משנים את כיוון התווים

"והנה יען כי נתתי את השירים בכתב העברי מימין לשמאל, למען יהיה דבר שווה לכל תלמידי בני ישראל, הייתי מוכרח גם לשנות ממטבע שטבעו המנגנים בכתיבת טעמי הנגינה שהיא משמאל לימין, ואני הפכתי אותם וכתבתים מימין לשמאל כדי שיתאימו עם המילים העבריות".

המוזיקולוג אברהם צבי אידלסון לצד תווי "התקוה" מימין לשמאל מתוך "ספר השירים"

זו הייתה פנייה שגרתית לכאורה שהתקבלה בתיבת הדואר האלקטרוני של ד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית: "שמי אלברטו פארי ואני המנהל הכללי של הקונסרבטוריון למוסיקה, מכון מגניפיקט בירושלים. המכון הוא סניף של הקונסרבטוריון האיטלקי של ויצ'נזה. בקרוב יתקיים במכון שלנו קורס שיעסוק ב'כלים ושיטות למחקר ביבליוגרפי של מוזיקה עתיקה'. נשמח אם ניתן יהיה לבקר במחלקת המוזיקה של הספרייה ולהכיר את החומרים השונים שבה".

כמה ימים לאחר מכן הגיעה קבוצת תלמידים מלווה באנשי צוות הקונסרבטוריון לביקור במחלקת המוזיקה בספרייה. ד"ר פלם, מנהלת המחלקה, הציגה בפני הקבוצה את אוסף המוזיקה של הספרייה. בין הפריטים שבחרה להציג היה פריט חשוב וייחודי "ספר השירים".

 

דף השער לקובץ "ספר השירים" מאת אברהם צבי אידלסון

 

את "ספר השירים" חיבר המוזיקולוג, האתנומוזיקולוג והמלחין, "אבי חקר המוזיקה היהודית" כפי שנוטים לכנותו – אברהם צבי אידלסון. הכוונה הייתה להציג את עבודתו של אידלסון כחוקר יהודי אירופאי שהגיע ארצה וביקש בין השאר למצוא את המקור למוזיקה היהודית הקדומה. ספר השירים יועד ל"גני ילדים ולבתי-ספר עממיים ותיכונים". תופעה מעניינת, בולטת בחריגותה וייחודית לקובץ זה, קשורה באופן רישום תווי השירים. בשונה מצורת התיווי המקובלת שנעה על פי רוב משמאל לימין, בחר אידלסון בכיוון כתיבה הפוך – מימין לשמאל.

בהקדמה לכרך הראשון שיצא לאור בירושלים ובברלין בשנת 1912 כתב אידלסון: "…והנה יען כי נתתי את השירים בכתב העברי מימין לשמאל, למען יהיה דבר שווה לכל תלמידי בני ישראל, הייתי מוכרח גם לשנות ממטבע שטבעו המנגנים בכתיבת טעמי הנגינה שהיא משמאל לימין, ואני הפכתי אותם וכתבתים מימין לשמאל כדי שיתאימו עם המילים העבריות".

אידלסון הוסיף ופנה אל "המנגנים" שהשינוי זר בעיניהם "ישימו נא את לבם כי מוטב לשנות כתב הטעמים מלשנות כתב השפה העברית. ומלבד זה, לא אני הוא הראשון במהפכה הזאת, אלא כבר קדמוני המנגנים הערביים בספרי השירים אשר להם. ובאמת אין בין כתיבת הטעמים מימין או משמאל אלא ההרגל לבד, כאשר יבין כל מנגן משכיל".

 

"התקוה" מימין לשמאל מתוך "ספר השירים"

 

אנשי הקבוצה שמרבית מחבריה היו נוצרים ערביים סיפרו שהכתיבה מימין לשמאל אינה זרה להם. הם ציינו שגם כיום מודפסים ספרי מזמורים דתיים בערבית שתווי הנגינה שבהם רשומים בצורה דומה. האם תופעת כתיבת תווים מימין לשמאל היא תופעה מוכרת בספרות המוזיקלית היהודית ובספרות המוזיקלית בכלל? מי הם "המנגנים הערביים" שהזכיר אידלסון בדבריו? ומדוע חשוב היה לכתוב בצורה זו?

כדי להשיב על שאלות אלו נצא תחילה למסע חפוז במסלול הולדתו של כתב התווים.

לפני למעלה מאלפיים שנה, ביוון העתיקה, הוצגו גובהי צלילים באמצעות אותיות האלפא-ביתא היווני. באופן דומה, חמש מאות שנה מאוחר יותר, החלו הנוצרים באירופה להשתמש באותיות האלף-בית הלטיני (ששימש כשפתה הרשמית של הכנסייה) לייצוג גובהי צלילים. בשני המקרים הצליל הנמוך ביותר היה הצליל "לה" והוא כונה בשמה של האות הראשונה A. בהתאם לצליל זה כונו הצלילים העוקבים בסדר אותיות עולה.

שיטת כתיבה מאוחרת יותר היא שיטת ייצוג גובהי צליל באמצעות הברות (בעברית: דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי). שיטה זו הומצאה לפני כאלף שנה והיא השיטה העיקרית הנהוגה כיום ברחבי העולם. המוזיקה הכנסייתית החלה להיכתב בתווים בשנת 900 לספירה וכללה שני שלבי התפתחות עיקריים.

השלב הראשון כלל שימוש ב"נוימות" (בלטינית: neuma – סימן). הנוימות, בדומה לטעמי המקרא היהודיים, שימשו כסימנים שנקבעו מעל הברות ומילים ומטרתם הייתה לסמן כיווניות של מנגינה עולה או יורדת. רישום מסוג זה תיאר באופן כללי את תוואי המנגינה. למעשה הנוימות שימשו רק מעין משענת לזיכרון שבעזרתה יכול היה הזמר להיזכר במנגינה שהייתה מוכרת לו.

 

נוימות בכתב יד (מתוארך לשנים 1060-1050)

 

עם הזמן הוגדרו גובהי הצלילים בכל נוימה באמצעות קווי עזר אופקיים אך עדיין חסרה הייתה דרך שימושית שתאפשר לכל זמר ונגן לקרוא מהכתב מנגינה בלתי מוכרת.

השלב השני בהתפתחות כתב התווים מיוחס לנזיר גוּידו מהעיר אָרֶצוֹ שבאיטליה שפיתח ושכלל את מערכת קווי העזר. לימים תשתכלל המערכת עוד יותר ותקרא "חמשה" על שם חמשת השורות שבה. גוּידו ד'אָרֶצוֹ סימן בצבע שניים מבין ארבעה קווים כמייצגי גובה מדויק (הצליל דו בצהוב והצליל פה באדום) והתאים להם שורת צלילים עוקבים שכללה צעדים של טון וחצי טון מוזיקליים. כדי לזהות ולזכור את ה"סולם" החדש, השתמש גוּידו במזמור דתי בן שבע שורות שאליו התאים לחן. כל צליל של שורה פותחת (למעט השורה השביעית) קיבל את השם של ההברה הראשונה במזמור וכך נוצרו השמות "אוט-רה-מי-פה-סול-לה" כמייצגים כינויים סידורים לסדרת צלילים עוקבת. רעיון דומה לפעולה שנקט גוּידו מופיע בשיר המוכר "דו-רה-מי" מתוך הסרט הנודע "צלילי המוזיקה" משנת 1965.

כל אחד מהמשפטים בשיר מתחיל בצליל אחר והמילים במשפט מציינות את שמו של גובה הצליל ואסוציאציות שנקשרות בו. ההמצאה של גוּידו בישרה את תחילתו של מעבר הדרגתי ממסורת שבעל פה למסורת שבכתב. עם זאת, יחלפו עוד שנים רבות עד לגיבושו של כתב התווים כפי שהוא מוכר כיום.

 

 

אחרי שסקרנו את נסיבות היווצרותו של כתב התווים המערבי, אפשר להבין מדוע נהוג לכתוב תווים מוזיקליים משמאל לימין. ובחזרה לכתיבה מימין לשמאל. האם ידועים מקורות קדומים יותר לכתיבה מסוג זה במוזיקה יהודית? המוזיקולוג פרופ' אליהו שלייפר הפנה את תשומת לבי להמנון הרפורמי "צורי אם דרכך אתבונן" שיצא לאור בשנת 1810 בקאסל שבגרמניה בקובץ Hebräische und Deutsche Gesänge zur Andacht und Erbauung ונכלל מאוחר יותר בספרו של אידלסון Jewish Music in Historical Development משנת 1929.

בנוסף הפנה אותי פרופ' שלייפר לספרו של המוזיקאי צבי ניסן גולומב "מנצח בנגינות" (שראוי לרשימה בפני עצמה) שיצא לאור בשנת  1883 בווילנא וכולל מספר שירים שכתובים באופן דומה מימין לשמאל.

מפרופ' אדוין סרוסי למדתי על מקרים נוספים מהמאה ה-19 ותחילת המאה העשרים של תווים שנרשמו באופן דומה. כך למשל כתבי היד של החזן מאייר לוי (1874-1813) מאסלינגן שבדרום-מערב גרמניה, שעתידים לצאת בקרוב בהוצאה מחודשת על ידי המרכז לחקר המוזיקה היהודית שסרוסי עומד בראשו.

 

"המלך" מימין לשמאל בכתב ידו של החזן מאייר לוי

 

לטענת פרופ' סרוסי המקרים שהוזכרו נחשבו תופעות יחידאיות ופחות מוכרות: "התקדימים היהודיים היו מאוד מקומיים ופחות ידועים. התופעה של ראשית המאה העשרים קשורה למזרח התיכון ולשהות של אידלסון בארץ ישראל, לציונות ולהתחדשות השפה העברית".

האם ידוע על מקרים נוספים בספרות מוזיקלית אחרת, ערבית למשל, שכתובים באופן דומה מימין לשמאל? מהי הדוגמה המוקדמת ביותר לכתיבה מסוג זה? "יש תקדימים ערביים כאלה", אומר סרוסי, "אידלסון ידע עליהם. הוא גם כותב בהקדמה לספר השירים 'אלא כבר קדמוני הערבים המנגנים'. לדעתי הדוגמה המוקדמת של כתיבה מימין לשמאל היא בכתב היד של עלי אופקי מהמאה ה-17. זהו מקור חשוב ביותר למוזיקה עות'מאנית".

המקרה של עלי אופקי (ali ufki bey, 1675-1610) הוא מקרה מעניין למדי. עלי אופקי היה מוזיקאי פולני שהתגלגל אל חצר הסולטאן הטורקי, שם שימש בין השאר כמוזיקאי. אחת מתרומותיו החשובות הייתה פרסום אנתולוגיות של מוזיקה עות'מאנית בכתב תווים מערבי. למרות שעל פי רוב מוזיקה ערבית לא נרשמה בתווים, העובדה שאופקי היה מוזיקאי בעל הכשרה מוזיקלית מערבית אפשרה לו לתעד ולשמר את המוזיקה שאליה נחשף. המוזיקה נכתבה מימין לשמאל בדומה לכתיבה בערבית.

 

https://www.youtube.com/watch?v=Oghw4GqFTho

 

תופעת הכתיבה מימין לשמאל מלמדת על החשיבות שהעניקו רושמי התווים לטקסט. על המקרה של "ספר השירים" אומרת ד"ר פלם: "אצל אידלסון יש ערבוב של אידאולוגיה ופרקטיקה. אידלסון היה מקורב לאליעזר בן-יהודה ועברית כותבים מימין לשמאל. הוא ביקש לחבר בין העבר היהודי וההווה הישראלי, הוא גם חשב בצורה דידקטית, בעיקר ב'ספר השירים' שיועד לילדים. הילד צריך לשיר בעברית ולכן המנגינה צריכה לשרת את הטקסט".

במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית מצוי קובץ תווים "Arabic folk songs: from the 1945: Palestine Transjordan" שיצא לאור בבירות בשנת 1944 והתווים שבו כתובים מימין לשמאל. "זה מקרה נוסף של אידאולוגיה שהשפיעה על הפרקטיקה. השירים הללו נכתבו בעקבות השפעה נוצרית של קווייקרים שרצו לחנך את העם בסגנון הכנסייה הנוצרית. מה שהיה חשוב להם זה התיווי המערבי גם במוזיקה ערבית שעל פי רוב לא נכתבה בתווים".

 

מתוך "Arabic folk songs for the 1945 Palestine Transjordan"

משמאל לימין, מימין לשמאל, מה זה בעצם משנה? נראה שההרגל חזק מכל. ובמילותיו של אידלסון: "ובאמת אין בין כתיבת הטעמים מימין או משמאל אלא ההרגל לבד, כאשר יבין כל מנגן משכיל…"

 

כתבות נוספות

"המוזיקה עצמה תבוא בין כה. משהו יבוא" – ראיון עם יוני רכטר

ספר הניגונים

גלגולי הפיוט "אבינו מלכנו" מהתלמוד ועד ברברה סטרייסנד

הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"

 




הספר שהזהיר מפני "הדיכוי המזרחי" של העם האשכנזי

הכירו את הספר המושמץ ביותר במדינת ישראל הצעירה

עולים מתימן באו לארץ בנמל אילת, שנת 1962. התמונה לקוחה מתוך אוספי ביתמונה

"ענינו של ספר זה הוא העם האשכנזי, ובראש ובראשונה החלק של העם האשכנזי היושב במדינת ישראל"

(מילות הפתיחה של הספר "המהפכה האשכנזית").

לאורך פעילותו העיתונאית ארוכת השנים, בחר קלמן כצנלסון להביע את דעותיו במילים שאינן מתפשרות. הוא תקף את תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית, התייצב לצד הזרם הרוויזיוניסטי בתקופת היישוב – אך ביקר אותו קשות, משעה שעמד מנחם בגין בראשו. בכל עת שהתלהטו הרוחות בארץ היה כצנלסון אחד העצורים הראשונים של רשויות המנדט הבריטי, ועם העלייה הגדולה לאחר קום המדינה החל מזהיר מפניי "הדיכוי המזרחי" הצפוי. יש להניח שמילותיו הפוגעניות וביקורתו הארסית כנגד כל מי שזיהה כאויבו היו ככל הנראה נשארות בשולי הדיון הציבורי בישראל, אך בשנת 1963 בחר לפרסם את התזה הגדולה שלו בספר בעל שם תואם: "המהפכה האשכנזית".

 

קלמן כצנלסון בתמונה שצורפה לריאיון בעיתון מעריב. התמונה והריאיון המלא התפרסמו בתאריך ה-2 באפריל 1964

 

המסר הכללי של הספר נהיר לכל המעיין בו: שני עמים מאכלסים את מדינת ישראל. לא מדובר ביהודים ובערבים, אלא בשני עמים הנחשבים באופן שגוי לעם אחד: העם האשכנזי – הנעלה בתכונותיו ובאופיו, והעם המזרחי – הנחות, הנבזה והמסוכן. ומה עם ערביי הארץ? להם לא מייחד כצנלסון מקום רב בספר, מלבד אזכור העובדה שגירושם ב-1948 מלמד על כך שעם ישראל איננו עם המוסר, כאשר הדבר מאיים על קיומו.

כדי לחזק את התזה שלו, מספק כצנלסון הסבר היסטורי מפותל: בניגוד לשאר העמים, עם ישראל הוא עם שייחודו "טמון בשאיפתו לחיי הנצח". הוא אינו מעוניין בכיבוש שטחים או בהקמת אימפריות – כל עוד הדבר עומד בסתירה לשאיפתו הבסיסית – לשרוד על קץ הזמנים. כיוון ש"המלה עם והמלה נצח עומדות בסתירה זו לזו" היות ש"כל עם הוא בן תמותה וסופו לגווע במוקדם או במאוחר" – שאיפת אבותיהם של עם ישראל "לא הייתה… להקים עם אחד אלא שורה ארוכה של עמים, הנלחמים על ההמשך, על כיבוש הזמן, במעין מאבק דרוויניסטי שבו זוכה בנצחון העם החזק ביותר". את ההוכחה לכך מוצא כצנלסון בהבטחת אלוהים לאברהם "ונתתיך לגויים ומלכים ממך יצאו", בכך שיצחק הוא אבי עמי ישראל ואדום, ובעובדה שבניו של יעקב מקימים שבטים שונים.

 

"המהפכה האשכנזית", ספרו של קלמן כצנלסון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

התזה ההיסטורית של כצנלסון היא אולי תזה נועזת הגורסת ש"עם ישראל לא היה מעולם עם כי אם קבוצת עמים או חבר עמים". אך, לא קשה לשער כיצד המקבל עליו ראיית עולם דרוויניסטית זו מאפשר לעצמו להחיל אותה על המציאות הישראלית של עדות, עליות ושסעים כדי להצדיק את דעותיו הגזעניות. אם קיים מאבק תמידי בין עמים שונים בישראל, מדוע לא להוקיע מתוכנו את הציבורים הנחותים והמאיימים?

לפעולת הפירוד והשיסוע הזו מקדיש כצנלסון את שארית ספרו. כיאה לאדם הנוטה לחשיבה בינארית, מפריד כצנלסון בין העם האשכנזי ששפתו יידיש והוא "עם עצום, העומד עמידה איתנה על קרקע הזמן החדש", לבין חבר העמים הספרדו-מזרחי (כדבריו) "שהוא לא עם אחד, אלא צבר של עמים נחותים ומפגרים, שאפילו פיגורם לא מאחד אותם. אין להם שפה או תרבות אחת, ומהם כלל לא מסוגלים להתמודד עם העולם המודרני ובעיותיו."

"קיבוץ הגלויות במדינת ישראל", טוען כצנלסון, "הוא מאורע ללא תקדים בהיסטוריה היהודית והעולמית." גם בנקודה זו סוטה כצנלסון מהנרטיב הציוני המקובל בתקופתו: לא מדובר בעלייה מרצון של עדות שונות מאותו העם, אלא בהשתלטות העם האשכנזי "על חייהם וגורלם של העמים היהודים האלה", על הרס היחסים בין יהודי מדינות ערב לבין שכניהם הערבים, ובפגיעה האנושה בסיכויי ההתבוללות הצפויים שלהם. על פניו מדובר בביקורת על מדינת ישראל, אך למעשה מופנה הארס כלפי העולים – שאלמלא המדינה היו מתבוללים לבטח.

כצנלסון מזקק את המסר הכללי של הספר למשפט יחיד, בו הוא קובע כי "אילו היתה מדינת ישראל מעבדת ענק ניסיונית, מן הסוג בו משתמשים בחקר הטבע, ואילו הוצאו מתוכה האשכנזים ובמקומם היה מוכנס מספר שוה של לא-אשכנזים, היתה מדינת ישראל נכבשת על ידי מדינות ערב בתוך מספר שעות".

משפט זה, ומשפטים דומים לו, הם שהפכו את הספר (שספק אם היה זוכה לתהודה רבה אחרת), לספר המצוטט והמושמץ ביותר במדינת ישראל הצעירה. מרבית עיתוני הארץ התמלאו במאמרי ביקורת ובמכתבי קוראים זועמים. נדמה היה שכצנלסון – בתוקפו את מחצית העם – מותח את גבולות חופש הביטוי מעבר למה שניתן לסבול או לקבל.

 

בריאיון לעיתון מעריב סיפר כצנלסון על תוכניותיו לאחר פרסום הספר. מיותר לציין שהן לא מומשו מעולם. הריאיון המלא התפרסם בתאריך ה-2 באפריל 1964

 

למרות דרישתה של סיעת אחדות העבודה לייחד דיון באפשרות לצנזר את הספר, החליטה הקואליציה בראשותו של לוי אשכול כי אין זה מכבודה לדון בספר שכזה בכנסת ישראל. במקום זאת התקיים דיון בנושא מיזוג העדות בישראל.

גם דוד בן-גוריון זכה לתרום לדיון ממקום פרישתו בשדה בוקר. שר המשטרה בכור שלום שטרית שלח מברק ובו ביקש את דעתו של "הזקן" על הספר ועל הסערה שיצר סביבו. בן גוריון השיב לשטרית במכתב פתוח, שהתפרסם בעיתונות, ובו טען כי ספרו של כצנלסון "מטמא במגעו". עוד הוסיף ראש הממשלה הראשון כי "לדעתי אתם נותנים לו יותר מדי כבוד שמטפלים בו כל כך".

 

תגובת בן-גוריון לספרו של כצנלסון. התגובה התפרסמה (בין היתר) בעיתון דבר בתאריך ה-6 באפריל 1964

 

ככל הנראה מתוך הסכמה עם רוח דבריו של בן-גוריון, החליט היועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב לא להעמיד לדין את כצנלסון. הבוז המוחלט שבו התקבל הספר, הרגיש שר המשפטים דב יוסף, הוא התגובה הראויה היחידה ליצירה שכזאת. כפי שניסח זאת עיתונאי מעריב דב גולדשטיין בפתיחת הרעיון שערך עם כצנלסון – "רק במטותא מכם: אל תתרגשו ואל תקחוהו ברצינות איומה כזאת. רק אל תעניקו לו את ההרגשה, – הרגשה שהוא עצמו מוכן לשלם בשבילה כל סכום […] שהדברים הם רציניים וראויים על כן להישקל על-פי קריטריונים מקובלים."

 

  בשורה משמחת? הידיעה התפרסמה בעיתון דבר בתאריך ה-22 בדצמבר 1964

 

 

כתבות נוספות:

העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"

הרופא שדיבר עם הידיים עם העולים במעברות

כשג'ו עמר הלך ללשכת עבודה

תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50




כיצד נגיע למקור שמות ישובים בארץ בהדרגה תוך הגשמה עצמית?

הצצה למפות הישנות של ארץ ישראל חושפת בפנינו פרטים מפתיעים

חדש בספרייה!
קורס בנושא: "לצייר עיר, לצייר ארץ: מפות ירושלים וארץ ישראל מראשיתן"
לפרטים ולהרשמה

 

 

 

כיצד נגיע למקור שמות ישובים בארץ בהדרגה תוך הגשמה עצמית?

"בחרתי להקים את ביתי בישוב בהדרגה".

האם פירוש הדבר שלא נחפזתי בבניית מעוני, ושעבר זמן מהנחת היסודות ועד לבניית הקומה הראשונה, והנחת הרעפים?

לא.
שם הישוב הוא "בהדרגה", כפי שניתן לראות במפה מ-1950. זהו ישוב שהוקם בשנת 1935 מדרום לפתח תקווה והיום הינו חלק מכפר מעש.

ישראל. מפת היובל של הקרן הקימת. הוכנה ע"י מחלקת המדידות, 1950. זיהוי המקום כיום באדיבות ד"ר אריאל לורברבוים. לחצו על התמונה למפה המלאה

וכעת נפנה להגשמה, לא רק במובן המופשט, מימוש חזון ההתיישבות הציוני, אלא במובן הפיזי ביותר, נגיע אל הישוב "הגשמה" שהוקם ב- 1948 – היום ידוע הישוב בשם שורש.

ואיך נקרא הישוב "כפר גליקסון" במקור?

ב-1939, עלה לקרקע הישוב "למקור" שחבריו היו חלוצים יוצאי "הנוער הציוני" מהונגריה ורומניה במיקום המסומן במפה. לאחר כחמש שנים עברו לגבעה סמוכה, וזהו הישוב "כפר גליקסון" שקיבל את שמו החדש על שם משה גליקסון שהיה עורך עיתון "הארץ" וממנהיגי תנועת ההתיישבות "העובד הציוני".

 

מפת ארץ ישראל בעריכת מיכאל אבי-יונה ,הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, [1950] . לחצו על התמונה למפה המלאה

והתשובה לשאלה שבכותרת, כיצד נגיע למקור שמות ישובים בארץ בהדרגה תוך הגשמה עצמית?

נרשם עוד היום לקורס המפות שייפתח באמצע ינואר בספרייה הלאומית, ונלמד על אודות מפות ארץ ישראל וירושלים, עתיקות ומודרניות. פעילות לימוד מעשירה ומהנה לכל המתעניין בלימודי ארץ ישראל, היסטוריה ומיפוי.

***

בואו לצפות באלפי מפות עתיקות ונדירות באוסף המפות ע"ש ערן לאור

 

כתבות נוספות

מה מסתתר בנחלות שבט זבולון, יששכר וחצי המנשה?

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל

 




למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר

"אִישׁ אֶחָד הָיָה בָּעִיר, כָּל תִּנוֹק אוֹתוֹ הִכִּיר: זֶה הָאִישׁ הַמְפֻזָּר, הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר." ומה אם נגלה לכם שאתם לא מכירים אותו כלל וכלל?

את מקור היצירה "הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר" כתב ברוסית סמואיל יעקבלביץ' מַרשַׁק (מהרשק), מגדולי המשוררים לילדים בברית-המועצות. זה היה בשנת 1932 ושם היצירה המקורי היה: "הנה איזה מְפֻזָּר" (Вот какой рассеянный). הגיבור, "פרופסור מְפֻזָּר" רוצה לנסוע בחשמלית לתחנת הרכבת בלנינגרד ומשם ברכבת למוסקבה, אך נתקע בקרון מנותק.

שער מהדורה בשפה הרוסית לסיפור "הַמְפֻזָּר", 1956

לאה גולדברג שנתנה ליצירה חיים בעברית, עיבדה אותה שלוש פעמים. לראשונה היא יצאה לאור ב"דבר לילדים" בשנת 1939 בשם: "הַמְפֻזָּר מהֹר הָהָר" בלוויית איוריו של נחום גוטמן. שם היה מצוין במפורש: "על-פי מרשק."

בגרסה זו הגיבור רוצה לנסוע מהֹר הָהָר באוטובוס לתל אביב ומשם ברכבת למצרים, אך נתקע בקרון מנותק בתל אביב.

כעבור כמה חודשים, פרסמה לאה גולדברג ב"דבר-לילדים" קומיקס מאויר על ידי אריה נבון על: "אֶלְעָזָר הַמְפֻזָּר, הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר": היא מתארת בו את הגיבור נכנס לים עם בגדים, וקופץ קפיצת ראש מן הים לשפת הים.

במקרה אחר הוא רוצה לנסוע באוטובוס, מניח את המזוודה על גג האוטובוס יחד עם עוד מטעני נוסעים, אך מתיישב בתחנה וקורא ספר. המזוודה נוסעת לכפר, והוא נשאר על הספסל בתחנה.

הגרסה השנייה של העיבוד של לאה גולדברג למְפֻזָּר של מרשק יצאה לאור כספר בשנת 1943. השינוי הבולט שהיא ערכה נקשר להמרה של מקום מגורי הגיבור: את "הֹר הָהָר" היא שינתה ל"כפר אז"ר". ייתכן שבעקבות הקומיקס על "אֶלְעָזָר הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר", החליטה לאה גולדברג לשנות את שם היצירה ל"הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר". כאן הגיבור רוצה לנסוע מכפר אז"ר באוטובוס לתחנת הרכבת בתל אביב ומשם ברכבת למצרים. גם בגרסה זו מצוין במפורש שהיצירה נכתבה על-פי מרשק. את האיורים ציירה לאה גרונדיג.

 

בשנת 1959 מתרגם בן-ציון תומר את שירי מרשק לעברית במהדורה שאיוריה נעשו על ידי יוסף בס. הגיבור גר ברחוב כוזר, יעד נסיעתו לא צוין, אך הוא נתקע בקרון מנותק בתל אביב.

 

מרשק ש. (1959). "הנה מה מפוזר" שירי פלאים ואגדות ת"א: מסדה. עברית בן-ציון תומר, ציר: יוסף בס.

בגרסה השלישית של לאה גולדברג, שיצאה לאור בשנת 1968 היא מרחיבה את היצירה ואף מאיירת אותה, וזו הגרסה המוכרת והנמכרת. כאשר חזרה לאה גולדברג לעדכן ולשכתב את היצירה היה זה אחרי מלחמת ששת הימים. לא רק שאי אפשר היה לנסוע ברכבת למצרים כמו ב-1943, אלא גם שמצרים הייתה אז מדינת אויב. לכן היא החליפה את "מצרים" בירושלים.

בתקופה זו הייתה כבר גולדברג חולה במחלה ממארת ויתכן שהשמטת שמו של מרשק לא נעשתה על דעתה. אך ייתכן גם שבגלל השינויים מרחיקי הלכת שערכה לאה גולדברג ובגלל עיצוב דמות של מפוזר שונה, הושמט שמו.

ביצירה של מרשק ניתן לראות ביקורת סמויה ונוקבת על המשטר והחיים בברית המועצות. הסמל של הקרון המנותק יכול לייצג את האמן-האינטלקטואל וגם את החברה הסובייטית. לעומתו, עוסקת גולדברג במבנה הנפשי של האדם, ואצלה הניתוק הוא מצב קיומי.

אֶת סוֹפוֹ אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ,
אֶת קִצּוֹ אֵין אִישׁ מַכִּיר
כַּנִּרְאֶה הוּא עוֹד נוֹסֵעַ
וְנִשְׁאַר בְּזוֹ הָעִיר
בֹּּקֶר, עֶרֶב צָהֳרַים – 
רְחוֹקָה יְרוּשָׁלַיִם.

 

"הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר", איירה: נטלי וקסמן שנקר. עם עובד, 2011

 

https://www.youtube.com/watch?v=_LHaxFceZDE

סרטון אנימציה רוסי לסיפור "הַמְפֻזָּר" של מרשק, 1975

 

למאמר המלא של ד"ר שמעונה פוגל – המפוזר מכפר אז"ר – למוסקבה? למצרים? או לירושלים? – לברור מהותו של המפוזר ביצירה "המפוזר מכפר אז"ר" במקור ובתרגום.

 

 

כתבות נוספות:

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

 

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו