אריק איינשטיין בן העשרים שר על השעות הקטנות של הלילה

האזינו להקלטה נדירה ומוקדמת של אריק איינשטיין

אריק איינשטיין ודינה דורון בהצגה "אירמה לה דוס". צילום: ירון מירלין, מתוך הספר "זו אותה האהבה"

אריק איינשטיין ודינה דורון בהצגה "אירמה לה דוס". צילום: ירון מירלין, מתוך הספר "זו אותה האהבה"

הַשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה 
הֵן אוּלַי הַגְּדוֹלוֹת בֶּאֱמֶת. 
בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה 
הָעוֹלָם אֶת הַהֶגֶה שׁוֹמֵט

 

זו הייתה אחת ההקלטות הראשונות של אריק איינשטיין. המשוחרר הטרי מלהקת הנח"ל הקליט אותה כשהיה בן 20 בלבד. השנה הייתה 1959, והתקופה – כשאיינשטיין היה חבר בתיאטרון סמבטיון, קבוצת תיאטרון סאטירית שפעלה בין 1960-1957.

האם אתם מצליחים לזהות את קולו? עם הדיקציה השואפת לשלמות והדיוק המוזיקלי שהקפידו עליהם באותה תקופה? ועם רעשי ההקלטה ברקע?

הנה "השעות הקטנות של הלילה" עם התום והקסם של הימים ההם:


אריק איינשטיין שר "השעות הקטנות של הלילה", 1959. מתוך אוסף תקליטי "קול ישראל", K-02428, ארכיון הצליל הלאומי

את מילות השיר כתב יוסי גמזו, משורר, מתרגם, פזמונאי ומרצה לספרות עברית. בראיון ליעקב בר-און (מעריב, 2018) סיפר גמזו שאיינשטיין "שר בתיאטרון ‘סמבטיון’ את השיר ‘השעות הקטנות של הלילה’, שכתבתי לו עם הלחן הנפלא של יוחנן זראי והיה הלהיט הראשון שלו מאז להקת הנח”ל."

המלחין יוחנן זראי, העניק לאיינשטיין מנגינה לעוד להיט – "רוח סתיו".

אריק איינשטיין מספר: "את 'רוח סתיו' אני מחשיב כשיר הסולו הראשון שלי. שם עשיתי את הנזק ושרתי 'לַנְעָרָה שוב אין אומרים' במקום 'לַנַּעֲרָה'. מה שהפליא אותי אחרי שגיליתי את הטעות הזאת כמה שנים אחר-כך, זה שאף אחד לא אמר לי שום דבר, לא העיר שנְעָרָה זה הקול שמשמיע החמור… קשה להגיד שלא התייחסנו אז לטקסטים, אבל הגישה, ההבנה, היו אחרות."

(אריק איינשטיין לעֵלי מוהר מתוך "זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים", דניאלה די-נור, 2006)

8
השד יודע: תכנית ו' / סמבטיון, ארכיון נעמי שמר, ארכיון הצליל הלאומי

 

8
רשימת השירים ב"השד יודע": תכנית ו' / סמבטיון, ארכיון נעמי שמר, מחלקת המוזיקה

"היינו שרים כולנו עם רֵישׁ, כלומר עם רֵישׁ לשונית, לא גרונית. גם בתיאטרון כולנו דיברנו עם רֵישׁ. זה מה שהיה נהוג, זה מה שירשנו מהדור הקודם. עד שלב מאוחר מאוד המשכנו לדבר עם רֵישׁ ולשיר עם רֵישׁ. עזבנו אותה כי הסגנון השתנה. פתאום זה צלצל לא טבעי בפה וכולם עברו לשיר עם רֵישׁ רגילה, דיבורית. אני עזבתי סופית את הרֵישׁ רק לפני חמש-שש שנים. יש כאלה שהתחילו בזה הרבה קודם. לי בהתחלה זה צרם, כי זה הריח לי קצת כמו זלזול בשפה. אבל לא. גם בתיאטרון היום כבר לא מדברים עם רֵישׁ. יש כאלה שהרֵישׁ אצלם היא טבעית, ותענוג לשמוע אנשים שמדברים גם עם חֵית ועַיִן. זה תענוג, זאת עברית במיטבה, אבל רק כשזה באמת טבעי."

(אריק איינשטיין לעֵלי מוהר מתוך "זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים", דניאלה די-נור, 2006)

תקליטור "קול ישראל" עם הבצוע לשיר
"השעות הקטנות של הלילה", מתוך אוסף תקליטי "קול ישראל", K-02428, ארכיון הצליל הלאומי

"השעות הקטנות של הלילה" פתח את תקליט-הסולו הראשון של איינשטיין שהתפרסם ב-1964 – מיני תקליט ובו ארבעה שירים.

כעבור 13 שנים בחר איינשטיין להקליט מחדש את השיר לסדרת התקליטים "ארץ ישראל הישנה והטובה" (חלק ג'). מדי פעם היה איינשטיין חוזר ומקליט מחדש שיר כאשר איזה דבר הפריע לו בהקלטה הקודמת או כאשר בחלוף השנים ראה את השיר באור אחר.

הנה השיר "השעות הקטנות של הלילה בביצוע ה"אריק איינשטייני" המאוחר והמוכר:

 

הַשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
הֵן אוּלַי הַגְּדוֹלוֹת בֶּאֱמֶת.
בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
הָעוֹלָם אֶת הַהֶגֶה שׁוֹמֵט

וְחָפְשִׁי מִתְּכָכִים וּמִבֶּצַע
וְתַמִּים כְּתִינוֹק בֶּן יוֹמוֹ
הוּא דּוֹלֶה מֵאוֹקְיָנוֹס הַנֶּצַח
הֲמוֹנֵי אַלְמֻגֵּי חֲלוֹמוֹת

אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִׁי
בֵּין אַחַת לָאַחַת וּשְׁלוֹשִׁים
וּמַרְגִּיעַ בַּיָּם סְעָרָה
וּכְבָר שְׁתַּיִם פָּחוֹת עֲשָׂרָה

בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
מְלַוִּים אֶל בִּיתָן אֲהוּבוֹת.
בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
מַשְׁכִּימִים מְטַאטְאֵי הָרְחוֹבוֹת

וְחֻרְשׁוֹת הַתַּנִּים וְהָאֹרֶן
לוֹחֲשׁוֹת אֶל הַוָּאדִי סוֹדוֹת
וְחוֹבְשִׁים אֶת פִּצְעֵי הַבַּצֹּרֶת
הַטְּלָלִים הַיּוֹרְדִים לַשָּׂדוֹת

אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִׁי
וְנוֹשֵׁק לְצַמְּרוֹת הַבְּרוֹשִׁים,
וּמוֹסִיף בַּטַּיֶּלֶת לִגְלֹשׁ
וּכְבָר שְׂבַע דַּקּוֹת לְשָׁלֹשׁ

בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
נִרְתָּמוֹת רַכְּבוֹת הַמַּשָּׂא.
בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
אִמָּא שׁוּב אֶת יַלְדָּהּ מְכַסָּה

וְיוֹצְאוֹת הַפְרִִִיגָטוֹת לְשַׁיִט
וְרוֹכְלֵי הַסִּדְקִית עֲשִׁירִים,
בְּחָלְמָם עַל מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם
שֶׁמּוֹצְאִים אוֹתָהּ רַק בַּשִּׁירִים

אָז הָרוּחַ עוֹבֵר חֲרִישִׁי
בֵּין אַרְבַּע לְחָמֵשׁ וּשְׁלוֹשִׁים,
וּבַבֹּקֶר מוֹצְאִים אֲחָדִים
אֶת שְׁבִילֵי הֶחָלָב בְּכַדִּים.

 

אריק איינשטיין עשה דרך ארוכה מהיותו כוכב צעיר עטור להיטים שחיברו לו גדולי הכותבים והמלחינים של התקופה ועד שנעשה למי שלקח חלק מרכזי במהפכה מוזיקלית שהתרחשה בארץ, גילה וקיבץ סביבו יוצרים מוכשרים ובהמשך נעשה ליוצר שחיבר את המילים לחלק גדול משיריו.

בהקדמה לספר "זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים", דניאלה די-נור, 2006, כותב עֵלי מוהר באהבה על "הקול המוכר שהוא תמיד קרוב ואינטימי, לעתים צעיר ובודד ומהורהר, ולרוב עצוב ומחויך בעת ובעונה אחת ותמיד יוצא מן הלב, ואולי גם משום כך יוצא הלב אליו.

"עם השנים העמיק הקול הזה והתחספס. הוא אינו רך עוד כקולו של העלם ששר על הש‎‏ׂדרות, העיר והלילה הזה, ויש שהוא מר וכואב ומתריס ופגוע. אבל בכל גלגוליו הוא נותר יחיד ומיוחד בנוף שאותו הוא מלווה כבר קרוב לחמישים שנה, נוף שנשמרים בו, בלי הבדל של ישן וחדש, כל השירים, כל התקופות, כל הקולות של אריק איינשטיין, וכך גם ערב סתיו רחוק יכול להיוולד בו מחדש, כשלפתע עולה שוב מן הרדיו הקול המוכר, הצעיר לנצח: 'אל תתביש, הייה עצוב, אל תצטער אם תצטער'… הקול הזה הוא לב אמנותו שלאריק איינשטיין, היסוד הפלאי, החידתי של יצירתו."

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

כתבות נוספות

נדיר: אריק איינשטיין מצייר ומסכם את שירותו בלהקת הנח"ל

סע לאט: נוסעים במכונית הישנה עם אריק איינשטיין

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

הכירו את דינה ברזילי ארבע תשע שש שלוש חמש אחד

ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל

זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁעֶצֶב בָּהּ שֶׁל סְתָו

של מי אתה, יודה?

המחלוקת על זהותו הדתית של יהודה עמיחי

יהודה עמיחי קורא משיריו בבית הקפה תמול שלשום בירושלים. יוני, 1994. צילום: יאיר מדינה

יהודה עמיחי קורא משיריו בבית הקפה תמול שלשום בירושלים. יוני, 1994. צילום: יאיר מדינה

אֶל מָלֵא רַחֲמִים,
אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים
הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ.
אֲנִי, שֶׁקָּטַפְתִּי פְּרָחִים בָּהָר
וְהִסְתַּכַּלְתִּי אֶל כָּל הָעֲמָקִים,
אֲנִי, שֶׁהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת,
יוֹדֵעַ לְסַפֵּר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים.

אֲנִי שֶׁהָיִיתִי מֶלֶךְ הַמֶּלַח לְיַד הַיָּם,
שֶׁעָמַדְתִּי בְּלִי הַחְלָטָה לְיַד חַלּוֹנִי,
שֶׁסָּפַרְתִּי צַעֲדֵי מַלְאָכִים,
שֶׁלִּבִּי הֵרִים מִשְׁקְלוֹת כְּאֵב
בַּתַּחֲרֻיּוֹת הַנּוֹרָאוֹת.

אֲנִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ רַק בְּחֵלֶק קָטָן
מִן הַמִּלִּים שֶׁבַּמִּלּוֹן.

אֲנִי, שֶׁמֻּכְרָח לִפְתּוֹר חִידוֹת בְּעַל כָּרְחִי
יוֹדֵעַ כִּי אִלְמָלֵא הָאֵל מָלֵא רַחֲמִים
הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם
וְלֹא רַק בּוֹ.

(יהודה עמיחי, "אל מלא רחמים")

המשורר, המספר והמחזאי יהודה עמיחי, יליד העיר וירצבורג שבגרמניה (מאי 1924), שנפטר בירושלים בספטמבר 2000, היה דמות ייחודית בדורו, 'דור המדינה' בשירה, מבחינת זיקתו לטקסטים היהודיים המסורתיים.

בעיר וירצבורג הבווארית, שבה נולד לודוויג-יהודה פויפר (Pfeuffer) לאביו, סוכן-נוסע וסוחר בצורכי-תופרות, ולאימו, עקרת בית, הייתה קהילה יהודית בת פחות מ-3000 נפש שקיימה חיים דתיים ערים ומוסדות חינוך, סעד ובריאות.

לודוויג ביקר בגן היהודי של 'דודה בֶּלה', שפעל ברוח רעיונות החינוך המתקדמים של מריה מונטסורי, וסיים כיתה ו' בבית הספר היהודי, אז עלה ארצה עם משפחתו באביב-קיץ 1936. אחרי שנה בפתח תקווה, שבה למד בבית הספר הדתי 'נצח ישראל' והתוודע לפראותם היחפנית של בני המושבה, הוא עבר עם הוריו ואחותו הגדולה ממנו בשנתיים לירושלים. כאן למד מכיתה ח' עד י"ב בבית הספר הדתי המתקדם 'מעלה'. הלימודים בבית הספר 'מעלה' היו בעלי משמעות מרחיקת לכת בחייו, בשל רמת הלימודים הגבוהה, הפתיחות הרוחנית וההשכלה העשירה של המורים ובעיקר בזכות המחנך, המורה לאנגלית ד"ר פנחס בלומנטל.

בשנות ההתבגרות שלו הוא עבר התרחקות הדרגתית מהדת. לטענתו המבודחת-למחצה, ההתרחקות הזאת החלה כבר בעת העלייה לתורה שלו בגיל בר מצווה, משום שנפלה בחלקו קריאה בפרשה דוחה במיוחד (תזריע-מצורע). הוא השתמט יותר ויותר מקיום מצוות, אולם על אף ויכוחים מתמשכים בנושא הזה עם אביו המחמיר בדת, נותרו יחסים טובים והרמוניים בינו לבין הוריו.

יהודה עמיחי. יוני, 1987. צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני
יהודה עמיחי. יוני, 1987. צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני

חינוכו הדתי טבע חותם עמוק בעולם האסוציאציות של המשורר עמיחי (ככל הידוע, הוא הפך מ'פויפר' ל'עמיחי' עקב לחצו של סגן מנהל בית הספר 'גאולה' בחיפה, שבו הוא לימד בשנת הלימודים 1947-48, לשנות את שמו לעברי). התנ"ך והתפילה נוכחים לעיתים קרובות בשיריו (ולעיתים מזדמנות גם הגמרא), כמעט תמיד כחלק מהתנצחות ועימות עם עולם האמונה (שירו 'אל מלא רחמים' הוא הידוע ביותר בתחום זה). על אף שעמיחי היה כל חייו, מאז התבגרותו, חילוני מובהק ועקרוני (בראיון לעדנה עברון אמר שהוא מאמין 'שיש איזה בעל בית בעולם; "שכל עליון" או "היגיון" או "השגחה"', שבלשון אנאכרוניסטית אפשר לקרוא לו אלוהים), הנוכחות התכופה של אזכורים מסורתיים בשירתו, גם אם במגמה פולמוסית, קירבה אליו קוראים דתיים, ששמרו לו אמונים בחייו ובשנים שלאחר מותו. משמעותי מבחינה זו הוא הפולמוס על 'שיוכו' של עמיחי ועל 'הזכות לאהוב אותו' גם מצד מתנגדים פוליטיים, שהתקיים סמוך למותו ונספר עליו כאן בקצרה.

לווייתו של עמיחי נערכה בימי ממשלת אהוד ברק הקצרה, בעוד הייחולים לשלום והאמונה בו לא נדחקו עדיין לקרן זווית בזויה.

הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

הוא נפטר בערב שבת, ב-22.9.2000, בבית החולים 'הדסה', וארונו, עטוף בדגל ישראל, הוצב יומיים אחר כך בכיכר ספרא, בחזית עיריית ירושלים (מלבד חללי צה"ל זוכים לעיטוף ארונם בדגל המדינה רק מנהיגי ציבור חשובים). הדי הלבטים מול תכסיסיו העמומים של ערפאת במשא ומתן על הֶסדר בין ישראל לפלסטינאים ניכרו בהספדים שנשאו נציגי הממשלה והצבא. עוזי דיין, שהיה אז בשלהי כהונתו כסגן הרמטכ"ל, אמר ש'אנו נזקקים לו [לעמיחי] בתקופה שבה האגרוף הופך ליד פתוחה שמושטת לשלום'.

אהוד ברק ראש הממשלה חזר על אמרתו של שמעון פרס ששירת עמיחי 'הכשירה את הלבבות לפיוס הגדול'. ברק התייחס לירושלים בשירתו: 'אין עיר שמתאימה לעמיחי כמו ירושלים: עיר השלום ומרכז הקונפליקט […] שאפשר להשיג בה את הבלתי אפשרי'. היטיב אולי יותר מכולם לאפיין את 'אימפקט עמיחי' על הציבור בישראל העיתונאי דורון רוזנבלום במאמר 'האזרח מספר אחת' שפרסם ביום הלוויה: שורות של עמיחי צצות באופן טבעי בשיחה, במאמר, בפזמונים רבים; עמיחי חדר אל 'התת-מודע הקולקטיווי' של הישראלים.

הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

מכיכר ספרא הובל ארונו של עמיחי אל בית הקברות הקטן בסנהדריה, שם נקבר לצד הוריו. יותר משנה לאחר מותו הוקמה על קברו מצבה עשויה שתי אבנים צמודות, 'צורתה כגל בים ללא התחלה וללא סוף', פרי תכנונו של משה ספדיה. לדברי האדריכל, שורות של עמיחי 'צפות' עליה: 'אפילו המוות לא יפריד אלא יפגיש אותנו בפגישה מחודשת שאין לה קץ ביקום'.

קברו של יהודה עמיחי בבית הקברות סנהדריה בירושלים
קברו של יהודה עמיחי בבית הקברות סנהדריה בירושלים

השאלה, המוכרת לגבי יוצרים גדולים, ניסרה בחריפות מיוחדת: 'של מי אתה, יודה'? (אם לנקוט בגרסת שמו החביבה עליו). טלי ליפקין-שחק הזכירה לקוראיה במעריב שהוא לא היה 'משורר של כולנו', כי לא היה בישראל של אז – ועוד יותר היום – 'כולנו' משותף. עיתונאים זריזים הזכירו שעמיחי היה איש שלום ורודף שלום, אבל סלד ממה שנראה לו התרפסות של השמאל כלפי הפלסטינאים וממעין 'גזענות הפוכה' הנוטה לסלוח ל'פיגור' וטיפשות בצד האויב. גאולה כהן, חברת כנסת ומעמודי התווך של הימין הרדיקלי, התלוננה על ניכוסו של המשורר בידי השמאל, אבל גם קבלה על אנשי הימין שרק מעטים מהם 'הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון', עקב מיעוט עניין, לדעתה, במחנה שלה בעשייה תרבותית המשולבת בעשייה פוליטית. האהבה לעמיחי הלא-פתטי אינה מנוגדת, לדעתה, לאהבה לשירת ביאליק ואצ"ג ההולכים בדרכים אחרות.

את הדיון שנערך אז בעניין 'דתיותו' של עמיחי נתחיל דווקא מחילוני מובהק, עלי מוהר, שברשימת זיכרון בהעיר, במלאת שבעה למות המשורר, העדיף להתמקד בשיר שלו 'גורל אלוהים': 'גורל אלוהים/ הוא עכשיו כגורל/ עצים ואבנים […]// אבל הוא מוכרח להישאר עימנו: / לפחות כעצים, לפחות כאבנים'. מוהר ציין אמת סוציולוגית: בתקופה שבה נכתב השיר, שנות השישים המאוחרות, נראה היה שמעמד הדת והדתיות בישראל בשקיעה; אולם הפירוש שהוא נותן לשיר, כביכול יש בו קריאה 'לרחם' על אלוהים, לגאול אותו כלשהו מבדידותו – שגוי, לדעתי. השיר 'גורל אלוהים' הוא אכן מרכזי להבנת עולמו של עמיחי; הוא מדבר על הצורך בהשארת תמונת העולם הדתית בחיוניותה גם בהעדר אמונה. המיוחד לעמיחי ביחס לבני דורו החילונים הוא שהאמירות והתמונות הקדומות, בעיקר אלו השאובות מהתנ"ך והתפילה ומאגדות התלמוד הידועות, ממשיכות להיות נוכחות אצלו כממשות סמלית, שקרינתה הנפשית-רוחנית אדירה. אלוהים אינו מחולל ניסים, אינו מעניש ואינו מרחם, ממש כמו העץ והאבן; אבל אלוהים 'קיים' כביטוי לצורך אנושי אינסופי במשמעות, בסדר עולם מוסרי. אלוהים הוא רק שֵם לתחושת סדר, צדק, היגיון, ל'משפט ההיסטוריה' שאנו עורגים אליו ולפעמים נדמה לנו שהוא מתחולל לעינינו. בתובנה העמוקה הזאת, שחלחלה אליו אולי באופן טבעי מהחינוך שקיבל בילדותו, עמיחי שונה מרבים מבני תקופתו ובוודאי מרבים מקוראיו-מעריציו החילוניים.

יהודה עמיחי,1962. צילום: פריץ כהן, לע"מ
יהודה עמיחי,1962. צילום: פריץ כהן, לע"מ

חיים נבון מביטאון המתנחלים נקודה נכח בלוויית עמיחי והצטער שרק מעטים מחבריו הדתיים היו בה. לפי תחושתו, הוא למד ממנו 'על מוסר ועל אנשים ועל דעות'. המבט של המתבונן ב'משלושה או ארבעה בחדר', זה ה'רואה את העוול בין קוצים ואת השרֵפות בגבעה', קסם לו ומדריך אותו בחייו. 'לפעמים אני מקווה שהייתי יכול להתפלל אל א-לוהים [כך] באותה עוצמה שעמיחי רב איתו'.

חמוץ וצדקני ממנו, אך גם נוקב בהבחנתו, היה אבינדב ויתקון בנתיב הימני רדיקלי. ויתקון תמה על הכינוי 'משורר לאומי' שעוּטר לעמיחי בלווייתו, וניסה להסביר לעצמו ולקוראיו את פשר ההתרפקות על עמיחי מצד נציגי הציונות החילונית. ל'אליטה הישראלית השמאלית, ה"משכילה", של יוצאי תנועת העבודה לדורותיה היווה עמיחי […] לא רק חבר ותיק או מורה נערץ אלא, כך מסתבר, מורה רוחני', ובכך הוא ממשיך שושלת שראשיתה בביאליק וטשרניחובסקי והמשכה באלתרמן (שאינו מוזכר אצלו), רחל ואחרים. הללו 'עיצבו בשירתם את הדור שהקים את המדינה והיווה את הכוח המרכזי בה'. בהכרזה על עמיחי כ'משורר לאומי' ויתקון רואה את 'ההכרזה הגדולה על מלחמת התרבות'. 'הרכיבו לראשינו "משורר לאומי" חדש-ישן […] ללא א-לוהים, ללא קודש […] הומניזם מטריאליסטי עקר, מדולדל מיהדות […]'. עד כאן לא יותר מניאוצים מוכרים בקטטות חילונים-דתיים; אבל שורות המחץ באות בסוף: 'הנכס שעמיחי הותיר אחריו הוא לא אהבת האדם והרגישות', שהכותב מכיר בקיומם בשירתו; 'הדור הצעיר, ילידי שנות השמונים, לא מכיר את שירי עמיחי […] הוא לא קורא שירה ולא צורך תרבות עברית. הישראלי החדש, שצמח בבלי דעת בערוגתם הרוחנית של עמיחי וחבריו, […] הוא חסר זהות, הוא גדל בריק […] המטריאליזם החדש הוא לא הומני ומוסרי כאבִיו עמיחי'.

האם ירידת כוח המשיכה של השמאל בחברה הישראלית, מול זרמים סוחפים בכיוון הנגדי, אין להסבירה, בין שאר גורמים, בהסתגרות החוגים הליברליים בעולמו של היחיד ובקידוש ה'נורמליות', שבישרה שירת עמיחי אך עשתה זאת באיזונים של ציונות מחויבת וזיקה 'טבעית' למורשת התרבותית היהודית, החסרה לתלמידיו-כביכול וליונקי תורתו?

הרשימה מבוססת על ביוגרפיה של יהודה עמיחי העומדת לראות אור

 

כתבות נוספות

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

אודיו: ראיון עם יהודה עמיחי במרץ, 2000

לאתר של עידו בסוק

 

ישראל דליות, אבי פסטיבל הזמר והפזמון

"פתאום עלה במוחי רעיון: מדוע שלא יתקיים בישראל פסטיבל זמר?"

הגשש החיוור. צילומים: אמיתי לבון, דב בן-דוד

שלישיית הגשש החיוור בשיר "מים לדוד המלך", פסטיבל הזמר והפזמון 1970. צילומים: אמיתי לבון, דב בן-דוד

ילד קטן, בן 4 לערך, עומד על כסא, לצדו מקלט רדיו ממנו בוקעים צלילי התזמורת הארצישראלית בניצוח המנצח הנודע ארטורו טוסקניני. "זהו הזיכרון המוזיקלי הראשון שלי", סיפר לי ישראל דליות, עורך מוזיקה ותיק, בהקלטה תיעודית שקיימתי אתו לפני מספר חודשיים באולפן ארכיון הצליל בספרייה הלאומית לרגל העברת ארכיונו. "מאז היה הרדיו בשבילי כמו 'ארון קודש', ידעתי שמהרדיו בוקעים דברים נפלאים".

 

ישראל דליות
ישראל דליות באולפן ארכיון הצליל. צילום: יאיר זקס

 

דליות (ויינרב במקור), בן לאב שעלה ארצה בשנת 1922, ולאם בת למשפחה שורשית ישראלית, נולד בשנת 1934 במושבה פרדס-חנה (במלרע). לימים הפך מוזיקאי, חוקר ומבקר מוזיקה, עורך מוזיקה והוגה ויוזם של פסטיבל הזמר הישראלי.

בן 12 החל ללמוד לנגן בכינור, תחילה אצל מורים פרטיים ובהמשך בסניף הקונסרבטוריון הארצישראלי בחיפה. תשוקתו העזה ללמוד מוזיקה דרשה ממנו הקרבה מיוחדת: "שלא כמו שאר התלמידים, לא הייתה לי אפשרות לחזור חזרה לפרדס-חנה. כל התלמידים היו מתפזרים ואני קיבלתי אישור מהאחראי על הבית להישאר ללון בקונסרבטוריון".

פעם אחת הבחין בו מורו המלחין הנודע אבל ארליך שהופתע לראותו "מדוע אתה כאן?" שאל ארליך ודליות השיב: "אין לי ברירה". ארליך מצדו הזמין את דליות לארוחת ערב כדי לברר "איך זה שאחד כמוך מוכן לישון על שולחן כדי ללמוד כאן?" לבסוף אמר: "אתה לא מוכשר באופן מיוחד, אתה לא גאון, אבל עצם העובדה שאתה מוכן לישון על שולחן בשביל לשמוע שיעורים מלמדת הרבה. אני אשלח מכתב המלצה אל פרופ' עדן פרטוש בירושלים ואני חושב שכדאי לך להמשיך ללמוד שם".

דליות עבר לירושלים ולמד בקונסרבטוריון הירושלמי אצל פרופ' עדן פרטוש. בין חבריו נמנתה מוזיקאית צעירה שהגיעה מקבוצת כנרת שבעמק הירדן, נעמי שמר שמה. שמר ודליות התיידדו ביניהם וחשו שותפות גורל בהיותם "בני פרובינציות" כהגדרתו.

 

תזמורת הקונסרבטוריון הארצישראלי בירושלים בניצוח המלחין יוסף טל (1939)
תזמורת הקונסרבטוריון הארצישראלי בירושלים בניצוח המלחין יוסף טל (1939)

בקונסרבטוריון הירושלמי פגש בחוקרת והאתנומוזיקולוגית פרופ' אדית גרזון-קיוי. על המפגש עם פרופ' גרזון-קיוי סיפר: "זו הייתה חוויה גדולה. נפתח בפניי עולם של מוזיקה אנושית שבאה מבני אדם שלא בקיאים בקריאת תווים, חסרי רצון לפתח קריירה או להיות כוכבים. זה הקסים אותי מאוד. אנשים שלא משתייכים לאליטה חברתית, מוזיקליים כל כך, ושהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחייהם. אז גם הבנתי שמוזיקה מסורתית היא חלק מהחיים. תמיד קשורה למשהו משפחתי או משהו בחיי האדם, והיא לא נוצרת באיזו מגמה כדי להתקבל על ידי אחרים, אלא היא צורך, היא הכרח".

עוד בנערותו עמד בקשר עם אנשי "קול-ישראל" יצחק שמעוני ומרים הרמן. דליות ששאף לעבוד ברדיו יצר קשר עם השניים במטרה לערוך תכניות מוזיקה. בהמשך התגייס לצה"ל ונשלח לשרת בשריון. ידיעה על פרישתו של המנצח ארטורו טוסקניני הולידה בו רצון חזק לערוך תוכנית רדיו ייחודית שתוקדש לדמותו. בקשתו לצאת לירושלים לערוך את תוכנית הרדיו נתקלה בסירוב. "טוראי ויינרב", אמר המפקד, "מה אתה חושב לעצמך? כל אחד יבוא הנה ויבקש מה שהוא רוצה? טוסקניני שמטוסקניני, אחורה פנה וחזרה".

דליות סרב לקבל את הפקודה ובניגוד לדעת מפקדו עזב את הבסיס לירושלים. כשחזר, נשפט ונידון למחבוש. בהמשך הועבר לשרת בגלי צה"ל שם גם פגש בחיילת נעמי זקס, לימים רעייתו, הקריינית נעמי דליות. בתום שירותו הצבאי המשיך לשמש בתחנה כעורך מוזיקה בכיר.

 

דליות בתפקיד מבקר המוזיקה של העיתון "דבר" עם הפסנתרן דניאל בארנבוים (1987)
דליות בתפקיד מבקר המוזיקה של העיתון "דבר" עם הפסנתרן דניאל בארנבוים (1987)

 

בשנת 1957 פנה אליו יצחק שמעוני בהצעה לבוא וליטול חלק באגף חדש שהוקם ב"קול-ישראל" – "הגל הקל" שמו.

שנתיים לאחר מכן, במהלך טיול משפחתי במדרגות הספרדיות ברומא, נתקל דליות בחבורת אנשים נושאים אדם על כתפיהם, שרים וקוראים קריאות שמחה. משניסה לתהות על פשרו של האירוע החגיגי הסתבר לו כי מדובר בחגיגה ספונטנית מאולתרת שציינה את זכייתו של הזמר דומניקו מודוניו זוכה פסטיבל סאן-רמו.

זמן קצר אחר כך פגש במנצח דולף ואן-דר-לינדן: "הייתי מין ברנש נאיבי כזה שתמיד חושב על אתגרים ליזום משהו. חשבתי מה אני יכול לעשות בשביל הרדיו? פעם אחת הזדמן לי לפגוש אותו וחשבתי להציע לו לבוא ולנצח על תזמורת הבידור שהרדיו הקים באותה העת".

"כשחזרנו לארץ", סיפר דליות, "ישבתי בחדרי בקול-ישראל יחד עם אליהו כרמל, הקריין הנודע. פתאום עלה במוחי רעיון: מדוע שלא יתקיים בישראל פסטיבל זמר ישראלי בדומה לפסטיבל סאן-רמו שייתן זריקת עידוד לזמר הישראלי באמצעות הרדיו? ישבתי וכתבתי הצעה והגשתי אותה למנהל הישיר שלי יצחק שמעוני. יצחק שמעוני היה אדם עם ראש פתוח וחזון והתייחס לכך ברצינות. הוא אמר: 'תשמע זה רעיון טוב מאוד, אבל זו הצעה כללית. אנחנו צריכים תקציב וקול ישראל לא יאשר את זה'".

 

"וכן את ישראל דליות שהעלה את רעיון הפסטיבל" (מתוך אוסף ישראל דליות)
"וכן את ישראל דליות שהעלה את רעיון הפסטיבל" (מתוך אוסף ישראל דליות)

 

בהמשך החליט שמעוני לפנות אל משרד ראש הממשלה ולנסות להשיג תקציב דרכם. "טדי קולק שהיה אז מנהל משרד ראש הממשלה פגש בנו, בצחי [יצחק שמעוני. ת"ז] ובי. הוא היה קצר רוח אבל עם הומור והוא אמר: 'תשמעו התקציב היחיד שיש במשרד כרגע שניתן להשתמש בו זה תקציב אירועי יום העצמאות. אם אתם רוצים שהפסטיבל הזה יצא לפועל צריך לכלול אותו כחלק מחגיגות אירועי יום העצמאות. ההצעה של ישראל היא מאוד כללית ואני מבקש הצעה מפורטת: מי יבצע? מה יבצע? מי ינחה? אני רוצה שיהיו שני ביצועים כדי שהמבצע לא יגנוב את ההצגה'".

במשך מספר שבועות עמלו שמעוני ודליות על ניסוח מפורט של ההצעה ועל בנייה של מתכונת פסטיבל הזמר שהנפיק במהלך השנים קלאסיקות ישראליות. דליות מבקש להדגיש כי פסטיבל הזמר הראשון היה תוצר של שיתוף פעולה בן יצחק שמעוני וישראל דליות, צבי זינדר – מנהל קול ישראל, נקדימון רוגל – מפיק העל של הפסטיבל, מאיר הרניק – מנהל מדור המוזיקה העממית, עוזרו חנוך חסון ואיגוד הקומפוזיטורים הישראלי".

 

ראיון עם ישראל דליות:

 

בשנים הבאות המשיך דליות לעבוד ברשות השידור. אהבתו לשירי עם ומוזיקה אתנוגרפית, כמו גם שהותו במדינות שונות והיכרותו העמוקה עם סגנונות מוזיקליים שונים, הובילה אותו לערוך מופעים מיוחדים ותכניות רדיו מגוונות. בין התוכניות הרבות שערך והפיק בלטה התוכנית "שירי עמים" שהביאה קולות וצלילים עממיים מרחבי העולם.

עדות מעניינת להשפעה של תוכנית זו על מוזיקאים ויוצרים ישראליים היא הדברים שאמר המלחין מתי כספי בראיון בנוגע לסגנונות מוזיקליים מהם הושפע: "שאפתי את כל המוזיקה מברזיל או מדרום אמריקה מהרדיו. כשהייתי קטן הייתי שומע אחת לשבוע תוכנית שנקראה 'משירי עמים' ושמעתי מוזיקה מכל העולם. אבל מהכל. מזרח, מערב, צפון ודרום".

 

עם תזמורת גמלן בבאלי אינדונזיה (2001)
עם תזמורת גמלן בבאלי אינדונזיה (2001)

לאחרונה, תרם ישראל דליות את ארכיונו האישי למחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית. "התייחסתי אל הרדיו ביראת כבוד מלאה", אמר, "זו הייתה בשבילי שליחות לעבוד ברדיו ובאמצעות השידורים לחשוף צוהר אל עולמות מוזיקליים לאנשים שלא יכלו להיחשף אליהם בדרכים אחרות".

 

תודה ליאיר זקס ולתהלה זיגמן על הסיוע בהכנת הרשימה

 

כתבות נוספות

פסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1970: הרגע שבו הפך החייל שלמה ארצי לכוכב

"ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור

פסטיבל הזמר והפזמון: איך הפכו חיילי צה"ל לכוכבי הפופ שלנו

הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"

 

רות בונדי: "לא תולדות חיי הם חשובים – אלא עבודתי"

במלאות שנה לפטירתה של העיתונאית, הסופרת והמתרגמת רות בונדי

רות בונדי

ד"ר גיל וייסבלאי, מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית:

כאשר הצעתי לרות בונדי, בדחילו ורחימו, להפקיד את ארכיונה האישי בספרייה הלאומית, הופתעתי מתגובתה. לרוב, הצעה שכזו מתקבלת בהיסוס ובלבטים קשים: ללא ספק, זו מחמאה גדולה להימנות על גלריית האישים הנכבדה שארכיוניהם שמורים בספרייה הלאומית – אך מאידך גיסא, יש בקבלת ההצעה גם הודאה בכך ששיא היצירה כבר חלף עבר לו והנה מתקרבת העת לסיכום, המביאה עמה את רוח הסוף המתקרב.

את כל זאת ידעתי, והכרתי את התחושות המעורבות שהצעה ממין זה מעוררת. לכן, הופתעתי מן החיוך הרחב שחייכה אליי ומן התשובה החיובית שנורתה מיד, במאור פנים ובנדיבות. ובעצם, קשה לומר שזו היתה הפתעה של ממש: הרי את חוש ההומור הדק שלה, שאין בו אף לא טיפת רוע ואת חיוכה הטוב, ניתן להכיר מספריה ומאמריה הרבים.

כמה מעובדיה הוותיקים של הספרייה, שעודדוני לפנות אליה, זכרו בחום רב את הימים הארוכים שעשתה באולמות הקריאה ובמחסני הספרים, את חביבותה וצניעות הליכותיה שהותירו את רושמם העז.

באביב 2015, סמוך לאחר השלמת הפקדתו של ארכיון רות בונדי בספרייה הלאומית, החלטנו לערוך אירוע הוקרה לכבודה. למרות שהחלה לסבול אז מקשיים בבריאותה, היה ברור לנו שלא תישא בערב זה סתם דברי ברכה. תשואות הקהל הממושכות בתום דבריה, הביעו את ההתלהבות ממסה נדירה בגילוי הלב שבה, שהיא אוניברסלית, אך גם אישית וכה ישראלית, בו זמנית.

ועתה, אנו מפרסמים דברים אלה, לזכרה של סופרת, עיתונאית והיסטוריונית, שמעולם לא שכחה להעניק לקוראיה, ברוח טובה, חומר למחשבה, אולי אפילו מוסר השכל, שימשיך ללוותם זמן רב.

ארכיון אישי: אגו או חולשה?

מאת: רות בונדי

אני שייכת לדור הדינוזאורים האחרון שצבר ניירת במשך שישים שנה. כדי להעביר אל הספרייה הלאומית את כל מצבור התיקים שיצרתי, נדרשו עשרים תיבות קרטון ומכונית משא. שום צעיר נורמלי לא חולם על כך שיהיה לו ארכיון משלו – אולי הוא חולם על רכב שטח, יאכטה או מטוס פרטי. אבל אילו היה מבטא משאלה לארכיון, היו הוריו המבועתים רצים לפסיכולוג: מה ייצא מהילד הזה?!

למען האמת, ארכיון אישי מעולם לא נוצר בכוונה תחילה. הארכיון "נופל" על בעליו, או שהוא "נופל" לתוכו. זה מתחיל בדף נייר אחד ויחיד, מכתב או קטע מעיתון שאדם החליט לשמור עליו. אבל למה לי לדבר על סתם אדם, ולא על עצמי?

רות בונדי, 1969
רות בונדי, 1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

כך זה התחיל אצלי: שנתיים אחרי עלותי ארצה, זכיתי לעבוד בסניף "דבר" בחיפה. עבדתי בתור מה שכונה "לֶגְמן", כלומר, "לֶגווּמן" – אשת רגליים: תחליף למכונית, שלא היתה אז, לעיתונאים. הוטל עליי ללכת יום-יום לאורך כל הנמל, מהמשטרה, דרך מסוף הנוסעים והעולים, מסוף ההדרים והמטענים, משם למשרדי הסוכנות בשער הנמל ואחר כך, לעלות להדר הכרמל, לבתי המשפט ומשם לעירייה ולבית ההסתדרות. אחרי שהגעתי לסניף "דבר" רשמתי את הידיעות שצברתי בדרכי ומסרתי אותן לשני הכתבים הקבועים שישבו במערכת, שתו תה ודיברו בטלפון. למחרת, ידיעות אלה הופיעו בעיתון, בחתימת שמם.

לא על כך חלמתי. הרי רציתי להיות עיתונאית ממש, שכותבת בשמה על מה שמעניין אותה. ויום אחד אזרתי עוז: חיברתי עבור "אֹמֶר", העיתון המנוקד לעולים, כתבה שעסקה באנייה הישראלית הראשונה שנבנתה בגרמניה. עשיתי מה שלעיתונאי מתחיל אסור לעשות: שלחתי את הכתבה, בכתב היד הזעיר שלי, שכבר אז היה קשה לפיענוח, סתם כך למערכת, בלי לציין את שם העורך שהיא מיועדת לו. כתבות מסוג זה, שאינן נושאות עליהן מען מפורש, מושלכות ישירות לסל. ואולם, הכתבה נפלה לידיו של עורך "אֹמֶר", חיים איזק, שאמנם היה קצר-רואי, אבל קרא כל דבר שנפל לידיו – והוא פרסם את הכתבה בעיתון.

אושרי לא ידע גבול. גזרתי את הקטע הצנוע, שהתפרס על-פני שני טורים קצרים, הדבקתי אותו על פיסת נייר לבן, רשמתי את התאריך (אי-אז בסתיו 1951) ופתחתי לו תיק. שהרי, אי אפשר להשאיר דף היסטורי יקר-ערך שכזה בלא הגנה… המשכתי לגזור את כל מה שכתבתי ופורסם. אט-אט הצטברו להן שורות תיקי "אֹמֶר", ומאוחר יותר, תיקי הכתבות ב"דבר השבוע", שגם אותן מספרתי לפי סדר הופעתן. כך נולד הארכיון שלי, שאז היה מיועד רק לי.

אחרי שזכיתי למדור אישי, בנימה הומוריסטית, בעיתון "דבר", גברה בי האמביציה המשותפת לכל העיתונאים, להוציא את הגיגיהם בספר. ניגשתי להוצאת "יבנה" עם התיק ובו גזרי העיתונים שבהם נדפס המדור שקראתי לו ברוב אופטימיות, "יהיה טוב".

פתיחת הטור הראשון של רות בונדי "יהיה טוב" ב"דבר השבוע" 6.1.1956. לחצו על התמונה לטור המלא
פתיחת הטור הראשון של רות בונדי "יהיה טוב" ב"דבר השבוע" 6.1.1956. לחצו על התמונה לטור המלא

בקול חנוק שאלתי את מנהל ההוצאה, יהושע אורנשטיין, האם יהיה מוכן להוציא מבחר מטורים אלה בספר. אורנשטיין, שהיה ידוע כסוחר נוקשה, ענה מייד, ללא היסוס: "כן!". שטף אותי גל של אושר, עד שאדון אורנשטיין הסביר את נדיבותו המפתיעה: "הוצאתי השנה את תנ"ך קאסוטו והרווחתי עליו הרבה כסף. כדי שלא אצטרך לשלם מס הכנסה גבוה, אני זקוק לכמה ספרים שאין סיכוי שיימכרו, והם יגרמו לי הפסדים. " מבלון האגו שלי יצא האוויר. אך בסופו של דבר, אורנשטיין המסכן הרוויח גם מספרי: ארבע מהדורות נמכרו בתוך זמן קצר…

כן, ילדים, באותם הזמנים הרחוקים לא היו אינטרנט, וויקיפדיה או גוגל. בבית "דבר" לא היה ארכיון ראוי לשמו ולא היה את מי לשאול. במערכת "דבר השבוע" התקבלו עיתונים לועזיים, בעיקר עיתוני סוף השבוע בלשון האנגלית. אחרי שלא היה בהם עוד שימוש, התחלתי לגזור מתוכם רשימות בנושאים שעשויים היו להביא לי תועלת בשעת כתיבה. כך יצרתי "תיק יהודים", "תיק יישובים", "תיק סופרים", "תיק ציירים", "תיק שואה". שבת בבוקר היה קודש לגזירה. הו אלהים, כמה זמן וכמה אנרגיה הקדשתי לעיתונים אלה, במקום לקרוא את כל כתבי עגנון!

רות בונדי
רות בונדי, 1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

כדי להכיל את כל התיקים שהלכו והצטברו, כיסיתי קיר שלם בחדר העבודה שלי במדפים. הוא לא הספיק. התיקים תפחו ורבו, והחלו לגלוש לכל פינה. התווספו תיקי מכתבים של קוראים, רובם כתובים בכתב יד. שמרתי על כולם, גם על גלויות ששיגר אליי אלמוני מבית החולים לחולי נפש "אברבנאל". וכאילו לא די בכך, התווספו הררי חומר המסמכים לארבע הביוגרפיות שכתבתי. למה שמרתי על הכל? כדי שאוכל להוכיח שצדקתי, אחרי שהספר יופיע ואיזה נודניק מלומד יצביע על אי-דיוק.

יצאתי לגמלאות והמשכתי לגזור ולגנוז. היו זמנים שאפילו השתעשעתי במחשבה האווילית שיום אחד אקרא את כל מה שכתבתי. זנחתי רעיון מוזר זה מהר מאוד. אם כך, עבור מי לשמור, ולמה? בהחלט לא למען צאצאיי: לבתי גם כך אין מספיק מקום לספרֵיהַ; הנכד והנכדה יילכו בדרך משלהם – ועדיין אין להם דירה. איך אַפיל עליהם את כל הררי הניירת?

הארכיון שלי לא נועד להנצחה. בלאו הכי, הנצח העיתונאי הוא קצר מאוד. לא תולדות חיי הם חשובים – אלא עבודתי. אולי הארכיון שלי יעזור לחוקרים בעתיד להבין את דרכי החשיבה בשנות החמישים והשישים, שנים גדושות אירועים וקשיים בתולדות המדינה.

רות בונדי ובתה טל
רות בונדי ובתה טל, 1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

אז מה עושים?

ניסיתי את מזלי בארכיונים אחדים, אך התאכזבתי. ואז באה הגאולה: הספרייה הלאומית פנתה אליי מיוזמתה. אפילו לא העזתי לחשוב עליה – הרי ארכיוני האישי אינו עיזבון של משורר לאומי או סופר נודע, שיוכל לספק נושאי מחקר לדורות של חוקרי ספרות. גם השכנות לארכיון איינשטיין הטילה עליי מורא. עכשיו אני כבר נהנית מקרבתו, כאילו שנינו שכנים בבית רב קומות והוא מתגורר מעליי. אמנם אנחנו לא מכירים, ואינני מתפארת בפרהסיה בשכנותו. רק לעצמי. אולי ניפגש יום אחד במעלית?

רות בונדי בבית הקברות היהודי בפראג, סמוך לקברו של פרנץ קפקא. צילום: משה שי. באדיבות המשפחה.
רות בונדי בבית הקברות היהודי בפראג, 1992. צילום: משה שי. באדיבות המשפחה.

הררי הנייר מעלים, בסופו של דבר, את השאלה: האם כדאי היה לבנות ארכיון אישי ולהשקיע בו מאות שעות עבודה? על כך אוכל לענות שאני, המכורה לסדר – במדינה, ביחסי אנוש, בביתי, בניירותיי – לא יכולתי אחרת. והסדר עדיין רחוק, חומק ממני. כל שנותר לי הוא להסתפק ב"יהיה בסדר" הישראלי ולקוות שכך יקרה. אי פעם.

     ירושלים, 13 באפריל 2015.

****

אירוע: מחווה לרות בונדי במלאת שנה לפטירתה

במלאת שנה לפטירתה של העיתונאית, הסופרת, המתרגמת וחוקרת השואה רות בונדי, תתקיים ב-23 בנובמבר פתיחה משותפת של התערוכות "שברים שלמים" ו"היה פעם אני" – 40 אמנים – בשלוש גלריות, לצד מוצגים נבחרים מארכיון ומוזיאון בית טרזין, מתכתבים עם הטקסטים של רות בונדי.

לפרטים נוספים על התערוכה