מזל טוב! הגלויה חוגגת 150 שנה

יפות, זולות ונוחות לשימוש – בעבר הגלויות היו אחד מאמצעי ההתכתבות הנפוצים ביותר. בחזרה אל הגלויות הראשונות לרגל 150 שנה להולדת הגלויה.

גלויה יוונית שכתב תיאודור הרצל אל בתו פאולינה, שנת 1898

מעטים מאיתנו עדיין עושים את המאמץ לשבת ליד שולחן, להניח עליו דף ולנסח מכתב בכתב יד. ייתכן שאף מעטים יותר מאיתנו עדיין משתמשים ב"אחות הקטנה" של המכתב – הגלויה, שכיום בדרך כלל מוצגת על גביה תמונה של אתר תיירותי כלשהו.

השימוש בגלויה החל באמצע המאה ה-19, כאשר מספר חברות קטנות השיגו את האישור להפצת כרטיסים שבהם נרשמו רק מילים בודדות. ואולם, פריצת הדרך הייתה ב-1 באוקטובר 1869, כאשר רשות הדואר באוסטריה הציגה רשמית את האמצעי החדש לשימוש רחב והמוני. בעקבות ההחלטה האוסטרית הצטרפו למהלך עוד מדינות רבות ברחבי תבל. לשימוש בגלויה היה יתרון – במקרים רבים היה ניתן לרכוש אותה עם בול המודפס עליה מראש, ומחירה היה נמוך מזה של בול למכתב. להשוואה, אפשר לומר שהגלויה של פעם תפסה את המקום שכיום תופס המסרון האלקטרוני. מסרים קצרים נשלחו ממקום למקום ולאור זמני המשלוח הקצרים יחסית וריבוי חלוקת הדואר (לפעמים יותר משלוש פעמים ביום), יותר ויותר אנשים עשו שימוש בגלויות. זמן קצר לאחר מכן הצטרפו לשוק גם גלויות עם תמונות בצד השני: ציורים, פורטרטים ונופים. אלו נשלחו בכמויות גדולות, תחילה בשחור-לבן ובהמשך אף בצבע באמצעות טכנולוגית הכרומו-ליתוגרפיה.

היום עדיין ניתן למצוא עדות רבה להפצתה ההמונית של הגלויה. יש אוספים גדולים ציבוריים במוזיאונים ואף אוספים פרטיים – לפי תקופות, מוטיבים ועוד. גם באוספים ארכיוניים פזורות גלויות רבות בין ההתכתבויות שלרוב התנהלו באמצעות מכתבים. באופן טבעי ניתן למצוא יותר גלויות בארכיונים אישיים מאשר בארכיונים מוסדיים, שכן לשלוח הודעה קצרה למשרדי ממשלה או לרשות אחרת לא היה מכובד. גם באוספי הספרייה הלאומית ישנן גלויות רבות – גלויות המפוזרות בין תיקי ההתכתבות השונים, ובאוסף הנקרא "אוסף הגלויות".

 

בגלריה המצורפת תוכלו להתרשם מכמה גלויות מאוספי הספרייה הלאומית:

 

 

כתבות נוספות

מסע בעקבות גלויות קצרות ומתוקות ששלח חוזה המדינה לבתו הקטנה בדרך לארץ ישראל

צללנו למסע בעקבות גלויות "שנה טובה" ומצאנו את הסיפור הישראלי

גלויות בנות מאה שנים מציגות את חייהם של מהגרים יהודים באמריקה

 

 

 

התרומה של חיים ויצמן למאמץ המלחמתי הבריטי

כדי למנוע את קריסתה הכוללת של תעשיית החימוש הבריטית בזמן המלחמה, קיבל על עצמו ד"ר חיים ויצמן, מהגר יהודי וכימאי בהכשרתו, את המשימה לפתור את המחסור באצטון

חיים ויצמן

עובדת בתעשיית החימוש הבריטית בזמן מלחמת העולם הראשונה. במהלך "המלחמה הגדולה" הצטרפו כמיליון נשים למעגל העבודה. תמונה מתוך Getty Images

מלחמת העולם הראשונה, "המלחמה הגדולה" בפי בני התקופה, תפסה את מרבית המדינות הלוחמות בהפתעה גמורה. מרוץ החימוש שקדם למלחמה והתמונה המקובלת של תורת הלחימה גרמו למנהיגי בריטניה להאמין שמדובר במערכה קצרה שתסתיים – כפי שטענו רבים – "לפני חג המולד".

לאחר הקרבות הראשונים התגלה גודל הטעות: הצבאות הלוחמים בחזית המערבית התחפרו במקומם וקו החזית הסטטי נקבע מצפון מזרח צרפת ועד חופה הפלמי של בלגיה. אובדן הגישה הבריטית למחצבי סידן אצטט, ממנו הופק האצטון, החלו להיות מורגשים ככל שהתקדמה המערכה.

כיום אנחנו מכירים בחשיבות האצטון בעיקר בהקשרים של קוסמטיקה, אך באותה תקופה שימש האצטון לייצור קורדיט – חומר בערה ללא עשן שהחל להחליף בתחילת המאה ה-20 את אבק השריפה. ללא פתרון מהיר למחסור באצטון הבינו קברניטי המלחמה שהסיכוי שבריטניה תעמוד במלחמה ארוכת טווח הוא אפסי.

 

ד"ר חיים ויצמן במעבדתו שבבריטניה
ד"ר חיים ויצמן במעבדתו שבבריטניה

 

הישועה הגיעה מכיוון לא צפוי: ד"ר חיים ויצמן הוכר בחוגי השלטון הבריטי בעיקר כפעיל ציוני נמרץ המנצל כל הזדמנות להשמיע את גרסתו לפתרון בעיית העם היהודי: הענקת מולדת ליהודים בארץ ישראל. לכן כשהצליח הד"ר לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר לזקק אצטון ממחית תירס בתהליך כימי שפיתח, החליט לנצל את הדבר כדי להשיג שתי מטרות: לפתור את מצבו הכלכלי הדוחק ולקדם את מטרותיה של התנועה הציונית. ב-21 באפריל 1915, נפגש ויצמן עם גורמים בצבא ובממשל הבריטי והסכים לבקשתם לערוך ניסויים בייצור אצטון. עד מהרה עלו תוצאות הניסוי אפילו על ציפיותיו האופטימיות ביותר.

 

נשים בריטיות במפעל תחמושת בזמן מלחמת העולם הראשונה
נשים בריטיות במפעל תחמושת בזמן מלחמת העולם הראשונה

 

בתום פגישה קצרה עם שר החימוש, יצא וינסטון צ'רצ'יל מעודד מהאפשרות של הפקת 30 אלף טון של אצטון שהיו נחוצים בהקדם לצבא הבריטי. הוכרז על בניית בית חרושת ניסויי וד"ר ויצמן הועמד בראש הפרויקט.

 

עובדת בתעשיית החימוש הבריטית בזמן מלחמת העולם הראשונה. במהלך "המלחמה הגדולה" הצטרפו כמיליון נשים למעגל העבודה.
עובדת בתעשיית החימוש הבריטית בזמן מלחמת העולם הראשונה. במהלך "המלחמה הגדולה" הצטרפו כמיליון נשים למעגל העבודה.

 

את הפגישות העסקיות הרבות אליהם הוזמן עתה, ניצל ד"ר ויצמן כדי לעדכן את אנשי שיחו במצבם הירוד של היהודים ברחבי העולם ובניסיון לקדם בעזרתם את ההכרה בתנועה הציונית: הוא זכה להכיר את לויד ג'ורג', הרברט סמואל, הלורד ארתור בלפור ומנהיגים נוספים בהם ייעזר במהלך.

משנוכח שסבב הניסויים הראשון הצליח מעל לציפיותיו, דרש הכרה רשמית בעבודתו. הוא לא ביקש להתעשר בזכות פועלו, אלא להתמנות לתפקיד רם יותר אשר דרכו יוכל להשפיע על המדיניות הבריטית בנוגע לארץ ישראל – רכושה החדש של האימפריה הבריטית.

ב"זכרונות המלחמה" שחיבר לויד ג'ורג' שנים לאחר המלחמה, ציין המדינאי שעמד בראשות ממשלת בריטניה משנת 1916 שכאשר יידע את ויצמן על כוונתו להמליץ למלך בריטניה להעניק לו תואר של כבוד, סירב המדען וטען שהוא רק דואג לגורל עמו. "זה", טען לימים, "היה מקורה של ההכרזה המפורסמת על הבית הלאומי ליהודים בפלשתינה. כאשר נתמניתי לראש הממשלה שוחחתי על הנושא כולו עם מר בלפור, שהיה אז שר החוץ, רצינו באותה עת לקבל את תמיכת היהודים בארצות הניטרליות. ד"ר ויצמן הופנה ישירות אל שר החוץ – זו הייתה תחילתה של שותפות, שתוצאותיה, לאחר בחינה מדוקדקת, הייתה הצהרת בלפור המפורסמת… כך שד"ר ויצמן, בתגליתו, לא רק סייע לנו לנצח את המלחמה, אלא אף השאיר את חותמו על מפת העולם".

(מצוטט אצל "חיים ויצמן: מדע בשירות הפוליטיקה" מאת יהודה ריינהרץ ומירי קרסין)

 

ביקורם של הלורד בלפור וחיים ויצמן ב'גימנסיה הרצליה' מתוך אוסף גימנסיה הרצליה שבארכיון הספרייה הלאומית 
ביקורם של הלורד בלפור וחיים ויצמן ב'גימנסיה הרצליה' מתוך אוסף גימנסיה הרצליה שבארכיון הספרייה הלאומית

 

שנים קודם לכן נקרע ד"ר חיים ויצמן בין המדע והעשייה הציונית: בזכות תרומתו האדירה לבריטניה בזמן "המלחמה הגדולה" הוכיח שאין עוד סתירה בין השניים.

 

"עלילה נוסח גבלס": הסובייטים מאשימים את ויצמן שגנב את הרעיון על האצטון. כתבה מתוך עיתון חירות שהתפרסמה בתאריך 18 בספטמבר 1958
"עלילה נוסח גבלס": הסובייטים מאשימים את ויצמן שגנב את הרעיון על האצטון. כתבה מתוך עיתון חירות שהתפרסמה בתאריך 18 בספטמבר 1958

 

חמדה בן-יהודה, סופרת הילדים הראשונה בעברית

קריירת הכתיבה של הרעיה המסורה ביותר בתנועה הציונית

תצלום דיוקנה של חמדה בן יהודה. אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

ברגע כן של צניעות לא אופיינית הודה אליעזר בן-יהודה בגבולות היכולת הספרותית שלו. האיש שחידש את המילה "רצינות", התמחה בסוגות הרציניות יותר. הוא חיבר שורה ארוכה של מאמרים מדעיים ופובליציסטיים, יצר את סוגת הכתיבה העיתונאית הצהובה בעברית, תרגם כמה יצירות מספרות העולם ושקד עד יום מותו על מילון היסטורי רב-כרכים. בכל הסוגות הללו התמחה בן-יהודה, ואת כולן שיכלל. הקושי שלו היה אחר.

לאחר כמה וכמה ניסיונות לא מוצלחים בכתיבת ספרות עברית לילדים, הודה העיתונאי והמילונאי: "אינני יודע לכתוב לילדים, חסר לי החוש הספרותי". בן-יהודה לא הסתפק בהודאה הזו ועשה מה שעשה בכל פעם שהרגיש שאיננו ערוך להתמודד עם משימה כלשהי – גייס את עזרת אשתו.

אליעזר בן יהודה עובד על מילונו הגדול. אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

את חמדה יונס נשא אליעזר בן-יהודה לאישה בשנת 1892 לאחר מות אשתו הראשונה. בתום שנת אבל על מות דבורה, אם שלושת ילדיו, פנה בן-יהודה אל אבי אשתו המתה וביקש לשאת תחתיה את אחותה הצעירה. חמדה, שלימים התוודתה בפני בן-יהודה על אהבתה ארוכת השנים שלה אליו, אהבה שצמחה והתעצמה מאז שפגשה בו בהיותה נערה בת 15 בבית הוריה, הסכימה להיות לו לרעיה ואם חלופית לילדיו.

בתוך כחצי שנה מבואה ארצה רכשה חמדה ידיעה בסיסית בעברית, והחלה מסייעת לבעלה בפעילותו הספרותית. היא גידלה את ילדיו/ אחייניה כְּשלה, ילדה לבעלה שישה ילדים נוספים, ערכה לא פעם את כתיבתו ולאחר מותו המשיכה את פרויקט חייו – מילון בן-יהודה, עם בנה אהוד. מעל הכול, זכורה חמדה כמי שדאגה למנוע הסחות-דעת שפגמו בעבודת בעלה.

בכרך הראשון בספר "ספרות הילדים העברית: 1948-1900" מציין אוריאל אופק את העובדה המדהימה והנשכחת מעט: "כשנה לאחר שעלתה לארץ ב-1892", כתב אופק, "כבר ניסתה חמדה בן-יהודה את כוחה בכתיבת רשימות וסיפורים קצרים". אליעזר בן-יהודה הוא שסיפק את הדחיפה הראשונית לצעירה בת העשרים. בן-יהודה אומנם חיפש, ואף קיבל, רעייה מסורתית, אך הרגיש שצו-השעה ההיסטורי חִיֵּיב הרבה יותר מזה: השעה היא שעת דחק, ותחיית השפה זקוקה לקולות עבריים רבים ככל האפשר.

בן-יהודה האמין כי בכוחה של חמדה "להכניס רגש, רוך, גמישות וגונים דקים לתוך העברית המתה, הנשכחת, הזקנה, היבשה והקשה, פשטנות ודייקנות במקום מליצה נפרזת" – אותה רגישות וגמישות שחסרו בכתיבתו הספרותית. חמדה, שהעידה על עצמה כמי שחסרה כל נטייה ספרותית, הכניסה לספרות העברית המתחדשת את כל זאת ועוד: למעשה, שני כתרים קשרו החוקרים לראשה של חמדה בן-יהודה. אוריאל אופק הכתיר אותה לסופרת הילדים העברית הראשונה בארץ-ישראל. נורית גוברין הוסיפה שהייתה העיתונאית העברית הראשונה בארץ, וייתכן שבכלל.

מעת לעת נמתחה ביקורת על כתיבתה הפובליציסטית של חמדה, וכן על סיפוריה למבוגרים. סיפוריה לילדים, לעומת זאת, זכו בשבחים והתחבבו על קוראות וקוראים צעירים רבים. מה מצאו הקוראים הצעירים בעשרים הסיפורים שחיברה לילדים? חמדה, שבניגוד גמור לבעלה התחנכה על ברכי ספרות הילדים האירופאית (בייחוד אהבה את סיפורי הנס כריסטיאן אַנדֶרסֶן), הייתה היוצרת העברית הראשונה ש"ציירה", בלשון התקופה, סצינות מחיי היום-יום של ילדי היישוב העברי.

"מחיי הילדים בארץ ישראל" מאת חמדה בן-יהודה, הוצאת תושיה, תרס"ג/ 1903

קשה לזלזל בגודל החידוש, בייחוד בהתחשב בכך שסיפוריה התפרסמו לראשונה באירופה. הוצאת "תושיה" היא שהוציאה לאור את קובץ הסיפורים הראשון מאת חמדה בשנת תרס"ג/ 1903, "מחיי הילדים בארץ ישראל" שמו. הספרון שבו 24 עמודים ראה אור בוורשה וכלל שלושה סיפורים קצרים, כתובים בעברית קולחת וביד אומן. מרבית סופרי הילדים העבריים באותה תקופה, וכאן אפשר להביא את מעשיות ילדי "החדר" של יהודה שטיינברג כדוגמה מייצגת, כמעט שלא עסקו בהווה העברי המתחדש בארץ. עד חמדה בן-יהודה יכלו ילדי הגולה לקרוא על נערים דוברי עברית המתרוצצים בארץ רק ב"אהבת ציון" של אברהם מאפו – הרומן העברי הראשון שעלילתו מתרחשת בימי התנ"ך הרחוקים.

סיפורי חמדה לילדים הקסימו את הקוראים הצעירים והמבקרים המבוגרים באותו שילוב ייחודי לה של היום-יומי והאגדי. "ישראל", הסיפור הפותח את הקובץ, מוקדש לפגישת ישראל בן השש, ה"שונה בכל מיתר הילדים בני גילו", עם העיר ירושלים.

סבו של ישראל נולד וגדל בירושלים "ולא עזב את עיר הקדש, אף ליום אחד אף לשעה אחת, אף לרגע אחד". אביו של ישראל "הלך בדרכי אביו ועוד הוסיף על חסידותו: הוא לא יצא חוץ לחומה ולא עבר מימיו אפילו את גבולות של "רחוב היהודים"." כשנולד ישראל נדר אביו נדר חמור אף יותר. הילד לא יעזוב את העיר, לא ייצא את החומות, לא יעבור את גבול הרחוב ולא גם מחצר ביתו "עד היותו לאיש".

התסבוכת הגיעה כשחגג הילד שש שנים. באחד מערבי תמוז, עת המלמד שנשכר ללמד את ישראל גמרא התנמנם על השולחן, יצא הילד ברגע של סהרוריות את החדר "ויתהלך בחדר אנה ואנה, שקוע במחשבותיו". טיולו הוביל את ישראל מחוץ לחצר הבית, אל רחובות העיר האסורה למראה.

"פתאום עמד משתאה ומשתומם מאד למראה עיניו: לפניו עמד עיר קטן מאד, התועה גם הוא כמהו ואבוד מאמו, והעיר יפה ונחמד, ושניהם כאחד קטנים ותמימים: עיני ישראל נטויות אל העיר, וראשו של זה נמשך אליו. שואל הושיט ידו הרכה ללטפו. והעיר מלקק את היד המלטפת ולהתפעלות ישראל לא היה קץ וגבול".

אביו, שהבחין בהיעדרות בנו ואף תפס אותו במעשה, היה נלהב פחות:

"שעה ארכה נשמעו מאחורי הדלת צעקות האב, המערבות בבכיות הבן ובקשות האם, אשר אך לשוא התחננה לפני האב, החסיד האכזר, להניח לבנו…"

למחרת, ובעקבות ההתרגשות של יום האתמול, נפל ישראל למשכב עם קדחת עזה ומת. השורות החותמות של הסיפור הן: "גם האב לוה את "קדישו" היחיד עד קצה "רחוב היהודים"."

בזיכרון ההיסטורי של התנועה הציונית זכורה חמדה בן-יהודה כמסורה שבנשים. כל חייה דאגה לבעלה ולילדיהם, ואף הייתה המעצבת החשובה ביותר של דימוי "מחייה השפה" שביקש בעלה לקבע בציבור. זאת הסיבה שסוף הסיפור הפותח את ספרה הראשון של חמדה בן-יהודה מרתק כל-כך.

על פניו, הביקורת ברורה: הסופרת מסתייגת משיטות החינוך של היישוב החרדי הישן, שביקר ונלחם באליעזר בן-יהודה ובמורשתו. היכרות עם שיטות החינוך של בעלה מלמד שאולי אחרת: אחרי הכול, האם התעקשות החסיד האכזר שונה בהרבה מהתעקשות אליעזר בן-יהודה בחינוך ילדיו, בייחוד בנו בכורו, התעקשות שהעלה על הכתב איתמר בן-אב"י בזיכרונותיו:

"דווקא עכשיו החל הפרק הקשה ביותר בחיינו המשותפים, מטעם פשוט מאוד: אבי חשש מיד, פן תקלקל האווירה הכללית מסביבי את אשר עלה בידו להשיג בכל כך עמל וסבלנות. מה עשה? עמד וקבע חוק בל יעבור, כי לא יניחני בשום פנים מהיום ואילך לבוא בקשרים ישרים כלשהם עם הילדים בסמטתנו, אף לא עם שתי השכנות אשר בתוך חצרנו עצמה, האחת – תינוקת ספרדייה בת חצי שנה, והשנייה – אשכנזייה בת עשרה ירחים, עם פטפוטה הז'רגוני הזורם כבר מפיה בשפע מדאיג.

"אסור לתת לו לא רק לגשת אליהן, אלא אפילו להאזין לפטפוטיהן," היה דברו לאמי. "צריך לשמור, שעד היום שבו יזכה לאח או לאחות שישוחחו איתו בשפת אמו, לא ישמע ולא ידע כי יש שפה אחרת בעולם! צריך שאוזנו תקלוט רק את דיבורינו העבריים. אילו יכולתי, הייתי אוסר עליו להאזין אפילו לצפצופי הציפורים וצהלת הסוסים, נעירת החמורים ופרפורי הפרפרים, כי אף הם סוף-סוף לועזית לשונם, על כל פנים לא עברית."

"עם שחר עצמאותנו" מאת איתמר בן-אב"י, הוצאת הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן-אבי, תשכ"ב/ 1961

 

לקריאה נוספת:

רעות גרין, חמדה בן יהודה כמגלמת העברייה החדשה, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, תשס"ז

מירב גרץ-רונן, חמדה בן יהודה: סופרת עיתונאית ומו"לית, ראשית חייה בארץ, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, 2000

אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית: 1948-1900 (כרך ראשון), הוצאת דביר, 1988

 

כתבות נוספות:

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

מכתב האהבה ששלח אליעזר בן יהודה לרעייתו חמדה מהכלא

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

מחרוזת שירים בגנותו של ישו

חוש הומור תמיד היה נשקם של החלשים. גם היהודים באיטליה של העת החדשה המוקדמת ידעו זאת, והשתמשו בפרודיות על טקסטים מוכרים כדי ללעוג לאמונה הנוצרית השלטת

1

העבודה בספרייה הלאומית יכולה להוביל אתכם לפינות נסתרות שלא דמיינתם. לא רק בגלל שבפנייה לא נכונה תלכו לאיבוד באיזה מסדרון שכוח, אלא גם כי בכל יום אפשר להיתקל בפריט נוסף שאפילו לא חשבתם שקיים. זה קרה לי כשבמהלך שיטוט מקרי בקטלוג, נתקלתי בכתב יד עם הכותרת המפתיעה: "שירים בגנותו של ישו". מתברר, כי מדובר בקובץ חיבורים עבריים שונים, שכולם עוסקים בעיקרי האמונה הנוצרית ובסיפור חייו של ישוע הנוצרי. החיבור כולו הועתק באיטליה במאה ה-18 ושמור כיום בספרייה הבריטית שבלונדון.

כמי שמכיר באופן שטחי את ההיסטוריה היהודית באירופה, שאלתי את עצמי כיצד הרשו לעצמם מחברים עבריים ללעוג לנביא הדת הנוצרית שבקרב מאמיניה הם חיו. שאלתי את חוקרי מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית, שהרימו עבורי את המסך על ז'אנר ספרותי שלם בתרבות היהודית של אירופה: ספרות הפולמוס הפרודית.

"חוש הומור תמיד היה ליהודים, וגם עזר שזה נכתב בעברית", מתבדח ד"ר עזרא שבט ממחלקת כתבי היד של הספרייה הלאומית. הפולמוס היהודי־נוצרי פירנס שורת כתבים ארוכה עוד בימי הביניים, כמו גם שורת דיונים פומביים שבשיאם נשרפו לעיתים ספרי תלמוד ויהודים אולצו להתנצר. לצד חיבורים מפורסמים כמו "ספר הכוזרי", שנועד להגן על עיקרי היהדות, כתבו לעיתים היהודים גם ספרים עוקצניים יותר כלפי יריביהם הנוצרים. לטובת העניין הם פנו לסוגה הפרודית.

בסיועו של ד"ר שבט למדתי שהפרודיות היהודיות המפורסמות ביותר קשורות לחג הפורים שבו הוצגו מסכתות שהגחיכו סיפורים מקראיים וכיוצא באלה לצורכי בידור. אך, כאמור, בחיבור הספציפי שאותו בחנתי נכרכו יחדיו אך ורק כתבים שנועדו להתווכח עם הנצרות. אפשר למצוא בו את "ספר תולדות ישו", שמספר מחדש חלקים מסיפורי הבשורות הנוצריות באופן פוגעני. כך למשל נטען בספר (שמחברו וזמן כתיבתו אינם ידועים) שישו נולד ממעשה ניאוף ואונס. קיומו של הספר היה ידוע לנוצרים עוד במאה ה-9, אך כיום לא קיימים כתבי יד שלו המוקדמים מהמאה ה-16. נראה שבשל תוכנו החתרני השתדלו היהודים לשמרו בחדרי חדרים.

1
קטע מתוך "ספר תולדות ישו" המספר את סיפור חייו של ישו באופן נלעג

לאחר מכן מופיע בקובץ החיבור הסאטירי "פלפול על זמן זמני זמניהם" שמשתמש בין השאר בפרודיה על ההגדה של פסח, כדי להלעיג את כתבי הקודש הנוצריים, הטקסים הקתוליים וחגיהם. החיבור מיוחס ליונה רפא הכהן ונכתב על פי ההשערות באיטליה במחצית השנייה של המאה ה-17. הפירוט והדקדוק שבהם מתוארים הטקסים הנוצריים מעידים כי הכותב ככל הנראה חזה בהם במו עיניו. חלק מהחוקרים החשיבו את החיבור, שנקרא לעיתים "ההגדה של יונה רפא", כאחת מהפרודיות החשובות ביותר בספרות העברית. בסופו של החיבור מופיע "פזמון ישן לחכם א' פלוני אלמוני על אותו האיש" (כינוי לישוע הנוצרי). מדובר בפיוט "יהיו למוץ עובדי כמוש", פיוט הלועג לעובדי האלילים שחובר בידי הפייטן המפורסם ר' ישראל נג'ארה.

1
הפיוט "יהיו כמוץ עובדי כמוש" מאת ר' ישראל נג'ארה. השיר מושר עד היום במסורת יהודי בבל ומרוקו

מה שמוביל אותנו אל חלק חשוב אחר בקובץ המעניין הזה, וזה שמשך אותי אליו מלכתחילה, היה השימוש בפיוטים מוכרים כדי ללעוג לדת הנוצרית ולהתווכח עם עיקרי אמונתה. פיוטים מסוג זה הופיעו כבר בסוף המאה ה-15 באיטליה, אז חיבר אליהו חיים בן בנימין איש גנצאנו פרודיה על פיוט ליל השבת הפופולרי "יגדל אלוהים חי" (שחובר גם הוא באיטליה על ידי ר' דניאל בן יהודה הדיין). שירו נפתח במילים "יחדל אלוהים מת וישתכח זכרו, שמו וזמן מציאותו", התייחסות ברורה לישוע הנוצרי ולאמונה שלפיה הוא והאל חד הם.

גם בחיבור שלפנינו מופיעות מספר פרודיות דומות המתבססות על אותו הפיוט. ככל הנראה הפיוט הזה, וכפי שנראה גם "אדון עולם", היו כר פורה לפרודיות שעיקרן השמצתו של ישוע הנוצרי. כאן, בחיבור הזה, נמצאות שלוש גרסאות פרודיות ל"יגדל אלוהים חי". אחת מהן פותחת: "ישפל אליל איש מת וישתכח", אחרת נפתחת במילים "יחדל אליל לא חי וישתכח", והשלישית: "נקטל אליל לא חי ואיש טבח". כל השירים מתמקדים בנקודת מחלוקת עיקרית: ישוע מת ולא שב לתחייה. השניים הראשונים מיוחסים לשמשון כהן מודון, גם הוא משורר עברי מאיטליה של המאה ה-18. אל השלישית נגיע מיד.

1
"ישפל אליל איש מת וישתכח / שקר ונמנע הוא מציאותו….אינו אדון עולם וכל רואה / ירחיק גדולתו ומלכותו / נתלה מקולל זה והן עתה / פגר נבלה היא תמונתו". מתוך אחת הפרודיות על "יגדל אלוהים חי" בכתב היד

פיוט אחר נקרא "שיר שכולו יתד ברקתו של אותו האיש", וגם הוא לא בוחל במילים. הוא נפתח כך: "ברי לך אמת ברור ועל חמור שפת שרוק". בתחתית הפיוט מצורף "פירוש המילות" שמדגיש כי "חמור הוא נוצרי" לטובת מי שלא הבין את האנלוגיה. שיר ייחודי ובוטה פחות הוא "תלונת הביצה אשר נקבו אותה לצורך נוי סוכה". שם מדברת הביצה המנוקבת ומלינה: "בני דורי נקבוני / ועשו לי כמין זנב / ונפשי לקחו מני / תלאוני כמו גנב". מיד מתחתיו מופיעה התשובה המבטלת: "לצורך מה תלונתך…הלא סופך להישבר".

1
"חמור הוא נוצרי…" מדגיש "פירוש המילות" בתחתית הפיוט. בכותרת מסומנות המילים "אותו האיש" המתייחסות לישו

את הפיוטים הפרודיים הבאים יוכלו לזמזם ודאי גם קוראינו שלא נוטים לבקר בבתי הכנסת באופן קבוע: הם מבוססים על הפיוט הפופולרי אפילו יותר "אדון עולם". כך למשל נפתח אחד הפיוטים האלה במילים "שחוק עולם / אשר הושלך / לבור שאון / ביום צרה" ובהמשך – "והוא היה / והוא הווה / והוא יהיה / בתבערה".

1

כאן מגיעים לסופם ארבעת החיבורים הכרוכים בקובץ שעסקנו בו. אולם, בכריכה נותר דף ריק אחד אחרון, והוא קצת שונה. אין בו כותרת וברור כי הוא אינו שייך לכתבים האחרים. אפילו כתב היד שונה לחלוטין. נראה שאחד המעתיקים נהנה מהשירים שהובאו בקובץ והחליט, כמו ב"קרב" בין שני אמני היפ־הופ, לנסות את כוחו בכתיבת פרודיות משלו. הכותב האלמוני צירף גרסה פרודית נוספת לפיוט "יגדל אלוהים חי" שהזכרנו לעיל ("נקטל אליל לא חי ואיש טבח"), וגרסה חדשה גם ל"אדון עולם". הגרסה הזו השתמשה בפרטים הביוגרפיים הבוטים שמקורם ב"תולדות ישו" שהוזכר לעיל, וכבר בפתיחתה הלכה עד הסוף עם הבוטות: "אתון עולם אשר נולד / ברפת שור וצאן עדרה / לעת נעשה בכשפו כל / משיח אל שמו קרא".

1
פרודיה על "אדון עולם" המופיעה בסופו של החיבור. כתב היד שונה לחלוטין מזה של החיבורים הקודמים לו

המילים חריפות, ללא ספק, אך אפשר להסביר את היחס הנוקשה אל הנצרות. הצורך היהודי להיאבק בנצרות השולטת נבע כמובן גם מהמחלוקת הדתית העקרונית, אך גם מהנסיבות ההיסטוריות, בתקופה של רדיפות ושל המרות דת כפויות. אין פלא שקובץ כזה נמצא דווקא באיטליה, מקום שבו הקרבה ההדוקה בין יהודים לבין נוצרים במשך מאות שנים הדגישה לא רק את הדמיון בין הקהילות, אלא גם את ההבדל.

 

 

ביבליוגרפיה:

שירמן חיים, "לתולדות השירה והדראמה העברית", ירושלים: מוסד ביאליק, 1979

Israel Davidson. ’Parody in Jewish Literature.’New York: AMS Press, 1966

 

כתבות נוספות:

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

הנוצרי שקבע את פריסת התלמוד

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה