רגינה יונאס – סיפורה של הרבה הראשונה

מכתב נדיר מגרמניה הנאצית של 1938: רגינה יונאס, הרבה הראשונה, כותבת אל הפילוסוף וחוקר החסידות הנודע מרטין בובר ומבקשת לעלות ארצה.

צילום: Centrum Judaicum Archives, first published source: Klapheck, Elisa. Fräulein Rabbiner Jonas: The Story of the First Woman Rabbi, Toby Axelrod (Translated) ISBN 0-7879-6987-7

"נולדתי בברלין למשפחה דתית, ואבי נפטר כשמלאו לי 11 שנים. לא היו לי האמצעים ללמוד באוניברסיטה, אבל למדתי במרץ בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות. אני צריכה ורוצה לפרנס את אמי, שסובלת מאוד. (יש לי גם אח.)

– הרבה רגינה יונאס כותבת למרטין בובר ב-1938. מרטין בובר כבר גר בירושלים באותה עת.

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד ראשון. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

טמון בקופסה בארכיוני הספרייה הלאומית, בתוך מעטפה מקופלת בקפידה, שמור מכתב של אישה פורצת דרך ומעוררת השראה שסיפורה כמעט אבד.

סיפורה של הרבה רגינה יונאס כמו נידון להישכח ואז להתגלות שוב ושוב. דמותה של האישה שהייתה חלוצה בתחומה ומנהיגה דתית שכיהנה בתור רבה בתקופה החשוכה של שלטון הנאצים, נותרה מעוררת מחלוקת עד עצם היום הזה. אלמלא מכתבים כמו זה ששלחה למרטין בובר, אפשר שסיפורה היה נשכח ודמותה הייתה נותרת באפלולית לנצח.

את התזה שלה בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות בברלין כתבה הרבה רגינה יונאס על הנושא: "האם נשים יכולות לכהן ברבנות" תשובתה הייתה חיובית והיא גיבתה אותה במקורות מקראיים, תלמודיים ורבניים. על עבודתה זו העניק לה המורה שלה, הרב אדוארד בנת', את הציון "טוב". היה זה ב-1930. כעבור שבועיים, נפטר הרב בנת' באופן פתאומי.

אולי בשל כך נאלצה רגינה להמתין עוד חמש שנים ארוכות עד שהוסמכה סוף סוף לרבנות. בברלין היא לא מצאה רב שיסמיך אותך והיה זה לבסוף רבה של העיר אופנבך, הרב הרפורמי ד"ר מקס דינמן, שהסמיך אותה באופן פרטי. יחד – הם שינו את פני ההיסטוריה של היהדות.

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד שני. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

וכך, נעשתה יונאס לאישה הראשונה שהוסמכה לרבנות באופן רשמי. היא התעקשה שייפנו אליה בשם "הרב גברת" (פרוליין), שכן בשם "גברת הרב" (פראו) היה נהוג לפנות אל אשת הרב. יונאס בחרה ללבוש אדרת סגולה ולא אדרת שחורה בעת עבודתה. לא היה מי שימנע זאת ממנה מפני שלא היו כללים נהוגים בעניין כי מעולם לא הייתה אישה שקדמה לה והוסמכה לרבה. יונאס עבדה ללא ליאות כדי לקדם את השוויון בין נשים לגברים ביהדות, ונלחמה ללא הרף על מעמדה כרבה בתנועה הרפורמית בברלין.

ב-1938, רק שלוש שנים לאחר הסמכתה, שלחה את מכתבה זה למרטין בובר ובו סיפרה לו על עבודתה בברלין בתור רבה:

"אני מעניקה הדרכה רוחנית לחולים בבתי החולים ובבתי האבות בברלין, אני גם מרצה בבית הכנסת, עורכת הלוויות, ונושאת דרשות בבתי הכנסת של בתי האבות בברלין."

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד שלישי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

היו אלה תפקידים דתיים שעמיתיה הגברים לא התנגדו שתמלא, בשעה שהם קיימו טקסי נישואים ופיקחו על גירושים. ממכתבה למרטין בובר עולה תחושת דחיפות וסכנה המרמזת על הימים הנוראים שעתידים לבוא על היהודים בגרמניה:

"החיים הדתיים מתחילים להידרדר [בברלין].

אני סבורה שבחברה החסידית יש יותר חופש ויש פחות דעות קדומות כלפי נשים. קיוויתי למצוא אצלך הבנה לנושא שלא מצאתי אצל המורים שלי; 'שאלת האשה' היא שאלה מורכבת כמו 'השאלה היהודית' בתפוצות. אני לא רוצה לעזוב את המקצוע שלי, אני חייבת לעבוד בו. אולי יש אפשרות בארץ…"

יונאס שטיפלה באמה החולה והזקנה ותמכה באחיה, ביקשה להיעזר בבובר ולבדוק את האפשרות לעלות ארצה, אבל בסופו של דבר לא יכולה הייתה להשאיר אותם לבדם ונשארה בגרמניה.

בשנת 1942 גורשה רגינה יונאס יחד עם אמה למחנה הריכוז טרזינשטט. שם, בלב האפלה, היא הגשימה את ייעודה באופן המלא והנשגב ביותר, ניחמה את הבאים למחנה, נשאה דרשות מלאות חסד ותקווה עבור בני קהילתה שאותם כה אהבה ושעבור הזכות לשרת אותם בתור רבה נלחמה כל חייה.

על מותה של הרבה יונאס יש דיווחים סותרים. הדבר היחיד שידוע בוודאות הוא שהיא גורשה מטריזנשטט לאושוויץ באוקטובר 1944 ושבסוף שנת 1944 היא נרצחה שם, בת 42 שנים בלבד.

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד רביעי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד חמישי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

תודה לד"ר סטפן ליט ממחלקת הארכיונים על עזרתו בהכנת הכתבה.

כיצד להילחם בהתבוללות בחברה היהודית של מזרח אירופה?

מה הקשר בין טוביה החולב, מנשה כהן שנפטר כשמגלה על מעשה נכדתו, והסיפור שלא פורסם מעולם על העני שהופך לנסיך עשיר? שלושה סיפורים מציעים שלושה פתרונות לבעיית ההתבוללות.

שלושת היוצרים והעיבודים ל"מנשה" ו"טוביה החולב"

ב-1901 הוצג המחזה "מנשה" של רוֹנֶטִי רוֹמאַן (אהרן בְּלוּמֶנְפֶלְד) בתיאטרון הלאומי הרומני ביאסי. הצגת התיאטרון בארבע מערכות עוסקת באינטגרציה היהודית בחברה במעטה של סיפור האהבה בין לֵלִיאָה, נכדתו של מנשה כהן, השומר בקפדנות על המסורת היהודית, ובין עו"ד רומני נוצרי. על אף ההבדלים בין העלילות, המחזה של רוֹנֶטִי מזכיר לנו את יצירתו של הסופר היידי המפורסם שלום עליכם (שלום יעקב רַבִּינוֹבִיץ'), "טוביה החולב", שהפרק הראשון שלו פורסם כשש שנים קודם למחזה של רוֹנֶטִי. מלבד תיאור התמודדות היהודים עם הפוגרומים ברוסיה הצארית, יצירתו של שלום עליכם מספרת בין היתר את סיפורה של חווה, בתו של טוביה שמתחתנת עם רוסי נוצרי.

 

המחזה "מנשה" עולה למסך הגדול כסרט בבימויו של ז'אַן מִיכָאִיל בשנת 1925. סצינה בה מנשה כהן נפטר.

 

שלום עליכם, שדגל בדעות סוציאליסטיות וציוניות, התנגד להתבוללות והציג את דמותו של טוביה כאיש רודף שלום, אך כמי שרואה ערך עליון בשמירת המסורת. אמנם חתונתה של חווה עם האיכר הרוסי מהווה עבורה כרטיס כניסה לחברה הנוכרית, אך בחירתה נתפסת בעיני אב המשפחה כדבר שאינו רצוי בכלל. טוביה קורע קריעה על בתו כשנודע לו על כך.

לעומת זאת, ההצגה "מנשה" של רוֹנֶטִי רוֹמאַן עוררה רגשות אמביוולנטיים יותר בקרב קהל הצופים היהודי. בניגוד לטוביה שקורע קריעה על בתו, מנשה כהן – שומר המסורת הקפדן, נפטר מצער בשומעו על חתונתה של נכדתו עם עורך הדין הנוצרי. ניתן לפרש, כי מותו של מנשה הוא אקט סימבולי לחיסול המסורת כיוון שבניגוד לטוביה – מנשה לא נשאר בחיים כדי להמשיך את דרך אבותיו, ובעקבות זאת ראו בכך רבים מהצופים מתן לגיטימציה להתבוללות. רוֹנֶטִי רוֹמאַן, השמרן בדעותיו, גדל בבית חסידי, וככל הנראה לא התכוון לתמוך בהתבוללות במחזהו. בסופו של דבר, כתוצאה מההצלחה הרבה לה זכה, הגיעה ההצגה במאי 1904 גם לתיאטרון הלאומי בבוקרשט כשבין קהל הצופים נכח גם בית המלוכה הרומני. מלבד המתנגדים היהודים להתבוללות, קמו לו אויבים גדולים מקרב פעילי מפלגת הימין, אשר במשך שנים רבות הצליחו למנוע את הצגתו על במת התיאטרון הלאומי, לטענתם בגלל היותה יצירה יהודית שאינה יכולה לייצג את התרבות הרומנית.

בשנת 1915 פירסם המחזאי אַדְרִיאַן וֵרֵאָה (אַדוֹלְף וֶכְסְלֶר) המשך ל"מנשה" של רוֹנֶטִי רוֹמאַן תחת השם "אחרי מות מנשה". בניגוד לרוֹנֶטִי, שהדגיש את הדילמה הדתית-אתנית במחזהו, וֵרֵאָה חשף ביצירתו את פרצופה האמתי של האנטישמיות הקיצונית וייתכן שעשה בכך תיקון לאמביוולנטיות שביצירתו של רוֹנֶטִי: פתרון לסכסוך פוליטי-משפחתי יִימָצֵא רק לאחר פרידת עורך הדין הנוצרי מרעייתו היהודייה, נכדתו של מנשה כהן. בכך יצא וֵרֵאָה בגלוי נגד התבוללות.

 

                                             

המחזה "מנשה" של רוֹנֶטִי והמשכו "אחרי מות מנשה" של וֵרֵאָה בארכיון הספרייה הלאומית.

 

מחפשת את "הנסיך": תגובה יהודית-פולנית נוספת להתבוללות

 

פריט נדיר נוסף הנמצא בארכיוני הספרייה הלאומית, הוא סיפורו הקצר של מרדכי ספעקטאָר בשם "הנסיך".

סיפור זה ככל הנראה לא פורסם מעולם. ספעקטאָר, שגדל על ערכי הדת, התנגד גם הוא לתופעת ההתבוללות, אך ראה ערך חשוב באינטגרציה היהודית בחברה. בסיפור "הנסיך" מספר ספעקטאָר את סיפורה של התופרת הפשוטה רחל, בעלת עיניים חולמניות שאוהבת לקרוא ספרות זולה בסגנון של יצירות שָמֵ"ר (נחום-מאיר שַייקֶבִיץ'). למרות שנערים רבים כרכרו סביבה, רחל המשיכה לחלום על בוא "הנסיך" שיתאהב בה, יבקש את ידה לחתונה ויציל אותה ממעמדה הנוכחי בהביאהּ אל ארמונותיו בארץ רחוקה. לבסוף, לא כפי שחלמה, רחל התחתנה עם לייזער, יהודי ממעמד נמוך, אשר זמן קצר לאחר החתונה השאיר את אשתו ושני ילדיה לבדם במטרה לנסות את מזלו בחוץ לארץ. ב

תקופה הזו אין להכיר את רחל, עיניה מזילות דמעות מרות ופניה כמו הזדקנו בעשרות שנים. דיוקן האישה השבורה ומלאת הדאגות משתנה כששוב אנו פוגשים אותה לצדו של גבר נוכרי עשיר לובש חליפה, עטוף בצעיף ועוטה כפפות לבנות עם מקל ביד. הגבר הנוכרי הזה מתגלה לעיני הקורא כלייזער, בעלה היהודי של רחל שבזמנו נסע לחוץ לארץ וכנראה התמזל מזלו. סוף טוב, הכול טוב. רחל, שסבלה הן בצעירותה הן בתחילת נישואיה, פורחת עכשיו לצדו של "הנסיך" שלה.

 

פריט נדיר שנמצא בספרייה הלאומית, "הנסיך" (ביידיש "דער פרינץ") שלפי ספעקטאר הוא פרק שני של יצירתו של ספעקטאָר "שש שנות חיים" (ביידיש "זעקס יאָהר לעבען") שכלשונו של הסופר טרם זכה לפרסום. ספעקטאָר שלח פרי עטו זה למערכת העיתון הציוני "מִינְטוּאִירֵאָה" ברומניה יחד עם סיפור קצר נוסף לפרסום בהיותו בצרפת בחודש יולי 1921, כחמש שנים לפני פטירתו.

 

בעוד ששלום עליכם מציע נגד ההתבוללות המצערת והלא רצויה המשך דבקות במסורת, ורוֹנֶטִי רוֹמאַן משאיר את ההחלטה לשיקול דעתו של הצופה, מרדכי ספעקטאָר רומז לקורא שניתן למנוע התבוללות דרך אסימילציה חברתית. אמנם מותר לבנות ישראל לשגות בחלומות על "נסיך" נוכרי, אך משעה שיעמדו מספיק יהודים עשירים לרשותן יהיה זה הפתרון לשיפור מעמדן החברתי.

 

העמוד הראשון והאחרון של מכתבו של רוֹנֶטִי רוֹמאַן אל ראש צוות השחקנים מהעיר יאסי, גֵאוֹרְגֶה קִירְזֶ'ה, בעניין תכנון הצגת המחזה בערים פלוישט ובוקרשט. רוֹנֶטִי מבקש מאדון קִירְזֶ'ה לשים לב ללשון השחקנים, כי טעויות בדקדוק הלשון הרומנית, כגון "פרה אחד" או "נערה אחד" עלולות לגרום לאי שביעות רצונם של הקהל הרומני והקהל היהודי כאחד. את המכתב שלח רוֹמאַן ב-18 אפריל, 1904, חודש לפני ההצלחה הגדולה בבוקרשט.

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

איך תורגלה כתיבה בעברית בימי הביניים? הצצה לגילויים מהגניזה הקהירית מספקת את התשובה ומגלה גם כי לא כל כך הרבה השתנה בחלוף השנים.

איך ילדים מתרגלים את כתיבת אותיות האלפבית? כתיבת כל אות חדשה מספר רב של פעמים היא אחת הדרכים השגורות ביותר, ואכן גם בימי הביניים נהגו כך. כמה דפים של תרגילי כתיבה כאלה, מלפני כאלף שנה, נשתמרו בגניזה הקהירית.

 

תרגילי כתיבה: כתב יד קיימברידג' T-S H 5.17

 

תרגילי כתיבה, כ"י קיימברידג' T-S k 5.19

 

לעתים למד הילד את כל האלפבית, ותרגל כתיבה של כל האותיות ברצף. דף כזה, ובו כל האותיות ולצדן ציורים ילדותיים אחדים, מופיע לפנינו.

 

תרגילי כתיבה ולצדים ציורים ילדותיים: עמוד נוסף מכ"י קיימברידג' T-S k 5.19

 

אותיות האלפבית באות לעתים גם בסדרים אחרים: תשר"ק, אתב"ש, אלב"ם, אח"ס בט"ע וכדומה. לעתים הוסיפו הילדים לאותיות גם את כל צורות הניקוד האפשריות.

 

תרגילי כתיבה: אותיות וסימני ניקוד, כ"י קיימברידג' T-S K 5.25

 

רשימות אותיות מקצועיות יותר אולי נכתבו בידי סופרים כדי ללמד את הילדים קריאה. כפי שכתב חוקר הגניזה ש"ד גויטיין, 'גם בימים ההם הבינו, שהדרך היעילה ביותר ללמד ילדים קטנים היא בצורת משחק. האותיות נכתבו בצבעים שונים, המורה שרטט מסגרותיהן של אותיות בצורה מוגדלת מאד, והילד מילא אותן באדום, חום, ירוק ובשפע של צבעים אחרים … או להפך, המורה צייר אותיות בדיו שחורה וילד עשה להן מסגרת בצבעים' (ש"ד גויטיין, סדרי חינוך מתקופת הגאונים עד בית הרמב"ם, ירושלים תשכ"ב, עמ' מב).

 

האותיות נרשמו במסגרות ולאחר מכן נצבעו: כ"י קיימברידג' T-S K 5.13 

 

בסיום האותיות הממוסגרות נוספה ברכת התורה; כ"י קיימברידג' T-S K 5.10

 

אבל אחרי שהילדים כבר הכירו את כל האותיות נמצאה גם דרך אחרת, ומעניינת יותר, לגרום להם להמשיך לתרגל את כתיבת האותיות. כבר לפני שישים וחמש שנים פרסם מנחם זולאי, גדול חוקרי פיוטי הגניזה במחצית הראשונה של המאה העשרים, את המשפט הבא שמצא בכתבי יד:

הָקֵץ עָצֵל דַּיָּךְ מִנּוּם גָּרֵשׁ כָּזָב פֶּן תֹּסֶף חֵטְא

לצדו הוא מצא משפט נוסף:

אַתָּה גֹחִי צוּר מִבֶּטֶן כָּל זֹעֵם סַף קָדְשָׁךְ נַפֵּץ

וכתב: 'אני קורא ומהרהר, מה טיבם, ופתאום מתייצבות לעיניי, בכל אחד משני הפסוקים, עשרים ושתים אותיות הא"ב וחמש אותיות כמנפ"ץ … האם שימשו פסוקים אלה לתלמידי בית הספר, לשם לימוד האלף-בית?' (מ' זולאי, 'בין כתלי המכון לחקר השירה העברית', עלי עין – מנחת דברים לש"ז שוקן אחרי מלאת לו שבעים שנה, ירושלים תש"ח-תשי"ב, עמ' 103).

היום אפשר להשיב בביטחון על שאלתו של זולאי: משפטים אלה אכן משמשים גם הם כתרגילי כתיבה. כל אחת מהאותיות – כולל האותיות הסופיות – מופיעה בכל משפט פעם אחת, ובעת כתיבת המשפטים מתרגל הילד את רישום כל אותיות האלפבית. בחלק מהמקורות אכן נרשמו המשפטים הללו שוב ושוב.

 

תרגילי כתיבה על פי המכתמים 'אתה גחי' ו'הקץ עצל'. בסיומם נוסף שם הכותב: סעדיה בר יהודה. כ"י קיימברידג' T-S NS 110.11

 

הילד נדרש לכתוב שוב ושוב את המשפט 'אתה גחי צור מבטן'; כ"י קיימברידג' T-S NS 129.11

 

המשפט 'אתה גחי צור מבטן' הוא משפט תפילה: הכותב פונה אל הקב"ה בכינויים 'גֹחי צור מבטן', על פי הפסוק 'כי אתה גֹחי מבטן' (תהלים כב, י), ומבקש ממנו לנפץ את כל מי שזועם את סף קדשו, כלומר את הגויים המונעים מישראל לבנות את המקדש. תחביר המשפט קצת נוקשה, משום הכורח להכניס בו את כל אותיות האלפבית, ולא להשתמש באף אחת מהאותיות הללו יותר מפעם אחת. בנוסף על כך, המשפט שקול במשקל כמותי מדויק: יש בו שתי צלעות שבכל אחת מהן 8 תנועות בדיוק, ללא כל שווא נע או חטף.

המשפט הראשון – השקול באותו משקל – מעניין יותר, שכן המלמדים בחרו לא רק לתרגל בעזרתו את כתיבת האלפבית באמצעות משפט מתוחכם, אלא להעביר באמצעותו לילדים גם מסרים חינוכיים, נגד העצלות הגורמת להעדיף את השינה על הקימה ללימודים, ונגד השקרנות ('כזב') הגורמת לחטא.

לפני שנים ספורות, תוך כדי קטלוג קטעי גניזה במפעל לחקר השירה והפיוט על שם עזרא פליישר, נתקלתי בכתב היד הבא:

 

כ"י קיימברידג' T-S AS 118.272

 

מיד ראיתי שתרגילי כתיבה לפניי: הכותב מעתיק את המשפטים שלפניו פעם אחר פעם. המשפט 'אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר' הוא פסוק בתהלים (מה, ב), וסביר שהוא נבחר משום עט הסופר שנזכר בו; אבל המשפט השני פחות מוכר. לשונו:

אֶצְלָךְ חֵפֶץ גָּזַר הַשֵּׁם, טוֹב מִכֶּסֶף קִנְיַן דַּעַת

בעיון מהיר ראיתי שגם כאן מופיעות כל אותיות האלפבית, כולל האותיות הסופיות, וכל אחת מהן – רק פעם אחת; וגם הוא כקודמיו שקול במשקל התנועות. במשפט מיוחד זה באה כנראה פנייה אל התלמיד לשמור אצלו, כלומר בלבו, את רצון האל וגזרתו בעולם; ורצון זה אינו אלא פתגם החכמה שבסוף המשפט: קניין דעת טוב מקניין כסף. הוא בא אפוא לדרבן את התלמידים כבר בתחילת תרגול הכתיבה להתמיד בתלמודם ולהעדיף את קניין הדעת על אוצרות חומריים.

בניגוד למשפטים הקודמים, הנפוצים בכתבי הגניזה (המשפט 'הקץ עצל' אותר במפעל השירה ביותר משלושים כתבי יד, ו'אתה גוחי' – בארבעים), משפט זה לא אותר עד כה בשום קטע גניזה נוסף. אבל מתברר שהוא לא נשכח במשך שנים רבות: הוא נזכר בחיבור פואטי מאוחר, 'קונטרס פרק בשיר', שכתב יהושע בנבנשת בתורקיה באמצע המאה השבע-עשרה, כדוגמה לשיר במשקל התנועות; מתוך חיבור זה הוא אף נדפס פעמיים, אך רק הופעתו בקטע הגניזה שלפנינו לימדה על שימושו הקדום כמשפט שנועד לתרגילי כתיבה חינוכיים.

 

כל התמונות מתפרסמות כאן באדיבות הנהלת ספריית האוניברסיטה בקיימברידג'

כתבה זו מבוססת על מאמרה של פרופ' אליצור: "טוב מכסף קניין דעת": על תרגילי כתיבה חינוכיים ושקולים מימי הביניים', העברית סג (תשע"ה-תשע"ו), עמ' 146‑150.

כתב יד שנרכש לאחרונה חושף כיצד פעלה ספריית ההשכרה הראשונה ביהדות

חי צרפתי היה יהודי תוניסאי שעסק בעיסוקים רבים ומגוונים: מנהל טברנה בתוניס, מספר סיפורים רב הבעה ומנהל ספריית ההשכרה הראשונה של עם ישראל.

מספר סיפורים בתוניס, תחריט עץ אירופאי מהמאה ה-19

בשנת 1868 הגיע לתוניס מספר סיפורים ושמו אלקרוי. כמו שחאזדה, המספרת האגדית של "אלף לילה ולילה" שהמציאה בכל לילה סיפור חדש כדי לשמור על ראשה מחובר לכתפיה, גם איש זה מכר את מרכולתו בעיקר בלילה. אותו מספר סיפורים מסתורי היה פוקד את בתי הקפה של עיר הבירה וטווה עלילות פנטסטיות שהיו מרתקות את קהל השומעים.

באחד מהלילות הזדמן חי צרפתי, יהודי בן העיר תוניס שהיה גם מראשי המשכילים בתוניסיה, לאחת מהופעותיו של אלקרוי, והוקסם ממה ששמע. את הסיפורים שהתגלגלו מפיו של אלקרוי, היה צרפתי חוזר ומספר ללקוחותיו בטברנה שניהל.

האוזניים הקשובות, העיניים הפעורות והגבים הרכונים קדימה הבהירו לצרפתי שעלה על דרך המלך,  ומשזיהה את ההצלחה לאור תגובות קהל הטברנה, החליט להתקדם ממעמדו כמספר סיפורים מתחיל ולהתרחב לזירה חדשה. צרפתי העלה על הכתב את הסיפורים שזכר מאלקרוי וממספרי סיפורים נוספים והעמיד את כתבי היד שיצר להשכרה. המחיר – חצי ריאל ללילה. שפת הכתיבה – ערבית יהודית (ערבית באותיות עבריות).

היוזמה העסקית יוצאת הדופן של צרפתי זיכתה אותו ככל הנראה בפרסום ובהכנסה צדדית נאה. בעל הטברנה שכר מספר מעתיקים והורה להם להעתיק את כתבי היד שיצר. התשלום שהעניק להם היה ארבעה ריאל לפנקס שמכיל מאה דפים. עד מהרה התמלאה ספרייתו בכתבי יד מועתקים שהיה משאיל לקוראים נלהבים.

 

"אלכרא כל לילא נצף ריאל", עמוד השער של כתב היד שנרכש לאחרונה. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

לאחרונה רכשה הספרייה הלאומית את אחד מכתבי היד היחידים שנשמרו (ככל הידוע לנו) מתוך האוסף העשיר שאגר האדון צרפתי. מדובר בגרסה עברית של סיפור יוסף הצדיק [סידנא יוסף אלצדיק] – ז'אנר סיפורים שרווח בעולם המוסלמי והיהודי כאחד. מרתק לראות שבעמוד השער של כתב היד נכתבו המילים "אלכרא כל לילא נצף ריאל" שמשמעותן בעברית היא "תשלום כל לילה – חצי ריאל". בנוסף, שמורים בספרייה הלאומית גם מספר ספרים מודפסים של היצירות שהעתיקו צרפתי והמעתיקים שעבדו תחתיו.

 

עמוד הראשון של כתב היד שנרכש לאחרונה

 

מלבד היותו מפעיל ספריית ההשכרה הראשונה של עם ישראל, זכור חי צרפתי בתור ראשון הסופרים המייסדים של הספרות היהודית-ערבית בתוניסיה, האחראי על מספר לא מועט של יצירות מקוריות שחיבר בעצמו.

לקריאה נוספת עיינו בספרם של יוסף וצביה טובי, הספרות הערבית היהודית בתוניסיה (1950-1850)

 

דוגמה לכתיבה המרהיבה שמצויה בכתב היד

 

הכירו את "כתיב" – האוסף הבינלאומי של כתבי יד עבריים דיגיטליים

 

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

סכסוך העבודה שכמעט ועצר את משפט אייכמן