עיצוב כחול לבן: ארכיונו של המעצב דן ריזינגר נמסר לספרייה

ריזינגר נחשב ליוצר רב-תחומי שעבודותיו כמעצב סמלילים, כרזות ומוצרי מיתוג הפכו לאייקונים במרחב הציבורי ובתרבות הישראלית

כרזות בעיצובו של דן ריזינגר

ארכיונו של אחד מבכיר המעצבים הישראלים וחתן פרס ישראל – דן ריזינגר – נמסר לספרייה הלאומית ע"י בני משפחתו.

דן ריזינגר. צילום קטי ראף

ריזינגר, שנפטר בגיל 85 בנובמבר 2019, היה מעצב מחונן, יצר גופנים ששימשו לשלל שימושים והוא פיתח שפה גרפית למוסדות, חברות ואירגונים. מרבית הלוגואים (סמלילים) הידועים שהוא עיצב היו עבור מוסדות וחברות גדולות בישראל ובהן: אלעל, ארקיע, טבע, דלק, אלקטרה, טמבור, תיאטרון הבימה, האגודה למלחמה בסרטן, מוזיאון תל אביב, רכבת ישראל ועוד עשרות עיצובים ששרדו את מבחן הזמן ונוכחים במרחב הציבורי והמסחרי. בנוסף עיצב ריזינגר את סמלילי עיטורי העוז והגבורה של צה"ל וכן פסלים ויצירות המוצבים במכון ויצמן וביד ושם.

דן ריזינגר נולד בסרביה למשפחת אומנים, שעסקו בצביעת מבנים וילדותו עברה עליו בצל מלחמת העולם השנייה. בשנת 1949 עלתה משפחתו לישראל ובהיותו בן 16 בלבד הוא החל את לימודיו בבצלאל. מאז ועד לפטירתו הוא עסק בעיצוב וגם לימד והעמיד דורות של סטודנטים. השפעתו הגרפית והאסתטית ניכרת בכל הסביבה המקיפה אותנו – על מדפי הסופרמרקט, העיתונים שאנו קוראים, לוחות שנה, בולים, כרזות ועוד.

כעת, תרמה משפחתו לספרייה הלאומית חלק ניכר מעבודותיו, לרבות כרזות, סמלילים, בולים, וכן סקיצות וטיוטות של יצירותיו. החומרים יסרקו ויונגשו באתר האוסף הלאומי הדיגיטלי של תחומי האומנות והתרבות החזותית של הספרייה. האתר הוקם במסגרת מיזם הנגשה דיגיטלי ראשון מסוגו בישראל של ארכיונים ואוספים פרטיים בתחומי האדריכלות, המחול, העיצוב והתיאטרון. במסגרת המיזם מוצגים עשרות ארכיונים של יוצרים ומאות אלפי תצלומים, סקיצות ומסמכים המהווים תיעוד היסטורי להתפתחות תרבות התכנון, העיצוב, המחול והתיאטרון בישראל.

מדובר בפרויקט רחב היקף ביוזמת משרד ירושלים ומורשת במסגרת תכנית "ציוני דרך" והספרייה הלאומית, הפועלים להנגשת אוצרות הרוח והתרבות של ישראל האוסף הלאומי הדיגיטאלי הגדול בארץ של תחומי התרבות והאמנות שעולה בימים אלו לאתר הספרייה הלאומית.

במסגרת האוסף הלאומי לתרבות ואומנות חזותית עלה לאתר גם תחום העיצוב על כל התמחויותיו: עיצוב מוצר, עיצוב אופנה וטקסטיל, עיצוב תכשיטים, עיצוב תעשייתי, תקשורת חזותית וכדומה. בחלק הזה מוצגות באתר הספרייה סקיצות, תצלומי מוצר, כרזות לצד חומרי הוראה ופדגוגיה שעמדו בבסיס תוכניות הלימוד של דורות סטודנטים ושהשפעת בוגריהם ניכרת בישראל בכל תחומי החברה, התעשייה והתרבות.

"דן ריזינגר פיתח שפה חזותית צבעונית, עדכנית וישראלית מאוד במגוון עצום של תחומים ושדות יצירה. עבודותיו, השפעתו ומורשתו, שנמשכה לאורך כשבעה עשורים, אינן רק נחלתן של קהילות העיצוב והמיתוג, אלא שהוא הצליח להטביע את חותמו על כל המרחב התרבותי בישראל. אנו גאים ומודים למשפחת ריזינגר על נכונותם להעביר לספרייה את הארכיון ולהעשיר את האוספים שלנו המתעדים את מכלול אוצרות התרבות, הרוח והאומנות הישראלית והיהודית", אומר מנהל הספרייה הלאומית, אורן וינברג.

 

פרוזה | מעט אור גשמי

"מישהו ריסס על הדלת את המילה LOVE בכחול, ולא השאיר מספיק מקום ל־E, כך ששלושת הקווים האופקיים של האות גולשים אל המשקוף." סיפור מאת שרון סילבר־מרת

פסי גירש, חלימה בהקיץ, צילום, 2017. מתוך התערוכה "סופה להתקיים: רגישויות משותפות", הביאנלה של ירושלים, 2019 (אוצרת: ד"ר סמדר שפי)

.

מעט אור גשמי

שרון סילבר־מרת

.

אני פוסעת לצד אַליק, פעם צעד לפניו, פעם צעד אחריו. אליק מנגן בגיטרת בס־אוויר, בייסליין של שיר של סנטנה שהוא גילה באיזה פוסט של חבר. אני רוקדת תוך כדי הליכה.

השכונה הזאת לא מוכרת לי, אבל נראה שאליק יכול היה לעשות את הדרך בעיניים עצומות.

היום, למרות שקשה לי עם הסיפור הזה, אני באה איתו.

"אל תכעסי," הוא אומר, בין בית־בס־אוויר לפזמון־בס־אוויר, "אצלה זה בא עם בְּרָכָה. אני קונה רק אצלה."

אליק חבר. הוא שם לב לחוש ההומור שלי, שהרוב מפספסים, וגם אוהב את הציורים שאני מציירת בדיו שחור.

הוא מראה אותם לכל האורחים שמגיעים לדירה שלו ושל פושקין, שעכשיו היא גם בית שלי. החברים של אליק ופושקין לא מתעניינים בציורים, חוץ מבֶּנדָה שמתלהב מכל דבר, ויכול לדבר שעה רק על ציור אחד, עם מאה פעמים "וואו" ונפנופי ידיים, אבל בנדה לא שם לב לפרטים.

לפעמים מגיעים לדירה בני משפחה מודאגים, לרוב מהצד של אליק, ומנסים לשכנע את אליק ופושקין להתאפס על עצמם. לפעמים הם שואלים אותי איפה ההורים. גם הם לא ממש מעוניינים בציורים שלי.

אבל אליק אוהב את הציורים, והוא שם לב לכל הפרטים. לא אמרתי לו את זה, אבל אני מצפינה דברים קטנים בציורים כי אני אוהבת שאליק לוקח ציור להראות לפושקין, ומהסלון אני שומעת אותו אומר "תראי, זה גאוני!" כשהוא מגלה פרט חדש.

אליק הסביר לי פעם שפושקין זה שיבוש של פושטית, הכינוי שסבא של פושקין הדביק לה כשהייתה קטנה.

כולם קוראים לה פושקין, וככה היא מציגה את עצמה. רק אליק קורא לה בשמה האמיתי, וכיוון שהוא היחיד, זה נשמע כמו כבוד גדול. הוא באמת מכבד אותה, גם כשהיא חצי מעולפת על הספה עם עיניים הפוכות. והאמת, אליק מכבד את כולם. לפעמים אני רוצה להגיד לו שבשביל משתמש הוא ממש לא כמו משתמש, אבל אני לא יודעת אם זה מחמיא או מעליב.

אנחנו פונים עוד כמה פניות, ואליק עבר לבייסליין של שיר אחר.

הבתים נהיים יותר ויותר מלוכלכים וקלופים. אנחנו מגיעים לבית מתקלף במיוחד, עולים לקומה השלישית, ועוצרים מול דלת לבנה ושרוטה. אליק דוחף את הדלת דחיפה קלה והיא נפתחת. נראה שהוא ידע שאין צורך לדפוק. לפני שאנחנו נכנסים הוא עוצר לרגע ומוציא כיפה סרוגה קצת מלוכלכת מהכיס האחורי. הוא מניח את הכיפה על הראש וממלמל "ישתבח שמו" לעבר המזוזה שמקובעת על המשקוף. אנחנו נכנסים למסדרון אפל עם שטיח מחורר והרבה שקיות זבל לאורך הקיר. מצד ימין הדלת פתוחה לסלון לא גדול שעומדות בו שלוש ספות, כולן בשלבים שונים של התפרקות. על הספות שוכבות כמה בחורות, רובן נראות צעירות מאוד, ויושבים גברים. אף אחד מהגברים לא חובש כיפה, ואליק מרים יד ומניח אותה על הכיפה שלו, כאילו חוסר הכיפות בחדר יגרום לכיפה שלו לגלוש לרצפה.

אחד הגברים, נעול נעליים מבריקות, ניגש אליי ושואל "צריכה השגחה?". אני מנידה ראש בנימוס וממשיכה עם אליק שחוזר למסדרון ועכשיו עומד מול דלת אפורה שגם במשקוף שלה מקובעת מזוזה. אליק מרים יד לדפוק בדלת כשמסוף המסדרון נשמעים כמה צלילים נמוכים. מישהו מכוון גיטרה־בס בחדר האחורי. אליק משאיר את היד באוויר ומביט בי. הוא זוקף אצבע, ומפנה אותה לכיוון הצלילים.

"שנייה" הוא אומר, "בואי, זה עופר."

הדלת לחדר של עופר נמצאת בסוף המסדרון, וגם היא אפורה. מישהו ריסס עליה את המילה LOVE בכחול, ולא השאיר מספיק מקום ל־E, כך ששלושת הקווים האופקיים של האות גולשים אל המשקוף. לדלת הזאת אין מזוזה, ואליק דופק עליה ולוחץ על הידית בלי לחכות לתשובה.

עופר לא נראה בן יותר מחמש־עשרה. יש לו משקפיים עבים במסגרת שחורה ושיער שחור ופרוע. החדר כמעט ריק מלבד מיטת יחיד קצת משופעת, רגל אחת שלה שבורה. הוא יושב במיטה בין שמיכות צמר אפורות ומנגן על גיטרת-בס שמחוברת למגבר קטן שגם עליו כתוב LOVE בכחול. הפעם יש מקום לכל האותיות, אבל הלב הקטן שמצויר ליד המילה גולש לדופן הצדדית של המגבר. על הרצפה פזורים בגדים, גרביים, טישו מקומט, ושאריות נייר כסף.

בפעם הבאה שאליק ואני נבוא לכאן לא ניכנס לחדר הזה, כי לעופר נשארו רק כמה ימים לחיות, אבל היום לא הוא ולא אנחנו יודעים את זה. אליק נכנס לחדר ונותן לו כיף. אליק ועופר מדברים על גיטרות ואני נשארת בפתח החדר ומביטה במילה LOVE שעל הדלת. עכשיו, כשהדלת פתוחה ושלושת הקווים האופקיים של ה־E נשארים על המשקוף, המילה נהפכת ל־LOVI. אני מנסה, בשקט, כמה דרכים להגות את המילה החדשה הזאת. לָאבי? לוֺבי? לוֺבאַיי?

אליק מתיישב על המיטה העקומה של עופר ומנגן. זאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותו מנגן על גיטרה אמיתית. את הבס שלו הוא מכר מזמן, ובדירה יש לו מין קרש שהוא צייר עליו ארבעה מיתרים ועליו הוא מתאמן. נראה שהתרגול שלו משתלם, כי הוא מנגן ממש יפה.

אני עדיין עומדת בפתח כשמאחוריי נשמע קול רך, "היי". אני מסתובבת ובפתח הדלת הראשונה, זאת שאליק כמעט דפק עליה, עומדת בחורה גבוהה עם קארה קצת מבולגן ושמלה כתומה ורחבה.

"היי," אני אומרת.

"באת עם אליק?" היא שואלת, ומחווה עם הראש לכיוון החדר שלה.

קוראים לה ענהאל. היא נראית בערך בגילי, שזה לא הרבה יותר מהחמש־עשרה של עופר, אבל על פי החוק אני, ונראה שגם היא, בעלות שיקול דעת בוגר.

החדר של ענהאל מסודר ונקי, ונראה כמעט כמו חדר רגיל של נערה בבית רגיל. לפחות כמו שאני מדמיינת חדר כזה. על המיטה פרוש כיסוי עשוי טלאים צבעוניים. ליד הדלת עומדת כוננית מקש ועליה מסודרים ספרים. לפי הפסים המוזהבים שעל הכריכות אני מנחשת שרובם ספרי קודש. ליד הספרים מונח פסלון קטן של פיה עם כנפיים נוצצות. באמצע החדר עומד שולחן נמוך מזכוכית שעליו מונח ספר פתוח, גם הוא נראה כמו משהו מקראי, ולידו שאריות נייר כסף שרוף ומצית.

"את לא צריכה להיות כאן," ענהאל אומרת, ואני לא בטוחה אם היא מתכוונת לחדר שלה, שנדמה ששייך לבית אחר, או לבית המתקלף הזה, או לחיים בכלל.

אני לא יודעת מה לענות ומביטה אל הספר הפתוח על השולחן.

"התַּנְיָא," היא אומרת וסוגרת את הספר, "שניאור זלמן הקדוש. הוא לקח אלוקים גדול והכניס אותו לספר הקטן הזה." ענהאל מרימה את הספר לשפתיה. היא בוחנת אותי בראש מוטה הצידה, ושואלת, "את שומרת שבת?"

"לא" אני מושכת בכתפיים.

בחדר השני אליק מלמד את עופר את השיר של סנטנה. ענהאל מחזירה את הספר למדף, מאחורי הפיה המנצנצת. "אמרתי לעופר שהוא יכול להישאר כאן אם יבטיח לא לנגן בשבת. הוא נגן גאון. הוא רק צריך להתנקות והוא יהיה כוכב ענק." היא מתיישבת על המיטה ובמחוות ראש מזמינה אותי לשבת לידה.

"מה את עושה כל היום?" היא שואלת. כבר שמעתי את הניסוח המוזר הזה ממשתמשים. כאילו החיים מצטמצמים ליום אחד, שאולי מקבל בכל בוקר שם חדש כמו "שני" או "שבת", אבל מבעדו אין עוד יום, או המשך החיים.

ניסוח הזמן הנקודתי הזה התאים לי. גרתי עם אליק ופושקין בקומה השנייה של בניין אפור מול תחנת הרכבת בדרום תל אביב. אני ואליק היינו יוצאים לעשות קניות כי לפושקין תמיד הייתה בחילה. ציירתי ציורים קטנים בדיו שחור. בערבים דגמנתי בחוגי ציור. היינו מעין תא משפחתי, אבל אליק ופושקין היו מכורים להרואין, ואני לא באמת ידעתי איך לעזור.

בחדר הסמוך עופר כבר למד לנגן את הבייסליין, ואליק שר באנגלית המשובשת שלו.

ענהאל רוכנת אל מתחת למיטה המסודרת. היא מוציאה צנצנת, ושולפת מתוכה חתיכת ניילון נצמד קטנה שקופלה כמה פעמים סביב עצמה לחבילה. היא פותחת את הניילון בזהירות עד שהוא פרוש על השולחן, ועליו מתגלה ערימה קטנה של אבקה בצבע בז'. היא מרימה את נייר הכסף שעל השולחן ומחזיקה אותו אל מול החלון. "מלא חורים," היא אומרת, ובכל זאת שופכת ערימת אבקה קטנה מהניילון לנייר הכסף. היא מוציאה מכיס השמלה שטר מגולגל ומושיטה לי אותו.

"לא, אני לא…" אני מגמגמת, וביד אחת כאילו מוחקת משהו מלוח לא־נראה.

"את לא? כל הכבוד, צדיקה!" ענהאל שולחת יד אל המצית. "מעט אור גשמי דוחה הרבה מהחושך," היא אומרת ומדליקה את המצית, "זה שניאור זלמן אמר." אני תוהה אם התכוונה לאור הצדיקוּת שלי, אבל ענהאל מביטה בריכוז בלהבה ואז עוצמת עיניים, כמו רוצה לשמור בזיכרון את השילוש הזה: נייר הכסף המחורר, ערימת האבקה, האור הכתום שהמצית מפיץ. ביד שמאל היא עדיין אוחזת בנייר הכסף. "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא מיני בשׂמים." היא מניחה את נייר הכסף. אני מנסה לזכור באיזה הקשר שמעתי את הברכה הזאת, ואם זה מתאים לעישון הרואין. ענהאל רואה את השאלה בעיניים שלי ומסבירה שצריך לברך על הכול, כי את הכול הקדוש־ברוך־הוא ברא. היא נועצת את השטר המגולגל בין שפתיה וממקמת את נייר הכסף מעל למצית. ערמת האבקה מתחילה להינמס. נחיל נוזלי ושחור מזגזג לאורך ולרוחב נייר הכסף השרוף, וענהאל רודפת אחריו עם קצה השטר ושואפת את העשן האפור שעולה ממנו. היא מספיקה למלמל "ישתבח שמו" בעיניים חצי עצומות, ואז נשכבת לאחור, השטר ונייר הכסף נשמטים מידיה, ושוקעת בעילפון שאני מכירה כל כך טוב מאליק ופושקין.

הגיטרה בחדר השני השתתקה ועכשיו אליק עומד בפתח החדר. אני שמה לב שהוא בלי הכיפה. אולי נפלה לו, ואולי עופר חזר בתשובה בעשר הדקות האחרונות.

ענהאל פוקחת עין אחת ומתיישבת. היא מצביעה על הצנצנת שעל השולחן. "כמה? שתיים? ארבע?"

אליק מוציא מהצנצנת ארבע חבילות ניילון קטנות ומכניס במקומן כמה שטרות מקופלים שהוציא מהכיס השני, לא זה שהייתה בו הכיפה.

"אני לא סופרת, סומכת עליך, צדיק," ענהאל מושיטה יד לצעיף כחול שפרוש בראש המיטה. "והיום הבאת צדיקה טהורה," היא מצביעה לכיווני. "ברכה גדולה. בעזרת השם נתנקה וניטהר כולנו."

"אמן," אליק מטה ראש בזווית שלא מוכרת לי. "רק תני ברכה, בחייאת."

"ברור, בשביל פושקין," ענהאל כורכת את הצעיף על ראשה ומניחה ידיים על ארבע המנות שאליק הוציא מהצנצנת.

כשהיא ממלמלת מילים שאני לא שומעת אליק מניח כף יד על הקודקוד במקום הכיפה.

כשהוא שומע בין המלמולים את המילה "פושקין" הוא מתקן אותה:

"תגידי איילה בת נעמי. קוראים לה איילה."

.

שרון סילבר־מרת עוסקת בתחומים שונים של אמנות חזותית, יוצרת ומלמדת תיאטרון בובות. פתיחה של סיפור שכתבה ("מאיר") נבחרה להתפרסם בשנה שעברה בפרויקט ההתחלות של "המוסך". זהו פרסום ראשון של סיפור מלא פרי עטה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חילוץ", סיפור מאת דפנה לוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | מקץ חמש־עשרה שניות ומבעד הבעתה

"הקרפדה, היא לא תראה את האור ולא תבקש ממנו. תישא אותו עימה בעולם, ספון בגופה הלח." מאת שי שניידר־אֵילת

טל ירושלמי, לא יום, אקריליק ושמן על בד, 240X170 ס"מ, 2018 (צילום: יובל חי)

.

מקץ חמש־עשרה שניות ומבעד הבעתה

שי שניידר־אֵילת

.

א.

יש זוהר השמור לשעת לידתנו ולשעת מותנו. את האפשרות לראותו בחולין כָּמְסה הבריאה בגופהּ של קרפדת נהר, גנזה בבלוטות עורה. בחושך בא השמאן אל שפת מימי הקולורדו, לקרוא לה בשירו אל בין כפות ידיו, להקיז ממנה, בלחיצה, מנת ארס זהובה.

.

ב.

השואף שאיפה יחידה מן האבקה הבוערת המופקת מתרעלת גופה, יחזה, מקץ חמש־עשרה שניות ומבעד הבעתה, במלוא זיוו של אור אינסוף שמלפני הצמצום. ייטבל בה, באותה נהרה בהירה, מובטחת, ולהרף יונפו המחיצות. תתגלה לו מעין אמת: מקורנו אהבה צרופה. הנה הבריאה כולה: חמלה אחת ויופי חנון, באנו מהנוגה ואל הנוגה נשוב.

.

ג.

יש מי שהאור הזה משכָם אליו, בלעם אל קרבו, אינם עוד. לא מ', שנסע עד מדברה של מקסיקו לטעום מן הארס. מששאף, סָכר המרַפא על פיו באצבעו, כדי שייטמע בו העשן. תחילה, כך סיפר, חצתה הווייתו שדה של גאומטריוֹת זרחניות. אחריו זינקה־הגיעה אל האור בכבודו ושהתה במחיצתו, עד שלבסוף הושבה אל גופו הגדול, החי, השכוב על החול.

.

ד.

לילה אחד בא אליי חולה. שתה מהיין והניח ראשו בחיקי. ומתוך שליטפתי התלטפנו, ומתוך שהתלטפנו התלהטנו, ומתוך שהתלהטנו, ומפני הילד הישן במיטתי – נשא אותי אל חדר האמבטיה. החשכנו, נעלנו את הדלת. ומתוך שנעלנו את הדלת התערטלנו, ומתוך שהתערטלנו ישבתי עירומה על סף כיור, ומ' מעורטל מנשקני. ומתוך שהתנשקנו, אם מפני היין או מפני הילד או מפני המחלה, לא עמדו לנו גופינו למעשה האהבה. מפני המנעול, מפני החושך, מפני סיפם הקר, הדק, של הדברים. למחרת, על הספה, מוסתר מאחורי כרית, מצאתי את שהשאיר: חץ מעוקם בתוך לב, מצויר בעט על דף תלוש.

.

ה.

הקרפדה, היא לא תראה את האור ולא תבקש ממנו. תישא אותו עימה בעולם, ספון בגופה הלח. כשיישלחו אליה ידיים חומדות, תנסה לנוס, תנוע בלילות. אם ישחק בה כלב, יפרכס וימות, בתוך שהוא רואה את פניו הזורחים של אלוהים. הארס הזהוב שפוזר בה, פוזר כדי לשמור על חייה הרכים, מנגנון אוהב, טבעי, של הגנה. שלושה ימים אחרי הגשם תטיל במים מתוקים את ביציה המשונות: שחורות, רבבות על רבבות. שמורות ומסודרות בתוך מין חבל לא נגמר – שקוף, רירי, נמשך ונמשך ונמשך.

.

.

שי שניידר־אֵילת, משוררת. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק והליקון), ראה אור בשנת 2019. שיריה פורסמו בבמות שונות: המוסך, הארץ, ידיעות אחרונות, גרנטה, מאזניים, עירובין ועוד. זכתה בפרס הליקון על שם רמי דיצני לשירה. "הסימוך", טקסט קצר פרי עטה, פורסם בגיליון 70 של המוסך.

 

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: "כביסה מלוכלכת", סיפור קצר מאת עומר ברקמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | החץ והקשת

"הרחוק ביותר – אותו נקיק בלתי נראה בנוף הצוקים – הוא הקרוב ביותר. החיצוני אינו אלא השתקפותו של הפנימי. הפיזי הוא עטיפתו של המטפיזי." צביה ליטבסקי על הקשר ההדוק בין נפרדוּת ואחדוּת בשני שירים מאת זלדה ויונה וולך

רחל פרומקין, פרט מהתערוכה "תמונת העולם הקעור", חיתוך נייר, 150X120 ס"מ, בלקונט - חלל עצמאי לאמנות, תל אביב, 2019 (אוצרת: סמדר שינדלר)

.

החץ והקשת: על אחדות הניגודים

מאת צביה ליטבסקי

.

שנים רבות של תרגול יוגה קירבו אותי לגילוי שכל הפעלה, כדי למצות את השפעתה בגוף, מבקשת את ניגודה. כך למשל, הרפיית הכובד מטה לא תהיה מוחשת ללא יסוד מאזן של צמיחה כלפי מעלה. ניסוח מדויק לכך מצאתי בספר היוגה הקטן, מאת אורית סן־גופטה: "הרוצה לעלות, עליו ראשית לרדת. / הרוצה לנוע קדימה, עליו להתבסס באחור. … / חץ וקשת, ומה שביניהם – חיבור." (הוצאת ספרי ויג'נאנה, 2016; עמ' 39–40). ככל שהיורה מושך לאחור את מיתר הקשת, כך ירחיק מעופו של החץ. איזון זה קרוי חיבור, דווקא בהכילו את ניגודו. ואמנם, הפעלתו יוצרת תחושת עוצמה והשקטה כאחד.

מיצוי גופני־נפשי עמוק זה מוחש אף בתחום התודעה והרוח. חוויה זו של חיבור, רגעית ככל שתהיה, מחלצת אותנו מתוך החלוף, מתוך היחסיות המולכת בחיינו, ועל כן היא בבחינת מגע עם האמת.

ברצוני לחשוף חוויה זו בשני שירים, האחד של זלדה – "עמדתי בירושלים" (מתוך פנאי, הקיבוץ המאוחד, 1967), והשני של יונה וולך – "שיר" (מתוך אור פרא, איכות, 1983).

 

עמדתי בירושלים / זלדה

עָמַדְתִּי

בִּירוּשָׁלַיִם

הַתְּלוּיָה עַל עָנָן,

בְּבֵית קְבָרוֹת

עִם אֲנָשִׁים בּוֹכִים,

עֵץ עָקֹם. הָרִים מְטֻשְׁטָשִׁים

וּמִגְדָּל.

הֲלֹא אֵינְכֶם?

דִּבֵּר אֶלֵינוּ

הַמָּוֶת.

הֲלֹא אֵינֵךְ?

הוּא פָּנָה אֵלַי.

 

עָמַדְתִּי

בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם

הַמְּשֻׁבֶּצֶת בַּשֶּׁמֶשׁ

הַמְּחַיֶּכֶת כְּמוֹ כַּלָּה

בַּשָֹּדֶה

עַל יַד עֵשֶֹב דַּק וְיָרֹק.

מַדּוּעַ פָּחַדְתְּ מִמֶּנִּי אֶתְמוֹל בַּגֶּשֶׁם?

דִּבֵּר אֵלַי הַמָּוֶת.

הֲלֹא אֲנִי אָחִיךְ

הַשָּׁקֵט וְהַגָּדוֹל.

.

עמידתה זו של הדוברת, המוצבת כמילה בודדת הפותחת את שני הבתים הראשונים, מייצגת את המצב שבו ניתן לחוות את אמת הפרדוקס, ואין מדובר בתנוחה פיזית בלבד. כמטפורה, עמידה זו מהווה השתהות, מעין חריגה מן החולף, תוך מתח דיאלקטי חריף עם ממשותן המובהקת של הסיטואציות המעוצבות בשני בתים אלה. הבחירה בזמן עבר – "עָמַדְתִּי" – מעידה על זמניותה של חריגה זו, על היותה כמוסה של נצח בתוכו של הזמן. מכאן גם נובעת היכולת להתבונן בחוויה זו ממרחק־מה, להטמיע כביכול את העלום, במקרה זה – המוות, בתוך חיי הממש.

הסיטואציות המופיעות בשני הבתים הראשונים נטועות בירושלים, אך עומדות בניגוד זו לזו. הראשונה מייצגת את חוויית האין: ירושלים "הַתְּלוּיָה עַל עָנָן", כביטוי של העדר אחיזה בממשות. אלא שתיאור המקום הוא ריאלי במובהק ומעוצב תוך כדי התרחבות שדה המבט: לוויה בבית קברות, אנשים בוכים, עץ, שתיאורו כ"עָקֹם" מפשיט ממנו כל עלווה שהיא. המגדל אף הוא מדגיש את עירומו של הנוף. ועל כל אלה שורר מזג אוויר סגרירי המטשטש את הראות.

הסיטואציה השנייה מתרחשת למחרת, בירושלים שחזרה אל הקרקע, מן הענן אל שדה, שעשב "דַּק וְיָרֹק" נובט בו. הסגריר הלח מפנה את מקומו לשמש. ירושלים זו "מְחַיֶּכֶת כְּמוֹ כַּלָּה", ותמונת הכלולות הנוצרת בדימוי זה מהווה ניגוד ומענה ללוויה בבית הראשון. הדוברת עומדת בתוכה, ומילה זו, בניגוד ל-"ב" שבבית הראשון, מעניקה יסוד של יציבות והכלה, שהרי איך ניתן לעמוד בענן?

שתי הסיטואציות אמנם מנוגדות זו לזו, אך גם תלויות זו בזו, שכן נביטת העשב אינה אפשרית ללא גשם. אף דימוי הכלולות מייצג יסוד של הפריה והמשך שושלת החיים. הניגודים זורמים זה אל זה, מניבים זה את זה לכלל שלמותה של מחזוריות הטבע והאדם.

התודעה האנושית כופה עלינו, או מאפשרת לנו, התבוננות, מרחב של השתהות, הן בסביבתנו והן בפנימיותנו. השיח עם המוות – הלא־נודע העוטף את חיינו מטרם לידה ועד לאחר נשימה אחרונה – אפשרי רק במצב זה, כשאנו עומדים לרגע מלכת.

בבית הקברות, כמטונימיה, נחווה הלא־נודע כאובדן ומורא גדול. הוא כופה עלינו את נוכחותו. הוא דובר אלינו. הוא השולט בנו מבחוץ ומבפנים. אלא שבשהייה למחרת – וכה משמעותית היא היממה החולפת – הופך יסוד האין לקרוב מכול, שיש בו הדהוד של הגנה וביטחון: "הֻלֹא אֲנִי אָחִיךְ / הַשָּׁקֵט וְהַגָּדוֹל."

כפילות זו מתגלמת במתח רב המשמעות בין ירושלים של מעלה לזו של מטה, כפילות המופיעה בחזונו של יחזקאל בעת גלותו בתל אביב שעל גדות נהר כבר בבבל. ירושלים של מעלה מתגלה לפניו כדגם אלוהי העתיד להתממש. ובחזון יוחנן נאמר: "וָאֵרֶא אֶת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה יוֹרֶדֶת מֵאֵת הָאֱלִֹהים מִן הַשָּׁמַיִם נְכוֹנָה כַכַּלָּה הַמְקֻשֶּׁטֶת לְבַעְלָהּ" (חזון יוחנן כא 2). הדימוי המשותף מעורר השתאות. אלא שבשירה של זלדה ירושלים של מעלה, זו התלויה בענן, מנכיחה את הריק, את כאב האובדן ואת האין: "הֲלֹא אֵינֵךְ? / הוּא פָּנָה אֵלַי."

רק בעמידה על הקרקע, רק בהוויה האנושית בת החלוף, ניתן לחוות את ההתחדשות מלאת השמחה. היא המאפשרת, כאמור, אינטימיות כמוסה עם האח השקט והגדול. ואמנם, רק הממשי, רק הנקלט דרך החושים הפיזיים – מוליך אל ההכרה הרוחנית. החומרי הוא נקודת המוצא של חוויית המטפיזי. תודעת החלוף, על יומיומיותה, היא המאפשרת חשיפה של משמעות. ועבורי, "משמעות" היא אחד מכינויי הנעלם הגדול.

ניגודים אלה שזורים זה בזה בחוטי שתי וערב. הם היוצרים את השיר.

בהקשר זה מפליא לעיין בקטע מתוך מכתבו של מוצרט לאביו השוכב על ערש דווי (וינה, אפריל 1787, כאן בתרגומי):

.

המוות, אם נעמיק להתבונן בו, נראה כתכלית האמת של חיינו. לאורך השנים האחרונות למדתי להכיר חבר זה, הטוב והנאמן בחבריו של המין האנושי, ועל כן דימויו בעיני רוחי שוב אינו מטיל עליי אימה. אדרבה, יש בידו להרגיע ולנחם. ואני מודה לאלוהיי על שחנן אותי ביכולת לראות בו את המפתח לחסד קיומנו. לעולם איני עולה על יצועי מבלי לחזור ולהרהר – צעיר כפי שהנני – באפשרות שלא אראה עוד אור יום, ואין הדבר מעציב אותי. על חסד זה אני מודה לבוראי מדי יום ביומו, ומייחל בכל ליבי לחלוק אותו עם רעיי.

(מתוך Letters of Wolfgang Amadeus Mozart, Ed. By Hans Meraman, Trans. by M. M. Bozman, Dover, 1972, עמ' 233.)

.

שיר / יונה וולך

בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים

אַיָּלָה שׁוֹתָה מַיִם

מַה לִּי וְלָהּ

אֶלָּא צוּקֵי לִבִּי

אֶלָּא מַעֲיַן חַיַּי

אֶלָּא נִסְתָּר

אַיָּלָה

מַה לִּי וְלָהּ

אֶלָּא אַהֲבָתִי.

.

שתי השורות הראשונות של השיר מעמידות תמונה שממד הזמן שלה הוא הווה בלתי מוגדר, וממד המרחב – נוף פתוח וריק של צוקים. הנקיק, בהיותו נסתר, איננו חלק מן הנראה. מתוך התמונה העולה לנגד עינינו זהו פתח אפל אל לא־נודע, אלא שבתוכו, כך נמסר, מצויים מקור מים ואיילה השותה ממנו.

השורה הבאה, "מַה לִּי וְלָהּ", יוצרת עמדה רגשית של נתק בין הדוברת לאיילה, נתק הצבוע בגוון של זעם והפניית עורף. אך המילה הבאה, "אֶלָּא", החוזרת בראש שלוש השורות הבאות, מסייגת זאת ומעמידה לשתיים תחום משותף של שלושה יסודות: הצוקים, המעיין והיסוד הנסתר.

והנה, במפתיע, הופכת תמונת המרחב לפנימית. הצירוף "צוקי לבי", על צחיחותו, מצמצם את הפנורמה לכדי הוויה טמירה, הנקיק נסתר לא רק מן העין הפיזית אלא אף מעין התודעה, המעיין שבתוכו הוא יסוד מופשט של חיות, והמילה "נִסְתָּר", ששימשה לפנים כשם תואר, עומדת כאן כשם עצם המייצג ישות עלומה. האיילה, מושא שאלתה של הדוברת, חבויה, אם כן, בעומק הלא־נודע.

הבחירה באיילה פותחת שדה משמעויות ארכיטיפי. הן במקרא והן בשירת תור הזהב בספרד מופיעה האיילה – ובכלל זה חברותיה הצבייה והיעלה – פעמים אינספור כדימוי לאישה נחשקת. כך למשל "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן / דַּדֶּיהָ יַרְוֻךָ בְּכָל עֵת" (משלי ה 19); "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָֹּדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שה"ש ב 7); "צְבִיַת חֵן שְׁבִיתִנִּי בְּצִבְיֵךְ" (ריה"ל, שיר ד במחזור "ליעלת החן") "עָפְרָה תְּכַבֵּס אֶת בְּגָדֶיהָ בְּמֵי / דִמְעִי וַתִּשְׁטְחֵם לְשֶׁמֶש זָהֳרָהּ" (שם, שיר יא); "וַאֲנִי נִלְכָּד בְּחֵשֶׁק יַעֲלָה" (שלמה אבן צקבל, מתוך "מחברת נאום אשר בן יהודה").

על קלות רגליה של האיילה, יופייה, רגישותה המופלגת לכל צליל ותנועה ועל פגיעותה החשופה, נוספת גם משמעות של ראייה חודרת. במסורת ההודית קשורה האיילה לוואיו  (Vayu), שליט הרוח ויסוד האוויר (וכלי בסיסי באיזון היוגה בשיטת ויג'נאנה, מייסודה של סן־גופטה). אוריגנס, מאבות הכנסייה, בן המאה השלישית לספירה, קשר בין המילה היוונית לצביה (dorkás) ובין פועל שמשמעו "לראות בבהירות" (dérkomai), והעניק לה סמליות של חיי התבוננות ומחשבה. התשוקה הארוטית שבמקורות העבריים עולה דרך משמעויות אלה לממד רליגיוזי.

האיילה, השותה ממעיין החיים בנקיק חבוי מעין – גרעין האני הלא־נודע של הדוברת – נטענת במשמעויות אלה. אלא שמול "אני" זה ניצבת השאלה "מה לי ולה", המעמידה כאמור הפרדה מובהקת. נוצר כאן, אם כן, שיח דיאלקטי בין האני המודע לבין זה הלא־מודע, בין האני הדוברת בשיר, ובין זו הסמויה מעיניה. כשמתברר לנו בשורות האחרונות – "אַיָּלָה / מַה לִי וְלָהּ / אֶלָא אַהֲבָתִי" – מהו המאחד בין שני "אניים" אלה, האהבה מקבלת מעמד של פרדוקס: נפרדוּת ואחדוּת השזורות זו בזו.

אני מניחה שכל אחד מאיתנו יכול להתבונן באמת הראשונית והבלתי נמנעת של פרדוקס זה בחייו הפרטיים, ובמערכות יחסים מסוגים שונים: זוגיות, הורות, ידידות, ואף במערכת היחסים של האני בינו לבין עצמו.

הכותרת "שיר" מעמידה ממד נוסף, ארס־פואטי, הרואה את היצירה כחיות נמשכת והולכת בדמות ההווה הבלתי מוגדר של האיילה, השותה מתוך מקור בלתי נראה בתוך האדמה, כלומר, בלב ישותה של הדוברת, שם מצוי ה"נסתר" על שלל הדהודיו המטפיזיים.

חוויית הנסתר הריהי האהבה, כמו גם השירה, בהיותה מלאכת הבריאה הנצחית ומעיין החיים.

הרחוק ביותר – אותו נקיק בלתי נראה בנוף הצוקים – הוא הקרוב ביותר. החיצוני אינו אלא השתקפותו של הפנימי. הפיזי הוא עטיפתו של המטפיזי. וכל אלה – איילה, אהבה ושיר, האני המודע והאני הלא־מודע – על אף נפרדותם ובגללה, מצויים באחדות מפכה חיים.

לסיום, הרי קטע מפרגמנט של הרקליטוס, מן המאה החמישית או השישית לפנה"ס:

.

סֵדֶר עוֹלָם זֶה

אֶחָד לַכֹּל […]

הָיָה תָּמִיד וְהֹוֶה וְיִהְיֶה אֵשׁ חַיָּה־תָּמִיד,

מִתְלַקַחַת בְּמִדָּה וְכָבָה בְּמִדָּה.

.

(מתוך הירקליטוס ופרמנידס: עדויות ופרגמנטים, בעריכת שמואל שקולניקוב, מוסד ביאליק, 1988, עמ' 80).

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", עומד לצאת לאור בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

יונה וולך קוראת את "שיר"

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: בנימין פרל חוזר לסיפורו הקצר של יהושע קנז, "מומנט מוסיקלי"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן