כתב הסתרים של נעמי פולני

עיון מדוקדק באוסף פולני שבספרייה הלאומית חושף היבט מפתיע בעשייתה של היוצרת הידועה.

נעמי פולני

'טווסים'. כוריאוגרפיה: נועה אשכול. הרביעיה הקאמרית על בימת תיאטרון 'האוהל': נעמי פולני, מירה'לה שרון, ג'ון הריז ונועה אשכול (1954-1956). צלם: ירון מירלין

מאת: איריס לנה והילה זקסנברג

אנו שמחים לברך את נעמי פולני לרגל זכייתה בפרס ישראל לאמנויות הבמה, ושמחים לבשר שהארכיון האישי שלה ישמר ויונגש במסגרת פרויקט "האוסף הלאומי הדיגיטלי: אדריכלות, מחול, עיצוב ותיאטרון'.

באוסף פולני חומר תיעודי של תחומי פעילותה המוכרים והידועים כחברה בלהקת הצ'יזבטרון, בהיותה בימאית ה'תרנגולים' ו'החמציצים', ומעבדת של עשרות שירים ופזמונים בזמר העברי. אולם, בין המסמכים והתצלומים חיכתה לנו הפתעה: פולני מוכרת לרבים בתור יוצרת בתחומי הבידור והמוזיקה, אך באוסף קיים תיעוד מרשים בהיקפו להיבט פחות מוכר לציבור הרחב, הקושר את עשייתה לחוג יוצרים רדיקליים בתחום המחול.

 

נועה אשכול (מימין) ונעמי פולני; הרביעיה הקאמרית (האנסמבל הראשון), בימת תיאטרון 'האוהל; 'סתיו' 'מתוך: 'ארבע העונות', 1956-1954 כוריאוגרפית: נועה אשכול; צלם: ט. בראונר. באדיבות ארכיון נועה אשכול לכתב תנועה, נסרק במסגרת הפרויקט
'סתיו' מתוך: 'ארבע העונות', נועה אשכול (מימין) ונעמי פולני; בימת תיאטרון 'האוהל' (1956-1954), כוריאוגרפיה: נועה אשכול; צלם: ט. בראונר. באדיבות ארכיון נועה אשכול לכתב תנועה

בשנות ה-50 למדה נעמי פולני אצל נועה אשכול, כוריאוגרפית, ממציאת כתב התנועה ויוצרת בעלת שם.

פולני הייתה רקדנית ברביעיה הקאמרית – האנסמבל הראשון של הקבוצה הקאמרית. באותן שנים ניסחו נועה אשכול ואברהם וכמן את עקרונות כתב התנועה שהתפרסמו בשנת 1958 כ'כתב תנועה אשכול-וכמן'.

 

כרטיס החבר של נעמי פולני באגודה לכתב תנועה בחתימת נועה אשכול (1968)
כרטיס החבר של נעמי פולני באגודה לכתב תנועה בחתימת נועה אשכול (1968)

שנותיה המעצבות בקבוצת המחול של נועה אשכול, שעסקה במחקר ויצירה של מערכת סמלים המאפשרת להגדיר את תנועת הגוף האנושי באמצעות סימנים מופשטים, היו לבסיס הגישה של פולני בניתוח טקסטים ובעיבוד מוזיקלי.

נעמי פולני
מסמך עבודה בכתב ידה של נעמי פולני. בראש העמוד: ציור החלוקה המרחבית של המעגל. (ללא תאריך). כתב התנועה אשכול-וכמן מתבסס על מערכת כדורית המחלקת את המרחב לשמונה כיוונים, כשלכל נקודה במרחב יש מיקום במערכת

השפעותיהם של עקרונות העבודה של אשכול נוכחות גם בשפה הבימתית של הלהקות הצבאיות הראשונות שאותן ביימה פולני – להקת פיקוד צפון, להקת גייסות השיריון ולהקת הנח"ל. הן באו לכדי מיצוי בהמשך עבודתה, בבימוי הייחודי ללהקת 'התרנגולים'.

 

נעמי פולני
מסמך עבודה בתקופת 'החמציצים' , בכתב יד של נעמי פולני. המסמך ערוך לפי עקרונות כתב התנועה, ומשתמש בהם באופן חופשי

הרעיונות, או כפי שפולני מנסחת – "המשטר של המחשבה", והחשיבות המרכזית שניתנה ל"פיתוח תנועה", הניואנסים המדויקים, השימוש בתיווי המערכת המרחבית והניקיון הצורני והתנועתי שמתחייב מהפרדת תנועה של איברים כפי שהם מיוצגים על פני הנייר, מהווים את התשתית לחלק מרכזי ביצירתה.

נעמי פולני
'טיול'
נעמי פולני
'טווסים'
נעמי פולני
'אטיוד'
נעמי פולני
'טווסים'
נעמי פולני
'אטיוד'

תצלומי הרביעיה הקאמרית על בימת תיאטרון 'האוהל' (1956-1954)
נעמי פולני, מירה'לה שרון, ג'ון הריז ונועה אשכול
כוריאוגרפיה: נועה אשכול. צלם: ירון מירלין

פולני נודעה בגישתה הפרפקציוניסטית ובמתודות עבודה השואפות למחויבות טוטאלית. אלו ככל הנראה נעוצים עמוק בשנים שבהן עבדה עם נועה אשכול, וניבטים מתוך התצלומים ועשרות המסמכים של חבורת אמנים ומדענים שתרמה להמצאת שפה משוכללת ומהפכנית. כך נעשו הסמנטיקה והמתודות של כתב התנועה מנגנוני עיבוד טקסטים מוכרים, כפי שעשתה פולני לעשרות שירים ופזמונים בזמר העברי.

 

חיים חפר ונעמי פולני בתקופת הצ'יזבטרון (1948-1950), צלם לא ידוע
חיים חפר ונעמי פולני בתקופת הצ'יזבטרון (1948-1950), צלם לא ידוע

אוסף פולני חושף לראשונה את המסמכים והתצלומים שבהם ניכר הקשר העמוק והמהותי בין כוריאוגרפית וממציאה דגולה, לבין תלמידה ורקדנית שאימצה את עקרונות העבודה וייצרה איתם דבר מה חדש; שפה אישית ומובהקת, שנעשתה נדבך בתרבות הישראלית.

האוסף שיפתח בקרוב לעיון הציבור הרחב, יאפשר לחקור את הזיכרון הקולקטיבי ויהיה חלון עכשווי אל העבר של כולנו, כמו שאומרים: we are who we archive.

 

איריס לנה, מנהלת אשכול מחול
הילה זקסנברג, מנהלת פרויקט 'האוסף הלאומי דיגיטלי: אדריכלות, מחול, עיצוב ותיאטרון'

 

"נותנים שמות ללוחמים": פרויקט מיוחד של הספרייה הלאומית ופייסבוק

פרויקט מיוחד של הספרייה הלאומית בשיתוף פייסבוק ישראל לרגל יום העצמאות ה-71 של מדינת ישראל: בואו לזהות ולתייג את יקיריכם, בני משפחתכם וחבריכם ששירתו בצה"ל, בתמונות היסטוריות ונדירות מאוסף התצלומים של הספרייה הלאומית

Photo shows: IDF soldiers with armour support acting on the Golan Hights with its new Israeli Merkava tanks

בין האוצרות הרבים ששמורים בספרייה הלאומית של ישראל נמצאים גם אלפים רבים של תצלומים המתעדים את חיילי וחיילות צה"ל לאורך שנות עצמאותה של המדינה. במסגרת פרויקט הדיגיטציה העצום שמתבצע בספרייה בשנים האחרונות, התצלומים הישנים חוזרים לחיים והנגטיבים המצהיבים הופכים לתצלומים ברזולוציה גבוהה ואיכותית.

אלא שבמקרים רבים אין לספרייה מידע מיהם החיילים המצולמים בתמונה – וכאן הציבור הישראלי נכנס לתמונה.

במסגרת הפרויקט המשותף של הספרייה הלאומית עם פייסבוק ישראל, שהחל בקיץ האחרון במטרה להנגיש את אוצרות התרבות של ישראל לקהל הרחב, יועלו היום (ג') לרשת אלבומי תמונות של חיילים וחיילות צה"ל מכל מלחמות ישראל. אנחנו מזמינים את הקהל הישראלי לזהות ולתייג את יקיריו, בני משפחתו וחבריו ששירתו במלחמות ישראל, וכך יונצחו שמותיהם בדפי ההיסטוריה של ישראל, ויישמרו למען הדורות הבאים לצד אוצרות התרבות והמורשת של המדינה והעם, השמורים בספרייה הלאומית.

אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית כולל יותר מ-2 מיליון וחצי תצלומים של ארץ ומדינת ישראל. מדובר באוסף הגדול ביותר בעולם של תמונות סטילס המתעדות את ישראל לאורך יותר מ-150 שנה. האוסף הייחודי הזה כולל בתוכו מספר אוספים שונים ומגוונים, אבל מתוכם בולט במיוחד אוסף ״דן הדני״ – ארכיון של למעלה ממיליון תצלומים המתעדים כמעט כל אירוע בחייה של המדינה. דן הדני וצוות צלמי העיתונות שלו תיעדו אירועים פוליטיים, אירועי תרבות וגם מלחמות ושכול לאורך עשרות שנים. הצלמים ליוו את לוחמי צה"ל בשחרור העיר העתיקה בששת הימים, בקרבות הבלימה בסיני וברמת הגולן ביום הכיפורים, במבצע שלום הגליל ובבוץ הלבנוני, בכל מקום שאליו חיילים נשלחו להילחם ולהגן על המדינה.

דן הדני תרם את האוסף לספרייה הלאומית, למקום שבו הוא יישמר בעבור הדורות הבאים, אולם צוות הספרייה נתקל בבעיה: המידע על התצלומים הוא מועט ביותר. ברבים מהמקרים הוא כולל רק את מקום הצילום ומועדו, "מלחמת שלום הגליל, 1982", לדוגמה. נוכח זאת, החליטה הספרייה לנסות להיעזר בקהל הרחב, ובעזרת פייסבוק ישראל להפיץ את התמונות לכמה שיותר בני אדם – כדי שיוכלו לעזור ולהוסיף את המידע החשוב ביותר על התצלומים – מי מצולם בתמונה ומה הסיפור מאחוריה.

"אנו שמחים לשתף את הציבור הישראלי במשימה החשובה של שימור התרבות והמורשת של מדינת ישראל", אמר ראש אגף הדיגיטל בספרייה הלאומית, ירון דויטשר. "אנו בטוחים כי באמצעות שיתוף הפעולה עם פייסבוק, המאפשר לנו להוציא את אוצרות התרבות מארכיוני הספרייה ולהנגיש אותם לקהלים גדולים, ייאסף מידע רב. המידע הזה יאפשר לתלמידים, לחוקרים ולציבור הרחב לדעת יותר על מה שהתרחש כאן מאז קום המדינה".

לקראת יום העצמאות התמונות יעלו לעמוד הפייסבוק של הספרייה הלאומית והמידע שיתקבל מהציבור יישמר בקטלוג הספרייה הלאומית, לצד כלל אוצרות התרבות של המדינה והעם היהודי, על מנת שגם בני ובנות הדורות הבאים יוכלו לדעת ולהבין יותר על מה שאירע כאן ב-71 השנים החולפות. מדובר בפרויקט ארוך טווח, ובחודשים הקרובים נשתף עם הציבור עוד ועוד תמונות.

עדי סופר תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל: "היום, בעידן הדיגיטלי אנחנו רואים שינוי ביכולת לספר את סיפור הקמת המדינה באופן שמנגיש את ההיסטוריה ואת האנשים שהיו שם בדרך הכי מוחשית ועמוקה. עברה של מדינה הוא אחד הנכסים הגדולים שיש לה והוא מתווה את מי שהיא ואת מי שתהיה. אוצר התמונות הללו מספר את סיפורה של המדינה לאורך כל שלביה ומחבר אותנו לאנשים שהיו שם ושבזכותם אנחנו כאן מציינים 71 למדינת ישראל. אני נרגשת מאוד ומקווה כי נוכל לחבר שמות לפנים בתמונות הכה נדירות הללו".

 

לאלבומים המלאים

מלחמת העצמאות

מובילי פרדות ההספקה למוצב ברקן על הגלבוע מלחמת העצמאות 1948, מתוך אוסף מראה עיניים, אוספי ביתמונה, אוסף קבוץ חפציבה.
מובילי פרדות ההספקה למוצב ברקן על הגלבוע מלחמת העצמאות 1948, מתוך אוסף מראה עיניים, אוספי ביתמונה, אוסף קבוץ חפציבה.

מבצע סיני

חיילים בחופשה לאחר מבצע קדש, 1956, מתוך אוסף אדי הירשביין, אוספי ביתמונה.
חיילים בחופשה לאחר מבצע קדש, 1956, מתוך אוסף אדי הירשביין, אוספי ביתמונה

מלחמת ששת הימים

חיילים בנגב, 1967, צילום: צוות יפפא, מתוך ארכיון דן הדני
חיילים בנגב, 1967, צילום: צוות יפפא, מתוך ארכיון דן הדני

מלחמת ההתשה

צה"ל בסיני, צילום: צוות יפפ"א, מתוך ארכיון דן הדני.
צה"ל בסיני, 1970, צילום: צוות יפפ"א, מתוך ארכיון דן הדני

מלחמת יום כיפור

חיילים באתנחתא בהופעה של דבורה חבקין, צילום: צוות יפפ"א, מתוך ארכיון דן הדני
חיילים באתנחתא בהופעה של דרורה חבקין, צילום: צוות יפפ"א, מתוך ארכיון דן הדני

מלחמת שלום הגליל

חיילים חוזרים מלבנון, 1982, צילום: צוות יפפא, מתוך ארכיון דן הדני.
חיילים חוזרים מלבנון, 1982, צילום: צוות יפפא, מתוך ארכיון דן הדני

צה"ל בשנות ה-70

חיל הנשים, 1970, צילום: צוות יפפא, מתוך ארכיון דן הדני
חיל הנשים, 1970, צילום: צוות יפפא, מתוך ארכיון דן הדני

צה"ל בשנות ה-90

חייל מתפלל בכותל המערבי, 1989, צילום: צוות יפפ"א, מתוך ארכיון דן הדני
חייל מתפלל בכותל המערבי, 1989, צילום: צוות יפפ"א, מתוך ארכיון דן הדני

 

הסיפור מאחורי 'בלדה לחובש'

"במגירה ראיתי דף אחד צהבהב, מודפס במכונת כתיבה" - השיר שהפך מלהיט פסטיבל לפזמון יום זיכרון

בלדה לחובש

פצועים במלחמת יום הכיפורים. צילום: אלי לנדאו, אוסף דן הדני

הֵם הִתְקַדְּמוּ לְאַט. הַכֹּל הָיָה רָגוּעַ. 
מִנֶּגֶד הַנָּהָר וְגֹמֶא מְרַשְׁרֵשׁ 
פִּתְאוֹם רָעַם בָּרָק, אֶחָד צָעַק: פָּצוּעַ! 
אֲנִי כְּבָר בָּא, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ. 
עָלִינוּ עַל מוֹקֵשׁ! צָעַק אָז הַפָּצוּעַ, 
אֲנִי כָּאן, לְצִדְּךָ, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ. 

בָּרָד שֶׁל אֵשׁ נִתַּךְ, בָּרָד כָּבֵד קָטוּעַ, 
מֵעֵבֶר לַנָּהָר, לַגֹּמֶא הָרוֹחֵשׁ. 
הַשְׁאִירוּ אוֹתִי כָּאן, בִּקֵּשׁ אָז הַפָּצוּעַ, 
עֲזֹב שְׁטֻיּוֹת, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ. 
תַּצִּיל אֶת עַצְמְךָ, בִּקֵּשׁ אָז הַפָּצוּעַ. 
אֲנִי נִשְׁאָר אִתְּךָ, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ. 

וְהֵם נוֹתְרוּ שְׁנֵיהֶם, וְהַשָּׂדֶה פָּתוּחַ. 
וְהֵם נוֹתְרוּ שְׁנֵיהֶם, וְהֵם גְּלוּיִים לָאֵשׁ. 
אֲנַחְנוּ אֲבוּדִים, מִלְמֵל אָז הַפָּצוּעַ, 
אֱחֹז בִּי טוֹב, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ. 
נִפְצַעְתָּ גַּם אַתָּה, מִלְמֵל אָז הַפָּצוּעַ 
עֲזֹב, זֶה לֹא נוֹרָא, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ. 

הָאֵשׁ כְּבֵדָה, כְּבֵדָה! קָשֶׁה, קָשֶׁה לָנוּעַ. 
רַק לֹא לְהִתְיָאֵשׁ, רַק לֹא לְהִתְיָאֵשׁ, 
אֶזְכֹּר אוֹתְךָ תָּמִיד, נִשְׁבַּע אָז הַפָּצוּעַ. 
רַק לֹא לִפֹּל, מִלְמֵל אָז הַחוֹבֵשׁ. 
שֶׁלְּךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, נִשְׁבַּע אָז הַפָּצוּעַ. 
הַיּוֹם הוּא יוֹם מוֹתִי, עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ. 

פִּתְאֹם עֲנַן אָבָק, פִּתְאֹם עָלְתָה הָרוּחַ, 
וְצֵל עַל הַקַּרְקַע, וְהוּא קָרֵב, רוֹעֵשׁ. 
נִצַּלְנוּ! הֵם בָּאִים! יִבֵּב אָז הַפָּצוּעַ, 
אַךְ לֹא שָׁמַע מִלָּה מִן הַחוֹבֵשׁ. 
אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי! יִבֵּב אָז הַפָּצוּעַ. 
מֵעֵבֶר לַנָּהָר הַגֹּמֶא מְרַשְׁרֵשׁ, 
אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי 
אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי 
אָחִי!

("בלדה לחובש". מילים: דן אלמגור, לחן: אפי נצר)

 

"אני רוצה לומר לכם, אתם תרגישו היום שבשירים שלנו, בחלק ניכר מהם… תרגישו את רוח התקופה, את רוח הזמנים שבא לידי ביטוי די ניכר בתחילת הערב" הבטיח המנחה צחי שמעוני למאזיני הרדיו, ולראשונה בהיסטוריה של פסטיבל הזמר גם לצופי הטלוויזיה הישראלית. היא החלה את שידוריה באותה השנה וצופיה התקבצו סביב המַקְלֵטים בפתיחת פסטיבל הזמר והפזמון של ישראל לשנת 1969.

ברוח התקופה והזמנים – סוף שנות השישים בישראל של מלחמת ההתשה – כיכבו בפסטיבל פזמוני אהבה רומנטית ופזמוני אהבה כלל-עולמית, ובצידם שירים שעסקו בגבורת הקרב ובחוסר התוחלת של המלחמה. למרות שפרצה יותר מחודש לפני פתיחת הפסטיבל, מלחמת ההתשה לא נזכרה בשמה באף שלב באירוע. השיר האקטואלי היחיד היה השיר שחלם שלום חנוך על פראג הכבושה, ושאותו ביצע אריק איינשטיין (בהופעתו האחרונה בפסטיבל הזמר). אך המלחמה – כל מלחמה – הוצגה כמושג עמום ומאיים בכמה משירי הפסטיבל. בקטגוריה הזו בלט שיר מס' 6, שנמנע מלתאר את המלחמה במונחים מופשטים, ובחר לספר במקום זאת סיפור, מעין אגדה על גיבור ללא שם, בלדה על חובש עברי שנפל בעת שהציל פצוע תחת אש.

 

1
תקליטור הפסטיבל, מתוך חוברת שהוציאה קול ישראל בשנת 1969

 

"פסטיבל הזמר והפזמון שנערך בשנת 1969", מספר לי המלחין אפי נצר בשיחת הטלפון שקיימנו, "שינה את הגישה לפסטיבל זמר בארץ. עד אותה שנה נשלחו לפסטיבל (שהחל את דרכו תשע שנים קודם לכן, בשנת 1969) שירים בעילום שם – שם היוצרים של השיר המסוים לא הוגש יחד עם השיר וכך נותר חסוי. השירים עברו אל צוות השופטים שסינן את המתאימים ביותר. משנבחרו השירים לפסטיבל, נחשפה בפני השופטים זהות היוצרים". פסטיבל הזמר לשנת 1969 תוכנן במתכונת שונה מעט.

לקראת הפסטיבל פנו המפיקים ל-12 מלחינים מוכרים וביקשו מכל אחד מהם לספק שיר לפסטיבל. "אני הייתי בין המלחינים האלה", נזכר נצר, "וכשקיבלתי את ההזמנה פניתי לחברי דן אלמגור. דן גר אז בחיפה. נסעתי אליו לבקש שיר. הוא הראה לי כמה אפשרויות שהתחבאו במגירה – הרבה אהבה, קצת פרחים". המקבץ שאליו נחשף לא תפס את עינו של המלחין. דף קטן שהסתתר בודד בתחתית המגירה דווקא כן. "במגירה ראיתי דף אחד צהבהב, מודפס במכונת כתיבה (הדפיסו פעם במכונות כתיבה, אתה יודע?)". נצר תהה על אותו דף. אלמגור ענה שמדובר ב"שיר שכתבתי מזמן". הכותרת בראש הדף היא שמשכה את נצר לצלול פנימה – "בלדה לחובש", שם שנצר מודה שכבש אותו מיד, ועדיין – נותרה התלבטות קלה – "כי זה שיר עצוב, מעין אגדה, תיאור המצב שלנו בארץ". האם אנשים ירצו לשמוע? האם לא יחבל הסיפור העצוב בשמחת הפסטיבל?

לדף שאליו נמשך נצר, כפי שניתן ללמוד מצבעו הדהוי, הייתה היסטוריה ארוכה. בספר "הצ'ופצ'יק של הקומקום" חוזר הכותב דן אלמגור אל נסיבות חיבורו וגילויו מחדש של השיר: "את הנוסח הראשון ל"בלדה לחובש" כתבתי בשנת 1955. לקראת שחרורי מהצבא התחלתי ללמוד אז ספרות עברית ומקרא במחזור הראשון של אוניברסיטת תל-אביב (באבו-כביר). אחד המורים – המשורר ישראל אפרת, שעלה מארצות הברית והינחה, לראשונה בארץ, קורס ל"כתיבה יוצרת" – דיבר על הבלדה וביקש מהתלמידים היודעים לחרוז לנסות לכתוב בלדה משלהם. ככתב צבאי התוודעתי לכמה סיפורים על חובשים צבאיים, שאיבדו את חייהם בקרבות מלחמת תש"ח ובפעולות התגמול של שנות החמישים, וכתבתי, במסגרת השיעור, את הבלדה הזאת ואת "המגדלור". כעבור כתריסר שנים, בימי מלחמת ההתשה, גילה המלחין אפי נצר בתיק 'השירים הבלתי מולחנים' שלי את הבלדה על החובש וביקש להלחינו. עידכנתי מעט את השיר, והוא נלקח לחלק הלא-תחרותי של פסטיבל הזמר. יומיים לפני הפסטיבל הודיעו לנו שהוחלט לכלול אותו בחלק התחרותי, ונאלצנו להסכים, אך התנינו את הסכמתנו בכך שכל תמלוגי השיר (והפרס, אם יינתן) ייתרמו למכון לשיקום פצועי צה"ל בתל-השומר. וכך היה" (דן אלמגור, מתוך הספר "הצ'ופצ'יק של הקומקום", 2012).

מעט מאוד שכנוע עצמי היה צריך נצר כדי להחליט שעליו להלחין את השיר, וכמעט שום מחשבה נוספת הצטרך כדי להחליט על זהות המבצע: "(לאחראים על הפסטיבל) אמרתי שאם אני לא מקבל את יהורם – אני מושך את השיר מהתחרות". יהורם הוא כמובן יהורם גאון. תהיה זו טעות להגיד שההימור השתלם, כיוון שקשה לקרוא לבחירה בזמר 'הימור': "מלחינים רבים רצו את יהורם, ובאמת שהוא ביצע שלושה שירים שונים בפסטיבל!". שניים מהם, אגב, זיכו אותו במקום הראשון והשני בפסטיבל. על השיר "בדרך חזרה" שהגיע למקום השלישי בתחרות והוצע ליהורם גאון מבעוד מועד, בחר הזמר לוותר. החייל אבי טולנדו ביצע אותו לבוש מדים.

פסטיבל הזמר של 69' היה פסטיבל הזמר הישראלי הראשון ששודר בטלוויזיה הישראלית. כמעט כל 12 השירים שבוצעו בפסטיבל נעשו לקלאסיקות ישראליות המוכרות גם כיום, ובראשם "בלדה לחובש" שהגיע למקום הראשון.

 

1
ידיעה על זכיית 'בלדה לחובש' בפסטיבל הזמר לשנת 69', התפרסם ב'על המשמר' ב-24 באפריל 1969

 

ההצלחה העצומה של השיר (נצר: "אתה לא מבין מה היה שם") הולידה אצל נצר – תחושה שבדיעבד, הוא מספר, היה אולי צריך להתעלם ממנה. "שבוע אחרי פסטיבל הזמר, התמקמה 'הבלדה לחובש' בראש מצעד הפזמונים הישראלי. זה היה כבוד עצום שהשיר בראש המצעד, ועם זאת הייתה גם תחושה לא נעימה. הרגשתי שלא מתאים ששיר כזה יעלה וירד במצעד". נצר ביקש שהשיר יוסר מהמצעד, ומאז התקבע למשך שנים הנוהג להשמיע אותו אך ורק סביב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. "נוריד ונעביר אותו לבית הלורדים", הבטיחו לנצר מארגני המצעד.

אני מתעקש עם נצר על הנקודה הזאת. ביותר מטקסט אחד שפגשתי נטען שהשיר הוסר בגלל דרישת משפחות שכולות. נצר מסביר שזו שמועה שגויה שהשתרשה בציבור. ימים ספורים מהזכייה בפסטיבל קיבלו נצר ואלמגור מכתב נרגש ממשפחת שבט מקריית חיים. אם המשפחה כתבה ליוצרים על ההתרגשות שהסבה לה שמיעת השיר וסיפרה על בנה החובש שנפל בקרב בעת הצלת פצוע. מכתבים דומים ממשפחות שכולות נוספות המשיכו להישלח במהלך השנים. "לפני שלוש שנים אף זכיתי לפגוש את אותה אמא. זה היה רגע מרגש ביותר".

קשה שלא לשמוע את הגאווה של נצר כשהוא מדבר על הבלדה המלווה מעל 50 שנה את חיינו, ושהפכה לימים להמנון קבוע בסיום קורס חובשים בצבא. "רק שבוע שעבר קיימו ברשת ג' מצעד לכבוד יום הולדתי הקרב" – ב-27 ביוני חוגג נצר 85 אביבים – "המאזינים התבקשו לדרג שירים שהלחנתי במהלך השנים. עשרות אלפים השתתפו. 'בלדה לחובש' זכה". ומוסיף: "גם בתחרויות דומות לדירוג שיריו האהובים של יהורם גאון זוכה השיר שוב ושוב". ומה הפלא? "גם היום", מסיים נצר את שיחתנו, "כשאני שר את השיר, אני בקושי מסיים אותו. יש לי צמרמורת".

 

 

כתבות נוספות

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

מיוחד לגיליון 50 | ספרים, גבירותיי, ספרים!

"הוצאות הספרים הנשיות הראשונות הביאו לציבור יצירות ספרותיות שהציגו התמודדויות נשיות שלא היה מקובל לדבר עליהן בפומבי, מרדו נגד מוסכמות שקבעו מה "ראוי" ומה "לא ראוי" שנשים יכתבו ולְמה מותר להן להיחשף." נגה שיאון ודפנה לוי על נשים בעולם ההוצאות לאור

special_50_715-537

מירב היימן ואילת כרמי, צילום מתוך פרויקט וידאו משותף, "שביל ישראל, התהלוכה", 2018 (צילום: אילן שריף)

.

ספרים, גבירותיי, ספרים!

מאת נגה שיאון ודפנה לוי

 

לפני כמה שנים, בפסטיבל ספרותי, האזינה הסופרת הבריטית קמילה שאמזי לדיון שהוקדש לנושא "המשבר בספרות האמריקנית". בפאנל שוחחו בכובד ראש מרטין איימיס, ריצ'רד פורד, ג'יי מקינארני וג'ונו דיאס. "באמצע הדיון", כתבה לאחר מכן שמזי, "הבנתי פתאום שה-משבר של הספרות האמריקנית נובע מכך שאין בה נשים". שאמזי לא התכוונה רק להרכב הפאנל. היא התכוונה לכך שבדיון עצמו איש לא הזכיר את מרילין רובינסון, טוני מוריסון, אנני פרו, דונה טארט, ג'ומפה להירי או מישהי אחרת מן הסופרות הבולטות בספרות האמריקנית העכשווית. ההכרה הזו, ובדיקה של יחסי הכוחות המגדריים בעולם הספרות – מהוצאות הספרים, דרך ועדות הפרסים ועד לעובדה שמעט מאוד נשים מככבות כגיבורות הרומנים ולא כדמויות משנה – הובילו אותה להציע רעיון מהפכני: בואו נכריז על שנה אחת שבה הוצאות הספרים יוציאו לאור רק ספרים של נשים. נכון, אמרה שאמזי, מצבן של הנשים בעולם הספרות השתפר פלאים בחמישים השנה האחרונות, אבל מי רוצה לשבת ולחכות עד שיוסיף להשתפר? למה לא לדחות בשנה יצירות של גברים ולפנות לנשים את הזירה, כדי לקדם, כלומר לזרז, את השוויון? הרעיון הרדיקלי עורר תגובות מגוונות, כפי שנראה בהמשך.

ואמנם, הקול הנשי, הכותב והעורך, נאבק זמן רב על הזכות להישמע, ועד ראשית המאה העשרים, בד בבד עם צמיחת התנועה הפמיניסטית – אז החלו נשים לערוך ולהוציא לאור בעצמן – רבות מן הכותבות לא זכו כלל לפרסם את כתביהן. הוצאות הספרים הנשיות הראשונות סללו את הדרך. רובן צמחו בצפון אמריקה ובבריטניה, אבל במהלך השנים נוסדו כאלה גם במדינות אחרות באירופה, בהודו ואפילו באוגנדה. הן הביאו לציבור יצירות ספרותיות שהציגו התמודדויות נשיות שלא היה מקובל לדבר עליהן בפומבי, מדיכאון לאחר לידה ועד מיניות לסבית, מרדו במוסכמות שקבעו מה "ראוי" ומה "לא ראוי" שנשים יכתבו ולְמה מותר להן להיחשף, והכריחו את בתי המשפט להכריע נגד ניסיונות להשתיק כותבות חתרניות.

עם השנים, כששעריהן של הוצאות ספרים מן המיינסטרים החלו גם הם להיפתח בפני נשים, הופנתה כלפי אותן הוצאות נשיות במובהק ביקורת שלפיה הן משמשות כלי פוליטי, וכי בעולם הספרות אין מקום כלל לשאלת המגדר של הכותבת. במאמר מ־1982, ברני ברדלי, חברת קולקטיב ההוצאה לאור הבריטי Sheba Feminist Press, התייחסה לשאלה מדוע עדיין צריך הוצאות ספרים פמיניסטיות:

"יש שפע של מחשבה, רעיונות ומילים של נשים, כמות עצומה של תאוריה וניתוח פמיניסטי, שרק מחכים להתפרסם ולהיקרא. ארבע הוצאות ספרים נשיות (בבריטניה) זהו מספר נלעג בהשוואה לאימפריות הפרסום העצומות שמנוהלות על ידי גברים. אבל זו התחלה, ובתור כזו, היא התחלה טובה."

 

אבוי, הן למדו קרוא וכתוב

חייה של הוצאת הספרים The Woman’s Press נמשכו שבע שנים בלבד, מ־1907 ועד 1914. ההוצאה השתייכה לארגון סופרג'יסטי ממנצ'סטר, WSPU, שדגל בפעולה ישירה למען זכות הצבעה לנשים, והיא לא התכוונה לקדם ספרות יפה אלא לשרת את המטרות הפוליטיות של התנועה. פעילות הארגון האמינו שהספרות תעניק להן הילה חיובית, תשנה את דימוין כקבוצה של נשים "היסטריות" ואולי גם תאפשר להן להשאיר חותם בהיסטוריה. הספרות היפה והשירה נועדו לגייס תמיכה מאותן נשים נשואות מהמעמד הבינוני שלא היו פעילות במאבק, ומשום כך הספרים נעטפו בכריכות בצבעי פסטל, בעיצובים בהשפעות אר־נובו, ונבלעו היטב בספריות הביתיות. נשים מהוגנות יכלו כך לקנות אותם ולקרוא בהם ללא חשש.

הסיקור התקשורתי היה עוין. ספרי ההוצאה הוחרמו על ידי מוכרים והופצו בבריטניה בחנויות פרטיות של התנועה. החנויות הללו הציגו את ספרי ההוצאה בחלונות הראווה, והם אמנם הכניסו לקופת התנועה כ־12 אלף ליש"ט בשנה, אולם היו מטרה לוונדליזם וללעג בעיתונות. חוקרים מאוחרים מוצאים נחמה כלשהי: החנויות היו היעד למתקפות, ולא מטה הארגון, ומכאן שהמטרה הושגה והמאבק על זכות ההצבעה נתפס כלגיטימי.

בשנת 1910, כששמרני בריטניה השמיעו טענות כי הוצאות מסוג זה מעודדות תסיסה ציבורית לא רצויה, וכי חוסר שביעות הרצון בממלכה מתפשט רק משום ש"אבוי, הקיצונים למדו לקרוא ולכתוב", הגיבה הסופרת אוולין שארפ במילים: "באמצעות העיתון Votes For Women והספרות, ההוצאה מחנכת את המדינה ועוזרת לנשים להשמיע את טענותיהן הצודקות בפני הממשלה". באותה שנה פרסמה ההוצאה את "הטפט הצהוב", סיפור קצר שכתבה שרלוט פרקינס גילמן, העוסק בדיכאון לאחר לידה. הסיפור פורסם לראשונה בארצות הברית ב־1892 וכמעט נשכח. חלפו שנים רבות עד שחזר והתגלה, ושימש כלי לשינוי היחס של עולם הרפואה לתופעה.

ההוצאה חדלה להתקיים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שאז הוסטה תשומת הלב הציבורית מן המאבק על זכות ההצבעה לנשים. ארכיוני ההוצאה אבדו, והיא כמעט נשכחה. בשנות התשעים נוסדה בלונדון הוצאה בעלת אותו שם,  The Women's Press, כמחווה לקודמתה, וסמלה היה מגהץ קטן (בזכות משחק המילים: Press הוא גם מגהץ וגם דפוס), כלעג לכל מי שעדיין סבור שמקום האישה בבית ובמלאכותיו. היא פרסמה רומנים, אבל גם למשל דיווחים מן המרכז לנפגעות תקיפה מינית בלונדון ומאמרים על דימויי גוף ועל הפמיניזם בראי התרבות הפופולרית, ונסגרה ב־2014.

 

הטפט הצהוב מהדורת 898
הטפט הצהוב מהדורת 1898

שרלוט גילמן פרקינס (צילום מארכיון ספריית הקונגרס האמריקנית)
שרלוט גילמן פרקינס (צילום מארכיון ספריית הקונגרס האמריקנית)

.

עמודים ריקים

באותה שנה שבה נעלמה ה־Woman’s Press במנצ'סטר, ייסדה מרגרט אנדרסון בשיקגו כתב עת אמיץ ורדיקלי שהיה לאחד המשפיעים ביותר בתקופתו: The Little Review. כתב העת הוקדש לאמנות ולספרות, הזדהה עם זרמי שוליים ונהג לפרסם יצירות דאדא ואוונגרד. אנדרסון הזדהתה פוליטית עם סוציאליזם וסינדיקליזם, ואל מול הלאומיות הגואה היא קידמה אנרכיזם ופילוסופיה ניטשיאנית. לעמדות הללו היה מחיר כבד: חברות מסחריות סירבו לפרסם במגזין.

למרות הקושי הכלכלי והמחסור בנייר, אנדרסון נהגה להשאיר דפים ריקים כדי "לבייש" חברות שסירבו לפרסם. בגיליון ספטמבר 1916, למשל, אף שמחירי הנייר המשיכו להרקיע שחקים ולאחר הכרזתה של אנדרסון שהמגזין יודפס על נייר טואלט בטרם לא יודפס כלל, היא בחרה להשאיר אחד־עשר עמודים ריקים. מתנגדיה רמזו שהדפים הריקים מקורם במחסור ביצירה ראויה לשמה, אבל אנדרסון המשיכה בשלה. עמוד ריק הושאר גם בגיליון אפריל 1917, במחאה על הצטרפות ארצות הברית למלחמה באירופה, ובכותרתו נרשמו המילים "The War" מעל חתימתה של אנדרסון.

הרומן יוליסס של ג'יימס ג'ויס התפרסם לראשונה בהמשכים ב-The Little Review, ובעקבות הפרסום הוגשה נגד אנדרסון והעורכת הנוספת, ג'יין היפ, תלונה על הפצת דברי זימה. בית המשפט פסק לחובתן והן נאלצו לחדול לפרסם את היצירה ולשלם קנס, ועקב כך הסירו את המוטו "Making No Compromises With the Public Taste" משער כתב העת. במהלך המשפט שמרו אנדרסון והיפ על דממה, ומעשה זה פורש כפרודיה על דימוי האישה הסכלה. אולם אנדרסון, שכתבה על המשפט בשנת 1921, מתארת בתסכול כיצד נמנע ממנה לדבר ולהגן על היצירה שבחרה לפרסם, בעוד הגברים דנים מעל לראשה בשאלה אם היצירה ראויה להיקרא על ידי נשים. באוטוביוגרפיה שלה, My Thirty Years‘ War, היא מספרת שכאשר סנגורה, ג'ון קווין, ביקש לקרוא את הפסקאות "מלאות הזימה", התנגד אחד השופטים בטענה כי לא ניתן להשמיע אותן כשבחדר אישה צעירה. "אבל היא פרסמה אותן," אמר קווין בחיוך. "אני משוכנע שהיא לא ידעה את משמעות הדברים שהיא מפרסמת," השיב השופט.

את דבריה במגזין לאחר המשפט חתמה אנדרסון בהערת השוליים הבאה:

"בתוך מהומת הפשע והזימה, גם השופטים וגם מר סמנר (המתלונן) ראויים לתודתנו על דבר אחד: נראה שהופעתנו השאירה אותם נטולי כל ספק באשר לטוהר האישי שלנו. אני משוכנעת שחלק מ'ידידיי' ראו בי בלתי־שפויה וגם בעלת מנהגים מגונים משום שפרסמתי את מר ג'ויס."

חוקרים וחוקרות הבינו את הערתה כרמז לנטיות לסביות, וכטענה מובלעת שלא בשל פרסום יוליסס עמדו שתי הנשים למשפט, כי אם בשל פועלן האמיץ ויוצא הדופן בראשית המאה העשרים כנגד כל מוסכמה חברתית אפשרית.

 

מרגרט אנדרסן
מרגרט אנדרסן

 

המשוררות שאיש לא רצה לפרסם

Shameless Hussy Press נחשבת להוצאה הפמיניסטית הראשונה בארצות הברית, והמייסדת שלה, המשוררת אַלְטָה, הצטרפה לתנועה הפמיניסטית לאחר פעילותה בתנועה לזכויות האזרח, שבמסגרתה נאבקה בהפרדה הגזעית. בעקבות שני גירושיה החלה אלטה לבקר את מוסד הנישואים המבודד נשים בפרוורים, כתבה על הנושא והצטרפה למחאות. כשנשאלה בריאיון מדוע הקימה את ההוצאה, השיבה בתיאור שדומה למה שעשתה לפניה, מעבר לאוקיינוס, וירג'יניה וולף:

"אף אחד לא פרסם אותי מלבד בעלי לשעבר. סוזי [סוזן] גריפין לא פורסמה. אני ידעתי שהיא משוררת מעולה. פט פרקר לא פורסמה ואני ידעתי שהיא משוררת מעולה. התגוררתי עם [המשורר] ג'ון אוליבר סיימון במשך שלוש שנים וראיתי אותו מפרסם ומדפיס את ספריו. הוא לימד אותי איך להדפיס. כשהבנתי שכל מה שצריך לעשות הוא להכניס דף למכונה, לחכות שיצא ולקפל אותו, ואז לקרוא לזה בשם… ואם עושים את זה לשמונה דפים, מקפלים וקוראים לזה בשם, זה ספר. אז למדתי איך להכין ספר… כשגיליתי שהאדם היחיד שמוכן לפרסם אותי היה בעלי לשעבר, ושאף אחד לא מוכן לפרסם את סוזי, ואף אחד לא מוכן לפרסם את פט, חשבתי, אני יכולה לעשות את זה."

את ההוצאה ניהלה אלטה בתקציב דחוק, והיא ובן זוגה התקיימו משכר מינימום. את הכסף לספרים היא גייסה במימון המונים, הרבה לפני האינטרנט: "הייתי פונה לחבריי, שהיו ברובם ליברלים מברקלי, ואומרת, 'אני רוצה להוציא עוד ספר. אם תקנו אותו עכשיו תקבלו אחד מהעותקים הראשונים.' מכרתי להם ספר בדולר. כשמכרתי מספיק ספרים והיה לי כסף לקנות נייר, הייתי קונה נייר בעשרים דולר ומכינה ספר." אלטה נהגה להדפיס את הספרים במכונת הדפוס הביתית, ואז לשאת אותם באוטובוס לחנויות הספרים. ב־1974 התפרסמה ביקורת חיובית על ההוצאה, ובעקבותיה "חנויות ספרים לנשים" ברחבי המדינה החלו לרכוש ממנה ספרים רבים.

בסרט התיעודי She’s Beautiful When She’s Angry על אודות התנועות לזכויות הנשים בשנות השישים, מספרת אלטה כי בחרה בשם ההוצאה, Shameless Hussy, "כי אמי השתמשה בביטוי לתיאור נשים שהיא לא ראתה בעין יפה, ואף אחד לא ראה את מה שאני עשיתי בעין יפה." את ההוצאה היא הקימה בשנת 1969, ולטענתה עד אז רק 6% מהספרים שפורסמו בארצות הברית נכתבו בידי נשים. הישגיה החשובים של ההוצאה היו פרסום שיריהן של סוזן גריפין, פט פרקר ונטוזאקה שנגה, משוררות שאיש לא רצה להוציא לאור קודם לכן, ובזכותה הן קנו פרסום עולמי. מוכר במיוחד קובץ השירים של שנגה For colored girls who have considered suicide / When the rainbow is enuf, שעובד לתיאטרון וגם לקולנוע.

 

אוסף כתבים של אלטה 1980
אוסף כתבים של אלטה, 1980

 

זכויות האזרח, זכויות האישה

גם אצל פלורנס האווי הפוליטי – במקרה זה הוצאת ספרים בעלת אג'נדה פמיניסטית ברורה – נולד מתוך האישי. היא נולדה ב־1929 למשפחה יהודית בניו יורק, ואמה שלחה אותה להגשים את מה שאביה שלה לא התיר לה: להיות מורה. האווי הצטיינה בלימודים והמשיכה לתארים מתקדמים בספרות אנגלית ולמשרות הוראה באוניברסיטאות. באתר הארגון Veteran Feminists of America, המוקדש לנשים פורצות הדרך של הגל השני של הפמיניזם, האווי מספרת כי דרכה לאידאולוגיה הפמיניסטית עברה במאבק בהפרדה הגזעית: בשנת 1963 ביקשו ממנה סטודנטים להסיע אותם להפגנה מול בית קולנוע מופרד, ומשם התגלגלה להפגנות במיסיסיפי. במיסיסיפי השתתפה בהקמת בית ספר חירות כחלק מתנועת זכויות האזרח, ואימצה לבת נערה אפרו־אמריקנית.

החוויות הללו השפיעו על האווי עמוקות, וכששבה ללמד בקולג' גושֶה בבולטימור הטילה על תלמידיה מטלות כתיבה רבות ושאלה אותם שאלות פתוחות, כדי להסב את תשומת ליבם לנסיבות פוליטיות וחברתיות בחייהם. תשובותיהם הניבו שיח בנושאי אפליה מגדרית, ועם עליית הגל השני של הפמיניזם נעשה הקורס פופולרי וסטודנטיות החלו לשאול את האווי מדוע אינה מלמדת יצירות של נשים. האווי חקרה וגילתה כי נשים הן 80% מתלמידי החוג לאנגלית, אך רק 20% מן התלמידות לדוקטורט. "נשים בעלות ציונים גבוהים בחרו שלא להגיש מועמדות לתוכניות דוקטורט, וכך השאירו את התחום לגברים בעלי ציונים נמוכים יותר. כיצד זה ייתכן? מה מונע מנשים להגיש מועמדות? התשובה הקצרה הייתה, כמובן, תוכנית הלימודים הגברית, שמעט הנשים שכן נכללו בה היו מושא ללעג או לחפצון." מסקנה זו הביאה אותה להקים ב־1979 את ההוצאה Feminist Press.

אחד הפרויקטים הראשונים שלה היה הוצאתה לאור של הנובלה Life in the Iron Mills מאת רבקה הרדינג דייוויס, שפורסמה במקור, ב־1861, בעילום שם. האווי הבינה מיד, לדבריה, "שאם יצירת מופת שכזו אבדה ליותר ממאה שנים, ודאי יש עוד רבות אחרות". ההוצאה איתרה יצירות נוספות שאבדו והחזירה אותן לתודעה האמריקנית, לקנון ולתוכניות הלימוד. בשנת 1973 היא גם הוציאה מחדש את "הטפט הצהוב" של שרלוט פרקינס גילמן, שמאז נכלל באנתולוגית, עובד לטלוויזיה, לתיאטרון, לקולנוע ולרדיו, נלמד בקורסים לספרות, רפואת נשים, פסיכולוגיה ועוד. ה־Feminist Press ממשיכה להתקיים גם כיום, והאווי משוכנעת כי בהשפעתה גדל מספרן של החוקרות המשלימות דוקטורט בספרות אנגלית.

 

לא לעשירות בלבד

מי שנעדרו שנים רבות מן הזירה הספרותית־פמיניסטית היו כותבות בנות המעמד הנמוך. ההוצאה Sheba Feminist Press שהוקמה בלונדון ב־1980 ביקשה לשנות את המצב ושמה לה למטרה להשמיע קולות מן השוליים: נשים בנות המעמד הנמוך, שחורות ולסביות. העורכות שאפו גם להתמודד עם תגובות הנגד לגל השני של הפמיניזם ולכן עודדו שיח על מיניות נשית עצמאית ולסבית. הן פרסמו בין השאר ספרי ארוטיקה לסבית, וכן את הספר The Playbook for Kids About Sex, שעודד ילדים לחקור מיניות בריאה וכמובן עורר זעם ציבורי.

כחלק מהאידאולוגיה שלה פעלה ההוצאה כקולקטיב, קיבלה החלטות בצורה דמוקרטית ונתמכה על ידי נשים שהזמינו ספרים ושילמו עליהם עוד לפני צאתם לאור. במאמר מ־1982 בעיתון Undercurrents לתרבות אלטרנטיבית, חברת הקולקטיב ברני ברדסלי מספרת כי בקשות שהגישה ההוצאה לקבלת הלוואה נדחו: "חשבו שנקודת המבט הכנה שלנו על מיניות נשית היא פורנוגרפית". למרות, ואולי בזכות, סיקור מועט בתקשורת, קהל הקוראות של Sheba Feminist Press לא נתחם לבנות המעמד הבינוני־גבוה. כך למשל אנתולוגיה של כותבות צעירות, חלקן לסביות וחלקן מהעולם השלישי, עשתה את דרכה אפילו לספריות של בתי ספר באנגליה הכפרית. למרות ההצלחה, והעובדה שההוצאה זעזעה את מוסכמות המיינסטרים הספרותי של שנות השמונים, קשיים כלכליים הביאו לסגירתה ב־1994.

אחת מהוצאות הספרים שממשיכה לפעול בהצלחה תחת הדגל של "מלחמה בדינמיקה הלא שוויונית של עולם המו"לות" היא הוצאת Virago הלונדונית, שהוקמה ב־1973 ושימשה השראה להוצאות דומות גם מעבר לים. הקימה אותה כרמן קלילי, שהייתה חברה בצוות העורכות של כתב עת פרובוקטיבי פמיניסטי בשם Spare Rib (כן, על שם הצלע ההיא) ולימים חברת דירקטוריון ערוץ 4 היוקרתי. מטרתה המוצהרת הייתה "להפיץ את בשורת שחרור האישה". היא עשתה זאת באמצעות פרסום כתביהן של מאיה אנג'לו, אדריאן ריץ', קרוליין סטידמן ורבות אחרות. דרך החתחתים שהובילה בסופו של דבר להצלחת ההוצאה הונצחה ברומן Big Women של פיי ולדון, שעורר הדים משום שהציג את המאבקים האידאולוגיים הקיימים, מן הסתם, גם בקרב מי שנמצאות מאותו צד של המתרס.

 

לפקוח את עיני העולם

היוזמה של שאמזי לייחד שנה שלמה של מו"לות לספרי נשים בלבד נכשלה. לא רק גברים, גם נשים, למשל הסופרת ליונל שרייבר (We Need to Talk About Kevin), כינו אותה "מטופשת", ואפילו שאמזי עצמה אמרה בדיעבד בריאיון לגארדיאן: "לא ראיתי בדמיוני עורכים מתקשרים לסופרים הגדולים ביותר שלהם ואומרים: 'הספר שלך מקסים, אבל תחכה שנה'." אבל זה בדיוק מה שעשה המו"ל סטפן טובלר מהוצאת And Other Stories. הקטלוג שלו לשנת 2018 הכיל סופרות בלבד והוא אמר "דחיית כתבי היד של הגברים פינתה מקום לשיבוץ של סופרות נפלאות שאחרת לא הייתה לנו אפשרות לפרסם. זו חוויה שפקחה את עינינו והבהירה לנו שאנחנו חייבים להקדיש משאבים לחיפוש של כותבים וכותבים טובים מעבר למה שנוחת בלאו הכי בתיבה שלנו." שאמזי, שדיווחה כי סופרות רבות התקשרו אליה כדי להביע תמיכה ברעיון, משוכנעת שגם אם לא הצליחה לטלטל את עולם הספרות מן היסוד, יוזמות כאלה פוקחות אט־אט את עיני העולם.

 

 

» בגיליון הקודם: זר המלצות קריאה של המוסכניקיות לכבוד האביב

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-50_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן