם, פתוחה לפנינו דרך תגובה יחידה: להוציא להורג את האחראים לפגיעה באנשינו", איים על גולומב, כפי שתיאר זאת בספרו 'לוחמי חרות ישראל'. בהמשך הזמן ניהל גם את המגעים עם אנשי האצ"ל וההגנה על 'הקמת תנועת המרי העברי' שפעלה כמסגרת משותפת של שלוש המחתרות כתשעה חדשים, עד פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ"ל.

כאשר נאסר שמיר ב-1946 והוגלה לאפריקה, הוא הפקיד בידי ילין מור גם את האחריות לפעולות המחתרת. הלח"י היה כבר אז ארגון תערובת של אנשי שמאל וימין, דתיים וחילוניים, יוצאי בית"ר והאצ"ל לצד חניכי השומר הצעיר. המשותף לכולם: האמונה כי העצמאות תקום רק במלחמה בבריטים. הוא התווה ללח"י דרך חדשה של ארגון פוליטי לוחם השואף ל'נייטרליזציה של המזרח התיכון", ושלח את אנשיו להקים תאים ולקשור קשרים בחו"ל. בהקמת המדינה הוחלט על פירוק הלח"י וילין-מור סקר בשייח' מוניס מסדר מיוחד של אנשיו שעלו לראשונה מהמחתרת והתגייסו לצה"ל. לאחר רצח הרוזן ברנדוט בידי אנשי הלח"י בירושלים, נשפט ילין-מור בבית דין צבאי יחד עם מתיתיהו שמואלביץ', לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה. לאחר מאסר של שנה, שוחרר בחנינה כללית ונבחר לכנסת הראשונה בראש 'מפלגת הלוחמים' שאותה הקימו יוצאי הלח"י. בוועידה הארצית הראשונה של המפלגה הצעירה התברר כי הרוב מזדהים עם ילין-מור ועם יצחק שמיר שהתוו לקבוצה קו סוציאליסטי. קבוצת המיעוט הימנית בראשות ישראל אלדד פרשה, והמפלגה דעכה.

 

שער הגליון האחרון של אתגר, ערב ששת הימים

 

"אילו נשאל מישהו בראשית 1949, למי משלושת חברי מרכז לח"י יש סיכוי הסביר ביותר להיות ראש ממשלת ישראל, היה עונה בלי היסוס: 'לנתן ילין מור'", כתב עליו אורי אבנרי. אבל ילין-מור לא השתלב במפלגות הקיימות ופנה, כרבים מיוצאי המחתרות שהתקשו למצוא פרנסה במדינה הצעירה, לעסקים פרטיים.

בעקבות התנגדותו לברית הישראלית עם בריטניה וצרפת במבצע סיני ב-1956, הקים עם אורי אבנרי ועם חבריו מהלח"י בועז עברון, שלמה בן שלמה, יעקב ירדור ואחרים את 'הפעולה השמית', ששקדה על פרסום מצע בשם 'המנשר העברי', שהציג בפעם הראשונה אופציה להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הקבוצה פרסמה דו שבועון פוליטי-ספרותי בשם 'אתגר' שהופיע עד 1967 בעריכת ילין-מור, שגייס כותבים צעירים כמו מאיר ויזלטיר, דליה רביקוביץ, מקסים גילן, דן אלמגור, אהוד בן עזר ואחרים. אבנרי מספר כי ילין-מור היה העורך הטוב ביותר שפגש עם שליטה מעוררת קנאה בעברית. לדבריו, הוא גם היה בעל יכולת מופלאה לגיוס תורמים והביא את הכסף לקיום העיתון. ב-1960, בשיא הרומן הצרפתי-ישראלי, הקימו ילין-מור וחבריו לפעולה השמית את 'הוועד למען אלג'ריה החופשית' ויצרו קשר עם לוחמי המחתרת שלחמו לשחרור אלג'יריה משלטון צרפת. שמו של הלח"י, 'כנופיית שטרן' הנודעת, נחשב לתעודת כבוד בעיני אנשי מחתרות ברחבי העולם והאלג'יראים התעניינו אם יוכלו לקבל עזרה והדרכה מיוצאי הלח"י.

 

מכתב מאת בן-גוריון המסכים להיפגש עם ילין-מור אישית, אך לא עם מערכת 'אתגר'

 

עם בן-גוריון בשדה בוקר באירוע משפחתי של יהושע כהן, איש הלח"י לשעבר ושומר ראשו של ראש הממשלה. ראשית שנות הששים. צילום: אלבום משפחת ילין-מור

 

אחרי מלחמת ששת הימים הפך ילין-מור לאחד מראשי מחנה השלום, קרא להחזרת השטחים, להקמת מדינה פלסטינאית לצד ישראל ולא פחד לפעול עם אנשי רק"ח השנואים ולחתום על עצומות נגד מעשי צה"ל בשטחים שעוררו אז התנגדות עזה בציבור. בספטמבר 1971 ביקר בין השאר בברית המועצות שאסרה על ישראלים לבקר בתחומה, במשלחת מיוחדת בחסות רק"ח שכללה שישה חברים. תיק עבה השמור בארכיונו מלמד על הסערה הגדולה שעורר הביקור בציבור הישראלי.

 

ביקור בברית המועצות, ילין-מור נמצא בשורה התחתונה מימין. ליד אנדרטה פושקין באודסה         

לפרנסתו ערך ילין-מור עיתון כלכלי-יומי שהוציא חברו למחתרת, הפרסומאי אליעזר ז'ורבין, כתב טורים פוליטיים וזיכרונות אישיים ב'הארץ' וזכה לפופולאריות רבה ככותב דווקא בעיתון יידיש בניו יורק שהיה קרוב לתנועת חב"ד 'דער אלגעמיינער ז'שורנאל'.

באותן שנים נעשה הקרע בין ילין-מור לחלק מחבריו בלח"י לאיבה של ממש מצידם אל מפקדם לשעבר. הוא הושמץ, הוחרם, ונרדף, כאשר מיעוט מתוכם ממשיך ללוות אותו בנאמנות כל השנים. עם אלדד ואנשיו נוצר קרע שלא התאחה. עם שמיר שמר כל השנים על חברות איתנה. כשנבחר שמיר לתפקיד יו"ר הכנסת הגיע ילין-מור ללשכתו והשניים התחבקו ארוכות. כשנפטר ב-18 בפברואר 1980, הספיד אותו שמיר ליד הקבר: "הלב בוכה על הכישרון הגדול שלא מצא את האפיק הנכון". ילין-מור, אדם עם חוש הומור שידע לשתות, אהב אוכל טוב ושיחה טובה, אבל לצד זה נשאר כל חייו לוחם קשוח ונאמן לדרכו, לא ויתר ולא התכופף, וגם לא שמר טינה. כשהוחלט להכיר לאנשי הלח"י בחברותם במחתרת לצורך חישובי פנסיה, היה זה ילין-מור שהיה צריך להנפיק לכל אחד מהם, גם אלו שתקפו והשמיצו אותו, אישור על חברות במחתרת, שליחות שאותה מילא ללא היסוס.

 

כרזה לאספה פוליטית נגד החזקת השטחים בתל-אביב, שנת 1969

 

ילין-מור לא הבין את אלו שלא הבינו את השינויים בדרכו מהרביזיוניזם אל הקומוניזם, מהימין הקיצוני אל השמאל הקיצוני, מארץ ישראל משני גדות הירדן אל שתי מדינות לשני עמים. במכתב מ-29.9.74 אל העיתונאי יוסי אחימאיר שפורסם בכתב העת 'האומה', בשולי מאמר של ההיסטוריון איש הלח"י וחבר קיבוץ עין חרוד מאוחד, ד"ר זאב איבינסקי, כתב ילין-מור, בין השאר:

"לדעתי חייב כל אדם להילחם תמיד בעד העניין שהוא בעיניו המרכזי בחיי חברתו. לפני 30 שנה ויותר האמנתי בכל לבי, כי השגת החירות, העצמאות, הריבונות המדינית – היא הקובעת לעתידנו. הייתי בטוח שאם נכשל במשימה זאת, לא תהיה תקומה לעם, לא בארץ ולא בארצות הפזורה… על כן נכון הייתי לתת את חיי להשגת המטרה הגדולה. השגנו אותה. ניתנת בידינו צבת, שבה אנו יכולים לעשות הרבה לעתידנו. בתנאי – בתנאי שההישג לא יהיה בחינת אפיזודה קצרת ימים. על כן מאמין אני, בכל לב גם הפעם, כי בתקופתנו המטרה הגדולה הקדושה ביותר היא – לרשום את קיום מדינת ישראל כעובדה קיימת, מקובלת על העולם, עובדה שאין עליה עוררין. את זאת אנו יכולים להשיג רק על ידי שלום עם שכנינו, על ידי התפייסות היסטורית אתם. בשבילי השגת מטרה זאת, שבה – לדעתי – תלויים חיי עמי ומדינתי – אני נכון להקריב הרבה, כמו אז… על כן לא אני צריך להשיב על השאלה, מדוע אני הולך בדרך שאני הולך. אחרים, זולתי, חייבים להשיב: מדוע החליד מוחם? מדוע הסתייד שכלם? מדוע קפאה הבנתם".

 

כתבות נוספות

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים

האמת על פיצוץ מלון "המלך דוד"

חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

שירה | שירים חדשים מאת נטלי תורג'מן, בעז טרסי ונדב נוימן

»»» המוסך – מוסף לספרות • וְהַטֶּבַע דָּמַם וְכָל הָאֲהוּבִים יָשְׁנוּ וְכָל הַנָּשִׁים הָיוּ גְּבָעוֹת חֲתוּמוֹת. וְלֹא נַעֲנֵיתִי

רוני טהרלב, "חלום אורסולה / הארץ בה פורחים הלימונים", שמן על בד מתוח על עץ, 110X50 ס"מ, 2016

.

נטלי תורג'מן

*
בִּטְנִי הָיְתָה סוּס עֵץ. רֶחֶם רְעֵבָה.
וְלֹא יָדַעְתִּי לִהְיוֹת לְךָ אֲדָמָה כְּדֵי שֶׁתִּפְרֹשׂ רַגְלַיִם וְתִדְהַר.

בְּכָל לַיְלָה מַשֶּׁהוּ הִתְנַדְנֵד וְנָפַל מִתּוֹךְ הָהָר וְכָל שִׁירֵי הָעֶרֶשׂ הָיוּ אֲצוּרִים בְּקוֹלִי, מְהַדְהֲדִים
"בּוֹא יָבוֹא". "בּוֹא יָבוֹא".

אֶת כָּל חֹרַי כִּסִּיתִי בַּאֲבָנִים וְהַזֶּרַע לֹא בָּא בִּי וְהַגֶּשֶׁם לֹא בִּתֵּק אֶת בְּתוּלַי.
"בּוֹא יָבוֹא", "בּוֹא יָבוֹא" דָּפְקוּ בְּתוֹכִי הַמַּיִם וְשָׁרוּ בְּכֹבֶד, "בּוֹא יָבוֹא"
גַּם בְּמִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא שָׁבְרָה אֶת הַצִּמָּאוֹן.

מִקְּצֵה הָהָר כְּמוֹ מִקְּצֵה נְפִילָה שָׁאַלְתִּי: תוֹכִי תְּהוֹם?
וְהַטֶּבַע דָּמַם וְכָל הָאֲהוּבִים יָשְׁנוּ וְכָל הַנָּשִׁים הָיוּ גְּבָעוֹת חֲתוּמוֹת. וְלֹא נַעֲנֵיתִי.

חִקִּיתִי אֶת הָאַיָּלָה וְאֶת יוֹנֵק הַדְּבַשׁ,
אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַבְּרוֹשׁ אֶת כָּל רוֹעֵי הַצֹּאן וְאֶת הַכֹּהֲנִים,
עֵירֻמָּה בַּבֹּץ וְרוֹקֶדֶת בֶּעָשָׁן
טָעַמְתִּי מִכָּל שֶׁהָיָה בָּהָר.
הַצִּפּוֹר קוֹנְנָה בֵּין יְרֵכַי, וְהַסּוּס עִטֵּר אֶת שְׂעָרִי,
עֲלֵי כּוֹתֶרֶת צָמְחוּ וְקָמְלוּ בִּי, בְּכָל בֹּקֶר הָרִיתִי כְּתָרִים חֲדָשִׁים.

וּבָאוּ הַנְּשָׁמוֹת אַחַת אַחַת, עוֹלוֹת מִן הַקַּרְקָעִית, וּמָזַגְתִּי לָהֶן אֶת בִּכְיִי,
רַבִּים כָּל כָּךְ הָיוּ הַמַּיִם. רַבִּים הָיוּ הַמַּיִם שֶׁפָּרְצוּ אֶת גּוּפִי
וּפָתְחוּ. וּבָאוּ וּפָתְחוּ וּבָאוּ.
וְרַבִּים הָיוּ הָאוֹרוֹת אֲשֶׁר עַל הַמַּיִם, וְרַבִּים הָיוּ הַיְּלָדִים שֶׁרָכְבוּ עַל הָאוֹרוֹת
וְנוֹלְדוּ מִגּוּפִי הַבָּתוּל.

 

נטלי תורג'מן, יוצרת תיאטרון ורקדנית סוּפית, דרמה-תרפיסטית, מרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה הפתוחה. ספר ביכוריה "מְחוֹלֶלֶת" (2016) ראה אור בהוצאת פרדס בעריכת דיתי רונן.

 

בעז טרסי

גיטין

כָּךְ הִיא יָרְדָה מִן הָהָר.
וְחָיְתָה.
רַשָּׁאִית הָיְתָה לָלֶכֶת, וְהָלְכָה.
יָרְדָה מִמְּרוֹם הַמַּאְפֵּלְיָה.
שְׁתִיקַת פְּסִיעוֹתֶיהָ בִּשְׁבִיל הַנָּחָשׁ.
וְזֶה הָיָה לָהּ מִמֶּנּוּ לִשְׁטַר גֵּרוּשִׁין
וְגֵט שִׁחְרוּר כְּדַת מֹשֶׁה וְהַיְּהוּדִים.

מֵאוֹת בַּשָּׁנִים יִצָּבֵר הָאָבָק לִמְנוּחָיְכִי.
מִדֵּי פַּעַם תָּסִיר חַצְצֵי אֲבָנִים יָד זוֹ אוֹ אַחֶרֶת
תַּטְרִיד מְנוּחָתָם שֶׁל מִרְבְּצֵי חַוָּר־יְהוּדָה
תִּרְאֶה מָה שֶׁתִּרְאֶה, תִּטֹּל אֶת שֶׁתַּחְפֹּץ, תָּשׁוּב אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה.

וּבְהָלוֹךְ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מֵאוֹת שָׁנִים וְתִשְׁעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה
יָדַיִם תְּאֵבוֹת תָּבֹאנָה לְלֹא רַחֲמִים
לִנְבֹּר בְּאֶצְבָּעוֹת נִקְשָׁחוֹת שֶׁאֵין בָּן אֱלֹהַּ
וְעַצְמוֹתֶיהָ – לֹא יֵרָאוּ וּבַל יִמָּצְאוּ
וְגַם לֹא כְּלֵי חֶמְדָּה וְתַכְשִׁיטֵי מַשְׂכִּית כְּסוּפִים
אוֹתָם לָקְחָה כִּי
רַשָּׁאִית הָיְתָה לָלֶכֶת וְהָלְכָה.

וְעַל כֵּן הִיא יוֹרֶדֶת מֵהָהָר הַנָּצוּר, מוֹתִירָה מֵאָחוֹר
בּוֹרוֹת מָוֶת וְיָהֳרַת נֶפֶשׁ וְקַשְׁיוּת עֹרֶף.
סִיקָרִיִּים נְחוּשִׁים עוֹד יַהַרְגוּ נְשׁוֹתֵיהֶם
וּמְגָרְשָׁהּ – אֶת יְלָדֶיהָ בִּלְטִיפַת פִּגְיוֹן.
וּבְכָל זֹאת הֵן יָרְדָה הִיא מִשְּׁבִי הָרֶכֶס
אִם יָדְעָה מָה יָגֹר וְאִם לָאו.

הִיא יָרְדָה מֵהָהָר לְלֹא אֵל לְשָׁמְרָהּ.
צֵל לֹא עָט מֵעָלֶיהָ, מִבְּלִי דַּעַת אֶל מָה וּלְאָן.
וּבְרַחֲבֵי יְשִׁימוֹן סְבִיב יָם־מָוֶת אֵין תּוֹחֶלֶת
עוֹד נִשְׁמָע וְהוֹלֵךְ וְנִמְלָךְ וְעוֹמֵם וְגוֹוֵעַ
הַהֵד הַקּוֹרֵא
מְגֹרֶשֶׁת מְגֹרֶשֶׁת מְגֹרֶשֶׁת.

וְכָךְ אִם בְּהַשְׂכֵּל אוֹ בִּבְלִי דַּעַת
נִפְרָשִׁים לָהּ גְּוִילִים וְאוֹבוֹת וְדִבְרֵי הַיָּמִים –
וְהֵן אֵלּוּ אֲשֶׁר אִם גֹּרְשׁוּ אוֹ נִמְאָרוּ, אוֹ הוּטְלוּ
נוֹתְרוּ בַּחוּצוֹת לְמַאֲכַל כֶּלֶב
כְּהָגָר, כְּמִיכַל, כְּאִיזֶבֶל בַּת נָכְרִי,
כְּבַת יִפְתַּח אֶל חַבְרוֹתֶיהָ לְבַכּוֹת.
וְהִיא –
שְׁטָר זֶה שֶׁצָּרְרָה מִבְּעוֹד יוֹם
הוּא הַפּוּר, הוּא הַדָּן אוֹתָהּ עַכְשָׁו
וְיַמְשִׁיךְ וְיָדוּן עוֹד רַבּוֹת עַד אַחֲרוֹן הַדּוֹרוֹת
לְהַלֵּךְ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים.

 

מדי פעם

הַאִם לִפְעָמִים אַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת שֶׁעָמַדְתְּ שָׁם לְבַד
הִתְבּוֹנַנְתְּ בַּמַּרְאָה שֶׁעַל הַקִּיר
בַּאֲחוֹרֵי הִשְׁתַּקְּפוּת שֶׁל אֵינְסוֹף מִתְהַדְהֶדֶת.
וּמִי שֶׁהֵטִיב הִתְבּוֹנֵן (לֹא הָיָה שָׁם)
רָאָה שֵׁדוֹנִים קְטַנִּים בְּצִחְקוּק עִוְעִים
מִזְדַּחֲלִים מִבַּעַד קִירוֹת אֶל תּוֹךְ חַדְרֵי נֶפֶשׁ
חוֹמְקִים אֶל שְׁאוֹל וְאֶל דֶּחִי
פּוֹרְצִים בִּמְחוֹל אֶרֶס קָטָן וְאִטִּי וּבִלְתִּי נִרְאֶה.

וְהַאִם לִפְעָמִים אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵין יָצָאת וְאֵין בָּאת
וְאוּלַי בְּכָל זֹאת לְבַסּוֹף הוֹלִיכוּךְ
וְרִקְּדוּ לְפָנַיִךְ
וְסַבּוּ עָלַיִךְ סָבוֹב וְכַתֵּר וְסָבוֹב
וְהִשְׁקוּךְ בְּמוֹ יָד יֵין מְרוֹרַיִם
וְרָשְׁמוּ וְקָרְאוּ וְחָתְמוּ וְהֵעִידוּ כַּדִּין
כְּאִלּוּ לֹא בֶּאֱמֶת נוֹתַרְתְּ כָּךְ בַּחֶדֶר
אוֹ כְּאִלּוּ לֹא נִלְקַחְתְּ
אֶל כָּל שֶׁאֵרַע עוֹד אַחֲרֵי כְּלוֹת הַכֹּל.

וְכָל שֶׁרָחַשׁ וְהָזָה וְחָלַף זֶה מִכְּבָר –
גַּלִּים אֲרֻכִּים אֲרֻכִּים שֶׁל נֶצַח
וּבְשֶׁל כָּךְ לֹא תֵּדְעִי לְעוֹלָם
אִם שִׁבְרֵי רֶגַע חָלְפוּ
אוֹ עִדָּן עִדְּנֵי עוֹלְמֵי עַד
וְאִם עֲדַיִן עוֹמֶדֶת אַתְּ שָׁם גַּם עַכְשָׁו,
אֵינְסוֹף הַמַּרְאָה מִשְׁתַּקֵּף עַל הַקִּיר,
הִינוּמָה מְשַׁלַּחַת שִׁבְרֵי לֶקַח דַּקִּים אֶל סַף דֶּלֶת.

 

בעז טרסי הוא מלחין, מוזיקולוג וחוקר מוסיקה וטקסט של נוסח התפילה האשכנזי בהקשריו הליטורגיים. בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת קורנל. מחלק את משרתו האקדמית כפרופסור חבר בין בית המדרש ללימודים מתקדמים ביהדות (JTS) בניו יורק לבין המרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית, ירושלים.

 

נדב נוימן

Arearea

"אנשי תרבות! אתם מתגאים בכך שאינכם אוכלים בשר אדם?
כדי לפצות על כך אתם אוכלים את ליבו של שכנכם מדי יום ביומו."
פול גוגן

.

פּוֹלִינֵזְיָה הַצָּרְפָתִית הִיא הַמָּקוֹם הָרָחוֹק בְּיוֹתֵר מִמְּדִינַת יִשְׂרָאֵל.
שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים קִילוֹמֶטְרִים
מַפְרִידִים בֵּין תֵּל אָבִיב לְפָּפִּיאֵטִי.
חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת מֶטְרִים מִשָּׁם,
חֲמִשָּׁה מֵאִיֵּי שְׁלֹמֹה נֶעֶלְמוּ מִתַּחַת לִפְנֵי הַמַּיִם.
כַּמֶּרְחָק הַזֶּה נִמְצֵאת פָּרִיז מִתֵּל אָבִיב,
וּבַתָּוֶךְ צִיר בֵּין הַמָּקוֹר לַהֶעְתֵּק,
חִיּוּנִיּוּת מוּל דְּהִיָּה, מֶרְחַקִּים זֵהִים אֵינָם שָׁוִים,
וְזִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת צוֹלְלִים תַּחַת מֵימֵי הַחַיִּים,
שֶׁלִּזְכֹּר אוֹתָם זֶה כְּמוֹ לְהַכִּיר
אֶת שְׂפוֹת הַדּוֹבְרִים בְּאִיֵּי הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט
אוֹ אֶת לְשׁוֹנָם שֶׁל הַשְּׁכֵנִים בַּדִּירָה מִמּוּל.

 

תמנון

אֲנִי רוֹצֶה לִלְבֹּשׁ אֶת מַחְשְׁבוֹתַי עַל הָעוֹר כְּמוֹ תְּמָנוּן
לְדַבֵּר אֲדֻמִּים וּסְגֻלִּים, כְּתָמִים וּנְקֻדּוֹת.
הַסִּפּוּרִים שֶׁאִמִּי הָיְתָה מְסַפֶּרֶת לִי לִפְנֵי הַשֵּׁנָה,
(כְּמוֹ הָאֱנוֹשׁוּת לְעַצְמָהּ עִם הַמְצָאַת הַדִּבּוּר
כְּדֵי לְהָפִיג אֶת הַחֹשֶׁךְ וְלִבְנוֹת עוֹלָמוֹת מְדֻמִּים)
הָיוּ מַשְׁתִּילִים לִי מִלִּים בְּלִי הַרְדָּמָה;
שׁוּרוֹת קוֹד צָעֲדוּ כְּמוֹ נְמָלִים, מְקִימוֹת מַמְלָכוֹת וְעָרִים.
אֲבָל בֵּין שִׂיחֵי הַפֶּרֶא בֶּחָצֵר, כְּשֶׁהֵבַנְתִּי שֶׁיָּרֹק הוּא לֹא יָרֹק
הַהַכָּרָה נֶהֶדְפָה הַחוּצָה וְהָאַרְמוֹנוֹת קָרְסוּ לְתִפְזֹרֶת,
הַנְּמָלִים הִתְרוֹצְצוּ בְּחִפּוּשׂ אַחַר פֵּרוּרֵי רַעְיוֹנוֹת,
וְחָשַׁבְתִּי שֶׁעָדִיף כְּבָר לִשְׂחוֹת בְּאַקְוַרְיוּם בֵּין קִירוֹת זְכוּכִית
כְּמוֹ הַדָּגִים שֶׁעוֹד לֹא הִמְצִיאוּ אֶת הַדִּבּוּר.
אֲנִי מַעֲדִיף לִהְיוֹת שָׂפָה וְלִשְׂחוֹת בְּשָׂפָה
מִלְּסַפֵּר סִפּוּר שֶׁאִישׁ לֹא רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ,
וְלֹא יָכוֹל לְהָבִין.

 

נדב נוימן הוא משורר, כותב ועיתונאי, בן 30. מתגורר בתל אביב. פרסם את הספר "נעמן" (רעב, 2015). ספרו השני בכתובים.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת מאת שרון גרינברג ליאור, אלעד זרט, רוני דמבינסקי וחבצלת שפירא

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך