ריגול אחר סוד אדום

סיפורו של ההרפתקן הצרפתי שביקש לשים את ידיו על הכנימה השמורה בעולם

איור של כנימת הקוכיניאל וקקטוס ה Opuntia (הצבר)

הציבור מוזמן לתצוגה של תערוכת "אדום אדום": תולדות הצבע האדום בעולם הטקסטיל באוסף אדלשטיין. התערוכה תעמוד בחדר קריאה אדלשטיין בספרייה הלאומית בה יוצג עותק עתיק של ספרו של מנונוויל יחד עם עוד פריטים נבחרים המספרים את סיפור האדום קוכיניאל וחמרי צבע אדומים אחרים. התערוכה תיפתח לציבור ביום רביעי, בתאריך ה-2 במאי. לפרטים נוספים לחצו על הקישור.

 

בפברואר 1777 אישר המושל הספרדי של העיר הוואנה (קובה) לבוטניקאי צרפתי אלמוני, טיירי מנונוויל (Thiérry de Menonville),  לרדת מספינה שעגנה בנמל העיר ולהתאושש, לבקשתו, מ"תלאות הדרך".  עד מהרה התחבב מנונוויל הצעיר על האליטה הספרדית בהוואנה, עד כדי כך שעזרו לו לקבל אשרת כניסה נדירה לבקר בעיר הנמל הספרדית ורה קרוז שבמקסיקו, לשם המשיך אחרי מספר שבועות. בניגוד לרושם שדאג לטפח אצל בני האליטה שבא עמם מנונוויל במגע, לא היה הצעיר הצרפתי מנונוויל הצעיר תייר מזדמן אלא הרפתקן ערמומי ונחוש. מטרתו, אותה לא העז לגלות לאיש, הייתה השגת היכולת להפיק את צבע האדום הידוע בשם קרמין, עליו שמרה האימפריה הספרדית בקנאות. על מנת שיצליח להפיק את הקרמין, ידע מנונוויל, עליו לשים את ידיו על חרק קטן ותמים למראה.

 

כנימת קוכיניאל: זכר מימין ונקבה משמאל

 

כנימת הקוכיניאל, שמוצאה בעולם החדש ושגדלה על קקטוס ה-Opuntia הייתה מקור צבע אדום ששימש את תרבויות המאיה והאצטקים לפני כיבוש מקסיקו ב- 1519. מרגע שהגיע לאירופה, נחשבה צבע העז, שהופק באמצעות טחינתן, הרתחתן והוספת מלח אלומניום ונתרן לכנימות הקוכיניאל, לצבע מושך ואיכותי מגווני האדום המופקים מצמח הפואה ומתולעת השני ששימשו עד אז את צבּעי הטקסטיל באירופה. בשל הביקוש האדיר לאותו צבע שמרו הספרדים בקנאות על הבלעדיות שלהם בייצור האדום הקרמין.

מנונוויל (1739-1780), פעל בחסות נציגי ממשל צרפתיים במטרה לשבור את המונופול הספרדי על ייצור וייצוא הקרמין. לשם כך, התכוון לתור למעמקי מקסיקו, חמוש בספור כסוי של מסע חקר בוטני, ולהגיע לעיר אואחקה (Oaxaca) – האזור בו, כך ידע, גדלו הכנימות האיכותיות ביותר. עד מהרה השתבשה תכניתו של מנונוויל. ההרפתקן, שככל הנראה שאל שאלה אחת יותר מדי על אותה כנימה מסתורית, עורר את חשדו של מושל ורה קרוז ונצטווה לעזוב את מקסיקו. באישון לילה מנונוויל נמלט מוורה קרוז והחל במסע רגלי של למעלה מ-400  ק"מ לאואחקה. בתום שורת תלאות והרפתקאות הגיע למחוז חפצו. הרחק מעיני השלטון הספרד, רכש מנונוויל באאוחקה ענפי קקטוס מכוסים בכנימות, ולבסוף, באמצעות עורמה, תעוזה ולא מעט מזל,  להבריחן ממקסיקו חזרה למושבה הצרפתית סנטו דומינגו (האיטי של היום).

עם הגיעו למושבה הצרפתית מנונוויל זכה לכבוד רב. אולם, גידול כנימות הקוכיניאל המקסיקניות בתנאי האקלים והטבע של סנטו דומינגו התגלה כאתגר קשה ומורכב. מנונוויל, תשוש ומתוסכל מניסיונותיו לשמר ולהרבות את הכנימות שהבריח, נפטר שנתיים אחרי שחזר ממקסיקו. מטע הקקטוסים ועליהם כנימות הקוכיניאל גווע.

 

טיירי דה מנונוויל, על גידול צמח הקקטוס וכנימות הקוכיניאל בקולוניות הצרפתיות באמריקה: בעקבות מסע לאואחאקה (כרך II)

 

תורם של הספרדים לעזוב את מקסיקו עם צמחי קקטוס ועליהם כנימות קוכיניאל הגיע כמחצית המאה לאחר מסעו של מנונוויל. בשנת 1820, כשהרגישו הספרדים כיצד אחיזת הברזל שלהם על מקסיקו מתרופפת, שמו לעצמם כמטרה לנסות לגדל את הקקטוסים והכנימות בספרד עצמה ובכך לשמר לעצמם את מקור ההכנסה החשוב. מספרד, הגיעו צמחי הצבר ועליהם כנימות הקוכיניאל לצפון אפריקה ולמזרח התיכון. בעוד שכנימת הקוכיניאל לא התאקלמה במזרח התיכון, הצמח הפונדקאי שלה, הצבר, שכולנו מכירים, שגשג באזורינו עד שנעשה לאחד מסמלי הארץ.

 

הציבור מוזמן לתצוגה של תערוכת "אדום אדום": תולדות הצבע האדום בעולם הטקסטיל באוסף אדלשטיין. התערוכה תעמוד בחדר קריאה אדלשטיין בספרייה הלאומית בה יוצג עותק עתיק של ספרו של מנונוויל יחד עם עוד פריטים נבחרים המספרים את סיפור האדום קוכיניאל וחמרי צבע אדומים אחרים. התערוכה תיפתח לציבור ביום רביעי, בתאריך ה-2 במאי. לפרטים נוספים לחצו על הקישור.

 

כתבות נוספות

כמה עבדים צריך כדי לצבוע את השמלה הזו בכחול?

כשמארי קירי הבריזה לחברים כי בדיוק זכתה בנובל

אמי נתר: המתמטיקאית היהודייה ששינתה את העולם

 






התגלה בכתב יד: רשימת הדברים הרעים שעוללה לי אשתי

מעת לעת אנחנו מוצאים בכתבי יד או בשולי ספרים מודפסים דוגמאות לכתיבה ממניעים פחות מִכְשרים.

עוד סיפורים מחכים לכם בקבוצה "סודות כתבי היד העבריים"

 

יש פעמים שצריך לקרוא את הדבר פעם שנייה, שלישית ורביעית, כדי לוודא שהבנת בפעם הראשונה. דוגמה לתופעה הזאת אנו מוצאים באחד מדפיו הריקים של ספר מודפס מתוך אוסף הארכיון הלאומי של בולגריה. הצילום הגיע למחלקת כתבי יד שלנו במסגרת שיתוף פעולה בין הספרייה הלאומית ובין הארכיון הלאומי של בולגריה. מטרת שיתוף הפעולה – סיוע בפענוח כתבי יד.

בתמונה המצורפת, מנצל בעליו של הספר שלפנינו את אחד מהדפים הריקים שנותרו כדי למנות בפני השם יתברך רשימה של הדברים הנוראים שעוללה לו אשתו לאחרונה. הרשימה מאכלסת עמוד שלם לפי נוסח קבוע: תאריך האירוע, פירוט ההתנכלות הספציפית, ולפעמים גם את הסיבה לה.

את הרשימה פותח הבעל בפנייה שמטרתה לגייס את האל הטוב לצדו של הקורבן בעיני עצמו: "זכור תזכור לעולמי עולמים לאויבתך ואויבתי מה שחירפה כנגדך ונגדי על מגן [=על לא עוול בכפי] ככתוב לסוטה ש' בישרו"ן [=תקס"ח, היא שנת 1808] לפ"ק."

 

לחצו על התמונה להגדלה

 

משם הוא עובר למנות את הפגיעות. הנה כמה מהפגיעות העסיסיות ביותר שליקטנו מהרשימה:

(גידפה אותי על) שישבתי על הכס לילו ויומו

חול המועד חג המצות: (גידפה אותי על) מעט עפר שנשפך

 (גידפה אותי) על מעט יין שנשפך

(גידפה את) בתה (על) שעשתה תנועה אחת

במהלך שבעת ימי חג המצות – בכל סעודה נתנה לי כעס גדול

ביום א' של פסח: לבשה בגדי חול, ובליל שני נסגרה בחדר אחד וסגרה הפתח בחשך, והניחה בחוץ בת יונקת שדים, ולא ישבה בשולחן לפי שלא קניתי תכשיטין כרצונה

 גידפה אותי בלי שום סיבה

פערה פיה עלי בגלל שזעקתי כשנענעה אותי

(יצאה עלי ב)כעס גדול עם חירופים גדולים עד מאד שאין הפה יכול לדבר על מֵה ועל מָה

(גידפה אותי על) שלקחתי פת המוציא אצלי שהיה רחוק, ולא נתנה לי לאכול והשליכה מהשולחן

(גידפה אותי על) שיצא ממני מעט דם

ערב יום כיפור בשעת סעודה מפסקת: (גידפה אותי על) ששאלתי כלי הכתיבה

ליל הושענא רבה: (גידפה אותי על) ששאלתי נר ללמוד

יום א' פסח: (גידפה אותי על) שהטלתי מים חוץ מכלי

 

ותודה לד"ר יעקב פוקס ממחלקת כתבי יד

 

עוד סיפורים על כתבי יד נדירים ומרתקים בקבוצה >> סודות כתבי היד העבריים

 

כתבות נוספות

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

סיפור מגניזת קהיר: המאבק האלים של שני גברים על הזכות להינשא לאותה אישה

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

כיצד מעתיקים את אותה יצירה קבלית בלבוב ובעיראק?

מזרח ומערב נפגשים: אותו כתב יד בשני סוגי כתיבה שונים

הקהילות היהודיות פזורות כמעט בכל העולם, ובגלל הריחוק ביניהם הן נבדלות זו מזו בהרבה היבטים. מנהגיהן, הלכותיהן, שפתן, ותרבותן שונים, וגם הדבר המשותף אינו דומה. גם אם כולם מדברים, קוראים וכותבים עברית, לא הרי הגיית העברית וסגנון כתיבת אותיותיה אצל יהודי תימן, כהרי הגיית האשכנזים וכתיבתם. ולא הרי האיטלקים כהרי המרוקאים, וכן הלאה. כשם שלשונם ולבושם של היהודים אינם דומים בכל המקומות, כך גם סגנון כתיבתם את האות העברית שונה ממקום למקום. הסגנונות השונים מעידים באופן מובהק על מוצאם הגיאוגרפי, ואפשר לקבוע על פי צורת האותיות בלבד את המקום והזמן שבו הם נכתבו.

גם אם בימים עברו הייתה האות עברית המרובעת דומה בצורתה הכללית בכל המקומות, במעבר לכתיבה רהוטה הלכו והתפתחו סגנונות כתיבה שונים. סגנון הכתב שאנו משתמשים בו היום בישראל נובע ישירות מהכתיבה האשכנזית שהייתה מוכרת לדור מייסדי המדינה, ואילו סגנונות הכתיבה האחרים נדחקו ונשכחו. נציג כאן כמה דוגמאות כדי להמחיש כמה מהסגנונות השונים.

דוגמה לכתיבה איטלקית
דוגמה לכתיבה מזרחית
דוגמה לכתיבה מערבית (צפון אפריקה)

 

למרות ההבדלים בין הקהילות היו גם השפעות הדדיות, ואפשר למצוא שימוש בתורתם של חכמים מאיזור אחד גם בקהילות שרחוקות משם. שלוחי דרבנן (שדרי"ם) שהלכו ממקום למקום, מחברי ספרים שנסעו להדפיס את ספריהם במרכזי הדפוס הגדולים שבאירופה, סוחרים שהסתובבו בעולם, ואנשים שעברו להתגורר בקהילות רחוקות, העבירו מידע מקהילה לקהילה.

דוגמה יפה לחשיפה תרבותית שכזו מתגלית בכתב יד שהגיע לאחרונה לספרייה הלאומית, והוא מלמד על היתרונות והקשיים שכרוכים בה. כתב היד המדובר נכתב בקהילה אשכנזית במזרח אירופה בשנת תקנ"ד (1794), והוא למעשה העתקה מדוקדקת של ספר 'רזא מהמנא' שנדפס בלבוב בתקנ"א. כפי שאפשר לראות בצילומים המצורפים כאן כתב היד כתוב בסגנון אשכנזי, אשר מאפייניו העיקריים דומים לסגנון הכתיבה שלנו.

 

שער כתב היד "רזא מהמנא" שהגיע לאחרונה לספרייה הלאומית
דוגמה לכתיבה אשכנזית מתוך כתב היד האמור

בראש כתב היד יש חתימה של הבעלים שהחזיקו בו, מרדכי בן ר' ששון (נפטר 1852). מרדכי בן ששון שנדוך היה בן למשפחה מכובדת מבגדד שבעירק, ושמו וחתימתו מוכרים לנו ממקומות אחרים.

משני צידה המילה 'לבוב' אפשר להתרשם מחתימתו של מרדכי בן ששון שנדוך

אביו ר' ששון בן מרדכי שנדון היה משורר ומחבר פורה, והיה דמות מרכזית בקהילת בגדד. באוסף כתבי היד של משפחת ששון (שנאסף על ידי דוד סלימאן ששון [מומבאי ולונדון 1942-1880], ומאז שנת 1975 נמכרים חלקים ממנו במכירות פומביות) נמצא כתב יד (מספר 790) של חיבור קבלי בשם 'רזא מהמנא' בכתיבת ידו של מרדכי שנדוך, ובתחילתו הוא מספר: "הנה נפל בידי זה הספר הקדוש רזא מהמנא כתיבת יד בכתיבה אשכנזית […] ולא כל אדם יכול לקרות בו, ואפילו אני שטרחתי ולמדתי קריאת כתיבת האשכנזים וקריתי אותו מראש ועד סוף, עם כל זה לפעמים יהיה קשה ההבנה, וצריך טרחה בתר טרחה. וחפשתי חפוש בתר חפוש שאם ואולי יפול בידי כתבניתו בדפוס לבוב […] ולא נפל בידי על כן כתבתיו בקלמוסי. ותהי השלמתו יום ג’ ב’ לר"ח אדר א’ שנת תרי"א לפ"ק [=1851]".

עמוד הפתיחה של כתב היד "רזא מהמנא" בכתיבתו המזרחית של מרדכי בן ששון שנדוך
דוגמה נוספת מתוך כתב היד

שנדוך מוסר כאן כמה ידיעות מעניינות. ראשית, הוא מספר על כתב יד אשכנזי של 'רזא מהמנא' שהגיע אליו, וגם אם איננו יודעים כיצד הוא "נפל בידיו", ברור לנו שמדובר בכתב היד ש"נפל בידינו" לאחרונה. שנדוך גם מעיד שאנשי מקומו אינם מכירים את סגנון הכתיבה האשכנזי ואינם מסוגלים לקרוא אותו. לדבריו, גם הוא שבנסיבות לא ברורות למד בטורח רב לקרוא את סגנון הכתיבה הזה, התקשה בהבנת כל הכתוב בכתב היד שהגיע אליו. מכל מקום ברור שה"ספר הקדוש" הזה מצא חן בעיניו, וכדי לאפשר גם לאנשי מקומו עיין בו הוא מחליט להעתיק אותו בסגנון הכתיבה המוכר להם. אנקדוטה זו מלמדת אותנו על מפגש בין תרבויות, ועל הקשיים שכרוכים בו.

חוץ מיכולתו הייחודית לקרוא כתיבה אשכנזית, השתבח מרדכי שנדוך בעצמו גם על יכולת נוספת שהייתה לו בתחום הקריאה. בכתב יד אחר שהוא העתיק שנמצא בספריית משפחת ששון (מספר 736), מתגלים כמה פרטים על חייו ופועלו של שנדוך. כתב היד הזה מכיל את סדר התפילות לי"ז בתמוז ולט' באב, ועל נסיבות כתיבתו הוא מספר: "כתבתי זה הקנטריס בעיר הית יע"א ולא היה אצל כל הישראלים שהיו עמי סדור של ד' תעניות. והזמין השי"ת לנו ישראל אחד שהיה עם הַעָרָב הרבה שנים, והיה עמו סדור כרך קטן בקצור. והעתקתי זה הקנטריס ממנו בי"ו לתמוז שנת התקצ"א [=1831] ליצירה. הודאות לשם שק"ק עדתינו יותר מג' מניינים, עם ספר תורה של המשיח צדקינו, ועמנו כהן ולוי, ולא חסר לנו שום דבר. יהי רצון מלפניך שתגיענו למחוז חפצינו לשלום".

בשנת 1831 הכתה מגפת דבר קשה בעיר בגדד, והפילה שם רבבות חללים. רבים מתושבי העיר ברחו אל הערים הסמוכות, וחלקם הגיעו אל העיר הית (Hit) שנמצאת על גדות הפרת מערבית לבגדד. את רושמה של העזיבה החפוזה אפשר לחוש בדבריו של שנדוך שנאלץ לכתוב בעצמו סדור תפילה, ומתפלל מעומק לבו לשוב למקומו בשלום.

אגב הדברים אנו גם לומדים שבעיר הית לא הייתה קהילה יהודית-רבנית מקומית, חוץ מיהודי אחד שדר שם בבדידות חברתית שנים רבות. בדף 9 כותב שנדוך באותיות זעירות את הדברים הבאים: "אמר הכותב מרדכי וזה כתבתי בר"ח מנחם יה"ל [=יהפכהו אלהים לטובה] התקצ"א. עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו […] המחכה לשם יתברך יעשה לו דבר פלא שיוכל לכתוב כתיבה דקה שאין עין כל אדם רואה אותה […] אמר הצעיר מרדכי […] ואני בעיר הית יע"א […] עם ק"ק עדתינו בגדאד יע"א, וארא בחלום נפתחו השמים".

בראש העמוד כתב שנדוך, "אמר הכותב מרדכי וזה כתבתי בר"ח מנחם יה"ל [=יהפכהו אלהים לטובה] התקצ"א." מתוך: סדר התפילות לי"ז בתמוז ולט' באב
הגדלת הכתב המזערי

שנדוך, המעתיק המוכשר, ניחן אם כן גם ביכולת לכתוב ולקרוא אותיות זעירות שלא כל אדם מסוגל לראות. ולכשנתבונן נראה שכמו שמאפיין את האנשים הגדולים הייתה לו את היכולת להבחין בפרטים קטנים ודקים, יחד עם גדלות הנפש להתבונן ולחזות בהוד השמים הנפתחים.

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה

"הידד! בראבו!": כך נראתה ההצגה העברית הראשונה

הקהל ישב על קרשים שהורכבו על פחי נפט, וכשההצגה הסתיימה ביקש לצפות בה שוב.

בחול המועד סוכות תר"ן (1889) מילאו כמאה הורים, מורים ומוזמנים את האולם הקטן של בית הספר למל בירושלים. הנאספים ישבו נרגשים על ספסלים שהורכבו מקרשים על פחי נפט. היו בהם כמה שאף הזילו דמעה. אפשר להבין אותם, הם היו מודעים לכך שהם עדים לרגע היסטורי: העלאת מחזה ראשון בשפה העברית בארץ ישראל.

המחזה שהם עמדו לצפות בו היה "זרובבל" מאת הסופר משה לייב לילינבלום. את התרגום לעברית ערך איש החינוך דוד ילין, שהיה בטוח שההצגה תכה גלים: "בחרנו בנושא לאומי", סיפר, "שיבה מגלות בבל". עוד אמר ילין כי הסגנון של המחזה המתורגם "פשוט מאוד, למען יובן על ידי העם, ואנו מקווים כי יעשה רושם גדול".

התוכנייה של "זרובבל"

תקוותו של ילין התגשמה. המעמד היה צנוע וההצגה עברה ללא תקלות. סופר עיתון "המגיד" סיקר עבור קוראיו את ההצגה העברית הראשונה וסיפר בהתרגשות על התגובות: "לשמחתם לא היה קץ וגבול וימחאו כף וצעקו 'שנית' ו'חזק' ויקראו את שמות עורכי החיזיון כי יבוא להיראות עוד פעם על הבמה… המשתתפים לא מיהרו לעלות שנית מרוב ענוותנותם אך הצעירים עמדו על דעתם ולא נחו ולא שקטו עד כי עלו שניהם הבמתה, ויקראו הצעירים: 'חזק! חזק!', אחרים קראו 'בראבו' אבל אליעזר בן יהודה (שנכח באולם) קרא בפעם הראשונה 'הידד' וכל הקהל אחריו 'הידד, הידד'. כך חדרה מילה תנ"כית נוספת לשפת הדיבור".

דוד ילין (אוסף שבדרון)

קשה לחשוב על מחזה מתאים יותר לרוח התקופה. שלוש המערכות הראשונות מתוך חמש מתרחשות בבבל, עשרים שנה לפני חנוכת בית המקדש השני, שתי המערכות האחרונות מתרחשות בירושלים – ערב בניית המקדש ובעת חנוכתו. בתוך העלילה ההיסטורית הזו שיבץ לילינבלום עניינים אקטואליים, כמו הוויכוח בין חובבי ציון הקוראים לעלייה ובין מצדדי הישיבה בגלות.

"זרובבל" בכתב ידו של דוד ילין

"זרובבל" זכתה להצלחה לא מבוטלת יחסית לאותם ימים ולתנאים ששררו בארץ ישראל. מירושלים ירדה ההצגה למושבות יהודה, השומרון והגליל והוצגה פעמים רבות; בזיכרון יעקב אף הוצגה פעמיים לכבוד ביקור הברון רוטשילד. הברון אף הוא לא נשאר אדיש: "וישמח הנדיב מאוד והרבה פעמים מחא כף", דיווח עיתון "הצבי". כעבור עשר שנים הוצג המחזה שנית בזיכרון יעקב – הפעם לכבוד כנס היסוד של הסתדרות המורים. בגרסה מחודשת זו השתתף בנו בן ה-12 של דוד ילין.

שער ההוצאה הראשונה לאור של המחזה "זרובבל", אודסה 1887

אבל כמו כל דבר בהיסטוריה שלנו, גם ההצגה הזו הצליחה לעשות מיני-שערורייה. ב-1895 היה אמור המחזה להציג ברחובות, אך רב מיפו ששמע על ההצגה הקרבה היה מודאג ממנה – פן חלילה יקלקל החיזיון (כפי שכונה אז המחזה) את בחורי ישראל. אנשי היישוב הבטיחו לו כי ברחובות תעלה גרסה מצונזרת של המחזה: בלי השתתפות נשים, בלי גברים מחופשים לנשים, ובכלל, כל מעשי האהבה שבמחזה יושמטו. אבל זה לא עזר – מתנגדי המחזה פנו לשלטון העות'מאני בטענה כי במחזה ישנם מסרים נגד שלטונם. שלושה אנשי צבא הגיעו לבמה ועצרו את ההצגה, ואנשי ההצגה היו צריכים לספר בפרוטרוט לעות'אמנים את השתלשלות העלילה כדי להרגיעם שאין להם מה לפחד. רק אחר כך ניתן היה להציג את "זרובבל" גם ברחובות, וגם בפעם זו הגיעו שלושה חיילים עות'מאנים, אבל הפעם – רק כדי לוודא שההצגה תעבור בשלום.

 

כתבות נוספות

מלכת האקספרסיוניזם שוב מהלכת ברחובות ירושלים: אלזה לסקר-שילר בתרגום יהודה עמיחי

מה הקשר בין טוביה החולב, מנשה כהן שנפטר כשמגלה על מעשה נכדתו, והסיפור שלא פורסם מעולם על העני שהופך לנסיך עשיר?

כשחנה רובינא נדבקה בחיידק הבמה

 

קישורים מומלצים

המוזיאון און ליין של התאטרון היהודי  מייסד ועורך מוטי סנדק

https://www.jewish-theatre.com/he/home

גדולי תאטרון היידיש במוזיאון און ליין של התאטרון היהודי עורך מוטי סנדק

https://www.jewish-theatre.com/he/113

אברהם גולדפאדן (1840-1908)

https://www.jewish-theatre.com/he/artists/24

יצירות  לילינבלום  בפרויקט בן יהודה

http://benyehuda.org/malal/

חטאת נעורים  או וידוי הגדול של אחד הסופרים העברים צלפחד בר חשים התוהה (ביוגרפיה של לילינבלום) בפרויקט בן יהודה

http://benyehuda.org/malal/malal_038.html