פשע, ריגול וזימה: ספרות הקיוסקים של קום המדינה

"בחורים סביב דיאנה", "אישה במערבולת" או "הרכרוכי מן הכרך"? מה אתם קוראים בסגר?

מבחר רומנים מהוצאת "הרומן הזעיר"

אומרים שהצורך הוא אבי ההמצאה. שנה מהקמת העיר העברית הראשונה, והצורך שעליו התבקש לענות הקיוסק הראשון שהוקם בתל אביב של שנת 1910 הוא הצמא, ואם נדייק – הצמא למשקה ממותק וקופצני, הגזוז. הקיוסק הראשון הוקם בפינת שדרות רוטשילד ורחוב הרצל. בעשורים הבאים התווספו אליו קיוסקים רבים – לא רק בעיר תל-אביב – ובייחוד מאז הגעתה של העלייה הרביעית לארץ, שכונתה (בחיבה או בלעג) "עליית הקיוסקים".

מבחר המשקאות שהציע הקיוסק נשאר די קבוע לאורך העשורים הבאים. רק באוקטובר 1953 נוספה לגזוז הממותק בקיוסקים גם מכירת "שפריץ יין שולחן – לבן או אדום" בקיבולת של שליש הכוס, תוך הבטחת פיקוח משטרתי על המינון והאיכות. אבל אם התוצרת המקורית שהציע הקיוסק נשארה כשהייתה, אל המשקאות והממתקים הנמכרים בקיוסקים הצטרפה סחורה חדשה ומפתיעה. משנות השלושים נמכרו בקיוסקי הארץ עיתונים מודפסים, חוברות ואפילו ספרים – בדרך-כלל קצרים, דוגמת הספרונים של הוצאת "הרומן הזעיר".

"ארץ-גברים היא זו, גבירתי", הוצאת הרומן הזעיר

הוצאת "הרומן הזעיר" נוסדה בהונגריה בגלגולה הראשון, בתחילת שנות השלושים, בידי העיתונאי היהודי מיקלוש (משה) פרגו. בשנת 1939 עלו מיקלוש פרגו ושני בניו לארץ ישראל, והחלו בתרגומם לעברית של הספרונים שהוציאו לאור בהונגריה לאורך העשור שחלף. הם פנו לסופר ולמשורר יוצא הונגריה אביגדור המאירי והציעו לו את משרת עורך ההוצאה העברית של הספרונים. המאירי הסכים בהתלהבות. תוכנית ההוצאה הייתה להוציא לאור תרגומי רומנים קצרים וסנסציוניים מארצות הברית ומאירופה, ובנוסף הצהירו האחים פרגו על שאיפתם לכלול בין חוברות ההוצאה ספרות עברית מקורית. בפועל הם פרסמו רק חוברת אחת כזו.

במאמרו על הוצאת "הרומן הזעיר" ראיין גבריאל רוזנבאום את אחד הקוראים הנלהבים של ההוצאה, הפזמונאי חיים חפר, שנזכר לימים בקיוסק ברחוב אלנבי בתל אביב ששימש גם חנות ספרים לא רשמית וגם ספריית השאלה מאולתרת. בקיוסק באלנבי הוא נהג לקנות חוברות חדשות של ההוצאה ומשסיימן, לקח אחרות במקומן תמורת מחצית המחיר.

תחילה השתמשו מיקלוש ובניו בגלופות שהביאו איתם מהונגריה עבור כריכות הספרונים. בהמשך עברו להשתמש בתמונות של כוכבי קולנוע הוליוודים שקיבלו מחברות להפצת סרטים. ב-1952 נכפה על בעלי ההוצאה לשנות את שמה ל"הקולמוס". מרגע זה הפכה הוצאת הספרים לכתב-עת (שבועון) שראה אור עד שנת 1961.

"אישה במערבולת", הוצאת הרומן הזעיר

חלוקת תפקידים לא-רשמית ולא-מפוקחת נוצרה: בחנויות הספרים הרשמיות חיפשת את הספרות שהוכתרה כספרות יפה וגבוהה (מה שהמחקר האקדמי מכנה 'ספרות קאנונית'); בקיוסקים מצאת את הספרות הפשוטה והלא-קאנונית. ללא יוצא מן הכלל יצאה לאור ספרות זו בפורמט קטן, בכריכה דקה ועל נייר זול.

מה נכלל בקטגוריה רחבה זו? מגוון עצום של יצירות.

דוגמה אחת היא סוגת "סיפור הפשע", הסנסציוני באופיו. בדרך כלל תיסוב עלילתו סביב פשע מחריד שהתרחש, מסתורין על-טבעי, סיפור הרפתקאות או פרשת ריגול. העלילה דרמטית והסיום מפתיע ומרגש.

 

ברבים מהספרונים של הוצאת "הרומן הזעיר" הוקדשו העמודים האחרונים לחידות הגיון, תשבצים וכדומה, במטרה למשוך את קהל הקוראים

כפי שכותבים יעקב וזהר שביט במאמרם לתולדות סיפור הפשע בארץ ישראל, הסוג הפופולרי ביותר של "סיפור הפשע" שנמכר בקיוסקים הוא סוגת הרומן הבלשי. סוגה זו הגיעה לארץ כבר בשנות העשרים עם התרגומים הראשונים שעליהם שקד לא אחר מזאב ז'בוטינסקי. ב-1920 נכלא מנהיג הריווזיוניסטים בכלא עכו, ובו העביר את זמנו בין השאר בתרגום כמה מסיפוריו של ארתור קונאן דויל, אבי הבלש המפורסם ביותר שרלוק הולמס.

עוד לפני שפירסמה הוצאת "הרומן הזעיר" את הרומנים הקצרצרים שלה, בשנות השלושים המוקדמות עשתה סוגת הסיפור הבלשי עלייה רשמית לארץ, עם פרסום "ספריית הבלש" של שלמה גלפר (בן-ישראל) כשבמרכזה סיפורו של הבלש העברי דוד תדהר. אביגדור המאירי תמך ביוזמה זו, ושלח למחבר הסדרה מכתב שהופיע כהקדמה לחוברת הראשון (בסך הכול הופיעו 28 חוברות):

"הגיע הזמן, שהשפה העברית תצא מבגדי הכהונה שלה ותהיה סוף סוף שפת חולין. נחוצה לנו ספריה, הנותנת לנו ספרים מעוטי הכמות ורבי העניין, שהקורא יבלע אותם כבכורה בטרם קיץ ואחרי הקריאה – יזרוק את הספר וידרוש ספר שני. נחוץ לנו ספר שבמקום בעיות פסיבדו פסיכולוגיות משעממות, במקום ציורי-העויות המלאים דקדוקי עניות ושהכל יש בהם לא רק עיקר העיקרים: ספר המעשה עצמו – נחוץ לנו במקומו ספר אנטיפודי מוחלט: ספר בעל סיפור-מעשה מעניין, שכל כוחו בפאבולה, בעלילה, במעשה שהיה"

בהמשך המכתב הוסיף המאירי, שבהתחשב ברמת הפשיעה בארץ ישראל המנדטורית, נחוצה לציבור ספרות שתחנך אותו לסייע למשטרה בפתירת פשעים חמורים. והרי "לא הממשלה [הבריטית] מגינה עלינו ולא אנחנו בעצמנו מזוינים. בנוהג שבעולם: ממשלה המרגישה שאין בכוחה או ברצונה להגן על איזו מושבה, הרי היא מוסרת את ההגנה לידי הציבור עצמו. ואנו מסורים להפקר גמור".

"הרצח המסתורי", החוברת הראשונה של עלילות הבלש העברי דוד תדהר

עד סוף 1931 הספיק תדהר לפרוש מהובלת ספרי הבלשים, ועוזרו יוסף אלמוג הפך לדמות הראשית. סיפורי הבלשים הפופולריים של בן-ישראל הולידו מחקים רבים. בן-ישראל המשיך בכתיבת הסיפורים והרחיב את כתיבתו גם לסיפורי עלילה ומתח על רקע היסטורי.

דוגמה נוספת היא הרומן הרומנטי הגובל בפורנוגרפיה, שלא פעם תורגם ישירות ובעיבוד קל מיידיש – זהו המקרה של אחת הסדרות המצליחות ביותר בישראל הצעירה, סדרת "אביבה: קורותיה של מעפילה צעירה, רומן אהבה והרפתקאות בהמשכים". מדובר בעיבוד של "סאבינא, ראמאן פון א קראנקען שװעסטער" שיצא לאור בוורשה של שנות השלושים. כמו הגרסה הפולנית שקדמה לה ושזכתה להצלחה באירופה ובארצות הברית, כותב יעקב שביט במאמרו על ספרות השונד, כך גם העיבוד הישראלי שהופיע לראשונה ב-1946 הצליח מעבר למצופה והופיע בחמישים המשכים המשתרעים על פני יותר משמונה מאות עמודים.

החוברת הראשונה של "אביבה: קורותיה של מעפילה צעירה"

אם כלפיי ספרות הקיוסקים הסתפקו המבקרים בהרמת גבה והגבהת החוטם, נגד המבחר הרב של העיתונים שנמכרו בקיוסקים ננקטו צעדים חריפים יותר. המניע לביקורת ואף לאלימות שהופנתה לא פעם נגד בעלי הקיוסקים ובתי הקפה הייתה התעקשותם למכור עיתונים בלועזית, גם עיתונים מחו"ל, וגם – ועל כך מרבית הזעם – עיתונים בשפות העולים שנכתבו והודפסו בארץ. היום, כשהעברית מושלת ברחובות ישראל, קשה להבין זאת, אבל בעשורים שקדמו להקמת המדינה ובייחוד בעשור הראשון להקמתה – קיומה של עיתונות לא עברית נתפס כאיום חמור מאין כמוהו. לפי המספרים שסיפק עמוס בלובשטיין-נבו במאמרו "חוצפת הלעז", הרי שבסתיו 1953 יצאו לאור בארץ 104 עיתונים לועזיים באחת מ-14 שפות העולים (בהן אנגלית, ערבית, גרמנית, צרפתית, ספרדית, הונגרית, לדינו ועוד) לעומת 119 עיתונים עבריים. רוב העיתונים היו עיתונים מפלגתיים שנועדו לשכנע את העולים בקו המפלגתי המסוים.

בלחץ המפלגות הסתירו קיוסקים מסוימים עיתונים של מפלגות מתחרות. זהו המקרה של קורייר, העיתון בפולנית שהוציאה לאור מפא"י. כיוון שהתחרה עם נוביני של המפלגה הפרוגרסיבית, נאלצו מזכירי הסניפים של מפא"י לשלוח את אנשיהם לקיוסקים ולריכוזי עולים כדי לעקוב מקרוב אחר ההפצה, ובמקרה הצורך לדרוש מבעלי קיוסקים המקורבים אליהם לבער את העיתון המתחרה.

קיוסק עיתונים ביום שישי, בעיני הקריקטוריסט בן ריק מעיתון חירות

"הוועד הציבורי להגנת הלשון העברית" חבר למו"לים ולעיתונאים עבריים בהתקפת העיתונות הלועזית שמנעה, לדבריהם, מהעולים החדשים לרכוש את שפת הארץ והשאירה אותם מצופפים בגטאות לשוניים משלהם. ברחבי הארץ, ובעיקר בתל אביב, גויסו בני נוער לבער את העיתונים הלועזיים מהקיוסקים ובתי הקפה. המבצע שנערך ביוני 1939 עבר בהצלחה יתרה, להוציא את קבלת הפנים הזועמת שלה זכו במסעדת ארמון שברחוב אלנבי, כאשר "התנפל בעל המסעדה בגסות על הנערים הרכים והוכיח באגרופו את נאמנותו לשפה הגרמני". במאי 1943 איימו אלמונים בתל אביב על קיוסקים ובתי קפה כדי שיפסיקו למכור את העיתון נייוועלט הנכתב ביידיש. ועדיין, עיתוני הלעז המשיכו להימכר ולשגשג.

"הנוער בחזית העברית", הצופה, 23.6.1939

מרוב פטריוטיות עברית שכחו המתנגדים לציין שחלק מרכזי בהתקפותיהם קשור בכלל בדאגה כלכלית. יותר קוראים בלעז משמעו פחות קוראים בעברית.

קריאות השבר וזעקות החמס, ההתקפות הפיזיות והפניות לממשל הבריטי (ועם קום המדינה לישראלי) שימנע את אספקת הנייר למדפיסי העיתונים נכשלו כולן, ורוב עיתוני הלעז ששירתו את העולים החדשים והוותיקים שרדו את העשור הראשון והמשיכו לשגשג גם לאחריו. הספרות העממית שנמכרה בקיוסקים, לעומת זאת, התקשתה לשרוד. עד שנות השישים ולאחריה אפשר היה למצוא בקיוסקים בארץ חוברות וספרים שהיה קשה למצוא בחנויות ממוסדות, בעיקר כיוון שמדובר בחוברות פורנוגרפיות, ולא בסיפורי פשע ובלשים שהתפרסמו בשנות השלושים והארבעים.

 

לקריאה נוספת

עמוס בלובשטיין-נבו, חוצפת הלעז,  קשר 50, 2017

עמוס בלובשטיין-נבו, שריפת קיוסקים לא תשליט עברית, קשר 49, 2017

גבריאל רוזנבאום, הרומן הזעיר ו"הקולמוס": ספרות פופולרית הונגרית – מבודפשט לתל-אביב, קשר 26, 1999

יעקב וזהר שביט, לתולדות סיפור הפשע בארץ ישראל, הספרות 19-18, 1974

יעקב שביט, לעניין המעבר מספרות 'שונד' ביידיש לספרות 'שונד' בעברית, תרביץ נ"ג, חוברת ב, תשמ"ד

האישה שלימדה את אנגליה כימיה

במאה ה-19 לא היה נהוג ללמד נשים כימיה. ג'יין מרסט חשבה שאולי כדאי - אז היא כתבה ספר כימיה לנשים שהפך להיות ספר הלימוד הפופולרי ביותר במשך חצי מאה

1

אישה שנולדה בבריטניה של המאה ה-18 צריכה הייתה להיות יפה ולשתוק הרבה. או ככה לפחות אנחנו, ממרומי המאה ה-21 מדמיינים. אבל עם התבססותה של תנועת הנאורות האירופית, רבו המשפחות שהעניקו לבנותיהן חינוך יוצא דופן, כזה שחרג מהידע הנחוץ לאישה – כפי שסברו בני התקופה. כך היה גם במשפחתה של ג'יין הלדימונד, בתו של סוחר ובנקאי שווייצרי מז'נבה, שעל פי העקרונות שהביא ממולדתו, לא התנגד שבתו היחידה תיחשף גם היא לנושאי הלימוד שלמדו בניו מפי המורים הפרטיים הטובים ביותר שיכול היה כספו להשיג.

1
דיוקנה של ג'יין מרסט. מתוך אוסף אדגר פאהס סמית', אוניברסיטת פנסילבניה

כך קרה שג'יין למדה לטינית ונושאים בסיסיים בתחומי הכימיה, הביולוגיה, ההיסטוריה והפילוסופיה. היא פיתחה גם עניין באומנות ולמדה לצייר ולרשום. בגיל 15 נאלצה לקבל על עצמה את מטלות ניהול הבית לאחר שאימה מתה במהלך לידה. ג'יין נעשתה אחראית על גידולם של אחיה הצעירים ועל אירוח לקוחותיו של אביה, ובעזרת השיחות עימם הרחיבה את ידיעותיה אף יותר.

1
ג'יין מרסט בחברת ספריה

כשנישאה ג'יין הלדימונד לבעלה, הוא לא נרתע מהשכלתה הרחבה. ההפך הוא הנכון – גם הוא היה ממוצא שווייצרי, שם כאמור ראו בעין טובה חינוך מדעי גם לילדות. בעלה, אלכסנדר מרסט, היה אחד מלקוחותיו של אביה, רופא שלמד באדינבורו לאחר שנמלט לשם מפאת סכסוכים שפרצו בז'נבה במחצית המאה ה-18. ג'יין קיבלה את שמה החדש שבו עוד תיוודע בעתיד – ג'יין מרסט – וחלקה עם בעלה את תחביבו, שאותו העדיף לחקור על פני שירות לקוחות וריפוים: שני בני הזוג פשוט התעניינו מאוד בכימיה. ככל שמרפאתו של ד"ר אלכסנדר מרסט הצליחה יותר, כך יכלו השניים להקדיש זמן רב יותר למחקר מדעי. ואכן, ד"ר מרסט הרצה על כימיה וערך ניסויים והדגמות פומביות, ומחקריהם של השניים תרמו לידע הרפואי ולאבחנה של אבני כליות. בני הזוג היו ממייסדי החברה המלכותית לרפואה, ואלכסנדר מילא בה תפקיד מרכזי.

1
דיוקן בעלה של מרסט, אלכסנדר. ציור: ה. מאייר

בסוף המאה ה-18 המדע היה באופנה. ד"ר מרסט היה רק אחד מכמה מרצים פופולריים רבים שנהגו להופיע בפני הציבור הרחב ולהדגים לו את חידושי המדע האחרונים. אולם, הידע הזה היה לרוב נחלתם של גברים בלבד, ולא נחשב עיסוק ראוי לנשים. ג'יין מרסט לא בהכרח ביקשה לשנות זאת מן היסוד, אך היא שאפה להפיץ בקלות ובמהירות את הידע שאותו צברה, כך שיתאים גם לנשים. כך בא לעולם הספר "שיחות על כימיה" שראה אור בשנת 1806.

1
"שיחות על כימיה, בהן יסודותיו של מדע זה מוסברים בפשטות ומודגמים בניסויים". במהדורה הראשונה לא הופיע שמה של המחברת. מתוך אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

לקח למרסט כשלוש שנים לכתוב אותו, ככל הנראה גם בסיועו של בעלה שערך את הפרקים. כדי לא ליצור ניגוד עניינים עם עיסוקיו של בעלה, פרסמה מרסט בראשונה את הספר בעילום שם, אם כי בהקדמה נכתב בפירוש כי המחברת היא אישה. עוד כתבה מרסט בפירוש שהספר מותאם לנשים, והדגישה שלדעתה מדובר ברמת ידע מתאימה לגברות. בד בבד היא גם הודתה שאינה מדענית ושלא נברה במעמקי המדע באופן שאחרים יחשבו שאינו ראוי לבת מינה.

הספר בנוי, כפי שאפשר ללמוד משמו, כשיחה בין מורה לתלמידותיה, והן מופיעות בשמן הפרטי. המורה מסבירה ומדגימה עקרונות כימיים המבוססים בעיקר על עבודתו של הכוכב הגדול של הכימיה במאה ה-18, מניח היסודות למדע הכימיה המודרני, הצרפתי אנטואן לבואזייה. בין לבין מצורפים שרטוטים שיצאו תחת ידה של המחברת, ובהם נראות מערכות ניסוי שונות או מכשירים כימיים.

1
איור מתוך הספר בכתב ידה של המחברת. מתוך אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

הספר היה להצלחה גדולה כמעט בן לילה. שש עשרה (16!) מהדורות יצאו בבריטניה לבדה מאז שנת היציאה לאור ועד 1853. גם בארצות הברית הודפס הספר בשלל גרסאות ומהדורות מתוקנות ומוערות, ואף חיקויים שלו פורסמו שם. מרסט עצמה הייתה מעורבת בעדכון וחידוש המהדורות הנוספות שיצאו בבריטניה, וב-1837 הופיע סוף סוף שמה על הכריכה. הספר הפך לספר הלימוד הבסיסי המוביל בכימיה במחצית הראשונה של המאה ה-19. עותק מן המהדורה הראשונה (!) שמור באוסף אדלשטיין של הספרייה הלאומית, ותמונות שלו משובצות כאן בכתבה.

1
הספר כתוב כשיחה בין מורה לתלמידותיה. הקוראים מוזמנים להמחיז את הכתוב. מתוך אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית.

מרסט עצמה המשיכה לפרסם ספרים דומים שזכו כולם לכותרת "שיחות על…" בנושאי מדעי הטבע, כלכלה ואפילו תיאולוגיה. אבל "שיחות על כימיה", ספרה הראשון והמצליח ביותר הוא עדיין ספרה הזכור ביותר, מה גם שאנקדוטה אחת מסכמת אולי את השפעתו על מהלך ההיסטוריה. בזמן שעבד כשוליה בסדנת כריכת ספרים, נתקל נער אחד בספרה של מרסט. הוא לא נרתע מכך שקהל היעד של הספר היה נשים, הפך בו והפך בו והתאהב בעולם הכימיה. הנער הזה, ממעמד נמוך, שלא זכה לחינוך ונאלץ ללמוד לבד, הפך לאחר מכן לאחד הכימאים והפיזיקאים הנחשבים בעולם: מייקל פאראדיי.

מבוא: תולדות העיתונות הערבית בארץ

כתבו:​ פרופ' עמי איילון וד"ר נביה בשיר

כתבו:​ פרופ' עמי איילון וד"ר נביה בשיר

מתחילת המאה השש-עשרה ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה היוותה הארץ חלק מן האימפריה העות'מאנית, ששלטה גם ברוב הארצות האחרות הדוברות ערבית. עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים בשנת 1918-17 היא ניתנה לשליטת האימפריה הבריטית, תחילה (1920-1917) במסגרת משטר כיבוש צבאי ולאחר מכן (מיולי 1920) תחת ממשל אזרחי כמנדט מטעם חבר הלאומים. האוסף שלפנינו מכסה את השנים האחרונות של העידן העות'מאני — ממהפכת התורכים הצעירים ואילך — ואת כל תקופת השלטון הבריטי.

גורמים שונים תרמו להופעתה המאוחרת של העיתונות הערבית באזור בכלל ובארץ בפרט, יחסית להופעתה באירופה, והכבידו על התפתחותה לאחר הופעתה. החשוב בין אלה היה כניסתו המאוחרת של הדפוס לאימפריה העות'מאנית: שיקולים תרבותיים ופוליטיים שונים גרמו לשליטי האימפריה להימנע מאימוץ הדפוס עד סמוך לאמצע המאה השמונה-עשרה, ורק לקראת אמצע המאה התשע-עשרה הוא הפך לכלי בשימוש ציבורי רחב. התקדמותם האיטית של תהליכי המודרניזציה באימפריה, ובמיוחד בתחום החינוך, וכן קיומו של משטר צנזורה נוקשה שהנהיגו השלטונות העות'מאניים, היוו אף הם אבני נגף בתהליך צמיחת העיתונות.

עיתונות בערבית הופיעה לראשונה במצרים במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה (העיתון ראשון יצא ב-1828) וקיבלה בה דחיפה ניכרת במחציתה השנייה של המאה, הן הודות ליוזמות של יחידים והן בשל עניינם של מושלי הארץ בפיתוחה. באזור הלבנון הופיעו עיתונים ראשונים לאחר אמצע המאה, ביזמה ובהשראה של ארגונים מסיונריים אירופיים ואמריקניים. גם במחוזות אחרים של האימפריה החלה באותה עת התעוררות איטית בתחום זה, אלא שאז נפתח עידן שלטונו הנוקשה של הסולטאן העות'מאני עבד אל-חמיד השני (1909-1876), שהכביד מאד על כל פעילות מודפסת, עיתונאית ואחרת, בממלכתו. כך נותרו מצרים ולבנון שני המוקדים היחידים כמעט של פעילות עיתונאית באזורנו עד למהפכת "התורכים הצעירים" בשנת 1908. כזה היה המצב גם בארץ, שגם בה כמו במחוזות השכנים לא צמחה עיתונות מקומית פרטית עד ראשית המאה העשרים (להבדיל מעיתונות עות'מאנית רשמית).

באמצע המאה התשע-עשרה האוכלוסייה הערבית בארץ הייתה כפרית בעיקרה. לצד ערים אחדות — ירושלים (כ-40,000 נפש לקראת סוף המאה), יפו (כ-30,000), עזה (כ-20,000), שכם, חברון, עכו, וחיפה — התגוררה רוב האוכלוסייה הערבית בכ-800 כפרים גדולים וקטנים. (היישוב היהודי, כ-25,000 נפש בסך הכול באותה עת, היה מרוכז בעיקר בירושלים ובשלוש ערי הקודש האחרות). רמת האוריינות של החברה הערבית הייתה נמוכה ונראה שהקיפה לא יותר מאחוזים בודדים של האוכלוסייה. לבערות הנרחבת הזו היו סיבות תרבותיות שאפיינו גם חברות אחרות באזור, אשר התבטאו בהגדרה מצומצמת של הידע הראוי לשימור ולהנחלה ובתפקיד המוגבל שהוקצה לחינוך וללימוד עקב כך. גורמים אלה יצרו סביבת רקע שלא היה בה כדי לעודד צמיחת פעילות כתובה או מודפסת.

דפוס בערבית נכנס לארץ לראשונה סביב אמצע המאה התשע-עשרה. ראשוני החלוצים בתחום היו כנראה הנזירים הצרפתים הפרנציסקנים בירושלים, בשנת 1846. בשנים שלאחר מכן פתחו ארגונים נוצריים ומיסיונריים בתי דפוס אחדים נוספים, כולם בירושלים, ואלה הפיקו בעיקר פרסומים בעלי אופי דתי. עיתון ראשון בערבית (ובתורכית) הופיע בארץ ככל הנראה בשנת 1876. זה היה קֻדְס-י שֶריף/ אל-קֻדְס אל-שַריף, ביטאון רשמי של השלטונות העות'מאניים בירושלים שנועד בעיקר להפצת תקנות וצווים והתקיים זמן קצר בלבד. מן העיתון הזה לא שרדו בידינו עותקים, וכך גם לגבי עיתון שני בשם אל-עַ'זַאל שהופעתו בארץ באותה שנה מוזכרת על ידי מקורות אחדים. להתחלות הצנועות וקצרות-הימים הללו לא היה המשך עד לאחר סוף המאה. בשנת 1903 חזר אל-קֻדְס אל-שַריף הרשמי האפרורי להופיע בתכיפות שבועית, כפרסום העיתונאי הכמעט-יחיד בארץ, השיח עלי אלרימאוי ערך את החלק הערבי בעוד שעבד א-סלאם ערך את החלק הטורקי. כמו המחוזות העות'מאניים הסמוכים, הארץ המתינה לתמורה הגדולה שהייתה עתידה להתרחש רק בשנת 1908 ולאפשר פריחת פעילות בשטח זה. ובכל זאת, חרף היעדרה של עשייה עיתונאית מקומית, לא נותרה הארץ מנותקת מסביבתה: בני השכבה המשכילה הקטנה בה קיבלו וקראו עיתונים, כתבי עת וספרים שיצאו לאור במצרים ובלבנון ואף קיימו שיח ער בכתב עם מקביליהם במחוזות האחרים.

מהפכת "התורכים הצעירים" בקיץ 1908 שינתה את הנסיבות הפוליטיות במרכז העות'מאני ונתנה אות לתחילת יזמות של כתיבה ופרסום מכל הסוגים ברחבי האימפריה. הארץ, כמו המחוזות השכנים, הגיבה בפרץ מידי של פרסומים עיתונאיים. לא פחות מ-15 עיתונים וכתבי עת בערבית ראו אור בארץ עוד באותה שנה, וכ-20 נוספים הופיעו בה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שני החשובים שבהם היו עיתוני החדשות אל-כַּרְמל (חיפה, 1908) מיסודו של נג'יב נסאר, ופִלַסטין (יפו, 1911) מיסודם של בני הדודים עיסא דאוד אל-עיסא ויוסף חנא אל-עיסא, שניהם בבעלות נוצרית, ושניהם היו עתידים להפוך לעמודי תווך של העיתונות הערבית הפוליטית בארץ בעשורים הבאים. פרסומים תקופתיים חשובים אחרים היו אל-קֻדְס (ירושלים) מיסודו של ג'ורג' חביב חנאניא, אל-נַפִיר (ירושלים), ו-אל-נַפַאאִס (כתב עת ספרותי שיצא בחיפה) מיסודו של הסופר ח'ליל בידס, שלושתם משנת 1908, ולצדם פרסומים פוליטיים, תרבותיים, דתיים ואחרים, רובם ככולם קצרי ימים. זה היה "תור הילדות" של העיתונות הערבית בארץ, שהתאפיין בקשיים רבים, במוצרים דלים, ובשוק צרכנים מצומצם: על פי הערכה אחת, ערב מלחמת העולם מכרו כל העיתונים הערבים בארץ כ-5,000 עותקים בסך הכול, שיעור נמוך לאוכלוסייה של כ-650,000 נפש באותה עת, שצריכת העיתונות בה נמצאת בראשית דרכה.

 

מתוך העיתון "פלסטין"

 

שנות מלחמת העולם הראשונה על נסיבותיה הקשות היוו תקופה של שיתוק בתחום העיתונות בארץ, כמו בארצות השכנות. עם סיום המלחמה החל פרק חדש וסוער בקורות הארץ, שהפכה לזירת מאבקים ועימותים בין שחקנים שונים, מקומיים וזרים. בקהילה הערבית הופיעו התארגנויות חדשות: תנועות ומפלגות פוליטיות, ארגונים דתיים, ארגוני נשים, נוער ועוד, שניצבו בפני אתגרים חדשים שכמותם לא הכירו בעידן העות'מאני. לראשונה שימשה עתה העיתונות הכתובה ככלי במאבקים ציבוריים ושרתה מנהיגים, תנועות ומפלגות. שיח אינטנסיבי התפתח סביב הסוגיות הכבדות שעמדו על סדר היום, בעיקר המאבק בציונות ובשלטון הזר, ולצדו באו לידי ביטוי עיתונאי מאבקים פוליטיים פנימיים, ברמה העירונית והארצית. השלטון הבריטי לא ייחס חשיבות רבה לפרסומים כתובים בחברה שבה שררה בערות גבוהה, ועד לפרוץ המרד ב-1936 התיר לעיתונות הזאת להתבטא באורח חופשי למדי. כ-200 כותרים עיתונאיים התפרסמו, במצטבר, בין השנים 1948-1919. רובם היו קצרי ימים ומעוטי חשיבות; אבל כמה מהם הפכו לכלים חשובים לא רק בדיווח אלא גם בעיצוב האירועים ההיסטוריים בארץ.

את תולדות העיתונות הפלסטינית בתקופת המנדט אפשר לחלק לשני פרקי-משנה שביניהם מפרידים אירועי הדמים של קיץ 1929. בשנים שעד לאותו קו מפריד נפרשה מפת העיתונות הזאת ברחבי הארץ, עם שני מוקדים חשובים ביפו ובירושלים ולצדם פעילות עיתונאית צנועה גם בחיפה, עזה, עכו, בית לחם, וטול כרם. הבולטים שבין עיתוני התקופה היו פִלַסְטין ואל-כַּרְמל הוותיקים, שחזרו להופיע אחרי המלחמה והניפו מחדש את דגלי המאבק הלאומי; מִרְאַת אל-שַרְק (ירושלים, 1919) מיסודו של בולוס שחאדה; אל-צִרַאט אל-מֻסְתַקִים בעל האוריינטציה הדתית-אסלאמית (ירושלים, 1925) מיסודו של השיח' עלי אלקלקילי; ואל-גַ'אמִעַה אל-עַרַבִּיַּה, בטאון "המועצה המוסלמית העליונה" (ירושלים, 1927) מיסודו של מניף אלחסיני. בשנים אלה לא הייתה עדיין עיתונות פלסטינית יומית. עיתוני חדשות הופיעו רק פעם או פעמיים בשבוע, קצב שביטא הן את האווירה השקטה-יחסית של החיים הציבוריים והלאומיים — שקטה בהשוואה למה שהיה צפוי בהמשך — והן את עניינו המצומצם-עדיין של הציבור הערבי בפרסומים כאלה, שהיה מוגבל בשלב זה בעיקר לשכבה המשכילה העירונית. כבר בשנים המוקדמות הללו שיקפה העיתונות את מכלול האתגרים והדילמות שיעסיקו את השיח הציבורי הכתוב לאורך כל התקופה: החשש והאיבה כלפי הציונות, הזעם על השלטון הבריטי, והיריבויות המתחדדות בין מחנה חֻסֵינִי ואנשי המַגְ'לס ובין הגוש היריב בהנהגת משפחת נַשַאשִיבִּי. במערכת המתוחה הזאת רק מעטים מבין העיתונים ביטאו קו פוליטי מסודר ותמיכה עקבית במחנה זה או אחר; הרוב נקטו גישה גמישה תוך סיגול עמדותיהם מעת לעת לצרכים המשתנים. מפת האוריינטציה הפוליטית של העיתונים הערביים בארץ בתקופה זאת היא אפוא נזילה ודינמית, ותישאר כזו עד לסיום המנדט. לאורך עשור ומחצה לאחר מלחמת העולם הראשונה היה פִלַסְטין היפואי בבעלות עיסא אל-עיסא העיתון הבולט והנפוץ ביותר. תפוצתו ב-1929 הגיעה לכ-3,000 עותקים לגיליון, כפול מכל עיתון ערבי אחר בארץ או יותר מכך, אף כי נתון צנוע כשלעצמו. כלל התפוצה של העיתונים הערביים הבולטים בארץ נאמד באותה שנה בכ-12,500 עותקים, שיעור גדול פי שנים וחצי מזה של שנת 1914 אך מספר נמוך למדי (בהשוואה, למשל, ללבנון, שבה נמכרו אז 68,000 עותקי עיתונים לאוכלוסייה בעלת גודל דומה). היה ברור שהעיתונות הפלסטינית נמצאה עדין בשלב מוקדם של התגבשותה כזירה לשיח ציבורי.

אירועי הדמים שהתחוללו בארץ בקיץ 1929 היוו נקודת מפנה בקורותיה וסימנו תחילתו של פרק מתוח ביחסים בין שלושת השחקנים הראשיים — האוכלוסייה הערבית, הישוב העברי והשלטונות הבריטיים — מתחים שהגיעו לשיאם בשנות השביתה והמרד הפלסטיני של 1939-1936. העיתונות שיקפה מיד את עליית המדרגה הזאת: כבר בספטמבר 1929, עם שכוך אירועי הדמים של אותו קיץ, עברו כמה מן העיתונים הפלסטיניים המרכזיים לראשונה מקצב שבועי או חצי-שבועי למתכונת יומית, וחלקם אף הגדילו את מספר עמודיהם. אל העיתון הפופולרי פִלַסְטין, שהיה היומון המוביל עד שנת 1934 ונקרא בכל רחבי הארץ, נוסף באפריל אותה שנה יומון נוסף, אל-דִפַאע, מוצר יפואי שאפתני שעד מהרה הגיע להיקף תפוצתו של קודמו ובהמשך אף לקח ממנו את הבכורה כיומון הערבי הנקרא ביותר בארץ (כנראה בשל זהותו המוסלמית של בעליו, אבראהים אל-שַנְטִי, בניגוד לזו הנוצרית של בעליו של פִלַסְטין). התחרות בין שני העיתונים האלה הייתה סימן היכר מובהק של החיים הציבוריים הפלסטיניים עד לסיום המנדט. היא תרמה לעלייה מתמדת באיכותם הטכנית והעיתונאית, וגם בתפוצתם; באמצע שנות ה-30 כבר נמכר כל אחד משני העיתונים ב-6,000-4,000 עותקים לגיליון. לצד פִלַסְטין ו-אל-דִפַעא הופיע ביפו יומון חשוב נוסף, אל-גַ'אמִעַה אל-אִסְלַאמִיַּה (1933) מיסודו של השיח' סֻלימאן אל-תַאג'י אל-פַארוּקי, עיתון בעל נטיות פאן-אסלאמיות שהיה פחות פופולרי משני האחרים. יפו, עיר הבית של היומונים הגדולים הללו ושל כמה וכמה כתבי עת נוספים, הפכה אז למרכז העשייה העיתונאית הפלסטינית. מרכז שני היה בירושלים, שגם בה הופיעו עתה עיתונים יומיים, החשוב בהם אל-לִוַּא (1933), שופר המחנה החסיני בעריכת ג'מאל אל-חסיני. במקביל צצו בארץ עוד פרסומים תקופתיים, הן פוליטיים והן כאלה שהוקדשו לעניינים אחרים כגון חינוך, תרבות, ספרות, קולנוע, ואפילו עיתון ספורט אחד (אל-חַיַאת אל-רִיַאדִֹיַּה, יפו 1938)

 

העיתון אל-דִפַאע

 

גם בתקופה הזאת, כמו בקודמת, התרכז השיח העיתונאי הפוליטי הפלסטיני בעיקר בשתי סוגיות: המאבק בציונות ובשלטון הבריטי; והיריבויות הפנימיות בין מחנות ומפלגות. העימות המחריף מול התנועה הציונית השתקף בהקצנה של ההתקפות המילוליות עליה ועל הבריטים שאפשרו את התחזקותה. כשפרצה, באפריל 1936, השביתה הגדולה שהובילה למרד הפלסטיני, מילאה העיתונות הערבית תפקיד מפתח בהגדרת יעדי השביתה והמרד, בגיוס הציבור, בהכוונת מהלכים, ובטיפוח פעולות התנדבות ותרומה. ואולם הקהילה הערבית בארץ הייתה מפולגת, לא רק במה שנגע להגדרת המטרות הלאומיות ודרכי השגתן אלא גם בסוגיות אחרות, פוליטיות וחברתיות, חלקן עתיקות-יומין. העיתונים, בנוסף לדיווח על החדשות, פעלו גם ככלים בעימותים בין שחקנים שונים בזירת הבית שהיו לא פחות נוקבים מאשר המאבקים החיצוניים, ולעתים אף אלימים יותר. הבריטים, שראו בדאגה גוברת את ההקצנה והחרפת הטון, נטשו עתה את אדישותם הקודמת ואימצו קו תקיף יותר כלפי העיתונות המקומית במטרה לנטרל את גורמי המתיחות. שלטונות המנדט, אשר עד כה השאירו על כנם את חוקי העיתונות העות'מאניים, חוקקו חוק עיתונות חדש בינואר 1933, תיקנו אותו מספר פעמים לאורך אותו עשור, הטילו מגבלות נוספות על חופש הביטוי, ואף הענישו עיתונים בהשעיה וסגירה בתכיפות גוברת. ציבור הקוראים היה זקוק עכשיו יותר מבעבר למידע על האירועים ולפרשנויות שהציעו העיתונים, והביקוש להם לא פחת גם לאחר פתיחתם של שידורי רדיו בארץ, בשנת 1936. צריכת העיתונים גאתה במיוחד בשנות המרד, והחברה שהייתה עדין ברובה הגדול אנאלפביתית הסתמכה על הנוהג הישן והמוכר של קריאה קבוצתית בקול רם במקומות התכנסות ציבוריים – בתי הקפה, הכיכר השכונתית, המסגדים, ואתרי מפגש אחרים. הנוהג הנפוץ הזה בערים ובכפרים הגדיל לאין שיעור את מספר האנשים שנחשפו למסרי העיתונות, הרבה מעבר לחלקם של יודעי-הקרוא באוכלוסייה.

 

העיתון אל-דִפַאע

 

השלכותיו הקשות של מרד 1939-1936 על החברה והקהילה הפוליטית הפלסטינית ונסיבות מלחמת העולם השנייה הביאו לשיתוקה של העיתונות הערבית בארץ. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סגרו השלטונות הבריטיים את כל העיתונים הערביים למעט פִלַסְטין, אל-דִפַאע, ואל-צִרַאט אל-מֻסְתַקִים, אותם השאירו כדי שישמשו כלי קשר ושליטה מול האוכלוסייה. במהלך המלחמה לא הורשו עיתונים חדשים להופיע, פרט למספר קטן של כתבי עת לא-פוליטיים וכן, לקראת סיום המלחמה, כתב העת השמאלי-קומוניסטי אל-אִתִּחַאד (חיפה, 1944, בעריכת אמיל תוּמַא), בטאון התאחדות הפועלים של חיפה שהיה עתיד להאריך ימים. לאחר המלחמה, בעוד הקהילה הערבית מנסה להתאושש מפגעי השנים האחרונות וניצבת מול אתגרים קיומיים חדשים, חלה שוב התעוררות בהופעת עיתונים ובצריכתם. פִלַסְטין ואל-דִפַאע נשארו שני היומונים המרכזיים עד סיום התקופה, עם תפוצה של 10,000-6,000 עותקים לגיליון לכל אחד מהם; השני היה כנראה מעט יותר פופולרי מהראשון. לצדם פעלו עתה עוד שני עיתונים יומיים, אל-צִרַאט אל-מֻסְתַקִים הוותיק ואל-וַּחְדַה (יוני 1945, בבעלות אסחאק עבְּד אל-סלאם אל-חֻסֵינִי). עיתונים רבים נוספים, פוליטיים ואחרים, הופיעו בתקופה זאת בתכיפות שבועית או דו-שבועית, לרוב באופן לא סדיר ובתפוצה נמוכה, ורבים מהם נסגרו אחרי זמן קצר. את תפוצתם הכוללת בארץ בשנים שבין 1948-1945 אפשר להעריך בכ-25,000-20,000 עותקים.

העיתונות הערבית בארץ בתקופת המנדט שיקפה באורח אמין את החיים הפוליטיים ואת המאבקים הלאומיים באותה עת. אולם התבוננות קרובה יותר מגלה שהיא חושפת בפנינו גם היבטים חשובים אחרים של ההוויה הפלסטינית בעשורים שלפני 1948. העיתונות השפיעה על שגרת החיים בארץ בדרכים רבות: היא שימשה ערוץ לדיון בשאלות השוטפות של היומיום, להפצת מידע כלכלי ומסחרי, לקידום שירותים ומוצרי צריכה, לדיווח על אירועי תרבות שהיו ויהיו, למתן עצות בענייני חינוך ולימוד, לדיון בענייני בית ומשפחה, להודעות על שמחות ופטירות, לפרסום מודעות אישיות, וכן הלאה. הציבור הפלסטיני, שחייו עד למאה העשרים התנהלו בלעדיה, התרגל עתה לכלי החדש שהגיע מבחוץ והפך בהדרגה לתלוי בה במגוון של שירותים. העיתונות הפלסטינית המוצגת כאן היא אפוא בבואה ססגונית מאין כמוה למציאות של החברה הערבית בארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובקריאה מעמיקה אפשר להפיק ממנה הרבה מעבר למה שנגלה לעין במבט ראשון.

 

פרסומת בעיתון אלקאפלה

הכירו את "אם כל השדים" נעמה

כך הפכה נעמה המקראית לשדה אימתנית ומפחידה שיוצאת ממעמקי הים לפתות גברים

על ארבע אמהות שדים דיברו הכתבים המאגיים והקבליים במרוצת השנים: לילית, נעמה, אגרת ומחלת. רק אחת מהן זוכה לתואר "אם כל השדים", והיא מתוארת כאימו של מלך השדים, אשמדאי. זוהי נעמה – ממש כשם הנפוץ בקרב בנות ישראל בימינו אנו.

בניגוד ללילית הבכירה ממנה, על נעמה נכתב מעט. בכתבה קצרה זו ננסה לסקור את המעט הידוע לנו עליה ואת האמונות והמסורות שסבבו סביב דמותה.

שמה מופיע לראשונה בספר בראשית, פרק ד'. שם מסופר על נעמה, בתו של למך ואחות תובל קין, בת לשושלת שראשיתה בקין הידוע לשמצה, רוצח אחיו, ונמשכת בדמותו של חנוך, דמות מרתקת בפני עצמה המזוהה לעיתים עם מטטרון, (שנעלם "כי לקח אותו אלוהים" כפי שתוכלו לקרוא כאן). בדומה לחנוך ולשאר בני משפחתו, גם על נעמה לא נכתב הרבה במקרא, מסתוריות שהוסיפה לאגדות שנקשרו בשמה, והביאו את מספרי האגדות להוסיף אי-אלו פרטים ביוגרפיים. על פי מדרש אחד הייתה נעמה אשתו של נח, זה מן התיבה. פרשנות אחרת אומרת שהייתה אשתו של אחד מבניו. עם זאת, מסורות אחרות מזהות את נעמה עם אישה אחרת, ונשוב לכך מעט בהמשך.

1
"וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה" (בראשית, ד', כ"ב). מתוך כתב יד קניקוט, 1476, ספריית הבודליאנה, אוקספורד

באותו מדרש הדורש את נישואיה של נעמה אחות תובל קין לנח, נתנו חכמים גם שני מדרשי שם – סותרים לכאורה – לשמה של נעמה. חלקם סברו כי השם ניתן לה כי "מעשיה נעימים" ואילו החלק האחר דרש את שמה דווקא כי "הייתה מנעמת בתוף לעבודת כוכבים" (בראשית רבה, פרשה כ"ג). מדרש נוסף קבע כי נעמה הייתה יפהפיה עד כדי כך שהיא היא זאת שהביאה לפרשה המעניינת המוזכרת בפרק ו' של ספר בראשית: "וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". כלומר, טוען המדרש, נעמה היא אחת מאותן "בנות האדם" שגרמו למלאכים לרדת ארצה ולזנות אחריהן.

בספר "זוהר חדש" מופיעה כבר דמותה הדמונית יותר.

"א"ר יצחק מאי דכתיב ואחות תובל קין נעמה אלא א"ר יצחק צדקת היתה ונעימה במעשיה. ר' אבהו אמר פשוטו של מקרא מורה על שהיתה חכמה במלאכת הברזל כמו אחיה תובל קין משמע דכתיב הוא היה אבי כל חרש נחשת וברזל ואחות תובל קין נעמה הוא הוציא אומנות זו ואחותו עמו הה"ד ואחות תובל קין נעמה שהיתה בקיאה כמותו וא"ו דואחות מוסיף על הענין של מעלה. רבי בא אמר אמן של שדים היתה והולידה אותם דהא אימא דאשמדאי מלכא דשידי נעמה שמה. ר' יצחק בשם ר' יוחנן אמר על שם יופיה נקראת כך וממנה יצאו אותן דכתיב כי טובות הנה במראה וביופי" (זוהר חדש, בראשית דף ל”ג עמוד ב'. ההדגשות שלי – ע.נ.)

1
קמע ברונזה כתוב ארמית מן התקופה הביזנטית שבו מוזכר ככל הנראה שד "בן נעמה". ככל הנראה מדובר במופע הקדום ביותר של נעמה על קמע מאגי שנמצא עד היום.

ניכר אם כן כי בדמותה המקראית של נעמה שכנו ככל הנראה שתי מסורות שונות על אופיה. הקושי ברור; הרי לא יתכן שנח – איש צדיק תמים היה בדורותיו – יישא לאישה את מי שהפכה לאימם של שדים. לקושי מוסיפה העובדה, שבספר בראשית, פרקים ד' ו-ה', מופיעים שני אילנות יוחסין שונים בהם חוזרים על עצמם שמותיהם של חנוך ולמך. נח עצמו על פי הכתוב בספר בראשית הוא בנו של למך – שהוא, כזכור, שם אביה של נעמה בפסוקים שהוזכרו לעיל. עד כדי כך קשה היה ליישב את המסורות עד שבגרסאות מאוחרות התפצלו הדמויות, ולפיהן התחתן נח עם נעמה אחרת, נעמה בת חנוך – ייחוס הגיוני הרבה יותר, בהתחשב בהתקדשות דמותו של חנוך בחלוף השנים. עליה נאמר כי היא האישה היחידה בדור המבול ששמרה על תומתה. אם כך, האם אכן מדובר בשני צדדים של אותה נעמה, או שמא בשתי נעמות שונות – אחת נעימה ואחת עובדת כוכבים? אחת צדקת ואחת יפהפייה פתיינית? לעת עתה אין בידינו תשובה חותכת, אז נמשיך לספר על השדית מבין השתיים.

כפי שהזכרנו לעיל, נעמה השדה נקראת גם אם השדים, ובפרט מזהים אותה עם אימו של אשמדאי. בסיפורים אחרים נמסרים פרטים גניאולוגיים אחרים: לפעמים נעמה היא אשתו של מלך שדים בשם שמדון, ולפעמים של שדים אחרים. לפעמים היא אימו של אשמדאי ולפעמים של שדים בשמות אחרים. על כל פנים, שמה מצוטט בלא מעט רשימות יוחסין של שדים, כדוגמת זאת: "…הנאד הוליד הנאד הקטן ויקח לו אישה נעמה ותלד לו בילאד וימלוך בילאד מזרע אשמודאי בשנת ארבעת אלפים ושמונה מאות וארבעים ליצירה…" (כפי שמביא לדוגמא גרשם שלום, "פרקים חדשים מענייני אשמדאי ולילית").

1
"ואחות תובל-קין נעמה היא אשת שומרון אם אשמדאי שמשם נולדו השדים כאשר יזכירוה תמיד בהשבעת השדים". מתוך פירוש התורה של ר' מנחם רקנאטי.

על ארבע אמהות השדים שנעמה, כאמור, הייתה אחת מהן, נכתבו בפירוש התורה לרבינו בחיי (בראשית ד') הדברים הבאים:

"וארבע נשים היו אמות השדים; לילית, ונעמה, ואגרת, ומחלת, ויש לכל אחת ואחת מהן מחנות וכתות של רוח הטומאה, אין מהם מספר. ואומרים כי כל אחת מושלת בתקופה אחת מארבע תקופות שבשנה, ומתקבצות בהר נִשְפֶּה קרוב להרי חושך, וכל אחת מושלת בתקופתה משעת שקיעת החמה עד חצות לילה הן וכל מחנותיהן“.

ההתקבצות בהר מזכירה אולי סיפורים אחרים על מכשפות מן הפולקלור האירופי, שהיו מתכנסות לחגיגות משותפות במועדים מסוימים. פרט מעניין הוא שחכמים אכן חילקו את השנה לארבע תקופות שהחלו כל אחת בחודשים תשרי, טבת, ניסן ותמוז. עם זאת, לא עלה בידי לגלות איזו שדה אחראית על איזו תקופה.

נעמה ולילית מופיעות בכתובים לא מעט זו לצד זו. בדומה ללילית, פעולתה העיקרית של נעמה הייתה פיתוי גברים בשעת חלומם. לצד זאת הייתה שותפתה של לילית בחנק תינוקות. אומרים כי מקום מושבה של נעמה היה במעמקי הים. כך למשל, בספרו "מראות הצובאות" כותב דוד בן יהודה החסיד (נכד הרמב"ן): "ונעמה היא קיימת עד היום הזה, ומשכנה בין רגשי ים הגדול ויוצאת ושוחקת בבני אדם ומתחממת מהם בחלום…". משם נהגה לצאת למסעיה הליליים במחשבותיהם של בני אדם. בספר הזוהר מתואר כיצד מפיתוייה הליליים באים שדים נוספים לעולם:

"רבי שמעון אומר אמם של שדים היתה, כי היא באה מצד קין, שממנו יצאו שדים ורוחות, והיא נתמנית עם לילית על מיתת אסכרה של התנוקות, אמר ליה רבי אבא והרי אמר מר שנעמה נתמנית לצחוק עם בני אדם בחלומות, אמר לו כן הוא ודאי, כי היא באה ומצחקת עם אנשים, ופעמים היא מולידה מהם רוחות בעולם, ועד עתה עוד היא עומדת בתפקידה לצחק עם אנשים, אבל רבי שמעון אמר שהיא משתתפת עם לילית, והמיתה באה מצד לילית ולא מצד נעמה…" (זוהר, בראשית ב').

1
"משביע אני על כל מיני משפחות האומות וכתות השדין והמזיקין והרוחות הרעים… וכל כתות אגרת בת מחלת ונעמה וזמזומית…". נעמה מוזכרת כאן בקמע לטובת "חולי הכפייה ונדנוד גופו". מתוך ספר "רפואה וחיים" של ר' חיים פלאג'י, פרק י', עמ' ל"ז ב'

עד כדי כך נחשבות שתי השדות האלו לרעות ומפחידות, שמקובל לזהות את לילית ונעמה (ובגרסאות אחרות את לילית ואגרת) בדמותן של שתי הנשים הזונות שהופיעו לפני שלמה המלך וביקשו ממנו שיחרוץ משפט במריבתן על תינוק אחד, כפי שמתואר בספר מלכים א', פרק ג'.

חכמים לא הצליחו ליישב בין המסורות השונות על אופיה של נעמה, ואנחנו בוודאי לא נתיימר לכך. בין שהייתה נעמה אחת ובין שהייתה שתיים, תמיד כדאי לפקוח שבע עיניים.

לכתיבת כתבה זו סייעו פרופ' גדעון בוהק ופרופ' יובל הררי. תודה מיוחדת ניתנת לפרופ' אלחנן ריינר על עזרתו בתחקיר ובכתיבה.