כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

"ייתכן שלא נעשה די – עם ישראל עשיר בדם" כך נפלה ירושלים בידי הירדנים.

חן מלול | 23.04.17 | 3 דק' |
Share
הרובע היהודי בעיר העתיקה מוטל חרב. צולם על ידי הלגיון הירדני בתום הקרבות

"מה פשר המשלחת עם דגל לבן שעברה ליד בית-החרושת למצות?" היה תוכן המברק הבהול שנשלח ב-28 במאי 1948 ממפקדת מחוז ירושלים אל מפקדת הרובע היהודי הנצור.

"פתחנו במשא ומתן על הוצאת הרוגים כדי להשהות. כתוצאה ראשונה פקדו הערבים על הפסקת-האש. פרטים טרם ידועים" – הייתה תשובת מפקד הרובע, משה רוסנק. שעות ספורות לאחר-מכן נכנע הרובע היהודי כולו: מבני הרובע פוצצו כמעט כולם, החיילים נלקחו בשבי והאוכלוסייה האזרחית הנותרת פונתה אל העיר החדשה.

ב-17 באוגוסט 1948, בעוד קרבות מלחמות העצמאות ניטשים ברחבי ארץ ישראל, מינה מפקד מחוז ירושלים, דוד שאלתיאל, ועדה שמטרתה לחקור את כניעת העיר העתיקה בפני הלגיון הירדני.

 

העמוד הפותח את דו"ח ועדת החקירה בכתב ידה של מזכירת הוועדה, זהר וילבוש
לחצו למסמך המלא

 

פרוץ קרבות תש"ח

 

ב-14 בפברואר 1947, הכריז ראש ממשלת בריטניה בפני הקבינט שלו על יציאת בריטניה מארץ ישראל. ארבעה חודשים לאחר שפנה לאומות המאוחדות בבקשה להקים ועדה שתבחן את עתידה של הארץ, הגישה הוועדה את מה שנודע תוך זמן קצר ל"תכנית החלוקה" המחלקת את הארץ לשתי מדינות, ערבית ויהודית, אשר יחיו זו לצד זו.

הסעיף שהיה הקשה ביותר לעיכול עבור שני הצדדים נגע לעתידה של ירושלים: שלא כמו שאר הארץ העתידה להתחלק, ירושלים לא תהיה בירת אף אחת מהמדינות, אלא תהפוך לשטח נאמנות בינלאומי בחסות האו"ם. על אף שדוד בן גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, הממשלה הציונית של "המדינה שבדרך", הסכים לתכנית, רבים בירושלים הרגישו "שבבת אחת נדרך איזה שריר סמוי, הכל ניבאו מלחמה. החל להסתמך מין מסך בין ירושלים לירושלים" (עמוס עוז, סיפור של אהבה וחושך).

אישורה באו"ם של החלטה 181, היא תכנית החלוקה, ברוב של 33 מדינות, הייתה לגפרור שהצית את קרבות מלחמת העצמאות. כבר באותו הערב זרמו המוני ערבים אל מרכז העיר במטרה לפגוע בכל יהודי שיוכלו להניח עליו את ידם. בתוך שבועיים הותקף הרובע היהודי בעיר העתיקה ותושביו מצאו את עצמם במצור מול הכוחות הערבים העדיפים. ככל שהחריפה הלחימה, השתכנעה הנהלת "המדינה שבדרך" כי אחיזתה בירושלים נחלשת.

 

"ייתכן שלא נעשה די"

תושבי הרובע היהודי ממתינים בתור לחלוקת מזון (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

ארבעה אישים נכחו בישיבת ועדת החקירה ב-17 באוגוסט 1948: מפקד בהגנה, אברהם ארסט; המשפטן הצבאי גדעון האוזנר; יושב ראש ועד העיר העתיקה בזמן המצור, אברהם מדרכי וינגרטן ומזכירת הישיבה זהר וילבוש.

תחילה ביקשו ארסט והאוזנר להבין את ההתפתחויות הצבאיות שקדמו לכניעה. הם שאלו את וינגרטן האם "בין יום הפריצה ובין הכניעה הפסדנו שטח רב?". יום הפריצה עליו דיברו היה (ככל הנראה) ה-17 במאי 1948. באותו היום שיגר מטה מחוז ירושלים הבטחות על פריצת כוח פלמ"ח אל העיר העתיקה, אך בפועל היו אלה הכוחות הערבים שהסתערו על הרובע הנצור והחלו לכבוש עוד ועוד עמדות. רק בזכות עמידה עיקשת ואמיצה הצליחו מגיני הרובע לבלום את ההסתערות הערבית ולדחוק את הפורצים מרחוב שער השמים, אחד המעוזים האחרונים שנותרו בידם.

 

הפסדנו את רוב השטח. עמוד שלישי בדו"ח ועדת החקירה
לחצו למסמך המלא

 

וינגרטן מספר כי במקביל להידרדרות המצב הצבאי ספג המורל של הלוחמים מכה קשה: "מצב-הרוח היה רע מאוד, חלק מהבחורים היה בבית-הכנסיות, מעורב בין האוכלוסייה והיה צריך לחפשם." "על כמות הנשק היו שמועות שונות" הוסיף וינגרטן, "הרימונים לא היו" וכל כדור נספר לפני שנורה. היה זה בניגוד גמור להתנהלות של חיילי הלגיון הירדני שהשתמשו במרגמות, תתי-מקלע וחומרים נפץ כדי לכבוש את מבני הרובע, כמו גם את עמדות המגינים.

עם ההתקדמות הערבית, קרסה התקשורת בין מטה הרובע ובין הלוחמים הפזורים בעמדות שנותרו. "פצע כאוב, היה מצב תוהו ובוהו בימים האחרונים. היה זמן שפנקס (הכוונה למרדכי פנקס, אחד מהמפקדים בשטח) השתלט והיה זמן שלא, היה מצב כזה 'כעכבר במלכודת'." הרובע הנצור נותק לא רק מהפסקת מזון חיצונית: מאפיות הרובע נפלו כולן בידי התוקפים, והמזון היחיד שנותר לתושבי הרובע היו פיתות שהכינו בעצמם. "פיתות היו קמח + מלח. וקצת ריבה. כלם ידעו על הכל."

 

תושבי הרובע מבצרים עמדות לקראת הגעת כוחות הלגיון הירדני (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

יומיים לאחר תחילת ההתקפה, נכנס אל העיר העתיקה הגדוד השישי של הלגיון הירדני. 650 לוחמים ערבים התייצבו מול 131 מגנים יהודים. התוקפים הערבים שאבו עידוד מהפער המספרי ומהעדיפות בחימוש. לא נותר עוד ספק באשר לנפילתו הקרבה של הרובע, השאלה הייתה מתי.

הייאוש ברובע התעצם לנוכח העובדה שיום קודם לכן הצליחה חטיבת הראל של הפלמ"ח לפרוץ את הדרך לשער ציון, אך כוחותיה סירבו להישאר במקום ולהגן על הרובע. "השלטון הצבאי באופן קונקרטי לא ניסה להתקשר עם האזרחים" סיפר וינגרטן, "היה ידוע, עוד חצי שעה רבע שעה באה תגבורת – והביא לאכזבה".

 

"השלטון הצבאי באופן קונקרטי לא ניסה להתקשר עם האזרחים." עמוד חמישי בדו"ח ועדת החקירה
לחצו למסמך המלא
 

 

ככל שנקפו הימים ואזלה התחמושת, נחשפה האמת המרה: "מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו". רעיון הכניעה במשא ומתן הוצע תחילה על ידי אנשי הלגיון. "הערבים דיברו יום יום ברם-קול בג' שפות, ובקשו משא-ומתן. לא ענינו."

 

חייל ערבי צופה לעבר הרובע היהודי מגגות השווקים. בתי הכנסת החורבה וניסן ב"ק נראים עדיין בשלמותם (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

ב-28 במאי היה ברור שאין עוד תקווה להצלה, ואם לא ייכנעו במהרה ישחטו תושבי הרובע על ידי התוקפים. וינגרטן העריך שלא היה לאף אחד מתושבי הרובע האומץ להיכנס בעצמו "למשא ומתן עם הערבים". בשלב זה מספר וינגרטן כי נדמה ש"עצביו" של מפקד הרובע משה רוסנק "נחלשו", אך הוא סירב לדבר על כניעה. כתוצאה מכך התארגנה משלחת רבנים ובראשם וינגרטן, התייצבה בפני רוסנק ודרשה לצאת ולנהל משא ומתן על כניעה לפני שיפרצו כוחות הלגיון את עמדות ההגנה האחרונות. רוסנק סירב לאשר למשלחת לדון בכניעה, אלא דרש שנושא הפגישה יהיה פינוי הפצועים וההרוגים משני הצדדים. התעקשותם השתלמה: "נשלחנו עם בחור אחד עם דגל לבן".

בסביבות 10 בבוקר נפגשה משלחת הרבנים עם מפקד הגדוד השישי של הלגיון הירדני, גנרל עבדאללה א-תל, בקפה אלשייך. המפקד הירדני סירב לדון בפינוי הפצועים וההרוגים. במקום זאת, הציב בפני הרבנים אולטימטום: היכנעו או שאמשיך לטבוח בכם. הוא נתן להם שעה ורבע להחזיר לו תשובה.

בשעה אחת בצהריים התכנסו מפקדי ונציגי הרובע לדון בהצעת הכניעה. כל הנוכחים, מלבד נציג אצ"ל שנמנע, הצביעו בעד כניעה. עתה הצטרף רוסנק אל וינגרטן לסיכום הכניעה מול המפקד הירדני. דקות ספורות לפני כן, שלח רוסנק את מברק התשובה למפקדת המחוז כדי להרגיעה, והסביר שמדובר במשא ומתן על העברת פצועים והרוגים, ולא בסיכום תנאי כניעת הרובע. וינגרטן לא מתייחס לנקודה זו, אך ההיסטוריון יצחק לוי מעריך בספרו כי שני הצדדים – מפקד המחוז דוד שאלתיאל ומנהיג הרובע הנצור משה רוסנק – הבינו שלא נותרה לרובע שום אפשרות מלבד כניעה, אך סירבו להודות בכך האחד לשני.

"ייתכן שלא נעשה די", סיכם וינגרטן וסירב להפנות אצבע מאשימה כלפיי הנהלת הרובע או כלפיי מפקדת מחוז ירושלים, "עם ישראל עשיר בדם".

 

הרובע היהודי בעיר העתיקה מוטל חרב. צולם על ידי הלגיון הירדני בתום הקרבות

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

מונופול ששת הימים

חד גדיא של מבצע סיני

התכנית שהוצעה לנפוליאון נחשפת: מדינה ליהודים במימון יהודי

חן מלול , עורך וכותב תוכן, הספרייה הלאומית

הגעתם לספרייה ואתם מחפשים את חן מלול? אין בעיה, רואים את הר הספרים הזה שעומד כל רגע לקרוס? חן יושב מאחוריו. תחביבים: לקרוא על היסטוריה, לכתוב על היסטוריה ולדבר על היסטוריה.
לכתבות נוספות של חן מלול >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו